תוצאת חיפוש

השמנת יתר היא מחלה הממשיכה לאתגר את העולם המערבי כבר מספר עשורים. דרכי הטיפול בה בהתהוות כאשר ברור שהטיפול היעיל ביותר לטווח ארוך הוא זה המשלב ניתוח בריאטרי יחד עם שינוי בהרגלי החיים.

ירידה מוצלחת במשקל אינה נטולת אתגרים,  שכן היא יוצרת בעיה חדשה, יש לה השלכות נפשיות לא פחות מבעיית ההשמנה. ההשלכות נובעות מעודפי העור היוצרים מראה מעוות, פוגעים קשות בדימוי הגוף, מקשים בניידות ובהתאמת ביגוד, ואחראיים ליצירת דלקות כרוניות תחת קפלי העור.

קיים מגוון רחב של ניתוחים אסתטיים המשחזרים את הגוף הנשי והגברי, ומטרתם לשוות לגוף מראה נעים אסתטית, במקביל להסרת עודפי העור. נמצא כי ניתוחים אלו תורמים לדימוי הגוף ולביטחון העצמי. בנוסף, לאחרונה נמצא שניתוחים להסרת עודפי עור תורמים ליכולת המטופל לשמור על משקל גוף נמוך לאורך זמן. למעשה ניתוחים אלו מהווים גורם מגן מפני השמנה חוזרת לאחר ניתוח בריאטרי מוצלח. כמו כן נמצא, שככל שהיקף האזורים המנותחים גדול יותר מבחינה מספרית, כך עולה יכולת המטופל להתמיד ולרדת במשקלו לאורך זמן. כמו כן, ניתוח מתיחת בטן באופן ספציפי נמצא יעיל להפחתה בכאבי גב ומשפר תסמינים של בריחת שתן.

לפיכך, ניתן לסכם שניתוחים לעיצוב הגוף לאחר ירידה במשקל הם חלק חיוני בטיפול בבעיית ההשמנה ובשימור התוצאה של הניתוח הבריאטרי וההכרה בחשיבותם היא קריטית לשיפור איכות החיים של המטופלים ולשימורה

בית חולים כללי שבו מחלקות אשפוז, מכוני אבחון, מרפאות חוץ, חדרי ניתוח ויחידות לטיפול נמרץ, הוא מפעל מורכב שמטרתו לטפל בחולים בכל שלבי מחלתם, החל במניעת מחלות בבריאים והמשך באבחון וטיפול. בית החולים הוא אחד מהמפעלים המורכבים ביותר מבחינת מבנהו הארגוני ומטלותיו. אבחון וטיפול ברפואה הם תהליכים מורכבים, עם שלבים רבים, בהם חלקים רבים של טכנולוגיה מתקדמת נסמכת מדע. במחקרים שנערכו בארה"ב הודגם, כי מספר מקרי התמותה הקשורים ישירות לסיבוכים באשפוז ולתקלות בטיפול הרפואי נע בין 98,000 ל-241,454 בשנה. אבחון או טיפול שגויים הם גורם התמותה השלישי בארה"ב לאחר תמותה ממחלות לב וסרטן. איכות הטיפול נתפסת כיעד מובן מאליו. ככל שהתרופה יעילה יותר, כך השפעתה על המחלה טובה יותר וההחלמה מובטחת. בטיחות הטיפול איננה תמיד מובנת מעליה ואינה מובאת תמיד בחשבון.

הצוות הרפואי נדרש לדווח על כל תקלה, קטנה כגדולה, על אירועים חריגים, על אירועי זקיף מחד גיסא ועל אירועי "כמעט ונפגע" מאידך גיסא. לדיווחים ערך רב ללמידה מערכתית, מתוך הנחה בסיסית, כי שינויים מערכתיים ימנעו את רוב הטעויות וכי על המערכת למנוע מראש אפשרויות שונות של טעות אנוש. ההנחה הבסיסית היא כי לטעות זה אנושי, וכי לא מחפשים אשמים בטעות אלא רוצים למנוע את הטעות הבאה.

בהתאם לחזון המוסד, תכניות העבודה והיעדים שלו מחייבים תוכנית עבודה שנתית המיועדת לשמירה על בטיחות הטיפול וניהול סיכונים. לתוכנית שלושה פרקים עיקריים: עשייה רטרוספקטיבית, טיפול בתלונות ותביעות ועשייה פרוספקטיבית ופרואקטיבית. קיומה של תוכנית בטיחות וניהול סיכונים במוסד רפואי תקדם את בטיחות הטיפול באופן משמעותי, תמנע תקלות וטעויות ובסופו של דבר תביא לירידה בתחלואה ובתמותה כתוצאה ישירה מהטיפול בקרב חולים מאושפזים.  

אנו נמצאים בעידן שבו יש התפשטות עמידות לאנטיביוטיקה הנובעת בחלקה מטיפול לא מושכל ולא מפוקח, במקביל לאיטיות בפיתוח תרופות אנטיביוטיות חדשות. התוצאה מאיימת על יסודות הרפואה המודרנית עקב תחלואה קשה וממושכת מזיהומים שקשה לטפל בהם, תמותה מזיהומים הנגרמים על ידי חיידקים רב עמידים, והשלכות משניות של עלויות אשפוז גבוהות. מרבית התרופות האנטיביוטיות אינן נרשמות על ידי מומחי מחלות זיהומיות, והרגלי צריכה ישנים מובילים לטיפול לא מושכל באנטיביוטיקה. מכאן נוצר הצורך במערכת שיטתית של הטמעת נהלים, בניית מערכות היזון ובקרה, העמקה בהוראה והדרכה על מנת להוביל שיפור בהתנהגות של צוותי הרפואה. בעידן התיק הרפואי הממוחשב וכלי עזר ממוחשבים רבים אשר עומדים לרשות הרופאים, ניתן לבצע התערבויות יעילות בצורה פשוטה. במאמר זה אנו סוקרים את עקרונות הטיפול המושכל באנטיביוטיקה ומציעים שיטות שונות לטיפול מושכל באנטיביוטיקה במוסדות וארגונים רפואיים בהסתמך על נייר עמדה של האיגוד הישראלי למחלות זיהומיות. בעת בחירת דרכי הפעולה קיימים מספר יסודות המשותפים לכולם, אך דרכי ההתערבות הן רבות ומגוונות, ולא כל שיטה מתאימה לכל מוסד. להשגת שינוי, יש צורך בהבנה ובמחויבות של הנהלות בתי החולים וצוותי הרפואה לשינוי כולל, להקצאת כוח אדם, למשאבי מחשוב ובמיוחד להעלאת הנושא ושמירתו על סדר היום של הארגונים הרפואיים. קיימות דרכים רבות להשיג טיפול מושכל באנטיביוטיקה, ואין דרך אחת המתאימה לכולם. על כל מוסד לאמץ את דרכי ההתערבות אשר מתאימות לו ולהוביל לשינוי החיוני לבריאותנו ולבריאות הדורות הבאים.

אקרדיטציה של בתי חולים החלה בארה"ב לפני כמאה שנים והתפשטה למדינות דוברות אנגלית בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת. התפשטות זו הפכה להיות זרז ואף מדד לקידום איכות ובטיחות הרפואה ברמה לאומית, וגופי אסדרה (רגולטורים) המשלמים על בריאות (לרבות משרדי בריאות ומבטחים) ברחבי העולם אימצו את המתודולוגיה במדינות מפותחות וגם במדינות מתפתחות. בשנת 2000 זיהה ארגון הבריאות העולמי מעל 36 תוכניות אקרדיטציה, ויותר מ-70 מדינות אימצו את הרעיון של תו תקן בינלאומי בבתי חולים בסיוע סוקרים חיצוניים. בחלק ממדינות אירופה (צרפת, גרמניה, פולין, צ'כיה, פורטוגל, ספרד ותורכיה) נבט התהליך מאימוץ תקן גנרי כללי לאיכות בתעשייה (תקן 9001 ISO) ובחירת סטנדרטים לאיכות המותאמים למערכות בריאות, והדגשים העיקריים הם בטיחות הטיפול ומדדי איכות לאומיים. מיקוד זה ממשיך להיות הקו המוביל בתוכניות איכות לאומיות רבות וגם באקרדיטציה. סקירת הספרות מעידה שהמרכיב המניע העיקרי באימוץ אקרדיטציה הוא אומנם בטיחות ושיפור תהליכים, אך קיימים בו רכיבים נוספים, וביניהם הסדרת המימון והביטוח, שהם בבחינת גורמים מדרבנים להטמעתו במדינות שונות.

מניסיון העבודה עם הצוותים הרפואיים והפארא-רפואיים, אנו מתרשמים כי הצוותים (בשטח ובהנהלה) אינם ממצים את הפוטנציאל הקיים בפסקי הדין, כמקור לימוד, הפקת לקחים ומינוף העשייה.   

הפסיקה היא אחד הכלים החיוניים בארגז הכלים של העוסקים בניהול רפואי בכלל ובניהול סיכונים ובטיחות הטיפול בפרט. סוף מעשה במחשבה תחילה! הכרת הפסיקה הנוגעת לסוגיה בה דנים היא חלק בלתי נפרד מאותה מחשבה. לא רק במובן של "כזה ראה וקדש", אלא בעיקר כמקור השראה להרחבת הפרספקטיבה.

להכרת פסקי הדין יתרונות רבים הנובעים מן המאפיינים הייחודיים של המערכת המשפטית. בעוד שלעולם הרפואה יתרון ברור וחד משמעי בכל הנוגע לידע וניסיון ברפואה, הרי שלעולם המשפט יתרונות מגוונים אחרים: זווית ראייה שונה ופרספקטיבה רחבה בכל הנוגע לשיקולים כלכליים או פוליטיים; עקרונות יסוד אוניברסליים כגון: אוטונומיה, שוויון, צדק חלוקתי, כבוד האדם, חובות המדינה כלפי אזרחיה; מערכות מורכבות של שיקולים ואיזונים, כגון: רצוי מול מצוי, טובת הפרט מול צרכי הכלל ועוד.

כלים אלו, המאפיינים את עולם המשפט, רלוונטיים במיוחד (אם כי לא רק), בכל הנוגע לסוגיות רפואיות-משפטיות (מדיקו-לגליות), השייכות לרוב לסוגיות של ניהול רפואה, כגון חובת התייעצות, חובת מעקב, רצף טיפולי, סדרי עדיפויות, חלוקת משאבים, זכויות מטופלים ועוד. תרומת המשפט לסוגיות אלו היא ייחודית והכרחית.

יש המטילים ספק ביכולתם של שופטים להבין את עולם הרפואה ולתרום באופן מעשי לחשיבה ולעשיה הרפואית, בשל היעדר הכשרה וניסיון רפואי. הסתכלות צרה זו מתעלמת ממאפייניו של עולם המשפט ותרומתו המגוונת לעולם הרפואה, כמו לעולמות התוכן האחרים בחיינו.

טעויות במערכת הבריאות עלולות לקרות כמו בכל מערכת אחרת מכיוון שלטעות זה אנושי. ארגון הרפואה האמריקאי ((IOM יצא בשנת 1999 בהכרזה כי "לטעות זה אנושי" וכי "אין לחפש אשמים", אלא לחקור ולתקן תהליכים שימנעו טעויות דומות בעתיד. חוסר חמור בכוח אדם של רופאים ואחיות יכול להביא לעומס עבודה קשה ולהגביר את שיעור הטעויות. מורכבות החולים מחייבת צוות רב מקצועי ורב משתתפים כדי להגיע להישגים ולהציל חיים. בשני העשורים האחרונים הייתה עלייה אקספוננציאלית במספר התביעות בגין רשלנות רפואית ועלייה דומה בסכומים שנקבעים בפסקי דין, גישורים ופשרות. השופטים רואים לפניהם את קורבנות הטעויות וסבלם ומתייחסים למערכת הבריאות, אל אף היותה בגירעון מתמיד, כאל "כיס עמוק" לפיצוי התובעים. מוסדות הבריאות משקיעים הון אנושי וכספי להתגוננות משפטית על חשבון השקעה בלמידה מערכתית, בכוח אדם ובציוד כדי למנוע את התקלות הבאות. חשש מתביעות יכול לגרום לרופאים מומחים ומקצועיים לנטוש את מקצועם ועלול להיווצר חסר במומחים במקצועות בסיכון לתביעות רשלנות.

עמיחי שטנר

מחלקה פנימית א', מרכז רפואי קפלן, רחובות והפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

מניעת טעויות באבחון מהווה מטרה חשובה בכל ניסיון להביא לשיפור באיכות הרפואה, בבטיחות החולה ובבריאותו. במקומות רבים ובפרט ברפואה הראשונית, במחלקות לרפואה דחופה ובמחלקות הפנימיות נמצא שיעור קבוע של טעויות באבחון העומד על 15%-10%. לכן כל מחקר שנבדקים בו המנגנונים המובילים לטעות הוא חשוב ביותר. תוצאות מחקרים כאלה מראות כי לא רק כשלים קוגניטיביים, אלא פעמים רבות שילוב של מספר גורמים, הם אלה החוברים לגרימת טעות אחת. טעויות כרוכות לעיתים קרובות בגרימת נזק משמעותי לחולה, ורבות מהן ניתנות למניעה. מספר שיטות מאפשרות להשיג הפחתה בשיעור הטעויות באבחון, ויש להמשיך לחקור אותן כדי ליישמן בהקדם בכל השלבים של החינוך הרפואי.

אדוארדו שכטר^2,1 , דורית בן חור², אריק ברודה², אורלי מנור², איריס לוי², יוסי טל²

¹המרכז לבריאות האישה בלפור, מכבי שירותי בריאות, ²המחלקה לניהול סיכונים, מכבי שירותי בריאות

הקדמה: לאירועים חריגים בתחום המיילדות יש משקל משמעותי בשל השלכות בריאותיות, נפשיות וכלכליות. היארעות מומים מלידה (Congenital anomalies) היא 1 לכל 33 ילודים. מדי שנה, נולדים ברחבי העולם כ-3.2 מיליון ילדים עם מומים.עם זאת, כ-50% מהמומים מלידה אינם ניתנים לייחוס לגורם מוגדר.

מטרות: המטרה בעבודתנו זו היא להניע תהליכי שיפור בתחום המיילדות, שיקטינו הסתברות לאירועים מסוג זה בעתיד.

שיטות מחקר: בוצע ניתוח רטרוספקטיבי של דיווחי אירועים חריגים בתחום רפואת נשים, שהתקבלו במחלקה לניהול סיכונים, בין התאריכים 31.12.2012-01.01.2010.

תוצאות: בתקופת המחקר הוגדרו 308 אירועים חריגים הקשורים בהריון. סוג הכשל ברוב ההריונות קשור היה לאי איתור מום מבני בסקירת על שמע (Ultrasound) או באי אבחון מום גנטי. ניתוח הגורמים המחשידים שעשויים היו להוביל למניעת הכשל מעלה, כי ב-10 מתוך 38 אירועים לא היה כלל גורם סיכון שניתן היה להצביע עליו במהלך ההריון או לפניו. בעשרה אירועים היה מימצא כלשהו במהלך ההריון (לדוגמה, עודף מי שפיר או סטייה בבדיקות לערכים ביוכימיים), אשר היה יכול לתרום לאבחון מוקדם. בתשעה אירועים היה גורם סיכון של האם (לרוב גיל האם), ובתשעה נוספים הייתה אנמנזה משפחתית (מחלה גנטית במשפחה שלא באה לידי ביטוי באנמנזה במהלך ההריון). מתוך 22 אירועים הקשורים למומים מבניים, שלא אובחנו בסקירת על שמע: בשבעה אירועים היו נתונים מחשידים במהלך ההריון שלא הובילו לאבחון, בשבעה אירועים היה רקע משפחתי/גורם שמקורו באם, ובשמונה אירועים לא היה גורם סיכון ידוע.

מסקנות: ברוב הבדיקות שלא אותר בהן מום מבני (64%) היה קיים גורם מחשיד של האם או גורם מחשיד אחר במהלך ההריון, שעשוי היה לתרום לאבחון מוקדם של המום. ברוב האירועים של אי איתור מום גנטי (92%), ניתן היה להגדיר גורם מחשיד כלשהו (שמקורו באם, אנמנזה משפחתית או מימצא במהלך ההריון), אשר עשוי היה לתרום לאבחון ולהפחית את הסיכון להתרחשות אירוע חריג.

דיון: ב-26% מכלל האירועים, בדומה למצב בארה"ב ובאנגליה, הקשורים לתביעות, לא ניתן היה להגדיר גורם מחשיד שעשוי היה למנוע את האירוע, אך במצבים של מום מבני ומום גנטי, ברוב האירועים היה קיים גורם שהיה יכול לסייע לאבחון מוקדם לסיכום: שיפורים בתהליכי מעקב ההריון יכולים לתרום להקטנת היקף הסיכון למומים מלידה. מומלץ כי שיפורים אלה ימוקדו בהתייחסות לגורמים שמקורם באם ("אימהיים") (בעיקר גיל האם), לגורמי אנמנזה משפחתית ולהתראות על סטייה מערכי נורמה בסקירות על שמע (אולטרסאונד) ובבדיקות ביוכימיות.

ורדית שוורץ¹, מרטין שיפר-קרביץ²

¹מערך רוקחות קלינית, אגף רפואה, אסותא מרכזים רפואיים, ²היחידה לניהול סיכונים ובטיחות הטיפול, אגף רפואה, אסותא מרכזים רפואיים

בדו"ח “To Err is Human” נקבע, כי טעויות הקשורות לטיפול בתרופות הן סוג הטעויות הנפוץ ביותר ברפואה, והן בעלות השפעות רבות ומגוונות. רבות מהטעויות התרופתיות החמורות הן תוצאה של השפעות לוואי מתרופות שניתן היה למנוע מלכתחילה, אשר כ-20% מהן מסכנות חיים.

רוקחות קלינית מבוססת בעולם כשירות רוקחי מוביל המשפר את איכות הטיפול מזה כ-30 שנה. הניסיון המצטבר בעולם מצביע על שיפור איכות הטיפול, שיפור בטיחות המטופל ותועלת כלכלית. יתרונות השירות כוללים מספר תחומים של רוקחות קלינית, שנקשרו לירידה בתמותת מטופלים בבתי החולים, הפחתת טעויות בטיפול התרופתי ויחס עלות-תועלת מיטבי.

הבנות אלו הביאו להגדרת והרחבת מערך הרוקחות הקלינית בבתי החולים, כאשר במקביל לתוכנית ההתערבות הפרטנית בכל מחלקה, הוחל בפרויקט משותף למערך לרוקחות קלינית וליחידה לבטיחות הטיפול למטרת שיפור איכות ובטיחות הטיפול בתרופות.

מטרות ויעדים: יצירת תוכנית משותפת לניהול סיכונים ורוקחות קלינית, לצורך שיפור איכות ובטיחות הטיפול בתרופות, תוך זיהוי מגמות, כשלים פוטנציאליים ונקודות תורפה בכל הנוגע לטיפול בתרופות.

שיטות: נערך אפיון התהליך, נקבעו הפרמטרים הנדרשים לניטור/מעקב והוגדר אופן הפעולה. הוגדרו נתונים המחייבים התערבות רוקחית (התאמת מינון, הוריית נגד, תגובות בין תרופתיות, השפעות לוואי, ניטור מעבדה ועוד), נבנה דו"ח משותף מחשבי המתבסס על נתונים קליניים של מטופלים,  נערך מעקב יומיומי הכולל ניתוח, פילוח, כימות והבנת סוגי ההתערבויות הרוקחיות (התערבות רוקחית היא ייעוץ מתועד בכל אחד מהפרמטרים שהוגדרו לעיל), סוכמו והוצגו ההתערבויות בדו"ח יומי והוערכו על ידי מספר גורמי בקרה (בקרת ביצוע ואיכות, איסוף נתונים), ובוצע פילוח וכימות הנתונים על בסיס התרעות נבחרות לאיתור מגמות ברות התערבות.

תוצאות: בין מרץ 2013 לפברואר 2014 נבדקו 14,499 רשומות רפואיות בבית החולים אסותא רמת החייל. בפילוח איכותי של סך הרשומות שנבדקו, ב-16% בלבד מהרשומות שנבדקו בוצעה התערבות רוקחית פעילה לפי הפרמטרים שהוגדרו, כאשר התערבויות בעלות פוטנציאל סיכון גבוה, כגון כפילות טיפולית, קיום הוריית נגד ומתן תרופה חרף תיעוד רגישו,  נצפו בשכיחות נמוכה מאוד והן מהוות פחות מ-2% מסך הפעילות הרוקחית.

דיון ומסקנות: מיזם משותף זה משקף תמונת מצב עדכנית מתוך מציאות העבודה הקלינית המתבצעת בבית החולים, נשען על פלטפורמת פעילות קיימת ומאפשר גיבוש תוכנית התערבות לטובת שיפור איכות ובטיחות הטיפול בתרופות.

ענר קינן, גילי הלפטק, פתחיה רייסמן

מחלקה לכירורגיה כללית, מרכז רפואי שערי צדק, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים

הקדמה: הגישה הלפרוסקופית הפכה בשנים האחרונות לשיטת הבחירה בכריתת שאתות קטנות וטבות (Benign) של בלוטת הטוחה. עם הצטברות ניסיון בשיטה, הורחבו ההוריות לכריתה לפרוסקופית של הבלוטה, וכיום חלק מהמנתחים בוחרים בגישה זו גם בשאתות גדולות ואף כשעולה חשד לממאירות. עם זאת, הבטיחות האונקולוגית המושגת בגישה הלפרוסקופית שנויה במחלוקת, וחלק מן המנתחים בוחרים עדיין בגישה הפתוחה בחולים אלו.

מטרות: בחינת התוצאות והבטיחות האונקולוגית של גישה לפרוסקופית בכריתת שאתות טוחה גדולות משישה ס"מ.

שיטות מחקר: ניתוח רטרוספקטיבי של נתונים שנאספו באופן פרוספקטיבי של חולים שעברו כריתת טוחה לפרוסקופית במחלקתנו בין השנים 2014-1995 עם שאתות טוחה גדולות משישה ס"מ.

תוצאות: 50 מתוך 230 חולים שעברו כריתה לפרוסקופית של בלוטת הטוחה במחלקתנו, עברו כריתה של שאתות גדולות משישה ס"מ. ההוריות העיקריות לניתוח כללו פאוכרומוציטומה, שאתות לא פונקציונאליות ותסמונת קושינג. הגישה הניתוחית בכל החולים הייתה בטנית תוך צפקית לטרלית. האבחנה ההיסטופתולוגית הסופית הייתה ברוב החולים אדנומה ופאוכרומוציטומה. בשלושה מהחולים התקבלה אבחנה של Adrenocortical carcinoma. 

במעקב של עד חמש שנים לאחר הניתוח, באיש מהחולים עם ממאירות ראשונית של הבלוטה לא נצפתה הישנות מקומית או מרוחקת של השאת.

מסקנות: הגישה הלפרוסקופית בכריתת שאתות טוחה גדולות משישה ס"מ עשויה במקרים רבים להיות בטוחה, הן מבחינת שיעור הסיבוכים התוך והסב ניתוחיים והן מבחינה אונקולוגית. שיעור השאתות הממאירות מתוך שאתות טוחה גדולות נמוך מהשיעור המדווח במחקרים קודמים. במרכזים גדולים עם ניסיון רב בשיטה, ניתן לנקוט בגישה הלפרוסקופית בכריתה של שאתות טוחה גדולות. 

אריה ריסקין¹, פיטר במברגר²

¹מחלקת פגים ויילודים, מרכז רפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ²בית הספר למוסמכים במינהל עסקים על שם רקנאטי, הפקולטה לניהול, אוניברסיטת תל אביב

שיקוף צוותי (Team reflexivity) הוא פעילות קבוצתית משותפת, שבה חברי הצוות משחזרים את הפעילות שעשו, דנים עליה ומפתחים ביחד רעיונות כיצד יוכלו לשפר את התנהגותם וצורת עבודתם, על מנת להשיג תוצאות טובות יותר בעתיד. זהו כלי למידה חשוב לצוותים בארגונים, שמשפר את יעילות עבודתם. התהליך, הכרוך בהגברת המודעות העצמית ומוכנות לשינוי מצד חברי הצוות, כולל שלושה שלבים עיקריים: שיקוף, תכנון והסתגלות – המקדמים את תהליכי הלמידה בצוות. מודל תדריך-תחקיר הוא כלי המאפשר לצוות לעבור שלבים אלה באמצעות תהליך מעגלי חוזר. בשלב התדריך המקדים, שבו מתבצע התכנון ונקבעים היעדים, התפקידים ודרכי הפעולה לקראת המשימה, קורית גם הסתגלות כתוצאה מלמידה מאירועים דומים בעבר. לאחר ביצוע הפעילות מתקיים תחקיר ברמת הצוות, הכולל שיקוף ובחינה האם הייתה עמידה ביעדים שנקבעו, מדוע הושגו היעדים או לא וכיצד ניתן ללמוד מהניסיון לקראת משימות עתידיות. 

מערכות בריאות מתאפיינות לעיתים קרובות בעבודה המתבצעת על ידי צוותי פעולה, שהם צוותים לא קבועים המוקמים לזמן קצר, ממוקדים סביב ביצוע משימה, ומתפרקים עם סיומה, ללא יכולת ליצור את הביטחון שבמסגרת קבועה או לקדם תהליכי למידה לאורך זמן. אולם דווקא בסביבה הלחוצה ועתירת השינויים הזו, תהליכי שיקוף, אשר אינם מונעים על ידי תגובות אימפולסיביות, ומחייבים את כל חברי הצוות לתחקר יחד את  הפעולה שנסתיימה, יכולים להציע את מרב היתרונות. שיקוף בצוותים יכול להוות כלי עזר חשוב לצמצום הפגיעה במטופלים כתוצאה מאירועים יאטרוגניים, הגורמים לתחלואה מיותרת בשל פעולות אבחון וטיפול או השפעות לוואי שניתנות היו למניעה. מודל תדריך-תחקיר ככלי לשיקוף בצוותים רפואיים, שנבדק בעיקר על צוותי חדרי ניתוח, הוא כלי שימושי וישים, המייצר תהליכי למידה ומצליח להביא לשיפור במדדי ביצוע, תוך הגברת בטיחות המטופלים והקטנת תחלואה יאטרוגנית.

המירפאה המשלימה לילדים, מרכז רפואי וולפסון, תמורות - המרכז ללימודי רפואה סינית 

רפואת צמחים מסורתית נגזרת מטיפול בצמחים שעברו עיבוד מזערי במטרה לטפל במחלות ולשפר את הבריאות. המחקר בצמחי מרפא בעיצומו, ונעשים מאמצים לגלות רכיבים לא מוכרים שונים בצמחים אשר יכולים להוות תשתית לתרופות חדשניות [1]. חברות בינלאומיות משקיעות משאבים רבים בהכנת תרופות או תוספים מצמחים. לנוכח עובדה זו, בצד שיפור הכללים הנהוגים באישור תרופות, נדרש תהליך חקיקה מחודש באירופה ובמדינות מערביות אחרות, לשם פיקוח על איכות, בטיחות ויעילות הצמחים [2].

דיאנה טשר¹, בעז בישופ², מיכל שטיין¹, אלי סומך¹

¹היחידה למחלות זיהומיות בילדים, מרכז רפואי וולפסון, חולון, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*שני המחברים הראשונים תרמו במידה שווה לכתיבת המאמר

העבודה היוותה חלק מהדרישות האקדמיות של הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, לקבלת תואר דוקטור לרפואה (MD).

הקדמה: קיים מידע מוגבל באשר להיענות ובטיחות הטיפול באוסלטמיביר בתינוקות מתחת לגיל שנה. מטרות: הערכת ההיענות ושיעור השפעות הלוואי של הטיפול באוסלטמיביר בילדים מאושפזים בני פחות משנה ובילדים גדולים יותר.

שיטות: מחקר עוקבה פרוספקטיבי. נסקרו גיליונות של ילדים שאושפזו במרכז הרפואי וולפסון עם חשד לשפעתA/H1N1/2009  במהלך החודשים 2.2010-11.2009, אשר טופלו באוסלטמיביר. במהלך השבוע שלאחר השחרור נערכו ראיונות טלפוניים עם ההורים.

תוצאות: נכללו  89 ילדים (גיל חציוני 1.3 שנים), 34 ילדים (38.2%) היו צעירים מגיל שנה. שפעת A/H1N1/2009 אובחנה בשמונה ילדים בלבד (9%). הטיפול הממוצע באוסלטמיביר נמשך שלושה ימים. קושי בנטילת התרופה דווח ב-52.8% מהילדים. הקשיים העיקריים שצוינו כללו טעם רע ופליטות. מסיבה זו, הטיפול לא הופסק באף ילד. השפעות לוואי דווחו ב-53.9% מהילדים. השכיחות ביותר היו הקאות ו/או שלשול ב-32.6% מהילדים. השפעות לוואי נוספות כללו: אי שקט (31.8%), תיפרחת (Rash) (6.7%), כאב בטן (3.4%), ודפיקות בבית החזה (2.2%). בילד אחד הופסק הטיפול בשל אי שקט ורושם לישנוניות. לא נמצאו הבדלים משמעותיים בהערכת הקושי בנטילת התרופה ובשיעור השפעות הלוואי בין ילדים בני פחות  משנה לבוגרים יותר.

מסקנות: ההיענות ושיעור השפעות הלוואי של הטיפול באוסלטמיביר בתינוקות בני פחות משנה דומים לאלו של ילדים גדולים יותר. הקשיים שדווחו בנטילת הטיפול ו/או השפעות הלוואי פגמו לעיתים נדירות בלבד בהיענות לטיפול. מתן אמפירי ליברלי של אוסלטמיביר בהתאם להנחיות הביא לטיפול יתר בולט בתרופה.

מיכל קליין, משה אופנהיים, מיכל איבנקובסקי, אורלי סילבינגר, יהודה דנון

בטרם - המרכז הלאומי לבטיחות ובריאות ילדים

בישראל, בדומה למדינות מפותחות אחרות, היפגעות מתאונות מהווה בעיה מרכזית בתחום בריאות הילדים. תאונות הן גורם עיקרי לתחלואה, אשפוז ותמותה של ילדים בכל הגילים, בשני המינים, ביהודים וערבים, וכן גורם מוביל לנכות ולאובדן שנות חיים פוטנציאליות.

בישראל, מתים מדי שנה בממוצע 144 ילדים עקב היפגעות, כ-24,000 ילדים מתאשפזים, כ-182,000 ילדים מגיעים לחדרי מיון, ולפי ההערכות, כמחצית מילדי ישראל נפגעים באופן שמחייב טיפול רפואי בקהילה. רובן המכריע של היפגעויות ילדים בישראל מקורן בהיפגעויות לא מכוונות – תאונות. הסיבה המובילה לתמותת ילדים מהיפגעות היא מעורבות בתאונות דרכים, ובקרב הסיבות לאשפוז בולט חלקן של תאונות הבית והפנאי.

שיעור התמותה מהיפגעות של ילדים המתגוררים ביישובים שמשתייכים לאשכולות המאופיינים ברמה חברתית-כלכלית נמוכה, גבוה משיעור התמותה מהיפגעות של ילדים המתגוררים ביישובים שמשתייכים לאשכולות ברמה החברתית-כלכלית גבוהה. בין השנים 2008-2000 הסתמנה מגמת ירידה בשיעור התמותה מהיפגעות ובשיעור התמותה מהיפגעות לא מכוונת בקרב ילדים.

תוכניות התערבות בעולם שבהן השתתפו רופאי ילדים בהעברת מסרי בטיחות להורים, הראו יעילות בהעלאת התנהגות בטוחה ומניעת היפגעות ילדים. בישראל, קיימות מספר תוכניות במערכות הבריאות והרפואה לקידום בטיחות ילדים, ביניהן הדרכת הורים בטיפות החלב בנושא בטיחות ילדים. יחד עם זאת, לנוכח תפקידו המשמעותי של רופא הקהילה בכל הנוגע להחלטות ההורים בהקשר לבריאותו של ילדם, מומלץ כי גם הוא יציג את חשיבות הנושא בפני ההורים וינחה אותם בעקרונות הבסיסיים למניעת היפגעות ילדים.