ערן לשם-רובינוב, אלן רובינוב

האגף לרפואה פנימית, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, הדסה עין-כרם, ירושלים

א"ב, עצמאי בן 54 שנה, לוקה במחלת כליה סופנית מזה ארבע שנים ומטופל בדיאליזה שלוש פעמים בשבוע. הרופאים המליצו על השתלת כיליה והוא הוכלל ברשימת הממתינים להשתלה. תור הממתינים היה ארוך ומקרב בני משפחתו לא נמצא לו תורם. הוא נואש מלקבל כיליה ופירסם מודעה באתר אינטרנט שבה ניסה לגייס (Solicit) זרים לתרום לו כיליה.

גרשון וולפין¹, כמאל חסן², דניאל הלר¹, חיים שטארקר¹

המחלקות לאורתופדיה¹ ונפרולוגיה², בית-חולים לגליל מערבי, נהרייה, הפקולטה לרפואה הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

בחולים מושתלי אברים קיימת סכנה להתהוות אוסטיאופורוזיס בעקבות הטיפולים מדכאי החיסון למניעת דחיית השתל, ובעקבות כך נטייה מוגברת לשבירות עצמות. מדווח בזאת על התהוות שברים לאחר חבלה בקרב 3 חולים שעברו השתלת אברים וטופלו בתרופות מדכאות חיסון למניעת דחייה: 1) חולה עם שבר תת-ראשי של עצם הירך 8 שנים לאחר ניתוח השתלת לב, אשר טופל על-ידי החלפה חלקית של מיפרק עצם הירך; 2) חולה עם שבר עם תזוזה קלה באזור אינטרטרוכנטרי של צוואר עצם הירך כשנה לאחר ניתוח השתלת ריאה, אשר טופלה על-ידי קיבוע בברגי מתכת; 3) חולה עם שבר תת-ראשי של מיפרק עצם הירך 3 חודשים לאחר השתלת כבד, אשר טופל על-ידי קיבוע בברגיי מתכת. שלושת החולים עברו בהצלחה את הניתוחים, ללא סיבוכים, ויכלו  תוך מספר ימים לאחר-מכן לחזור לשבת וללכת. 

לסיכום, קיימת חשיבות רבה ביותר למתן טיפול מונע לאוסטיאופורוזיס, עוד לפני ביצוע ניתוחי שתילת אברים, ולהמשיכו לאחר-מכן. יש לנתח מוקדם כל האפשר מטופלים עם שברים בגפיים שעברו השתלת אברים, על-מנת לאפשר להם שיקום מהיר ויעיל וחזרה מוקדם ככל האפשר לחיי היומיום.

יעקב לביא

היח' להשתלות לב, המח' לניתוחי לב, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בסין מתבצעות מזה כשני עשורים השתלות מאיברים הנלקחים מאסירים שנידונו למוות. השתלות אלה, המבוצעות תוך הפרה גסה של כל כללי האתיקה הרפואית ובניגוד לכל האמנות הבינלאומיות, הפכו לענף מסחרי משגשג בסין. בסקירה מובאות עדויותיהם של אסיר ושל רופא סיני שברחו למערב המתארות את האופן המזוויע שבו מתבצעות נטילות האיברים מהנידונים למוות, לעיתים עוד בטרם מותם. במשך שנים הכחישו שלטונות סין את קיומו של הליך זה, אך בעקבות לחץ דיפלומטי בינלאומי הן הודו בכך אך באחרונה.

מצוקתם של החולים הישראלים הממתינים להשתלת איברים בארץ, עקב מיעוט התרומות במדינה, מביאה רבים מהם לנסות ולחפש את דרכם לסין בניסיון להציל בה את חייהם. מימון הנסיעה לסין לחולים אלה בידי הגופים המבטחים השונים בישראל מקנה מעין גושפנקא של חוקיות לנושא מטעם המדינה. עלינו כחברה לחדול מנוהג נפסד זה לאלתר, ולהפנות את מירב מאמצינו האנושיים והכלכליים להגברת תרומות האיברים מן המת בישראל.

איתן מור

מחלקת השתלות, בית-חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

המחסור באיברים להשתלה היא בעיה כלל-עולמית, שיצרה קונפליקט בין האלטרואיזם כגישה המסורתית לתרומת איברים לבין פתרונות חלופיים המבוססים על גישה תועלתנית. התוצאות שהושגו בעשור האחרון בהשתלות כיליה מתורמים ללא קירבה משפחתית-גנטית, כמו לדוגמה בין זוגות נשואים, הן טובות יותר מהשתלות מן המת. מימצא זה הביא להרחבת הפנייה לתורמי כיליה מעבר למעגל המשפחה, כולל מתורמים אנונימיים ותוכניות של הצלבה בין זוגות תורמים ומקבלים. למרות זאת השתלות כיליה מתורם שאינו מקירבה משפחתית במיסגרת הנורמה האלטרואיסטית לא היווה פיתרון למחסור באיברים להשתלה. מנגד, גלובליזציה ופיתוח טכנולוגיות רפואיות מתקדמות במדינות מתפתחות, שאינן מספקות השתלה לכל אזרחיהן, יצרו הזדמנות לפריחת תיירות ההשתלות. תיירות ההשתלות פועלת על-פי חוקי השוק ולמטרות רווח, וזאת בניגוד לאירגונים הפועלים על-פי חוק לצורך חילופי איברים בין מדינות. המעבר ממכירת כיליה בהשתלות כיליה מתורם שאינו קרוב משפחה ללקיחת איברים אחרים (לב, ריאה וכבד) מנידונים למוות בסין היא רק שאלה היכן נקבע הגבול המוסרי המתיר פעילות זו בשם הצלת חיי חולים.

מאחר שמערכת ההשתלות החוקית המתבססת על עקרון האלטרואיזם לא תצליח לספק את הצורך הגדל והולך באיברים להשתלה, תפקידם של אירגוני הבריאות בעולם והאיגודים הבינלאומיים להשתלה הוא לפתור משבר זה במציאת פתרונות חלופיים חוקיים המבוססים על תועלתנות. כמו לדוגמה, דרך קביעת הסכמים חוקיים לחילופי איברים בין מדינות, או במקרה של השתלת כיליה, קביעת היתר למתן תמורה עבור תרומה.   

נחמה גרינר

בית-החולים לגליל המערבי, נהריה

תפקידם של מתאמי ההשתלות (מ"ה)1 בבתי-החולים הכלליים בישראל הוא מאוד ניכר (אינטנסיבי) ותובעני, נדרש בו שילוב של היבטים רבים – נפשיים, ניהוליים ותקשורתיים, ולכן עלולים מ"ה להיחשף למידה רבה של שחיקה בעבודתם. מחקר זה נועד לבדוק האם קיימת שחיקה בקרב מ"ה בישראל ומהם הגורמים המשפיעים על שחיקה בתפקיד זה.

במחקר נכללו כל 26 מ"ה בישראל. כולם ענו באופן אנונימי על שאלון מובנה שבו נבחנו תגובות ל-12 היגדים אודות שליטה, סיפוק, אחריות, ולגבי חוויות רגשיות בעבודתם. התשובות נותחו סטטיסטית, ונבדק הקשר בין שחיקה ובין המשתנים בשאלון.

שלושת הגורמים שהשפעתם על השחיקה נבדקה היו: תחושת השליטה, תחושת הסיפוק, המימוש העצמי ותחושת האחריות. בסולם עולה של 1 עד 5 נמצא, כי מ"ה חשים מידה גבוהה של שליטה(4.19 ± 0.56) , סיפוק (4.05 ± 0.75) ואחריות (3.65 ± 0.72). ממוצע דירוגי תחושת השחיקה היה 2.5 ± 0.50, דבר המצביע על תחושת שחיקה נמוכה. נמצא קשר שלילי ומובהק (r=-0.50, p= 0.005) בין תחושת השליטה לבין רמת השחיקה: ככל שתחושת השליטה חזקה יותר רמת השחיקה אכן נמוכה יותר. נמצא גם קשר בינוני עד חזק, שלילי ומובהק (r=-0.69, p<0.01) בין תחושת הסיפוק והמימוש העצמי לבין רמת השחיקה, כך שככל שתחושות הסיפוק והמימוש העצמי חזקות יותר רמת השחיקה נמוכה יותר. בין תחושת האחריות לבין רמת השחיקה נמצא קשר שלילי מובהק (r=-0.35, p=0.04), אך חלש בעוצמתו.

ממימצאי המחקר עולה, כי לתחושת השליטה והאוטונומיה של מ"ה יש תפקיד מובהק במניעת תחושת השחיקה, ועל המערכת הארגונית להיות מודעת ורגישה לכך, על-מנת לשפר את יעילות העבודה של המתאמים ולמנוע את עזיבת התפקיד. יתכן שחיזוק הגורמים הפנימיים האלה והפחתת השחיקה כתוצאה מכך יביאו לא רק לייעול העבודה, אלא גם להגדלת ההצלחה בעבודה קשה זו, אשר תתבטא באיתור מוקדם, בהגדלת מספר התרומות ובסופו של דבר בהצלת חיי אדם.

______________________________

1 מ"ה – מתאמי השתלות.

חיים לוי, אסף קרץ, איתמר קלמפרר, טובה ליפשיץ

מחלקת עיניים, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר-שבע

ראות טובה דרך הקרנית היא צורך הכרחי לשם ניתוח במחלות של הרשתית וזגוגית העין. קרנית עכורה, מאידך, מונעת ראות טובה של המיקטע האחורי, ולפיכך הופכת ניתוחים של המיקטע האחורי לבלתי אפשריים. תותבים זמניים של הקרנית מאפשרים ראות טובה של מבנים תוך-עיניים ולפיכך מאפשרים ביצוע ניתוח בעיניים שאחרת לא ניתן היה לנתחן בשל עכירויות בקרנית.

מדווח במאמר זה על יעילות ניתוחי כריתת זגוגית לתיקון הפרדות רשתית דרך Pars plana, בהסתייעות בתותב קרנית זמני מסוג Eckardt, המשולבים בהשתלת קרנית חודרת והערכת תוצאותיהם, בעיניים שעברו את הניתוח המדובר.

לשם כך בוצעה הערכה רטרוספקטיבית על שש עיניים של שישה מטופלים עוקבים אשר נותחו בין השנים 2001-2004 במחלקת עיניים במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע, ואשר נערך אחריהן מעקב של 6 חודשים לפחות. המדדים במעקב היו חדות הראייה, התוצאה האנטומית של הניתוח והיארעות סיבוכים.

משך המעקב הממוצע היה 26 חודשים. לפני הניתוח, האבחנה השכיחה ביותר במיקטע הקדמי הייתה עכירות ניכרת בקרנית בארבע עיניים (67%). במיקטע האחורי האבחנה הטרום-ניתוחית השכיחה ביותר הייתה היפרדות רשתית בחמש עיניים (83%). חדות הראייה לפני הניתוח בכל החולים הייתה תפיסת אור בלבד (LP) או פחות מכך. בחמישה חולים (83%) הייתה חדות הראייה הסופית 6/240 או טובה יותר. שתל הקרנית נותר שקוף בחמישה חולים (83%).

לסיכום, ניתוח משולב של זגוגית-רשתית וקרנית תוך הסתייעות בתותב קרנית מסוג Eckardt הוא דרך בטוחה ויעילה לטיפול במחלות מורכבות של הרשתית והקרנית. הניתוח יכול לשמר ראייה תיפקודית ולשפר את איכות חיי המטופל. יחד-עם-זאת, הפרוגנוזה של חדות הראייה מוגבלת בשל חומרת הפגיעה העינית הראשונית.

אפרים ד' לייבנר, אליהו לונדון, עפר אלישוב

שירות כף הרגל והקרסול, המחלקה לאורתופדיה, בית-החולים האוניברסיטאי של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים

אין תמימות-דעה לגבי כינויי עשרת ראשי האיברים של הגפיים העליונים והתחתונים, והמושגים   אצבע, אצבעות, אגודל, בוהן ובהונות משמשים בערבוביא.

עברנו על הספרות העברית הקדומה, על-מנת להתחקות על מובנם של המושגים הללו במקורות העברית, וללבן אל-נכון את פירושם.

אצבע מופיעה במקומות רבים במיקרא ביחיד וברבים (אצבעות), הן במובן של אצבע מורה ביד, והן במובן של כלל ראשי האיברים בגפיים עליונים ותחתונים. בוהן מופיע פחות, אך תמיד בסמיכות לגף המיוחס (בוהן-יד או בוהן רגל). אגודל לא נמצא בחיפוש בתנ"ך.

לסיכום, מתוך המקורות המיקראיים והתנכיים עולה, כי המושג אצבע מובנו (בלשון יחיד) האצבע המורה (Index finger), אך כאשר מופיע ברבים 'אצבעות' הוא מהווה שם כללי לכלל ראשי-האיברים הן בידיים והן ברגליים. בוהן ובהונות מתייחסים לאצבע הגדולה הן ביד והן ברגל. המושג אגודל לא נמצא בחיפוש שלנו בתנ"ך, אך במקורות מאוחרים יותר הוא מייצג את האצבע הגדולה הן ביד והן ברגל.

מרדכי קרמר (1), מילטון סאוטה (2), ליאורניד אידלמן (3), דן ערבות (2), גרשון פינק (1), דוד שטרית (1), גבריאל איזביצקי (1), דניאל בן-דיין (1), אילנה בקל (1), יגאל כסיף (2), אלכסנדר קוגן (2), בוריס גנדל (2), ברנרדו וידנה (2), גדעון סהר (2)

מכון הריאה (1), המח' לניתוחי בית-החזה (2) ומח' הרדמה (3), המרכז הרפואי רבין

בשנים האחרונות נעשו השתלות ריאה, לטיפול מקובל במחלות ריאה סופניות. במאמרנו ייסקר הניסיון שהצטבר במרכז הרפואי רבין, בתחום זה, ב-6 השנים האחרונות.

בין השנים 1997-2003 בוצעה השתלה ב-70 חולים, מתוכם 49 גברים ו-21 נשים. האיבחונים כללו: נפחת (Emphysema) (26), לייפת ריאתית (29), יתר לחץ-דם בריאה (5), לייפת כיסתית וברונכיאקטזיות (Bronchiectasis) (10). הושתלו 50 ריאות מעודדות: בתחילת תוכנית ההשתלות (בשנים 1997-1999) שיעור ההישרדות היה 50% לאחר שנה אחת ולאחר שלוש שנים, ואילו בשנים האחרונות (2000-2003), שיעור ההישרדות מגיע ל-84% לאחר שנה, ול-82% לאחר שלוש שנים.

גורמי ההצלחה הם בחירת החולים המתאימים, טיפול חדיש בתרופות מדכאות חיסון, ועבודת צוות יעילה. כיום מקובלות בארץ השתלות ריאה כפיתרון אפשרי לחולים נבחרים, בדומה להשתלות לב, להשתלות כבד או כליות.

גיא רוזנר

המח' לרפואה פנימית ח' והמכון למחלות דרכי-העיכול והכבד, המרכז הרפואי סוראסקי ת"א

השתלת תאים ככלל והשתלת תאי כבד בפרט היא דרך טיפול חדשה ומבטיחה. אולם חסרונה העיקרי הוא שיעור גבוה של מות תאים לאחר בידודם, הקפאתם והחזרתם לגוף החולה. התופעה של מות תא הניתק מסביבתו מכונה אנויקיס ((anoikis. לתופעה זו נודעת חשיבות הן במספר תהליכים פיסיולוגיים המתרחשים בגוף האדם והן במצבים חולניים.

מחלת הסרטן מתאפיינת בין השאר בכך שברמה המולקולתית הופכים התאים הממאירים יציבים לאנויקיס - עובדה המסייעת להתפשטותם מעבר לגבולות הריקמה המקורית. בשונה ממצב ממאיר, תא שבודד מריקמתו וניתק מהמשתית החוץ-תאית (extracellular matrix) נידון למוות ומתחיל תהליך של מוות תאי מתוכנת (אפופטוזיס). השרשרת כוללת שיפעול חלבון בשםassociated death domain/MORT1 Fas, הקושר את הפרואנזים פרוקספאזה 8 ומשפעלו לצורה הפעילה קספאזה 8. זה האחרון משפעל את החלבון Bid המשרה את השיחרור של ציטוכרום C מהמיטוכונדריה. מכאן ממשיכה שרשרת הפעלת אנזימי הקספאזות עד לפירוק חלבוני התא והגרעין. מנגד, הבקרה על תהליך המוות התאי המתוכנת (אפופטוזיס – מת"מ) מתבצעת על-ידי משפחת החלבונים bcl-2 ועל-ידי האינטגרינים (בעיקר האינטגרין ביתא 1), המעורבים בהעברת אותות הישרדות לתא גם כשזה ניתק מסביבתו. משפחת אנזימי הקספאזה ממלאת תפקיד מרכזי בשרשרת המובילה למות התא. כיום מוכרים 14 אנזימי קספאזה המסווגים לתת-קבוצות שונות על-פי שייכות פילוגנטית, מבנה מולקולתי או המצע שעליו פועלים אנזימים אלה.

לסיכום, אנויקיס היא צורה ייחודית של מת"מ שנודעת לה חשיבות במחקר הקליני ככלל ובחקר הסרטן והשתלות התאים בפרט. בשל תפקידם העיקרי של אנזימי הקספאזה בהפעלת מסלולים המובילים למות התא, מציאת דרך יעילה וייחודית לעיכובם עשויה לסייע בהשגת תוצאות טובות בחולים הזקוקים להשתלת תאים.

מנחם בן-חיים

הפער בין מספר הילדים הנזקקים להשתלת כבד לבין היצע שתלי כבד בגודל מתאים גדל והולך, וגורם להארכת זמן ההמתנה, ובעקבות זאת לעלייה בשיעורי התחלואה והתמותה בזמן ההמתנה. בעשור האחרון פותחו שיטות להשתלת שתלים חלקיים (segmental), שמקורם בהקטנת כבד מלא (reduced size), בפיצול כבד מלא בין שני מקבלים, בדרך-כלל מבוגר וילד (split liver transplantation) או בחלקי כבד שמקורם בתורם חי (living donor liver transplantation). אולם יישום שיטות אלו עדיין מוגבל ומתבצע במספר מרכזים רפואיים מובילים בעולם. מובאות במאמר זה תוצאות המרכז הרפואי "הר-סיני" בהשתלות מסוג זה.

מתוך 195 השתלות כבד בילדים (גיל<18), 48 (25%) היו מתורם חי, וב-47 (24%) מהם הושתל חלק שמקורו בהקטנה (27=n) או בפיצול (20=n) של כבד מתורם מת (מוות מוחי). בוצעה השוואה רטרוספקטיבית בין שתי קבוצות אלו מבחינת מאפייני המושתלים, שיעורי הסיבוכים מהניתוח, והישרדות השתל והחולה. להשתלות מפיצול נבחרו כבדים מתורמים מיטביים, והפיצול או ההקטנה בוצעו בדרך-כלל לאחר ניתוח תקציר (ex-vivo), תוך שימור הווריד החלול התחתון עם אונת הכבד הימנית והגבעול הוואסקולרי (vascular pedicle) עם החלק הימני. ההשתלה בוצעה תוך השקת וריד הכבד לגדם וריד הכבד התואם (piggy-back). במרבית ההשתלות מתורם חי בוצעה השקת עורק הכבד השמאלי בסיוע מיקרוסקופ. במרבית ההשתלות בוצע חיבור צינור (או צינורות) המרה ללולאת מעי (hepatico-jejunostomy).

הגיל והמשקל הממוצעים בקרב המושתלים מתורם חי היו 1.8+-3 שנים ו- 8.1+-9 ק"ג לעומת 3.5+-4 שנים ו- 15.2+-14.5 ק"ג בקבוצה המקבילה. התפלגות האטיולוגיות לאי-ספיקת כבד בחולים במצב סופני היתה דומה, וכך גם חומרת מחלת הכבד לפני ההשתלה. יותר כבדים (6 לעומת 1) שמקורם מתורם מת נוצלו להשתלה נשנית דחופה. זמן האיסכמיה החמה היה דומה (43 דקות לעומת 45 דקות), וזמן האיסכמיה הקרה היה ארוך משמעותית בהשתלות מתורם מת (340 דקות לעומת 60 דקות). שיעור הסיבוכים הוואסקולריים ובמרה היה דומה בשתי הקבוצות. שיעור תיפקוד מוקדם ירוד של השתל (poor early graft function ) היה גבוה משמעותית לאחר השתלות מתורם מת (18% לעומת 2%, בהתאמה, p<0.005). הישרדות השתלים והמושתלים היתה טובה יותר בין מקבלי שתל מתורם חי: הישרדות שתל בשיור של 89% לאחר שנה ו-77% לאחר 5 שנים לעומת 59% ו-52%, בהתאמה. שיעור הישרדות החולים היה 91% כעבור שנה ו-89% שנה לאחר 5 שנים לעומת 70% ו-62%, בהתאמה, p<0.001.

לסיכום, למרות הדמיון במורכבות הניתוח, השתלות כבד מתורם חי המבוצעות בילדים מניבות תוצאות טובות יותר על-פני אלה המושגות בהשתלת חלקי כבד דומים שמקורם בתורם מת.

מנחם בן חיים

המצוקה הקשה במצאי שתלי כבד מתורמים לאחר מוות מוחי, העלייה בשיעור התמותה בזמן ההמתנה להשתלה והניסיון המצטבר בהשתלות כבד מתורם חי בילדים – כל אלה מצביעים על השתלות מתורם חי (living donor) בין בוגרים כחלופה המתבקשת. במאמר זה מובאות התוצאות של עשרים ההשתלות הראשונות מסוג זה במרכז הרפואי "הר סיני", תוך השוואה בין שתלי אונה ימנית לשתלי אונה שמאלית.

עשרים בוגרים (גיל ממוצע 15+-46 שנה; משקל ממוצע 12+-68 ק"ג) עברו השתלת כבד; בעשרה חולים הושתל שתל מאונה שמאלית (מיקטעים II, III, IV, במשקל ממוצע של 115+-805 ג').

התורמים (גיל ממוצע 10+-38 שנה, משקל ממוצע 9+-85 ק"ג) היו קרובי משפחה מדרגה ראשונה (8), שניה (3) בני זוג (4) או מקורבים רגשית (5). כריתת הכבד החלקית בתורמים בוצעה ללא חסימה של אספקת הדם (inflow occlusion), תוך הסתייעות במספרי על שמע (ultrasonic scissors) ומיחזור דם (cell saver). כריתת הכבד השלמה במושתלים בוצעה בחדר ניתוח צמוד ובתיאום זמנים. ההשתלה בוצעה תוך השקה ורידית לגדמים של ורידי הכבד (piggy-back). בשמונה מושתלים (אונה שמאלית) נדרשה הסתייעות במיקרוסקופ לביצוע ההשקה העורקית. בשתלי אונה שמאלית נדרש חיבור בין צינוריות המרה למעי (hepatico-enterostomy) עם מיקטע IV יחיד, זאת לעומת הצורך בהשקה לשתיים (בשמונה חולים) או לשלוש (בשני חולים) צינוריות מרה בשתלי אונה ימנית.

כל התורמים החלימו, ללא סיבוכים משמעותיים, ללא צורך בעירוי-דם זר וללא סימנים של אי-ספיקת כבד. שיעור התמותה הסב-ניתוחי בקרב המושתלים היה 15%, ושיעור הישרדות השתל (graft survival) – (70%-80% בשתלי אונה ימנית לעומת 60% בשתלי אונה שמאלית; זמן מעקב ממוצע – 8 חודשים). תיסמונת ייחודית (small for size syndrome) ניצפתה בארבעה מושתלים בשתלי אונה שמאלית קטנים יחסית [יחס בין משקל: שתל=מושתל (GRWR) < 0.8%].

שיעור הסיבוכים בקרב מושתלי אונה שמאלית היה גבוה יותר: דלף מרה (billary leak) היה 50% לעומת 20%, ופקקת עורק הכבד (hepatic artery thrombosis) היתה 20% לעומת 10%.

בהשתלת כבד מתורם חי בין בוגרים, מאפשרים שתלי אונה ימנית התאמת גודל מיטבית וכרוכים בפחות סיבוכים, כל זאת מבלי לפגוע בבריאותו של התורם.

Experience with 100 Liver Transplant Recipients 

Ezra Shaharabani, Ziv Ben-Ari, Nathan Bar-Nathan, Alex Yusim, Rivka Shapira, Ran Tur-Kaspa, Zaki Shapira, Eytan Mor

Transplantation Dept., Liver Institute, Rabin Medical Center; and Pediatric Gastroenterology Institute, Schneider Children's Medical Center, Petah Tikva

Liver transplantation is the treatment of choice for end- stage liver disease. During the past 8 years we performed 102 liver transplants in 84 adults and 16 children. In the adults, 9 were combined transplants: 1 a liver-pancreas transplant for type I diabetes, and 8 liver-kidney transplants. In the children, transplants included 5 whole-livers, 5 left-lateral liver segments from living-related donors, 4 reduced-grafts of right or left lobes, and 2 split left-lateral segments.

At a mean follow-up of 31 months (range 1-96) 70 were alive, 3 had died during surgery and 15 during the first postoperative months. Mortality was due to primary graft non-function (7), sepsis (10), intracranial hemorrhage (1), tumors (4), recurrent hepatitis B (2), biliary strictures (2) and chronic rejection (1). The 1- and 4-year survival rates were 79.5% and 69.6%, respectively.

After transplantation, 10 developed biliary stricture (5 corrected by balloon dilatation) and 8 anastomotic stricture (7 corrected by surgery), and there were 2 multiple intra-hepatic strictures. There was hepatic artery thrombosis in 5, including 4 children. In 3, grafts were salvaged by thrombectomy and 2 others underwent re-transplantation. In those who survived transplantation by more than 1-month, recurrent hepatitis B was seen in 6 of 17 (35%) and recurrent hepatitis C in 12 of 19 (63%).

Thus, results of our first 100 liver transplants are similar to those reported by larger centers, showing that in an appropriate setting good results can be achieved by small transplant programs.

Willingness to Donate Organs: Attitude Survey among Israeli Jews

Peri Kedem-Friedrich, Rina Rachmani

Psychology Dept., Bar-Ilan University, Ramat Gan and Information and Education Unit, Israel Transplant Center

A public opinion survey of Israeli Jewish adults (September) showed a large potential willingness to donate organs after death, while only a third of the sample was opposed. Nevertheless, only a very minor proportion held donor's cards, and over half expressed opposition to holding a donor card. As to next-of-kin's organs, when the wishes of the relative were not known, a quarter of the sample opposed, a quarter agreed, and the remaining half hesitated to make a decision.

Willingness to donate was not correlated with gender, age or income, but was related to religiosity: the more religious, the less willing to donate. And the religious reason was the salient one given for hesitation about donating, although there were many who could give no reason for their hesitation. Family members, doctors and rabbis (in ascending order) influenced willingness to consent to next-of-kin donations.

Solid Organ Retransplantation

Yaron Ilan, Dan Admon, Michael Friedlander

Division of Medicine, Dept. of Cardiology and Nephrology Unit, Hadassah Medical Center, Jerusalem

The need for solid organ retransplantation is a major factor in the shortage of available organs. Between 1972 and 1992, 56 out of 309 kidney transplants and 2 out of 20 liver transplants performed in our hospital were retransplantations. The present study evaluates local and world experience with organ retransplantations in terms of the medical and ethical issues.