תוצאת חיפוש

מחלות קרנית הן מהסיבות המובילות בעולם לעיוורון הפיך הניתן לטיפול. השתלת קרנית מתורם היא הטיפול המוצלח ברוב המטופלים. עם זאת, במקרים מסוימים שבהם השתלת קרנית צפויה להיכשל, החלופה היחידה לשיקום הראייה היא השתלת קרנית מלאכותית. הקרנית המלאכותית עשויה גם להציע פתרון למחסור העולמי בקרניות מתורם. עם זאת, לקרניות המלאכותיות הקיימות כיום אתגרים רבים, כולל מורכבות ניתוחית הדורשת מיומנות ומשאבים וכן סיבוכים ייחודיים. למרות שהוצעו לאורך השנים מספר קרניות מלאכותיות, שני שתלים עיקריים נמצאים בשימוש הקליני כיום. הראשון, ה-Boston keratoprosthesis, המורכב מלוח קדמי עם חלק אופטי מרכזי, לוח אחורי, וכפתור תורם קרנית ביניהם, הנתפר לגדם קרנית המטופל. השני, ה-Osteo-odonto-keratoprosthesis, מעגן שתל אופטי סינתטי ברקמה ביולוגית של עצם השן. ההוריות (אינדיקציות), טכניקות הניתוח ופרופיל הסיבוכים של שני השתלים הם שונים, ויפורטו בסקירה זו. פעילות ענפה בתחום המחקר והפיתוח ממשיכה להתקיים לשיפור הנגישות והביו-אינטגרציה של קרניות מלאכותיות באמצעות פיתוחים טכנולוגיים חדשים המובאים בסקירה זו.

הקדמה: השתלת מסתם ותין ביולוגי באמצעות צנתר בתוך המסתם הטבעי Transcatheter Aortic Valve) (Implantation [TAVI], היא שיטת הטיפול בחולים עם היצרות הוותין (Aortic Stenosis - AS) קשה הנמצאים בסיכון ניתוחי גבוה. ניתן לבצע את הפעולה בשלוש גישות: טרנספמורלית, טרנסאפיקלית וטרנסאקסילרית. ניהול סב ובתר ניתוחי של חולים העוברים TAVI מאתגר שכן חולים אלו לרוב מבוגרים, סובלים מתחלואה נלווית משמעותית ושיעור התמותה הצפוי להם בניתוח קונבנציונלי גבוה. אין בספרות הסכמה לגבי שיטת ההרדמה המועדפת בחולים אלו, ובשנים האחרונות מקובל לבצע את הפעולה בהרדמה מקומית וטשטוש, אך התימוכין לגישה זו דלים.

מטרות: השוואת הרדמה כללית לעומת מקומית בחולים העוברים TAVI.

שיטות המחקר: נערך ניתוח רטרוספקטיבי של נתונים לגבי 100 החולים הראשונים שעברו TAVI (נובמבר 2008- יוני 2011) במרכז הרפואי רבין בשל היצרון ותין קשה ותסמינית, והוריית נגד נגד לניתוח קונבנציונלי להחלפת מסתם.

תוצאות: 46 חולים עברו את הפעולה בהרדמה כללית ו-54 בהרדמה מקומית בשילוב טשטוש. שישים-ושלושה חולים עברו פעולה בגישה טרנספמורלית, 23 בגישה טרנסאפיקלית ו-11 בגישה טרנסאקסילרית. לא נמצא הבדל משמעותי בתמותה בטווח הקצר והארוך בין הקבוצות, אך משך האשפוז היה ארוך יותר לאחר הרדמה כללית. שיעור גבוה יותר של חולים נזקקו לנוראדרנלין ומנות דם בפעולות שהתבצעו תחת ההרדמה הכללית, ואילו בהרדמה מקומית נצפו יותר הפרעות הולכה, סיבוכים וסקולריים וחום לאחר הפעולה. בהשוואה בין הגישות בחולים שנותחו בגישה טרנספמורלית בלבד, מרבית ההבדלים איבדו את מובהקותם. לפיכך, נראה כי ניתן ליחס הבדלים אלו לגישה הניתוחית ולא לשיטת ההרדמה.

מסקנות: אין עדיפות ברורה להרדמה כללית לביצוע TAVI, והרדמה מקומית בשילוב טשטוש נראית כאפשרות יעילה ובטוחה בחולים מתאימים.

הקדמה: לאחר השתלת שתל שבלול קיים חשש מפוטנציאל התפשטות זיהום באוזן תיכונה דרך מערך האלקטרודות של השתל למערכת העצבים המרכזית ומפגיעה כרונית באוזן התיכונה (נקב, תמט עור התוף וכולסטאטומה). הגיל שבו צריכה להתבצע השתלת שתל שבלול בילדים חופף את גיל שכיחות היתר של דלקות אוזן תיכונה, ועיכוב בהשתלה פוגע בפוטנציאל התועלת משתל שבלול. לכן יש להגיע לשליטה בדלקות אוזן במהירות, בטרם ביצוע ההשתלה. הדרך לעשות זאת היא על ידי החדרת צינוריות אוורור.

מטרה: מטרת העבודה הייתה לחדד הוריות לצינוריות אוורור במועמדים להשתלת שתל שבלול.

שיטות: נכללו בעבודה 200 ילדים שעברו השתלת שתל שבלול באופן עוקב. מהם, 126 הוגדרו כבעלי סיכון יתר לדלקת אוזן תיכונה, מתוכם 98 לקו בדלקת אוזן תיכונה תפליטית ו-28 בדלקת אוזן תיכונה חדה (acute). כמו כן, 74 היו ללא סיכון יתר. בוצעה השוואה בין תתי הקבוצות שלקו בדלקת אוזן תיכונה, חדה לעומת דלקת אוזן תפליטית, לגבי הסיכון לנזק כרוני באוזן תיכונה.

תוצאות: 15 ילדים (7.5%) פיתחו נזק כרוני באוזן תיכונה: 3.5% פיתחו נקב בעור התוף, 3.5% תמט של עור התוף, ו-0.5% כולסטאטומה. נזק כרוני באוזן תיכונה התפתח רק בילדים שלקו בדלקת אוזן תפליטית, ולא בדלקת חדה.

מסקנות: החדרת צינוריות אוורור לפני השתלת שתל שבלול במטופלים הלוקים בדלקת אוזן תיכונה תפליטית אינה מונעת התפתחות נזק כרוני באוזן תיכונה. החדרת צינוריות אוורור במטרה למנוע נזק כרוני לאוזן תיכונה במועמדים להשתלת שתל שבלול הלוקים בדלקת אוזן תפליטית בלבד (ללא דלקת אוזן חדה) אינה נדרשת. בילדים הנמצאים בסיכון לדלקת אוזן תיכונה, יש להקפיד על מעקב אוטומיקרוסקופי ארוך טווח כדי לזהות מוקדם ככל האפשר פגיעה כרונית באוזן התיכונה ולטפל בה.

הקדמה: היצרות מסתם הוותין היא מחלת המסתם המשמעותית השכיחה ביותר במדינות המערב. הטיפול המקובל בהיצרות קשה ותסמינית של המסתם הוא החלפה של המסתם בניתוח. בשנים האחרונות התפתחה שיטת טיפול חלופית – השתלת מסתם בגישה מלעורית. שיטה זו מיושמת בהצלחה בעיקר בחולים עם סיכון גבוה בניתוח שאינם מועמדים לניתוח בשל כך. שני מסתמים נפוצים בטיפול להוריה זו: מסתם ה-SAPIEN המתרחב באמצעות בלון (Balloon-expandable) של חברת Edwards, ומסתם ה-CoreValve של חברת מדטרוניק Medtronic שהוא בעל יכולת התרחבות עצמאית (Self-expandable). התוצאות המיידיות וקצרות הטווח של השתלת המסתם בגישה מלעורית טובות, עולות על אלה של השתלה ניתוחית וממשיכות להשתפר עם התפתחות הטכנולוגיה. עם זאת, אנו חסרי מידע על עמידות (Durability) המסתם לאורך שנים. במחקר זה בדקנו את תפקוד המסתם מסוג Corevalve בראשוני החולים שטופלו במסתם זה במרכזנו לפני חמש שנים ויותר.

מטרה: דווח על מעקב ארוך טווח אחר חולים שעברו במחלקתנו החלפת מסתם הוותין בשיטה מלעורית, למסתם מסוג  CoreValve .

שיטות מחקר: בספטמבר 2008 בוצעה השתלת מסתם ה-CoreValve הראשונה בארץ במרכז הרפואי הדסה. נבדקו כל המטופלים שעברו השתלה באמצעות מסתם זה בין 9.2008 ל-10.2011, ותפקוד המסתם לאחר ההשתלה הושווה לתפקודו בבדיקת אקוקרדיוגרפיה עדכנית בתום תקופת המעקב.

תוצאות: 71 חולים נכללו בסקירה. 38 מטופלים שרדו למעלה מחמש שנים (53.5%), מתוכם 19 עברו בדיקת אקו אחת לפחות 54 חודשים (חציון 61 חדשים) לאחר הפעולה. בכל החולים שנבדקו נמצא מסתם מתפקד היטב, ללא היצרות משמעותית ועם דלף בינוני או פחות מכך. בהשוואת מידת החומרה של דלף המסתם הוותין לאחר ביצוע ההשתלה לבדיקה עדכנית, נמצא כי חומרת הדליפה לא השתנתה בתקופת המעקב ב-41% מהמטופלים וב-35% אף נצפתה ירידה בחומרת הדלף.

דיון וסיכום: במעקב אקוקרדיוגרפי של חמש שנים אחר מטופלים שעברו השתלת מסתם הוותין בגישה מלעורית באמצעות מסתם Self Expandable מסוג CoreValve לא נצפתה ירידה בתפקוד המסתם ובמחציתם אף נצפתה ירידה בחומרת הדלף במהלך תקופת המעקב.

במאמר זה, אנו סוקרים את ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום ניתוחי הלב המבוצעות במטופלים בשנות ה-80 לחייהם. טכנולוגיות אלו כוללות ניתוח מעקפים ללא שימוש במכונת לב-ריאה (Off-Pump Coronary Artery Bypass Grafting), מכשיר לביצוע אנסטומוזות קריבניות (פרוקסימליות) של הוותין, סקירת על שמע אפיאאורטלית תוך ניתוחי, השתלת מסתם ותין בצנתור והגנה על המוח במהלך ניתוחי לב. 

מילות מפתח: ניתוחי לב; סקירת על שמע אפיאאורטלית; קשישים; ניתוח מעקפים ללא שימוש במכונת לב-ריאה; השתלת מסתם ותין (אאורטה).

ניגוד אינטרסים: גיל בולוטין מכהן כיועץ מדעי לחברת "קרדיוגרד", המוזכרת בסקירה זו.

 

דני דביר^1,3, עבד אסאלי^1,3, איל פורת^2,3, אלכסנדר שגיא^1,3, ירון שפירא^1,3, חנה וקנין-אסא^1,3, וצ'יסלב בובובניקוב^2,3, אלכסנדר בטלר^1,3, רן קורנובסקי^1,3
 

¹המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ²מחלקת ניתוחי חזה ולב, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

מחבר מכותב: רן קורנובסקי, המערך הקרדיולוגי, המרכז הרפואי רבין

היצרות מסתם הוותין (Aortic-valve stenosis) היא גורם לתחלואה רבה ולרוב לתמותה בתוך שנים ספורות מזמן הופעת התסמינים. הטיפול בהיצרות קשה ותסמינית של מסתם הוותין הוא החלפת המסתם בניתוח לב. אולם חולים רבים אינם נשלחים לניתוח, בשל גילם המבוגר ותחלואה נלווית משמעותית. בשנים האחרונות התפתחה שיטת טיפול חלופית בהיצרות מסתם הוותין – השתלת מסתם בגישה צנתורית.

בסקירה זו נדווח על שיטת טיפול חדשנית זו על צורותיה השונות ונפרט תוצאת מחקרים עדכניים בתחום, תוך הצגת מספר פרשות חולים שטופלו לאחרונה במחלקתנו.

Fibrosarcoma after Silicone Breast Augmentation: Associated?

Anabel Aharon-Maor, Yair Levy, Yehuda Schoenfeld

Medical Dept. B, Chaim Sheba Medical Center and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

We describe a 42-year-old woman in whom bilateral fibrosarcoma of the breast was diagnosed 15 years after bilateral breast augmentation with silicone implants. 3 years prior to admission the implants were replaced and 2 years prior to admission mammography showed a nodule in the left breast which biopsy showed to be fibrosarcoma. The implants were removed from both breasts and she was given chemotherapy but later that year underwent bilateral mastectomy. Despite chemotherapy, as well as adjuvant radiotherapy, the disease progressed, with involvement of the lungs and the skin of the left hemithorax. She was admitted repeatedly for severe anemia caused by bleeding from the malignant skin lesions, and died less than 2 years after diagnosis of the disease.

Not all reports in the literature find a significant connection between silicone implants and subsequent development of breast cancer, but there are reports that do connect them. Breast fibrosarcoma is not significantly more frequent after silicone augmentation, but still there is controversy as to whether there is a connection between silicone implants and breast malignancy. In the patient we present, the prolonged exposure to silicone may have been a predisposing factor for the development of bilateral fibrosarcoma, since other known risk factors for breast cancer were denied.

Aseptic Loosening of Joint Implants

Dror Fuchs, Chaim Zinman, Dina Lewinson

Orthopedic and Traumatology Dept. B, Rambam Medical Center; and Div. of Morphology Sciences, Bruce Rappaport Faculty of Medicine, The Technion, Haifa

The purpose of orthopedic joint implants is to improve joint movement. Within the past 30 years, biomechanical improvements affecting the life-span of the implants has brought a new type of problem: the biological response to debris from the implant material contributes greatly to aseptic loosening of the prosthesis. The process is mediated by osteotropic factors, cytokines released from mononuclear cells, and osteoblasts and osteoclasts in the bone-cement interface or bone-implant interface.

Progression of Diabetic Retinopathy after Cataract Extraction

Y. Raniel, Y. Teichner, Z. Friedman

Annette and Aron Rozin Dept. of Ophthalmology, Bnai-Zion Medical Center and Bruce Rappaport Faculty of Medicine, The Technion, Haifa

A prospective study of the effect of cataract extraction with intraocular lens implantation on the course of diabetic retinopathy (DR) in 44 patients (59 eyes) was carried out. It showed that in the 1-3 years following surgery, there was progression of DR (including development of newly formed retinopathy) in 35% of the patients (28.8% of eyes). Progression was more marked in patients with pre-operative bilateral DR compared to those without bilateral DR (77% and 16% respectively). Insulin dependence did not play a role in progression. Final visual acuity was better in patients without pre-operative DR, as well as in eyes without progressive retinopathy.