ארנון אדלר, יעקב ג'ורג', גד קרן

המח' לקרדיולוגיה, המרכז הרפואי סוראסקי ת"א

ממידע שהצטבר בשנים האחרונות עולה, כי תגובה דלקתית ממלאת תפקיד חשוב בהתהוות טרשת-העורקים. תגובה דלקתית כרונית בדפנות כלי-הדם גורמת להיווצרות נגע טרשתי המיצר את חלל העורק ויכול לגרום, בין השאר, למצבים כגון תיסמונת תעוקתית יציבה (תת"י). על תהליך כרוני זה עלול להתווסף תהליך חד, שבמהלכו נפגעת יציבות הנגע הטרשתי, נוצר קריש דם וחלל העורק מוצר באופן מהיר. שלב חד זה עשוי לעמוד בבסיס התהוותם של מצבים חדים, כגון תיסמונת תעוקתית בלתי יציבה (תתב"י) או אוטם שריר-הלב.

במחקרים עדכניים מנסים החוקרים לשפוך אור על התהליך הגורם לפגיעה ביציבות הנגע הטרשתי. על-פי מחקרים אלו, לימפוציטים מסוג T, ובייחוד תאי T helper (Th1) – תת-אוכלוסייה של תאי T- עשויים למלא תפקיד חשוב בהתהוותו של תהליך זה. אינטרפרון-גאמא, אחד הציטוקינים המרכזיים המופרשים מתאי Th1, מקטין ייצור קולגן על-ידי תאי שריר חלק וגורם לשיפעול מאקרופאגים, ואלה מפרקים קולגן ואלסטין בנגעים הטרשתיים. בנוסף לכך, מעודד אינטרפרון-גאמא קרישיות-יתר ומפריע לאנדותל ליצור תחמוצת ניטרית. תכונות אלה מחזקות את ההשערה, כי תאי Th1 ממלאים תפקיד חשוב במנגנון ההתהוות של תתב"י.

בניגוד לתאי Th1, הרי שתאי Th2 – תת-אוכלוסייה נוספת של תאי T – עשויים להגן על יציבות נגעים טרשתיים ולהקטין את הסיכון להתהוות תתב"י. תכונותיו של אינטרליקין 10, אחד הציטוקינים המרכזיים המופרשים על-ידי תאים אלו, מחזקות השערה זו. אינטרליקין 10 מפחית הפרשת אינטרפרון-גאמא, מעכב הפרשת אנזימים הפוגעים בריקמת החיבור בנגע הטרשתי ומקטין את הסיכון להיווצרות קריש על-פני נגע לא יציב.

נעמה מרקוס-בראון (1), דוד סגל (1), מירי מרקין (2), ארנון ויזניצר (1), מרים כץ (1), סליס תגר (3), ראובן איליה (2), משה מזור (1)

החטיבה למיילדות וגינקולוגיה (1), המערך לקרדיולוגיה (2), המח' לניתוחי לב ובית-החזה (3), מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

הטיפול בנשים בגיל הפוריות עם מסתם תותב מכאני הוא בעייתי ומציב מספר אתגרי טיפול בפני הצוות הרפואי. קומדין (Warfarin) הוא טיפול נוגד-קרישה יעיל ובטוח בחולים שעברו השתלת מסתם תותב, אולם הוא מהווה בעיה במהלך הריון ובפרט בשליש הראשון, עקב מעבר דרך השליה והסיכון

לפגיעה מבנית בעובר. טיפול בהפרין בשליש הראשון להריון מפחית את שיעור המומים העובריים, אך מעלה את שיעור התחלואה והתמותה האימהיים.

טיפול בקומדין במהלך כל ההריון נהוג בעיקר באירופה, עם שיעור סיבוכים אימהיים נמוך ושיעור מומים עובריים הנע סביב 6%. במספר מחקרים בוצעה השוואה בין טיפול בקומדין במהלך ההריון כולו לעומת מעבר לטיפול בהפרין בשליש הראשון להריון. הקשר בין מינון הקומדין לסיבוכים העובריים הוא נושא חדש המתפרסם בשנתיים האחרונות. במאמר זה מדווח על שתי פרשות חולות - נשים הרות עם מסתם תותב מכאני, שטופלו בהפרין במהלך השליש הראשון להריונן. שתיהן עברו החלפת מסתם דחופה עקב מסתם תקוע בשבוע השמיני בקירוב להריונן.

כמו-כן, נסקרת במאמר הספרות הרפואית בנושא טיפול נוגד-קרישה בנשים הרות עם מסתם תותב, השוואת הטיפול בקומדין במהלך כל ההריון לעומת מעבר להפרין בשליש הראשון, והקשר בין מינון הקומדין לשיעור המומים מלידה. שתי פרשות החולים מהוות דוגמה לגישת הטיפול הקיימת ולסכנות הטמונות בה. בדיון מוצגת גישה חדשה לטיפול בנשים עם מסתם תותב, המלווה בהנחיות לצוות המטפל.

רונית קונפינו-כהן וארנון גולדברג

הזרקה של פלאורסצאין (Fluorescein) לתוך הווריד היא כלי איבחוני נפוץ המשמש לדימות כלי-הדם בקרקעית העין. תגובות לא רצויות להזרקת החומר אינן שכיחות, אולם במקרים נדירים הן עלולות לגרום לתחלואה ואף למוות. מובאת פרשת חולה עם רגישות לפלואורסצין, ונדונים הנתונים בנושא שפורסמו בספרות הרפואית והמנגנונים האפשריים הגורמים לרגישות-יתר לחומר זה.

ארנון ד' כהן (1,3), חיים ראובני (2,3), נחמה גולדשטיין (1,3) ומיכאל אלקן (1,3)

המכון למחלות זיהומיות (1), המח' לניהול ומדיניות מערכות בריאות (2), מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון (3), באר-שבע

זיהומים בדרכי הנשימה העליונות (זדנ"ע) נגרמים במרבית המקרים על ידי נגיפים. עם זאת ידוע, שקיימת נטייה לטיפול יתר באנטיביוטיקה בחולי בזדנ"ע. נערכה עבודה תיאורית במטרה להערכיך טיפול אנטיביוטי במתבגרים עם זדנ"ע במירפאה ראשונית. בעבודה נכללו 394 מתבגרים עם זדנ"ע, ותועדו המדדים הקליניים הבאים: נזלת, שיעול כאב לוע, כאב בליעה, חום, תפליט של השקדיים, הגדלת השקדיים ושריעות קישריות-הלימפה בצוואר. במקביל תועדו התרופות שנרשמו. מישטחי לוע נלקחו מכל החולים, ללא קשר למתן טיפול אנטיביוטי. נמצא, שטיפול אנטיביוטי ניתן ל-99 מ-370 חולים (26.8%) עם מישטחי לוע עקרים. בחולים אלה הועלתה שכיחות גבוהה של המימצאים הבאים: הגדלת השקדיים (66.7%), תפליט על פני השקדיים (48.5%), שריעות קישריות-לימפה של הצוואר (42.4%), היעדר נזלת (40.4%), היעדר שיעול (32.0%) וחום (31.3%). על-סמך תוצאות העבודה ניתן להסיק, שטיפול אנטיביוטי עודף ניתן למתבגרים זדנ"ע. סיבות אפשריות למימצא זה הן מדדים קליניים המחשידים לזיהום סטרפטוקוקי, טיפול אנטיביוטי מוקדם, שאינו מסתמך על תוצאות מישטח לוע, או תבחין אנטיגן סטרפטוקוקי וריבוי רופאים מטפלים. לדעתנו, אין מקום להתחיל בטיפול אנטיביוטי במתבגרים עם זדנ"ע, אלא בהסתמך על תוצאות מישטח לוע או תבחין אנטיגן סטרפטוקוקי. בנוסף מומלץ להימנע מתיפקוד מירפאה ראשונית בעלת ריבוי רופאים מטפלים, מבלי להבטיח את המשכיות הטיפול על-ידי אותו רופא.

Treatment of Traumatic False Aneurysm of the Thoracic Aorta with Stent Graft

R. Avrahami, M. Noyman-Levine, M. Haddad, A. Koren, J. Dahan, G. Sivak, A. Zelikovski,

Department of Vascular Surgery, Rabin Medical Center, Beilinson Campus, Petah Tikva

and Sackler School of Medicine, Tel-Aviv University, Israel

The treatment of traumatic false aneurysm of the thoracic aorta by endovascular stent graft may have advantages over conventional surgery. This is a case study of two women suffering from false aneurysm of the thoracic aorta caused in one by a knife injury and in the other by a car accident. After the patients became hemodynamically stable, a commercially available endothelial stent graft (Talent, Gor) was deployed. Recovery was rapid in the first patient. The second patient required emergency laparotomy for venous bleeding one day after stent placement; she died two weeks later, mainly from organ failure.

Conclusions: Endovascular techniques can be used in selected cases to treat thoracic false aneurysms thereby avoiding the complexity and morbidity of conventional surgery.

Traumatic Brain Injury: The National Trauma Registry*

Einat Peles, Vita Barell, Valentina Boyko, Arnona Ziv, Giora Kaplan

Health Services Research Unit, Ministry of Health, Sheba Medical Center Tel-Hashomer

Background: Traumatic Brain Injury (TBI) has been established as a category in reporting systems. Uniform data systems case definition has been suggested for hospital discharge data surveillance systems cases based on ICD-9-CM diagnostic codes. These include fractures and specific mention of intracranial injuries such as contusion, laceration, hemorrhage, and concussion. Inspection of data from the Israel National Trauma Registry suggested that two diagnostic groups of very different severity and outcome were being unjustifiably combined.

Aim: To evaluate the validity of categorizing TBI into two discrete groups, using the presence of specific mention of intracranial injury and/or loss of consciousness for more than one hour as the definition of definite TBI. Possible TBI includes skull fractures with no mention of intracranial injury and/or concussion with no loss of consciousness.

Methods: The study population includes all traumatic injuries admitted to hospital, dying in the ER or transferred to other hospitals and recorded in the 1998 Trauma Registry in all 6 level I trauma centers in Israel and two level II centers.

Results: The significant difference in severity between groups supports the validity of sub-dividing the TBI classification into definite and possible subcategories. As a result, we obtain two different severity groups without measuring specific severity scores which are limited in the reporting system.

Conclusion: The groups were significantly different in severity, hospital resource use, immediate outcome, demographic and injury circumstances.

*           Level I: Rambam, Beilinson-Schneider, Sheba, Ichilov (Tel Aviv Sourasky Medical Center), Hadassah Ein Karem and Soroka.

            Level II: Hillel Yaffe and Kaplan

In Vitro Interferon-Gamma Release in Diagnosis of Cutaneous Adverse Drug Reactions

S. Halevy, A. D. Cohen, N. Grossman

Dermatology Dept, Skin Bank and Investigative Dermatology Laboratory, Soroka University Medical Center and Faculty of Health Sciences; Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Diagnosis of cutaneous adverse drug reactions is an accepted terminology. Is a challenge. Drug-specific T-cell clones (CD4+ or CD8+), with a Th1- or a Th2-type cytokine-release pattern, may be generated from the peripheral blood in CADRs. In vitro drug-induced cytokine-release suggests a drug-specific immune response, and may implicate the drug as a possible inducer of the skin reaction.

We evaluated the diagnostic role of in vitro drug-induced interferon-gamma (IFN-γ) release from peripheral blood lymphocytes in patients with CADRs. We studied 22 patients with CADRs following intake of 45 drugs (1-4 drugs per patient). Drugs were classified into 3 categories of suspicion. 17 patients who took 39 drugs of the same type (1-4 drugs per patient) without developing adverse reactions, served as controls. In vitro drug-induced release of IFN-γ from peripheral blood lymphocytes, following in vitro challenge with the unmodified drugs, was evaluated.

The mean IFN-γ increase following 45 drug tests (60.8±85.2%) was higher (p<0.05) than in controls after 39 drug tests (30.1±27.7%). Significance was greater (p<0.005) when the mean IFN-γ increase for the 24 highly suspected drugs (75.1±93.4%) and that for the controls were compared.

This study suggests that the in vitro drug-induced IFN-γ release test may serve as a diagnostic tool in CADRs.

Diabetes and Premature Delivery: Etiology and Risk Factors 

Avi Beigelman, Arnon Wiznitzer, Ilana Shoham-Vardi, Hilel Vardi, Gershon Holtcberg, Moshe Mazor

Depts. of Obstetrics and Gynecology and of Epidemiology and Health Services Evaluation, Soroka Medical Center and Faculty of Health Science, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Preterm birth is the leading cause of perinatal morbidity and mortality, while preterm labor and delivery in diabetes mellitus (DM) carries an increased risk of perinatal complications. We investigated the hypothesis that DM (gestational and pregestational) is an independent risk factor for preterm birth and evaluated the hypothesis that the risk factors for preterm birth in diabetics are different from those in non-diabetics.

The study population consisted of all singleton deliveries at this hospital between 1990-1997. Excluded were those of mothers who had not had prenatal care, or who had only partial care or multiple gestations. There were 3 subgroups: 834 women with pregestational DM, 3,841 with gestational DM, and 66,253 non-diabetics.

The combined spontaneous and induced preterm delivery rate was determined in each subgroup. Potential risk factors for spontaneous preterm deliveries were assessed by a univariate model. A logistic regression model was used to assess the unique contribution of DM (gestational and pregestational) to preterm delivery in the presence of the other risk factors, and to compare risk factors for preterm delivery between subgroups.

The prevalence of spontaneous preterm delivery was: 7.1% in non-diabetics, 10.0% in those with gestational DM and 25.5% in those with pregestational DM. When adjusted by a multivariate model for other risk factors for preterm delivery, DM still remained an independent risk factor for spontaneous preterm delivery (gestational DM: odds ratio 1.28, 95% CI: 1.1-1.48; pregestational diabetes: odds ratio 3.4, 95% CI: 2.65-4.36).

The main difference in risk factors for preterm birth between the 3 subgroups was the amount of amniotic fluid. Polyhydramnios was an independent risk factor for preterm delivery in non-diabetics and in pregestational DM, but not in gestational DM. On the other hand, oligohydramnios was associated with a higher risk for preterm delivery only in gestational DM compared to non-diabetics.

DM (gestational and pregestational) is an independent risk factor for spontaneous preterm delivery. Polyhydramnios is an independent risk factor for preterm delivery in pregestational but not in gestational DM. Oligohydramnios is a greater risk factor for preterm delivery in gestational DM compared to non-diabetics.

Use of Civilian Emergency Departments by Israel Defense Force Soldiers 

A.D. Cohen, A. Porath, R. Bessorai, A. Shulman, Y. Snir

Medical Corps, Israel Defense Forces; Depts. of Medicine F and Orthopedics and Emergency Dept., Soroka University Medical Center and Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Many physicians, civilian as well as in military, feel that some referrals of soldiers to civilian emergency departments are inappropriate and that soldiers should receive medical attention within their military units. We therefore evaluated referrals of soldiers to our emergency department.

707 referral letters from military physicians and the corresponding emergency room discharge letters were evaluated. Most soldiers were referred for mild trauma (45.0%) or miscellaneous diseases (52.9%); 22 (3.1%) were hospitalized.

It appears that some military physicians use the civilian hospital emergency department as a surrogate for an out-patient specialty clinic and for x-ray and laboratory services. This is in contrast to the designated functions of the emergency department which are to provide emergency and trauma services and to evaluate the need for hospitalization of referred patients.

The Israel Teratogen Information Service: A 10-Year Report 

A. Ornoy, S. Shechtman, J. Arnon

Hebrew University - Hadassah Medical School and Israel Ministry of Health, Jerusalem

The Israel Teratogen Information Service (TIS) was established 10 years ago with the help of the Ministry of Health and the Hebrew University-Hadassah Medical School. During these 10 years we have had 20,631 calls. We describe the results of our experience in counseling.

There was a gradual increase in the number of calls, which in 1997 reached 4,447. Most calls (84.5%) were during pregnancy, while 12% were prior to pregnancy. In 75.7% the calls were due to drug exposure during pregnancy; 10.9% were due to exposure to X-rays; there was maternal infection in 6.6% and in 5% immunization during pregnancy. The callers were: physicians in 46.6%, nurses 18.9%, pregnant women 39.5%, and 4.8% others.

In 76.6% there was no additional risk to the embryo or fetus and in 17.4% there was a small additional risk of less than 1%; a significant additional risk to the fetus was expected in only 6%. In 3625 pregnant women with known outcome there were 8.9% spontaneous and 9.2% induced abortions. Of the 2968 live-born children, 2.3% were malformed, a rate similar to that among controls.

The information provided by the TIS alleviated the fears most pregnant women have, and reduced unnecessary terminations of pregnancy planned because of unjustified fear of the teratogenic effects of agents to which women were exposed. It reduced the number of children born with congenital anomalies, since pregnancies were interrupted whenever there was a high risk for congenital anomalies.

Effect of the Yom Kippur Fast on Parturition

A. Wiser, E. Maymon, M. Mazor, I. Shoham-Vardi, T. Silberstein, A. Wiznitzer, M. Katz

Depts. of Obstetrics and Gynecology and of Epidemiology, Soroka Medical Center, and Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Food-withdrawal has been proposed as a possible mechanism for initiating the onset of labor in animals and humans. The hypothesis was based upon the reported increase in deliveries of infants during the Yom Kippur fast. We studied the effect of the fast on full term deliveries of Jewish women, with non-fasting Bedouin women as controls (1988-1995, 1,313 Jewish and 1,091 Bedouin deliveries). To determine the effect of Yom Kippur itself, delivery rates on Sukkot and Yom Kippur were compared in both groups. The mean delivery rate in the Jewish population was significantly higher during Yom Kippur and the day after, than during the 7 days before Yom Kippur (15.1±5.1 and 14.6±4.7 vs 10.7±3.5, p<0.04 and p<0.01, respectively). There was an increase in delivery rate during the 6 hours before the end of the fast. In the Bedouin women there were no changes in delivery rate during any of these periods. There were no significant differences in the rates of deliveries during the Sukkot festival between Jewish and Bedouin women. We conclude that fasting is associated with a significant increase in the rate of deliveries at term.