תוצאת חיפוש

אפרת חדי, אסנת גרוץ, רונן גולד, יוסי לסינג, דוד גורדון

היח' לאורוגינקולוגיה, בית-חולים ליס ליולדות, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

הקשר בין הריון, לידה ופגיעה בריצפת האגן ידוע זה מכבר. הפגיעה עלולה להתהוות במהלך ההריון עצמו, אולם עיקר הנזק נגרם כפי הנראה במהלך הלידה. הפגיעה יכולה להיגרם עקב פגיעה עצבית, פגיעה מכאנית ישירה בשרירי ריצפת האגן וריקמת החיבור או מישלב של שתיהן. התוצאה מפגיעה זו – אי-נקיטת צואה, אי-נקיטת שתן, קשיים בהטלת שתן או צניחת אברי האגן. תפקידם ומשקלם היחסי של גורמים מיילדותיים שונים המובילים לפגיעה באגן שנויים במחלוקת. בנוסף, נראה שלידה בניתוח לחיתוך הדופן (Cesarean section) אינה ערובה לשימור ריצפת האגן. הגדרת גורמי-הסיכון ומשקלם היחסי, זיהוי מוקדם של נשים בסיכון והגברת המודעות של הצוות הרפואי לנושא – כל אלה יאפשרו למנוע או להקטין פגיעות מיילדותית בריצפת האגן.

דורון זמיר (1), איליה פוליצ'וק (1), אילן ליבוביץ (1), טטיאנה רייטבלט (1), חן זמיר (2) ושמעון שרף (3)

המח' לרפואה פנימית (1), משרד הבריאות, ירושלים (2), הנהלת בית-החולים (3), מרכז רפואי ברזילי, אשקלון

זיהומים נוזוקומיים גורמים לתחלואה ולתמותה בחולים מאושפזים. ידוע כי הטיפול בתרופות אנטיביוטיות חדשות ורחבות-טווח גורם לשיעור גבוה של זיהומים עמידים בחולים אלה. המטרות במחקר להלן היו כדלקמן:

1)    להעריך את שכיחות הזיהומים הנוזוקומיים, אופיים וטיב המזהמים השכיחים.

2)    למצוא מי הם החולים המצויים בסיכון ללקות בזיהומים אלה.

נספרו סך החולים שאושפזו במחלקות לרפואה פנימית בין השנים 1994-1998 – סך-הכל 42,117 חולים. 2,789 תיקים רפואיים מתקופה זו גידלו באופן אקראי. אחד מכל 15 תיקי מאושפזים נבדק, ומהתיקים שנבדקו נבחרו כל תיקי החולים שעמדו במדדים של זיהום נזוקומי. נמצאו 72 חולים שהתאימו להגדרה (2.6%) עם 76 זיהומים נוזוקומיים. במקביל נידלו 100 תיקי חולים בצורה אקראית לקבוצת הבקרה (אחד מכל 40 תיקים לפי סדר האישפוז).

הזיהומים השכיחים היו זיהום בדרכי-השתן (40.8%), דלקת-ריאות (32.9%) ואלח-דם (9.2%). שיעור התמותה של חולים עם זיהומים נוזוקומיים היה גבוה לעין ערוך בהשוואה לקבוצת הבקרה (48.6% לעומת 5%, בהתאמה, (p<0.001). Pseudomonas auroginosa ו-Staphylococcus aureus היו המחוללים השכיחים.

בקרב 56.6% מהחולים בודד חיידק כלשהו בתרבית דם, שתן או כיח. גיל מבוגר, סוכרת, אישפוז ממושך (טרם הזיהום), הנשמה מלאכותית וצינרור השופכה נתגלו כגורמי-סיכון לזיהום נוזוקומי.

זיהומים נוזוקומיים במחלקות לרפואה פנימית בישראל שכיחים פחות מהמדווח בעבודות קודמות, וגורמי-סכיון מסוימים מגבירים את שכיחות הזיהומים, הגורמים לשיעור תמותה גבוה. נקיטת אמצעי זהירות פשוטים תועיל בצימצום ממדי התופעה.

והיב סכראן (1,5), דן מירון (2,5), רפאל הלוי (3), ראול קולודנר (4), ולדיסלב סמולקין (3), אריאל קורן (1,5)

המח' לרפואת ילדים ב', (2)המח' לרפואת ילדים א', (3) היח' לנפרולוגיה פדיאטרית, (4)המעבדה למירוביולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה, (5) הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

זיהום בדרכי-השתן (זד"ש) הוא אחד הזיהומים החיידקיים השכיחים בילדים. מקובל להתחיל בטיפול אנטיביוטי אמפירי מוקדם, לאחר התקנת תרבית שתן, על-מנת לקצר את מהלך המחלה ולמנוע התהוות צלקות בכליות.

המטרות בעבודה הנוכחית היו ללמוד על סוגי החיידקים השכיחים הגורמים לזיהום ראשון בדרכי-השתן בילדים מאושפזים, תבנית רגישות החיידקים לתרופות אנטיביוטיות, וכן שכיחות וסוגי המומים בדרכי-השתן באותם חולים.

במחקר נכללו 151 ילדים שאושפזו עקב זיהום ראשון בדרכי-השתן בין השנים 1999-2000 במחלקות לרפואת ילדים במרכז רפואי העמק. 79% המאושפזים היו בנות. מתגים גראם-שליליים גרמו ל-98% מהזיהומים. הגורם השכיח ביותר שחולל את הזיהום היה E-coli. נמצאה רגישות גבוהה של החיידקים לאמינוגליקוזידים ולצפאלוספורינים מדור שני ושלישי. הכרחי לבצע בדיקת דימות בילדים עם זיהום ראשון בדרכי-השתן כחלק מהבירור, עקב השכיחות הגבוהה של מומים בדרכי-השתן וצלקות בכליות.

מידע עדכני של החיידקים ורגישותם לתרופות אנטיביוטיות מהווה מרכיב חיוני בהחלטה על התרופות שיינתנו לצורך טיפול אמפירי.

מוחמד עבדולגני, פרידה גליקברג, האגוב סהגיאן

המח' לרפואת המשפחה, שירותי בריאות כללית, חיפה וירושלים

זיהום בדרכי השתן התחתונות (זדש"ת) הוא בין הזיהומים החיידקיים השכיחים ביותר. הטיפול האנטיביוטי ניתן, לעתים קרובות, בצורה אמפירית. כדי לאפיין את המזהמים השכיחים בקהילה באזור ירושלים ואת רגישותם האנטיביוטית, סקרנו את תרביות השתן שהתקבלו מהקהילה ופורשו כחיוביות. תרביות אלה בודדו מחולים עם הסתמנות קלינית של זדש"ת.

מצאנו שבדומה לקהילות אחרות, חיידקי ה- E. Coli הם עדיין המזהמים  השכיחים ביותר של דרכי-השתן התחתונות. שכיחותם בקרב נשים גבוהה יותר מאשר בגברים. רגישות המזהמים השונים לתרופות אנטיביוטיות שונות בהשוואה בין נשים לגברים הייתה (בהתאמה) 29.8% ו- 25.1% לאמפיצילין (ampicillin), 51.6% ו-41.1% לצפלקסין (cephalexin), 86% ו-78% לניטרופוראנטואין (nitrofurantoin), 67% ו-54% לטרימיטופרין-סולפהמיטוקסזול, 62.9% ו-49.3% לאמוקסיצילין-חומצה קלבולינית (amoxicillin-clavulanic acid), 92.8% ו-77.2% לגנטמיצין (gentamicin), 88.8% ו-64.4% לציפורוקסים (cifuroxime), וכן 91.4% ו-71.7% לציפרופלוקסצין (ciprofloxacin).

על פי רגישות זו ניתן להמליץ על ניטרופוראנטואין כתרופת הבחירה לטיפול אמפירי בנשים, שבהן זני ה-E. Coli הם המזהם השכיח ביותר, בעוד שבגברים, שבהם שכיחותו של זיהום זה נמוכה, נדרש טיפול בתרופות בעלות טווח פעילות נרחב יותר, כמו ציפורוקסים או ציפרופלוקסצין.

גד בן-דרור, יורם מיז'ריצקי, גלינה ויאר, מרים צוקר ודן מירון

גורמי-סיכון הקשורים בתחלואה בדלקת-ריאות מלגיונלה (דר"ל) שכיחים בעיקר במבוגרים שגילם מעל 60 שנה. המטרה במחקר הייתה לבדוק את האפידמיולוגיה והביטוי הקליני של המחלה בחולים מאושפזים עקב דלקת ריאות המשתייכים לקבוצת גיל זו.

המחקר היה פרוספקטיבי ונערך בביה"ח זיו בצפת בין התאריכים 1.6.1999 ל- 31.5.2000. כל החולים שגילם היה מעל 60 שנה ואושפזו עקב דלקת-ריאות שנרכשה בקהילה או בבית-החולים, נבדקו בתוך 24-48 שעות ממועד התקבלותם לנוכחות זיהום מלגיונלה באמצעות בדיקה לנוכחות אנטיגן החיידק בשתן. גורמי-הסיכון לזיהום בליגיונלה והביטוי הקליני של החולים בדר"ל הושוו ביחס של 2:1 לקבוצת בקרה מותאמת מבחינת גיל, מין ושבוע האישפוז.

בתקופת המחקר אושפזו 202 ו-38 חולים מבוגרים שגילם מעל 60 שנה, אשר לקו בדלקת-ריאות שנרכשה בקהילה או בבית-החולים, בהתאמה. בשמונה מאם (3.3%) אובחנה דר"ל. כל החולים לקו בזיהום שנרכש בקהילה (שכיחות של 4%) ו-6 (75%) מהם אושפזו בחודשים יוני-ספטמבר.

המימצאים הקליניים המשמעותיים מבחינה סטטיסטית בחולים שלקו בדר"ל בהשוואה לקבוצת הבקרה כללו  עישון, דירוג חומרה גבוה של המחלה, ירידה במצב ההכרה, קצב נשימות מוגבר, חמצת נשימתית, היפוקסיה וצורך בהנשמה מכאנית (0.05>P בכולם). כל החולים טופלו במאקרולידים, אולם שיעור התמותה היה 50% בהשוואה ל-0% בקבוצת הבקרה (0.001>P).

לסיכום, שיעור ההיארעות של דר"ל בחולים מאושפזים בצפון-הארץ הוא נמוך, ומרבית החולים מאושפזים בחודשים הקיץ. חומרת המחלה ושיעור התמותה גבוהים משמעותית מקבוצת החולים בדלקת-ריאות שאינה מלגיונלה.

רונן ש' גולד, יוסף ב' לסינג, דוד פאוזנר ודוד גורדון

היחידה לאורגינקולוגיה וריצפת האגן, ביה"ח ליולדות ליס, מרכז רפואי תל-אביב, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב

התהוות נצור בין שלפוחית השתן והלדן (נשש"ל) גורמת להשפעות קשות הן על התיפקוד הגופני והן על מצבי הנפשי של החולה. במדינות מתפתחות מהווה נשש"ל סיבוך שכיח של טראומה מיילדותית. במדינות אלו, מתלווה לבעיה זו גם בעיה חברתית קשה. במדינות מפותחות נשש"ל הוא נדיר יותר ורוב החולות לוקות בו עקב ניתוח גינקולוגי. אין ספק, כי נשש"ל יכול להיגרם גם בידיו של מנתח מוכשר ביותר ובעל ניסיון רב. מרגוליס טוען, כי כל שדרוש הוא מספיק זמן ומספיק ניתוחים כדי שנשש"ל ייגרם על ידי כל מנתח. למרות שנשש"ל מוכר עוד מתקופות קדומות, הרי שניתוח מוצלח דווח לראשונה רק בשנת 1952: ג'ימס מירון סייס דיווח על סגירת נשש"ל בגישה לדנית באמצעות חוטי כסף. הטיפול העדכני בנשש"ל החל רק באמצע המאה ה-20, תחילה בגישה ביטנית ובהמשך בגישה לדנית. למרות ההתקדמות בשטח זה, בחירת הדרך הטוב ביותר לטיפול וקביעת התיזמון לפעולה נותרו גם היום בגדר אתגר רפואי.

Nephrogenic Adenoma - Benign Lesion of Urinary Tract System

Zohar A. Dotan, Yoram Mor, Sarit Aviel-Ronen, Jacob Ramon

Department of Urology and Pathology, Sheba Medical Center, Tel Hashomer, Israel

Nephrogenic adenoma is a rare metaplastic benign lesion of the urinary tract caused by chronic irritation to the urinary epithelium. The appearance of this lesion is usually characterized by hematuria and irritative symptoms. Nephrogenic adenoma may be found most commonly in the bladder and the urethra and less frequently in the renal pelvis and ureters. We present 5 patients who underwent surgery due to bladder or urethral nephrogenic adenoma. Despite the fact that nephrogenic adenoma is a benign lesion, long term follow-up is needed due to the high recurrence rate and the potential, though rare, malignant transformation.

Tension-Free Vaginal Tape Procedure for Female Stress Incontinence

David Gordon, Asnat Groutz, Joseph Lessing

Lis Maternity Hospital, Sourasky-Tel Aviv Medical Center

We evaluated the safety and efficacy of the tension-free vaginal tape procedure (TVT) in 20 consecutive women with urodynamically proven genuine stress incontinence. Mean operating time under spinal analgesia was 37.2‏13 minutes and 80% were discharged within 24 hours. There were 5 uncomplicated, intraoperative bladder perforations, but no defects in healing nor tape rejection. The objective cure rate was 95%, while the subjective rate was 100%. Although follow-up was short (9-16 months), the TVT method seems to be safe and effective for stress urinary incontinence.

Tension-Free Vaginal Tape: A New Surgical Treatment of Female Urinary Stress Incontinence

M. Neuman, B. Zuckerman, M. Zilberman, A. Farkash, U. Beller

Division of Gynecologic Surgery and Oncology, Shaare Zedek Medical Center, Jerusalem

Female urinary stress incontinence diminishes the quality of life of about 5% of women. It is usually dealt with by surgery to correct the relaxed pelvic floor, the cause of the incontinence.

Tension-free vaginal tape is used in a newly described procedure. It consists of the vaginal introduction of a prolene needle-guided mid-urethral sling. The procedure is easy to perform under local anesthesia, recovery is rapid, and results are similar to those of other effective operations.

We report 44 patients who underwent this type of surgery. There were no significant complications. The early results were good and although the follow-up has been short, we believe that experience with this operation will play an important role in the treatment of urinary stress incontinence.

Measuring Residual Urine by Portable Ultrasound Scanner

Santiago Richter, Rachel Hag'ag, Moshe Shalev, Israel Nissenkorn

Urology Dept. and Outpatient Clinic, Meir Hospital, Kfar Saba and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Urethral catheterization, the standard method of measuring residual urine, is uncomfortable and associated with risk of infection and trauma to the urethra. It has also been reported as inaccurate to a certain extent. We compared catheterization with ultrasound scanning in a prospective study of 52 men and 3 women.

100 measurements of postvoiding residual urine by portable ultrasound scanner, were each followed immediately by urethral catheterization (both procedures performed by an experienced nurse in our outpatient clinic). A difference of >25€ml between measurements by scanner and by catheter was considered significant.

The range of residual urine measured by scanner was 1-425 ml, and by catheter 1-410 ml. There was good matching between the 2 methods in 85 of 100 measurements (scanning accuracy 85%). In 30/85 matching was excellent while in 55 cases the mean difference was 8.5±6.2 ml, range 1-24 ml. The accuracy of scanning was 85%; there was perfect matching between the 2 methods in 30 cases. In the remaining 15 cases the mean difference was 41.8±13.6 (range 25-56).

Each catheterization took 4-5 minutes and scanning 30 seconds. There were no complications after catheterization, but all reported discomfort and dysuria for 1-2 hours thereafter. Scanning was absolutely uneventful in all.

The cost per catheterization, including medication, disposable materials and personnel time was approximately 80 NIS. Our 80-90 measurements of residual urine a month require annually about 80 hours and a budget of about NIS 80,000. Scanning requires only 8 hours, while the cost of the portable scanner is significantly less than NIS 80,000 and it can be used for more than a year.

We conclude that measuring urine residual with the noninvasive scanner instead of by catheterization is easier, more accurate, and more cost-effective.

Laparoscopy for Common Bile Duct Stones

Ibrahim Matter, Moshe Wald, Shmuel Eldar

Depts. of Surgery and Urology, B'nai-Zion Medical Center, Haifa

We performed 75 laparoscopic cholecystectomies during July and September 1996. In 3 men and 4 women, aged 32-87 years, there was obstructive jaundice caused by choledocholithiasis. During laparoscopy in the jaundiced patients, calculi were identified by cholangioscopy and intra-operative cholangiography. They were washed into the duodenum (confirmed cholangiographically) after intravenous glucagon injections and dilation of the papilla of Vater.

Serum bilirubin and liver enzyme levels returned to normal within a few days. There was no operative or postoperative morbidity, nor any biliary-related systemic complications. Average postoperative hospitalization was 3 days.

Pelvic Floor Exercise and Biofeedback in Genuine Stress Incontinence

D. Gordon, D. Luxman, Y. Sarig, A. Groutz

Women and Children's Division, Liss Hospital, Sourasky-Tel Aviv Municipal Medical Center and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Stress urinary incontinence is a medical and social problem. In the past decade there has been increased awareness of this condition and the number of those affected who seek help is increasing. Treatment is usually surgical - elevation of the bladder neck. Pelvic floor exercise is an accepted conservative treatment modality used for mild to moderate cases that have not yet completed their families.

We present our results in 30 women, aged 28-71 years, av. 49% with genuine stress incontinence treated with pelvic floor exercise and biofeedback. 14 patients (46.7%) were completely cured and 15 (50%) were improved. In only 1 was there no improvement.

Our results show significant improvement in the duration and intensity of pelvic floor contractions after treatment. Pelvic floor exercise with biofeedback is a very important treatment modality, requiring a highly motivated patient and a physiotherapist specialized in pelvic floor exercise.

Combination Chemotherapy in Metastatic Urothelial Cancer

A. Sella, D. Flex, D. Gafni, O. Rabinovitz, A. Sulkes, J. Baniel

Genitourinary Medical Oncology Unit, Depts. of Oncology and Urology, Rabin Medical Center, Beilinson Campus, Petah Tikva and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University, Ramat Aviv

The treatment of metastatic urothelial cancer is based on the combination of cisplatin, methotrexate, vinblastine and adriamycin (M-VAC). From November 1994 to May 1997 we treated 25 patients (51 men, 3 women, aged 50-77) with M-VAC. The tumor originated from the urinary bladder in 14 (56%) and the upper urinary tract in 11 (44%). Disease sites included: primary - 5 (25%), lymph nodes - 17 (68%), lungs - 10 (40%), bones - 8 (32%), pelvic mass and liver each - 4 (16%), with an overall median of 2 (1-5) sites per patient.

9 patients (38%) had complete responses and 8 (32%) had partial responses, for an overall response rate of 68% (95% CI 48.5%-85%). The median duration of response was 15.3 (1.6-29.6+) months. Median survival of responders was 19.1 (4.8-35.7+) months compared to 6.2 (0.7-11.2) for the non-responders (p<0.05). 13 (52%) of patients are alive, of whom 8 (32%) are free of disease and 5 with a single metastatic site on presentation at follow-up.

In the 118 treatment cycles we observed grade III-IV toxicity: myelosuppression 53 (45%), thrombocytopenia 4 (3%), stomatitis 8 (6.7%), diarrhea 3 (2.5%). There were 22 infectious episodes and 1 patient died of sepsis.

We achieved a high response rate with the combination M-VAC. However, only a third had long-term disease-free states and treatment was associated with excessive toxicity. Thera-peutic approaches with new agents are required to improve the response rate and toxicity.

Iatrogenic Gallstone Ileus: A New Complication of Bouveret's Syndrome

Miguel Iuchtman, Amos Sternberg, Ricardo Alfici, Ehud Sternberg, Tzvi Fireman

Depts. of Surgery and Gastroenterology, Hillel Yaffe Medical Center, Hadera, and Rappaport Medical School, Haifa

Bouveret's syndrome involves gastric outlet obstruction caused by a gallstone in the duodenum. This type of gallstone ileus can be diagnosed and treated endoscopically. Endoscopic stone removal is especially indicated in poor risk patients. A dislodged impacted stone can migrate distally and cause small bowel mechanical obstruction. We report a 51-year-old woman who underwent endoscopic duodenal stone manipulation which resulted in small bowel obstruction.

The Mitrofanoff Pouch in Lower Urinary Tract Reconstruction

J.H. Pinthus, Y. Mor, J. Ramon

Urology Dept., Chaim Sheba Medical Center, Tel Hashomer

The Mitrofanoff principle, first described in 1980, consists of implanting a tubular organ such as the appendix, ureter, or fallopian tube into the wall of the bladder (or urinary reservoir) to create a non-refluxing, catherizable urinary conduit. Between 1993-1996, 7 men and 1 woman (aged 48-64, average 59) underwent radical cystectomy and urethrectomy combined with the creation of a MAINZ I urinary reservoir (based on the Mitrofanoff principle). In men the indication for the procedure was the diagnosis of invasive transitional cell carcinoma of the bladder with involvement of the prostatic urethra. All patients had refused urinary diversion to an ileal conduit because of its deleterious effect on the quality of life.

In all patients the postoperative course was uneventful, apart from intraperitoneal urinary leakage from the reservoir in 1, successfully managed conservatively. The patients have gained full control of urinary drainage, performing intermittent self-catheterizations every 4-5 hours. In 3 patients there were difficulties with catheterization due to stenosis of the conduit, usually at the skin level. None have suffered leakage from the reservoir, during the day, even when it was full.

Our experience shows that creation of a continent urinary reservoir according to the MAINZ I technique is an excellent surgical solution for patients in whom the creation of an orthotopic reservoir is impractical. The use of the umbilicus as a stomal site preserves normal body image and thus does not interfere with quality of life as in those undergoing radical cystectomy.