תוצאת חיפוש

שאתות ממאירות של רקמה רכה (soft tissue sarcoma) הן קבוצה הטרוגנית של שאתות ממקור מזנכימלי – רקמת שומן, שריר, סחוס, וכלי דם. קבוצה זו מהווה 1% מכלל השאתות הממאירות במבוגרים, ו-7% מכלל השאתות הממאירות בילדים. מאחר שעל פי הקלסיפיקציה האחרונה של ה-WHO נכללות בה מעל 50 אבחנות היסטולוגיות, אנו דנים בשאתות ששכיחותן כקבוצה אינה גדולה מחד גיסא, ועם  מגוון רחב של אבחנות היסטולוגיות מאידך גיסא.

בשל שכיחות נמוכה, רבגוניות בתוך הקבוצה והשיעור הגבוה של חוסר הסכמה לגבי תת סוג השאת שאת בין פתולוגים, הגישה למחקר (קליני ובסיסי) וטיפול בשאתות רקמה רכה במשך יותר מ-30 שנים הייתה של  "מיטת סדום": מיזוג כל המחלות לסל אחד לצרכי מחקרים קליניים, ומתן טיפול אחיד לכולן. גישה זו אפשרה אומנם לערוך מחקרים מרובי נכללים, אך  מנעה את האפשרות לבחון את יעילות הטיפול בתת קבוצות היסטולוגיות (תגובה של תת קבוצה היסטולוגית נדירה נמהלה בכלל אוכלוסיית המחקר), ולא הוסיפה הבנה של התהליכים התורמים לאונקוגנזיס (הייחודיים לתת הקבוצות השונות).

בשנים האחרונות, ככל שמתבסס המידע המולקולרי על תהליכים אלו, הם מסייעים לנו בשיעור גובר והולך (במקביל להיסטולוגיה ואימונוהיסטוכימיה) לצורכי אבחון וקביעת טיפול. קביעת אבחנה ברורה, חד משמעית ומוסכמת בכל חולה, מאפשרת מחקר וטיפול סגוליים (ספציפיים) ומדויקים יותר  לתת קבוצות של שאתות רקמה רכה.

נערה בת 17 שנים אובחנה עם סרקומה על שם Ewing שמקורה ברקמת הלדן (הנרתיק) הממוקמת באגן הקטן. כחלק מן ההכנות וטרם התחלת הטיפול במחלה, נשקל שימור פוריות על ידי שאיבת ביציות בשלות לשם הקפאתן ושימורן לעתיד. מיקום השאת הקשה על ביצוע הפעולה בגישה לדנית ובהדרכת על שמע, כמקובל. הפתרון שנמצא היה ביצוע לפרוסקופיה שבה הוזזו השחלות אל מחוץ לאגן הקטן והוצמדו לדופן הבטן. פתרון זה אפשר ביצוע מוצלח של שאיבת ביציות מונחית על שמע דרך דופן הבטן. לפיכך, יש מקום לאמץ גישה זו כפתרון לביצוע הפעולה הנדרשת לשימור הפוריות במטופלות עם שאת גדולה באגן שאינה מאפשרת את ביצוע הפעולה בגישה הלדנית המסורתית.

חובב נחושתן ותמר פרץ

טמוקסיפן (tamoxifen) היא תרופה השייכת לתרופות ה-SERM (selective estrogen receptor modulator), דהיינו מודולטור ברירני (selective) של אסטרוגן בעל פעילות נוגדת ופרו-אסטרוגנית. היום זוהי התרופה הנפוצה ביותר לטיפול כנגד סרטן שד המשלח גרורות. כמו-כן ניתנת התרופה כטיפול משלים לאחר כריתה של השאת בשלב מוקדם של המחלה. לאחרונה אף נרשמה על-ידי ה-FDA כטיפול בנשים המצויות בסיכון מוגבר ללקות בסרטן השד. הבעיה העיקרית בטיפול ממושך בטמוקסיפן היא השראת סרטן רחם. במחקר על טיפול בטמוקסיפן למניעת סרטן השד,התגלה מספר קטן יחסית של נשים שלקו בסרטן הרחם, כולן בשלב מוקדם של המחלה. יתרה מכך, לאחרונה נמצא במספר מחקרים שסריקת על-שמה לדנית היא אמצעי בלתי יעיל לגילוי מוקדם של סרטן הרחם הנגרם בעקבות טיפול בטמוקסיפן.

לנוכח נתונים אלו, בדיקת על-שמע לדנית אינה מומלצת היום כבדיקה שגרתית לנשים המטפלות בטמוקסיפן.

לאחרונה פורסמו תוצאות שני מחקרים המצביעות על כך שטיפול ממושך בטמוקסיפן עלול לגרום לסרטן הרחם בשלב מתקדם, כולל התהוות סארקומות (בדרך-כלל מסוג malignant mixed mesodermal tumors) שחלקן קטלני. לנוכח תוצאות אלו, נראה כי ניתן לשקול בדיקות על-שמע לדניות בנשים הנוטלות טמוקסיפן ושייכות לקבוצה עם סיכון מוגבר להתהוות מחלה נוספת לסרטן השד. בקבוצה זו נכללות נשים שקיים לגביהן חשד לנשאות למוטציה בגנים ל-BRCA, נשים עם סיכון מוגבר ללקות בסרטן הרחם (משקל עודף משמעותי או אנאמנזה משפחתית של המחלה), וכן נשים שטופלו בטמוקסיפן מעל 5 שנים ולא היו במעקב ארוך-טווח הכולל בדיקות על-שמע.

חוסיין גדבאן, יואב טלמון, אלבין סמט ויצחק כהן

טרטוקארצינוסארקומה ממאירה של חלל האף וגיתות האף היא שאת נדירה מאוד ופולשנית. היא מתאפיינת בעירוב מרכיבים אפיתליים ומזאנכימיים במישלב עם מרכיבים תאיים בעלי מאפיינים עובריים.

במאמר זה מדווח על פרשת החולה הראשון והיחיד בישראל שלקה בשאת מסוג זה  (בספרות הרפואית בעולם דווח עד היום על 40-50 פרשות חולים שלקו במחלה זו).

כמו-כן, מובאת סקירת הספרות הרפואית בנושא.

רינת ירושלמי, אריקה רקובסקי ואהרון סולקס

אישה בת 64, אובחנה כלוקה בסרטן החלה בשנת 1984, טופלה והגיעה למצב של הפוגה מלאה. המחלה נישנתה כעבור שנתיים וחצי. החולה קיבלה טיפול כימי ושוב הושגה נסיגה מלאה של המחלה. כעבור כ-9 שנים ניצפתה עלייה בסמן CA-125, ובאופן טבעי עלה החשד להישנות סרטן השחלה. אולם בבירור שנערך עלה כי האישה לקתה בלימפומה שאיננה הודג'קין (לא"ה) ( NHL– Non Hodgkin's Lymphoma).

בדיווח על פרשת חולה זו ובדיון שלאחריו נתייחס למשמעות העלייה בסמן CA-125 ב-לא"ה. פרשת חולה זו מדגימה כיצד התבססות על סמני מחלת הסרטן עשויה דווקא להטעות את הרופא.

Treatment of Retroperitoneal Sarcoma

Dina Lev-Chelouche, Subhi Abu-Abeid, Mordechai Gutman, Yoram Kluger, Moshe Michovitch, Isaac Meller, Moshe Inbar, Joseph M. Klausner

Depts. of Surgery B, Orthopedic Oncology and Oncology, Tel Aviv - Sourasky Medical Center (Affiliated with Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University)

Soft tissue sarcomas are exceedingly rare, making up less than 1% of all solid malignancies. In the retroperitoneum, they tend to be large when diagnosed and are a therapeutic challenge to the surgical oncologist. Our experience with 51 patients with retroperitoneal sarcomas operated on during the past 4 years is presented. 37 were primary and 26 presented as recurrent tumors. The group included many different histological sub-types, the majority being high grade tumors.

Complete resection was achieved in 84%, necessitating extensive surgery, but was not possible in 8 patients (16%) who underwent partial resection or biopsy only. There was 1 perioperative fatality (2%). 18 (35%) suffered complications, all of which were reversible. The estimated 5-year survival in the complete resection group is 40%, while none of those who underwent partial resection survived more than 2 years. There was significantly better survival in patients with primary, low grade sarcomas which were smaller than 8 cm, compared to those with high-grade, recurrent sarcomas larger than 8 cm. Local recurrence developed in 8 patients of the complete resection group (18%), 2 months to 3 years after surgery.

These data show that despite the concept of retroperitoneal sarcomas as being aggressive, invasive tumors with a poor prognosis, the prognosis is not unusually bad. With proper surgical technique, resectability may be high, with improved overall survival.

Leiomyosarcoma of the Stomach

I. Roisman, I. Lifshitz, O. Papo, Z. Kovach, A.Z. Reznick, A.L. Durst

Surgical Dept. A, Rambam Medical Center, Haifa; Depts. of Surgery and Pathology, Hadassah University Hospital, Jerusalem; and Surgical Dept. B, Carmel Medical Center, Haifa

Gastric leiomyosarcoma (GLMS) is a malignant, smooth muscle neoplasm accounting for not more than 0.45%-3.5% of primary gastric malignancies and 17%-20% of all smooth muscle tumors of the stomach. A well-chavariant has been variously referred to as leiomyoblastoma and epithelioid leiomyosarcoma. Because of the rarity of GLMS, few authors have tried to correlate clinical presentation, pathological findings, and treatment. There is no uniform therapeutic approach for leiomyosarcoma of the stomach and reported survival rates vary widely. We present a 56-year-old man whom we treated for this condition.

Perisacral Angiosarcoma after Irradiation of Carcinoma of the Sigmoid

J. Zidan, C. Stayerman, H. Turani

Oncology Unit and Pathology Institute, Rebecca Sieff Hospital, Safed

Secondary malignancy is a well-recognized complication of radiation therapy. The risk of postirradiation sarcoma in long-term follow-up is 0.03-0.8%. We report a case of radiation-induced perisacral angiosarcoma 6 years after pelvic irradiation for sigmoid cancer in a 77-year-old man. The tumor was diagnosed postmortem and was locally advanced and metastatic. He died 6 months after onset of symptoms. This case demonstrates the importance of long-term follow-up in those given radiotherapy.

Stromal Uterine Sarcoma arising from Intestinal Endometriosis after Abdominal Hysterectomy and Salpingoophorectomy

Munir Bishara, Eitan Scapa

Institute of Gastroenterology, Hepatology and Nutrition, Assaf Harofeh Medical Center, Zerifin (Affiliated with the Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University)

The incidence of ectopic endometriosis is 4% to 18%. The intestinal type is quite common with the rectosigmoid the most likely part of the bowel to be involved due to its pelvic location. A 43-year-old woman, whose symptoms, X-ray and endoscopic findings suggested malignancy of the rectosigmoid, is presented. Primary malignancy of the bowel was excluded by endoscopic biopsies. Histological examination at operation showed stromal sarcoma of the uterus with foci of endometriosis. There is no report in the English literature of transformation of intestinal endometriosis into malignancy, such as stromal sarcoma of the uterus, which imitates a primary malignancy with obstruction of the rectosigmoid.