תוצאת חיפוש

אבישי אליס, מיכאל לישנר

המח' לרפואה פנימית א', בית-חולים מאיר, כפר סבא והפקולטה לרפואה סאקלר אוניברסיטת תל-אביב

טיפול בגורמי-הסיכון לטרשת עורקים מביא לירידה בשיעור התחלואה והתמותה ממחלות לב וכלי-דם, אם כי חשיבותם היחסית של גורמי-הסיכון על-פי גיל, מין ורקע אתני אינה ברורה דיה. המטרה במחקר הייתה להגדיר תת-אוכלוסיות בישראל על-פי הרכב גורמי-הסיכון, ובאופן זה למקד ולטייב את מאמצי הטיפול והמניעה.

המחקר היה ניתוח תוצאות סקר אירועי אוטם שריר הלב בישראל בשנת 2000 (The Israeli National Prospective Survey on Acute Myocardial in 2000) כשנבדק הקשר בין גורמי-הסיכון הקלאסיים להתהוות טרשת עורקים לבין גיל ומין החולים.

מתוצאות המחקר עלה, כי 1,683 חולים הלוקים באוטם חד בשריר הלב אושפזו ב-26 בתי-חולים בישראל במהלך פברואר-מרס 2000 – 73% מהם גברים ו-27% נשים. ככל שהחולים היו צעירים יותר נמצאו בהם יותר גורמי-סיכון (P<0.0001) הנשים החולות היו מבוגרות יותר באופן משמעותי ועם פחות גורמי-סיכון מהגברים (12+73 לעומת 14+63 שנה, P<0.001; 1.10+2.02 לעומת 1.03+1.84, P<0.002' בהתאמה). בקרב 128 חולים (7.8%) לא נמצאו כלל גורמי-סיכון. יתר-שומנים בדם (היפרליפידמיה), עישון ואנאמנזה משפחתית של המחלה היו שכיחים יותר בחולים הצעירים, בעוד שיתר-לחץ-דם וסוכרת היו שכיחים יותר בקרב המבוגרים. אנאמנזה משפחתית ועישון היו שכיחים יותר באופן משמעותי בגברים, בעוד שסוכרת ויתר-לחץ-דם היו שכיחים יותר בנשים.

לסיכום, מתוצאות המחקר עולה, כי הפסקת עישון ואיזון יתר-שומנים-בדם בקרב חולים צעירים הם הצעדים החשובים ביותר למניעת טרשת העורקים. כן נמצא, כי יתר-לחץ-דם וסוכרת שכיחים יותר בנשים ובמבוגרים, והשפעתם על תהליך הטרשת איטית והדרגתית יותר. דרושים מחקרים נוספים כדי להבהיר את חשיבותם היחסית של כל אחד מגורמי-הסיכון ואיזונם.

(1) קרן גבע, (1) גיל זלצמן, (2) אלן אפטר

(1) המח' לנוער, המרכז לבריאות הנפש 'גהה', הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2) מרכז פיינברג למחקר הילד, בית-חולים שניידר, פתח-תקווה, ישראל

התאבדות היא הגורם השני בשכיחותו לתמותה בקרב צעירים ומהווה בעיה קשה לבריאות הציבור. קיימים הבדלים אפידמיולוגיים בהתנהגות אובדנית בין בנים לבנות, ואלה כונו 'הפרדוקס המיגדרי'. מחד-גיסא, מחשבות אובדניות וניסיונות אובדנות אופייניים יותר לבנות; מאידך-גיסא, שיעור הבנים הנפטרים מהתאבדות עולה על זה של הבנות. בעוד שבנושא זיהוי גורמי-סיכון להתנהגות אובדנית הוקדשו עבודות רבות, הרי שבסוגיית ההבדלים בהקשר זה בין המיגדרים לא בוצעו מחקרים רבים. בסקירה זו יובאו ההבדלים בהתנהגות אובדנית בין בנים לבנות בגיל הילדות וההתבגרות, תוך התייחסות להבדלים בכלל בין המיגדרים. ייסקרו ההבדלים בין המיגדרים מבחינת גורמי-הסיכון, ותהיה התייחסות לגישה החברתית, תלויית-המיגדר, כלפי התנהגות אובדנית יסייע להבין מדוע שיעור ניסיונות האובדנות גבוה יותר בקרב בנות ושיעור התמותה נמוך יותר בהשוואה לבנים. דיון זה חיוני לתיכנון תוכניות למניעת אובדנות.

פלטיאל וינר ופריד מסארווה

ידוע שגברים ונשים מגיבים באופן שונה לתסמיני גנחת-הסימפונות. הסיבה להבדלים אלו עדיין אינה ברורה, אולם חשיבותה רבה מאחר שהיא מכוונת את הטיפול העצמי במרחיבי-סימפונות ואת פניית החולה לסיוע רפואי.

נבדקו במחקר זה חוזק שרירי הנשימה, תפיסת הנשמת (dyspnea), איכות-החיים ונטילת מרחיבי-סימפונות ב-40 חולים בגנחת-הסימפונות (20 גברים ו-20 נשים). החולים שנכללו במחקר לקו בגנחת קלה-בינונית (60%<FEV₁ מהצפוי לפחות בשני ביקורים), היו בתקופה יציבה של מחלתם, אובחנו בהתאם למדדים של החברה האמריקאית למחלות ריאה וטופלו באופן קבוע בקורטיקוסטרואידים, ועל-פי הצורך במרחיבי-סימפונות בשיאוף. דרגת הנשמת הושוותה לנתוני קבוצת בקרה שנכללו בה 40 נבדקים בריאים גיל התואם לגיל החולים.

מתוצאות המחקר עלה, כי חוזק שרירי-הנשימה, הן שרירי השאיפה והן שרירי הנשיפה, יה גבוה משמעותית בגברים לעומת הנשים (p<0.001). תפיסת הנשמת היתה גבוהה משמעותית בקרב הנשים לעומת הגברים (p<0.01). ממוצע +- שגיאת התקן של צריכת מרחיבי-הסימפונות היה גם הוא גבוה יותר בקרב הנשים (3.2+-0.6 לעומת 2.0+-0.4 שאיפות.יום, p<0.01). נמצא מיתאם חיובי, הן בנשים והן בגברים, בין ה-FEV₁  לבין תפיסת נשמת. כמו-כן נמצא שהנשים דיווחו על איכות-חיים ירודה יותר לעומת הגברים.

לסיכום, נשים הלוקות בגנחת-הסימפונות מגיבות למחלתן בשונה מגברים. למרות שלא נמצא הבדל בין המינים בדרגת היצרות הסימפונות, נשים דיווחו יותר על נשמת, נטלו יותר מרחיבי-סימפונות להקלת התסמינים והתלוננו על איכות-חיים ירודה יותר. כמו-כן נמצא ששרירי הנשימה בנשים חלשים יותר, ורק במחקרים בעתיד יובהר אם חולשה זו גורמת לשינויי התנהגות בנשים.