תוצאת חיפוש

עופר קפלן

המח' לכירורגיה א', מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

החובה לשמירת סודיות המידע הרפואי היא אחת החובות הבסיסיות והמוכרות ביותר של הרופאים, והיא חקוקה כיום בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. חובת הסודיות חלה לגבי מידע שהגיע לרופא תוך כדי עבודתו, ושלפי טיבו הוא נמסר לרופא מתוך אמון שייוותר סודי, אך שמות החולים והתשלומים שניגבו בעבור השירות אינם מהווים סוד רפואי. רופא המפר את חובת הסודיות עלול להיתבע בתביעה אזרחית, משמעתית או פלילית.

חוק זכויות החולה, והוראות מוגדרות בחוקים נוספים, מסדירים את החריגים לחובת הסודיות, ועל-פיהם רופא רשאי, ולעיתים אף חייב להעביר ידע רפואי אודות חולה הנמצא בטיפולו. אחד החריגים האלה הוא הסכמת החולה למסירת המידע במאמר מוצגת התשתית החוקית לעקרון הסודיות הרפואית ולוויתור עליה, ונדונות הדרכים והנסיבות שבהן יכול המידע להיות מועבר.

ויתור על סודיות רפואית אינו הרשאה למסירת כל המידע לכל מאן דבעי, וחוק זכויות החולה קובע את עקרון המידתיות אשר על-פיו מסירת מידע לא תיעשה אלא במידה הנדרשת לצורך העניין הדרך שבה מוותר החולה על זכותו לסודיות אינה מוסדרת בחוק או בתקנות, והיא יכולה להיעשות לכאורה בכתב, בעל-פה או בהתנהגות. נראה כי השיטה הנכונה היא הצהרה על ויתור סודיות בכתב, כאשר המהות והיעד למידע הניתן למסירה יפורטו בבירור בטופס ויתור על סודיות החתום על-ידי החולה, על הרופא מוטלת גם החובה לשמור על סודיות המידע בעת ההעברה ליעדו.

במאמר נדונות גם סוגיות מוגדרות, הקשורות בחובת הסודיות. במצבים שנשקפת בהם סכנה לחיי אדם או לשלומו, גוברת חובת הזהירות של הרופא על חובתו לסודיות, ועליו להעביר את המידע תוך שמירה על עקרון המידתיות - גם אם לא ויתר החולה במפורש על הסודיות. לגבי מחלות מסוימות, כגון תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS), גם על החולה חלה חובת זהירות, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי זכותו לסודיות. חובת הסודיות קיימת גם לגבי מסירת מידע לקרובי החולה. קבלת הסכמה בכתב למסירת מידע לקרובים אינה מעשית, אך מומלץ כי רופא ימסור מידע רק לקרובים המוכרים לו, ושעל-פי הנסיבות סביר להניח כי החולה מסכים למסירת המידע.

רחל ווילף-מירון (1), פביאן סיקרון (2), שרהלי גלסר (2), ויטה בראל ז"ל (2), אבי ישראל (3)

(1) מערך איכות ברפואה, מכבי שירותי בריאות, היח' לחקר שירותי בריאות, מכון גרטנר, (3) הסתדרות מדיצינית הדסה

נושא חיסיון הטיפול הרפואי במתבגרים אינו מוסדר די הצורך בחוק הישראלי, למרות חשיבותו הקלינית. המטרה במאמר להלן היא לדון באיזון אפשרי בין צורכי המתבגרים, גישת הקהילה הרפואית והעשייה הרפואית היומיומית, ולקדם חקיקה שתאפשר לצוות הרפואי לטפל במתבגרים, בנסיבות מסוימות גם ללא הסכמת ההורים.

תקשורת יעילה בין מטפל מקצועי למתבגר תלויה באמון מצד המתבגר שהדברים הנאמרים אינם נמסרים לצד שלישי, כולל ההורים. החוק בישראל אינו מאפשר לקטינים לתת את הסכמתם לטיפול, פרט למספר מצבים החורגים מכלל זה, כגון הפסקת הריון, אישפוז בגין הערכה או טיפול פסיכיאטרי ובדיקה לאיבחון נגיף הכשל החיסוני הנרכש (HIV). בנוסף, לעתים קרובות מעדיף הצוות הרפואי שלא לטפל במתבגר ללא הסכמת הוריו, גם כשהחוק מאפשר זאת. רוב הרופאים ככל הנראה אינם מכירים היטב את החוק המאפשר לקטין מתן הסכמה עצמאית לטיפול בנסיבות אלו.

משרד הבריאות אימץ פרשנות משפטית, שלפיה פעילות רפואית הקשורה להתנהגות של קטין ש"דרכם של קטינים בגילו לעשות כמוה", אינה מחייבת ידיעה או הסכמה של הוריו.

בהסתמך על פרשנות זו, המליצו החברה הישראלית לבריאות המתבגר וגופים אחרים הקשורים לבריאות המתבגר, כי טיפול בנושאים רגישים, המחייבים שמירה על פרטיות, יסופק לקטין ללא ידיעת ההורים וללא צורך בהסכמתם, אם קטינים אחרים בגילו נוהגים לפנות לבדם לקבל ייעוץ רפואי מסוג זה. הסדר זה אינו חד-משמעי ואינו מספק מענה שלם לצורכי הצוות הרפואי המטפל במתבגרים. לכן, דרושה חקיקה ברורה ועדכנית, על-מנת להבהיר באופן חד-משמעי את המצב החוקי ולהגביר את המודעות בנושא זה.