תוצאת חיפוש

הפרעות הולכה חדשות המצריכות השתלת קוצב לב קבוע מופיעות ב-1%-3% מהחולים העוברים ניתוח לב. המטרה בעבודה הנוכחית היא לאפיין את החולים שנזקקו להשתלת קוצב קבוע, ההוריות והמנבאים להשתלתו.

נבדקו 4,999 חולים שעברו ניתוח לב בשנים 1993-2005. נתוני החולים הוזנו למאגר נתונים ובוצע ניתוח חד- ורב-משתנים השוואתי בין החולים שעברו השתלת קוצב לבין אלו שלא.

בשבעים-ושניים (1.4%) חולים הושתל קוצב לב קבוע. ההוריות היו חסם פרוזדורי-חדרי מלא (59 חולים), ברדיקרדיה קיצונית (9 חולים), חסם פרוזדורי-חדרי מדרגה שנייה (2 חולים) וחסם בשני צרורות (2 חולים). המנבאים לצורך בקוצב לב קבוע בניתוח רב-משתנים היו חסם בצרור הולכה שמאלי לפני הניתוח, ניתוח של מסתם הוותין ורמה גבוהה שלCPK-MB .

1.4% מהחולים שעוברים ניתוח לב יזדקקו לקוצב לב קבוע. ניתן לזהות מנבאים לצורך בהשתלתו. בהתאם למנבאים אנו ממליצים השתלה מוקדמת של קוצב, על-מנת לאפשר ניוד מוקדם של החולים וקיצור משך האישפוז.
 

הפרעות הולכה חדשות המצריכות השתלת קוצב לב קבוע מופיעות ב-1%-3% מהחולים העוברים ניתוח לב. המטרה בעבודה הנוכחית היא לאפיין את החולים שנזקקו להשתלת קוצב קבוע, ההוריות והמנבאים להשתלתו.

נבדקו 4,999 חולים שעברו ניתוח לב בשנים 1993-2005. נתוני החולים הוזנו למאגר נתונים ובוצע ניתוח חד- ורב-משתנים השוואתי בין החולים שעברו השתלת קוצב לבין אלו שלא.

בשבעים-ושניים (1.4%) חולים הושתל קוצב לב קבוע. ההוריות היו חסם פרוזדורי-חדרי מלא (59 חולים), ברדיקרדיה קיצונית (9 חולים), חסם פרוזדורי-חדרי מדרגה שנייה (2 חולים) וחסם בשני צרורות (2 חולים). המנבאים לצורך בקוצב לב קבוע בניתוח רב-משתנים היו חסם בצרור הולכה שמאלי לפני הניתוח, ניתוח של מסתם הוותין ורמה גבוהה שלCPK-MB .

1.4% מהחולים שעוברים ניתוח לב יזדקקו לקוצב לב קבוע. ניתן לזהות מנבאים לצורך בהשתלתו. בהתאם למנבאים אנו ממליצים השתלה מוקדמת של קוצב, על-מנת לאפשר ניוד מוקדם של החולים וקיצור משך האישפוז.
 

הטיפול המקובל בהידרוקן הראש הוא דלף חדרי ציפקי. פעולה זו גורמת לתחלואה גבוהה לאורך השנים. לכן, תוך חיפוש פיתרון חלופי, הוחל בשנים האחרונות בביצוע ניתוח נירואנדוסקופי של פיום ריצפת החדר השלישי כטיפול בחולים עם הידרוקן הראש על רקע חסימה. בפעולה זו מבוצע חור בריצפת החדר השלישי המשמש כמעקף של החסימה. ניתוח זה מספק פיתרון טוב יותר מהדלף הסטנדרדי, ללא השארת גוף זר ותוך איזון לחצים פיזיולוגי.

המטרות במחקר היו לסכם את ניסיוננו בביצוע פיום אנדוסקופי של ריצפת החדר השלישי בילדים עד גיל 18 שנה.

לשם כך בוצעה עבודה רטרוספקטיבית, הכוללת 112 פיומים כטיפול בהידרוקן הראש שמחסימה. בשמונים-ותשעה נכללים במחקר (קבוצה א') היה ההידרוקן הראש משני לחסימת האקוודוקט על-שם סילוויוס (חסימה ראשונית או משנית) וב-23 (קבוצה ב') היה ההידרוקן הראש משני לסיבות אחרות.

שבעים אחוזים מהילדים בקבוצה א' לא נזקקו לדלף לעומת 56% בקבוצה ב'. בעיבוד רב-משתנים של הסבירות להזדקקות לדלף בקבוצה א' נמצא, כי הגורם המנבא היחיד בעל מובהקות סטטיסטית היה גיל מתחת לשנתיים בזמן הפיום.

תמותה בעקבות הניתוח אירעה בשני ילדים (שניהם לקו במחלה ממאירה ומפושטת: ילד אחד נפטר ממחלה זו, ואילו הילד השני נפטר משנית לדמם תוך-חדרי שנגרם בזמן הניתוח). תחלואה בתר-ניתוחית אירעה ב-23% מהילדים (אך התחלואה ירדה בשנים האחרונות ל-8%). לא הייתה תחלואה קבועה.

לסיכום, פיום אנדוסקופי של ריצפת החדר השלישי הוא הטיפול המועדף בהידרוקן הראש משני לחסימת התעלה על-שם סילוויוס בילדים מעל גיל שנתיים. בתינוקות עד גיל שנתיים עם הידרוקן הראש שמחסימה, רק ניסיון העתיד יוכיח האם פיום עדיף על-פני התקנת דלף.
 

אהוד לבל¹, מיכאל קרסיק¹, דרורה פישר², מנחם יצחקי¹

¹המח' לאורתופדיה, ²המח' לדימות, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

שברי עצם צוואר-הירך בקרב ילדים הם חבלה שכיחה המצריכה קיבוע בגבס או בניתוח. אין עדות מחקרית לעדיפות אחת הגישות, אך לאחרונה גוברת ההפניה לניתוח. במחקר רטרוספקטיבי זה נדונה התוצאה שהושגה באמצעות קיבוע מיידי של שברים אלה בגבס, וכן המשמעות הכלכלית הנלווית לטיפול זה במציאות של מערכת הבריאות הישראלית.

לשם כך, אותרו כל האירועים של שבר בעצם צוואר-הירך (Femur) בקרב ילדים בני חצי שנה ועד שש שנים בתקופה של 3 שנים במרכז רפואי אחד. בתקופה זו, קיבוע מיידי של השבר בגבס (Hip-spica) היה טיפול הבחירה. נבדקו מאפיינים שונים של הטיפול בהם והתוצאות קצרות-הטווח. נסקרה גם הקבוצה שלא קיבלה טיפול זה והסיבות לכך. התוצאות הושוו לדרישות איכות הטיפול כפי שהן מופיעות בסיפרות האורתופדית. נערך חישוב של עלות הטיפול בשיטה זו, והוערכו ההשלכות על התגמול שאותו מקבל בית-החולים מהגורם המבטח.

בתקופת המחקר טופלו 24 ילדים עם שבר של עצם צוואר-הירך על-ידי קיבוע מיידי בגבס. הקבוצה כללה 16 בנים ו-7 בנות, בגיל ממוצע של שנתיים וחצי (טווח 9 חודשים עד חמש וחצי שנים). בכל הילדים הותקן הקיבוע תוך פחות מ-24 שעות. עוד 11 ילדים טופלו בשיטות אחרות או לאחר זמן ארוך יותר מסיבות שיפורטו להלן. זמן האישפוז הממוצע היה 2.75 ימים, שני ילדים פנו שנית לבית-החולים, אך לא נזקקו לשינוי בטיפול ובמקרה נוסף שופר הקיבוע. בכל המטופלים נמצאה עמדת איחוי העומדת בדרישות האיכות המקובלות. העלות המוערכת של הטיפול נמצאה קרובה לתגמול המתקבל מן המבטח.

לסיכום, טיפול בשברי עצם צוואר-הירך על-ידי התקנה מיידית של קיבוע חיצוני בגבס משיג את המטרה באיכות הנדרשת. הוא מאפשר אישפוז קצר, אינו כולל ניתוח ושיעור הסיבוכים נמוך. עלות הטיפול דומה לפיצוי המתקבל מהמבטח, כך שלא קיים תמריץ לקצר את משך האישפוז ואולי להשלימו במיסגרת המחלקה לרופאה דחופה ללא אישפוז. טיפול זה צריך לדעתנו להישאר טיפול הבחירה בשברים אלה בילדים, ויש לתמחרו באופן שיתמרץ את המטפלים להשלימו ביעילות המרבית.

אלון אליקים¹, דן נמט²

¹מרכז ספורט ובריאות לילדים ולנוער, מחלקת ילדים, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בניגוד להשפעת מאמץ ואימון גופני על המחזור החודשי בספורטאיות, השפעת פעילות גופנית על מערכת הרבייה הזכרית נזכרת הרבה פחות בסיפרות המדעית. מערכת הרבייה הזכרית מורכבת מהיחידה ההיפותלמוס-בלוטת יותרת-המוח (היפופיזה), המבקרת את פעילות האשכים. האשכים אחראיים על ייצור תאי הזרע ועל ייצור ההורמונים הזכריים (אנדרוגנים), ובעיקר ההורמון טסטוסטרון. האנדרוגנים אחראיים להתפתחות סימני מין זכריים משניים, ובנוסף משפיעים גם על הגדלת מסת השריר והעצם, יצירת כדוריות דם אדומות, הדחף המיני, והתנהגויות לא מיניות, כגון התנהגות תוקפנית. השפעת פעילות גופנית על ציר מערכת הרבייה הזכרית תלויה במשך המאמץ הגופני ועוצמתו, ברמת הכושר הגופני של מבצע הפעילות, ובמצבו התזונתי והגופני הכללי.

מאמץ גופני בודד, קצר, אירובי ואנאירובי, גורם לעלייה ברמת טסטוסטרון, ולעלייה ברמת הטסטוסטרון החופשי. בניגוד למאמץ גופני קצר, מאמץ גופני רצוף ממושך (> שעתיים) בעצימות בינונית-גבוהה מאופיין בתגובה דו-שלבית המתבטאת בעליית טסטוסטרון בשלבים הראשונים, ובהמשך ירידה אל מתחת לרמות הבסיס.

אימון גופני עצים גורם בדרך-כלל לירידה ברמת הטסטוסטרון ועלול לגרום לירידה בחשק המיני, בייצור הזרע וביכולת הפוריות. ירידה ברמת הטסטוסטרון בעקבות אימון גופני עלולה לפגוע בגדילת השריר והתחזקותו בעקבות אימון גופני, בתיקון הנזק לרקמות השרירים לאחר אימון גופני עצים, ובהתאוששות השריר מהמאמץ הגופני, ולכן תיתכן לה חשיבות גדולה בהתפתחות תיסמונת אימון-יתר בספורטאים תחרותיים. השלכות נוספות אפשריות לירידה ברמת טסטוסטרון בעקבות אימון גופני הן ירידה בצפיפות העצם, וכן השפעה על ההתנהגות ומצב-הרוח הכללי. באופן מפתיע, גם באוכלוסיית ספורטאי עילית, הנמצאת במעקב רפואי צמוד, ההתייחסות לירידה ברמת טסטוסטרון, ולהשפעותיה האפשריות על יכולת הספורטאי ומצב בריאותו, מעטה בלבד.

ליאורה באור, יצחק בליקשטיין,

בית-הספר לעבודה סוציאלית, הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, והמח' למחלות נשים ויולדות, בית-חולים קפלן, רחובות

אי-פוריות מדווחת בסיפרות הרפואית כאירוע משבר. הלוקה באי-פוריות עשוי לחוות אובדן מסוגים שונים: אובדן של בריאות, מיניות, מעמד, ערך עצמי, אובדן ביטחון תעסוקתי, כלכלי וחברתי, ואובדן הורות ביולוגית. טיפולי-פוריות מעוררים תקווה לפיתרון הבעיה, אך בו בזמן מטילים נטל קשה על משאבי בני-הזוג. שיטות ההפריה העוקפות את בעיית הפוריות אינן חפות מסיכונים לבריאות האישה והעובר, ומהשלכות פסיכו-חברתיות שליליות על בני-הזוג. מאידך, נראה כי זוגות רבים הלוקים באי-פוריות אינם מודעים לסיכונים ולהשלכות של טיפולים אלה, ובוחרים במקום זאת להתכחש לכך או להתעלם מכך בשאיפתם להגיע ל"משפחה המיידית" (הורות ליותר מילד אחד) בנתיב הישיר (בתוך הריון אחד). כמובן שאין להתעלם מהילדים הבריאים שנולדו לאחר טיפולי עזר לפוריות, אולם על הצוות הרפואי מוטלת החובה ליידע את בני-הזוג לגבי השלכות וסיכונים גופניים ופסיכולוגיים כאחד הקשורים בנתיב הישיר למשפחה מיידית, על-מנת שיוכלו לקבל החלטה והסכמה באופן מושכל בכל הקשור לטיפול.

גל שובל^2,1, איריס מנור^2,1, שמואל טיאנו^2,1

¹המרכז לבריאות הנפש "גהה", פתח תקוה, ²הפקולטה לרפואה "סאקלר", אוניברסיטת תל אביב

ילדים רבים מגיעים לבדיקת הפסיכיאטר תחת הכותרת "ילד קשה". מאחורי מושג עממי ולא-מדעי זה מסתתרות תיסמונות פסיכיאטריות מרכזיות שהעיקריות בהן הן הפרעת קשב וריכוז, הפרעות התנהגות, הפרעות במצב הרוח ותיסמונת בתר-חבלתית. במאמר ייסקרו ההיבטים הקליניים השונים של ההפרעות הללו, האבחנות המבדילות שלהן, התחלואה הנילווית והפרוגנוזה. מדובר בהפרעות שכיחות מאוד, בעלות השלכות מרחיקות לכת על תהליך התפתחותו של הילד. היכרות עם ההפרעות הללו, איבחון מוקדם וטיפול נכון יכולים למנוע סיבוכים ולשפר את הפרוגנוזה.

דב וירגיליס

שירותי בריאות כללית, מחוז שרון-שומרון, מרכז בריאות הילד חדרה, מרפאת ריאות ילדים

לייפת כיסתית (ל"כ) היא המחלה התורשתית, קצובת החיים השכיחה ביותר באוכלוסייה הלבנה. המחלה היא רב-מערכתית ופניה רבים ומגוונים. מרבית חולי ל"כ ילקו באי ספיקת לבלב (אס"ל), מצב שבו החולה אינו יכול לעכל ולא לספוג מזון, ועליו ליטול תוספות של אנזימים בזמן הארוחה על מנת לשפר את הספיגה.

הגן ל-ל"כ מקודד לחלבון המכונה – cystic fibrosis transmembrame conductance regulatot (CFTR) הממוקם על-פי ממברנת תאי האפיתל, ומהווה תעלת כלור המשופעלת באמצעות cAMP.

המוטציות ל-ל"כ סווגו בהתאם לחומרת מחלת הלבלב, לזני סוגים עיקריים: מוטציות חמורות ומוטציות קלות. חולים הומוזיגוטים לשתי מוטציות חמורות יתאפיינו לרוב בתסמינים קשים של המחלה, כולל אס"ל. חולים הנושאים מוטציה קלה אחת לפחות, יתאפיינו בד"כ בתסמינים קלים יותר של המחלה, ללא אס"ל והפרוגנוזה שלהם תהיה טובה יותר. עובדות אלה מצביעות על השולטניות של המוטציות הקלות, המאפשרת פעילות שאריתית של ה-CFTR, ומונעת התפתחות אס"ל.

במיון אחר של המוטציות, על-פי מנגנוני הפעילות המולקולתית שבהן המוטציות השונות פוגעות בתיפקוד ה-CFTR, מתהוות חמש קבוצות. המוטציות המשתייכות לקבוצות 1,2 ו-3 הן מוטציות חמורות. בחולים אלה לא מתקיימת פעילות של הCFTR ומחלתם לרוב קשה וכוללת אס"ל. המוטציות המשתייכות לקבוצות 4 ו-5 הן מוטציות קלות, בחולים אלה מתקיימת פעילות שאריתי של ה-CFTR ומחלתם אינה כוללת אס"ל.

ההתקדמות הרבה שחלה בשנים האחרונות בפיתוח שיטות לזיהוי מוטציות ל-ל"כ, ופיתוחה של השיטה למדידת הפרש הפוטנציאלים ברירית האף, הרחיבו בצורה משמעותית את מיגוון המחלות הנגרמות על-ידי פגם ב-CFTR, ובאופן פרדוקסי סיבכו את הדרך לאיבחון המחלה במקום לפשט אותה. עד שייקבעו מדדים חדשים לאיבחון המחלה יש לבססו בעיקר על הנתונים הקליניים ופחות על הוכחה מעבדתית.

 ¹איריס אשד, ¹מיכאלה ויצלינג, ^2,3ארקדי גורנשטיין, ^2,3פרנסיס סרור

¹המח' לרדיולוגיה איבחונית  ²ולכירורגיית ילדים, מרכז רפואי וולפסון, חולון  ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

התפשלות המעי בילדים היא אירוע חד בבטן השכיח יחסית בתקופת הילדות המוקדמת. הטיפול המקובל כיום הוא 'תיקון סגור' באמצעות חוקן באריום או חוקן אוויר. ניתוח נדרש רק אם נכשלים ניסיונות לטיפול שמרני.

בעבודה זו מובא ניסיוננו במשך 13 שנה בביצוע חוקן אוויר שמטרתו אבחון התפשלות המעי ומתן טיפול מתאים. כל הנבדקים קיבלו לפני הפעולה Mepiridine hydrochloride (0.5 מ"ג/ק"ג) במתן לתוך-השריר או Morphine (0.1 מ"ג/ק"ג) במתן לתוך-הווריד לצורך ארגעה (sedation).

בין פברואר 1990 לדצמבר 2002 בוצעו 225 פעולות של חוקן אוויר ב-201 ילדים. התפשלות המעי אובחנה בוודאות ב-148 (%66) ילדים, וב-125 מהם (86%) הושגה פתיחה מלאה של ההתפשלות. (בניסיון אחד או יותר). בשני ילדים (0.8%) הודגמה מיד בתחילת הבדיקה תחת שיקוף הישנות עצמונית של ההתפשלות. בעשרים-ואחת בדיקות (14%) נמצא כי לא הושג תיקון של ההתפשלות, ובעקבות-זאת הופנו הנבדקים לניתוח. בשבעים-ושבע בדיקות (34%) מתוך כלל 225 פעולות

חוקן אוויר שבוצעו לא הודגמה התפשלות המעי. באף אחד מהילדים לא אובחנו סיבוכים לאחר ביצוע חוקן האוויר.

בין השנים 1990-1993 נהגנו לבצע ניסיון תיקון אחד בלבד של התפשלות המעי לפני ההחלטה על ניתוח. שיעור ההצלחה בתקופה זו היה 70% בלבד (19 מתוך 27 ילדים), ואילו 8 ילדים (30%) נותחו. משנת 1993 אנו נוהגים לחזור על ניסיון פתיחת ההתפשלות פעם או פעמיים לפני ההחלטה

לנתח. מבין 174 ילדים שנבדקו הגיע שיעור ההצלחה ל-89% (108 ילדים מתוך 121 עם התפשלות מוכחת), ורק 13 (11%) ילדים נותחו.

חוקן אוויר הוא בדיקה יעילה ובטוחה עם שיעורי הצלחה גבוהים בפתיחת התפשלות. הבדיקה כמעט נטולת סיבוכים, ומספקת כלי איבחוני וטיפולי יעיל בילדים שקיים חשד כי לקו בהתפשלות המעי.

ורד יולזרי-רול, משה הוד ויעקב בר

התרופה מיזופרוסטול (misoprostol) היא אנאלוג לפרוסטגלנדין (prostaglandin) E1. מזה כ-8 שנים התרופה מצויה בניסיונות קליניים במיילדות לצורך השראת לידה או הבשלת צוואר-הרחם. המטרה במאמר זה היא סקירת הספרות העדכנית על יעילותה של התרופה, בטיחות הטיפול בה והמינונים המקובלים בהשראת לידה. הסקירה מתבססת על תוצאות 33 מאמרים שפורסמו בין השנים 1993-2001. איסוף הנתונים התבצע באתרי האינטרנט ה- pubmed וה-medline ובסקירות.

מיזופרוסטול היא תרופה יעילה במידה שווה או יותר מהתרופות הנהוגות כיום להשראת לידה (פרוסטגלנדין E2 ואוקסיטוצין). התרופה עמידה לאורך שנים ועלותה נמוכה. חסרונותיה נעוצים בנטייתה לעורר פעילות מוגברת של הרחם, כטאכיסיסטולה וגריית-יתר (hyperstimulation), ובחשש מקרע של הרחם. ניתן להתמודד עם התופעות הללו על-ידי נקיטת צעדי בטיחות, כגון הקטנת מינון התרופה, הגדלת מירווחי המתן ובחירה זהירה של המטופלות המתאימות.

לסיכום, מיזופרוסטול היא תרופה חשובה ויעילה לצורך השראת לידה, ויש מקום להכניסה לניסיונות קליניים גם בישראל.

ליאת נדב ועמירם אלדור ז"ל

ליקמיה מיאלואידית נגרמת על פי רוב משיעתוק (translocation) (22: 9), הגורם להיווצרותו של כרומוסום פילדלפיה ולחיבור בין הגנים ABL ל- BCR. הגן שנוצר ממיזוג זה משועתק לחלבון אונקופרוטאין BCR-ABL – טירוזין קינאזה המופעל ללא בקרה וגורם להתמרה (transformation) הממאירה. קשר סיבתי ישיר זה הוביל לפיתוח תרופות רבות שמטרתן עיכוב אתר זה. פיתוחה של התרופה החדשהSTI571 – signal transduction inhubitor – מבוסס על יכולתה לעכב באופן משמעותי וברירני את הטירוזין קינאזה BCR-ABL. ואכן במחקרים טרום-קליניים הודגם, שתרופה זו מעכבת באופן ברירני תאי ליקמיה מיאלואידית כרונית הנושאים את כרומוסום פילדלפיה. בסקירה זו נפרט את שלבי תיכנון התרופה, עקרונות פעולתה, תוצאות של מחקרים טרום-קליניים ותוצאות ראשוניות של מחקרים קליניים.

Aggressive Surgical Treatment for Cholangiocarcinoma

M. Shimonov, P. Schecter, Y. Avni¹, E. Rabin², A. Rosen, A. Czerniak,

¹Department of Surgery A, Gastroenterology and ²Invasive-Radiology, Wolfson Medical

Center, Sackler Faculty of Medicine, Tel-Aviv University, Israel

Surgery remains the only curative approach to cholangiocarcinoma. Despite operative difficulties concerning tumor location, vascular involvement or hepatic invasion curative resection (i.e. achievement of tumor free margins) carries good survival rates and is associated with low morbidity and mortality. Our experience with 31 patients with cholangiocarcinoma operated during the years 1993-1999 is presented.

Twenty-five patients were found to have hilar cholangiocarcinoma, 3 carcinoma of mid-choledochus and 3 distal cholangiocarcinoma. All patients were evaluated by a diagnostic protocol including laparoscopy and laparoscopic ultrasound. Surgery consisted of local resection of the tumor with Roux en Y hepaticojejunostomy reconstruction. Three patients had concomitant hepatic resection for hilar cholangiocarcinoma while 3 patients had pancreaticoduodenectomy for distal cholangiocarcinoma. Adenocarcinoma was diagnosed in all patients. Curative resection was achieved in 19 patients and palliative resection (microscopically involved resected margins) in 12. One patient died at 60 days postop (3.5% mortality). Postoperative complications included cholangitis occuring in 10 patients who were referred with biliary drains, intraabdominal abscess (2 patients) and biliary leakage (1 patient) all treated conservatively.

Overall survival rate was 82% at one year, 73% at two years and 45% at 5 years. When comparing curative resection with palliative resection, survival rates were 92% versus 71% for 1 year, 72% versus 50% for 2 year and 57% versus 14% for 5 years.

Selection of patients using Laparoscopic Ultrasound combined with aggressive surgical approach enable curative or palliative resection 15 the only treatment modality which is significantly improved survival.

Malignant Eccrine Poroma

R. Silfen, A. Amir, M. Feinmesser, D.J. Hauben

Dept. of Plastic and Reconstructive Surgery, and Pathology Dept., Rabin Medical Center (Beilinson Campus), Petah Tikva

Malignant eccrine poroma (MEP) is rare and both clinical and histologic diagnosis is often difficult. Therefore, diagnosis is sometimes delayed or even incorrect. We report a case in a 70-year old man with MEP of the leg. He demonstrated typical MEP behavior and the problems of differential diagnosis.

Management of Pancreatic Trauma in Damage-Control Laparotomy

Gad Shaked, Mario Golocovsky

Dept. of Surgery and Trauma Service, Soroka University Hospital, Beer Sheba and Dept. of Surgery and Trauma Service, Washington Hospital Center, Washington DC

Major pancreatic trauma challenges the trauma surgeon with diagnostic problems and choices of treatment modalities. The most important determinant guiding management is the integrity of the main pancreatic duct. The preoperative and intraoperative assessment and treatment of pancreatic injury may be difficult, especially when concurrent severe injuries are present. There are alternative approaches in the management of the traumatized pancreas when ductal injury is not obvious during initial exploratory laparotomy.

Follicle-Stimulating Hormone in Azoospermia in Prediction of Spermatogenic Patterns

David B. Weiss, Shoshana Gottschalk-Sabag, Zvi Zukerman, Elchanan Bar-On, Zvi Kahana

Kupat Holim Me'uhedet; and Dept. of Pathology and Cytology and Male Infertility Unit, Shaare Zedek Medical Center, Jerusalem; Andrology Unit, Rabin Medical Center (Beilinson Campus), Petah Tikva; and Paper Research Consultant Institute, Jerusalem

Follicle-stimulating hormone (FSH) is considered to be the most important plasma hormone correlated with spermatogenesis. Elevated FSH plasma levels were shown to be associated with complete damage to testicular seminiferous tubule germinal epithelium. Recently, there have been conflicting reports with regard to the value of FSH plasma levels in predicting seminiferous tubule histology in the azoospermic patient and hence, as a guide for therapy in assisted reproduction using testicular sperm retrieval. The aim of this study was to evaluate whether FSH plasma levels can predict spermatogenic pattern in the testes of the azoospermic infertile patient. 69 infertile men with non-obstructive azoospermia and 18 with very severe oligospermia were studied. In all, plasma levels of testosterone, free testosterone, prolactin, luteinizing hormone and follicle-stimulating hormone were measured by enzyme immunoassay. In the azoospermic patients the seminiferous tubule spermatogenic pattern was determined in testicular aspirates obtained by multiple fine needle aspiration and categorized according to the most mature spermatogenic cell type in the aspirates: Sertoli cells only, spermatogenic maturation arrest or full spermatogenesis. There were no significant differences in plasma levels of any hormone measured except in very severely oligospermic and azoospermic patients. Both normal and elevated levels were detected in all, regardless of seminiferous tubule cytological pattern or plasma FSH in azoospermic patients. It is concluded that plasma levels of FSH can not be used as a predictive parameter, neither for the presence of spermatozoa nor for any other seminiferous tubule cytological pattern in azoospermic infertile men. They cannot serve as guides for selection of azoospermic men for trials of testicular sperm retrieval in assisted reproduction.