• כרטיס רופא
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        נובמבר 2021
        אמיר עכר, לואי ח'לאילה, אבראהים נעום, סמיר קאסם, עמ' 717-720

        הקדמה: טומוגרפיה מחשבית (CT) ייעודית לאומדן סידן, היא כלי יעיל באבחון מוקדם של תחלואה קרדיווסקולרית. מעט עבודות עסקו במשמעות הסתיידות עורקית בבדיקות CT אקראיות באוכלוסיית מבוגרים צעירים שבהם לא ידוע על מחלה קרדיווסקולרית.

        מטרות: בחינת הקשר בין הסתיידות עורקית כסימן לטרשת עורקים בבדיקות CT לשכיחות של אירועים קרדיווסקולריים, פניות לחדר מיון ואשפוזים.

        שיטות ואוכלוסיית המחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי במטופלים בני 51-40 שנים שעברו בדיקות CT מסיבות לא קרדיאליות בין התאריכים 1.9.2012-31.8.2013 במרכז רפואי כרמל. נבדק הקשר בין הימצאות הסתיידות בעורקים הכליליים ובעורק הוותין לתחלואה קרדיווסקולרית כולל: צנתור כלילי בגין מחלה כלילית חדה, פניות לחדר מיון ו/או אשפוזים בגין תחלואה קרדיווסקולרית בתקופת מעקב של שמונה שנים. בנוסף, נבחן הקשר בין הסתיידות עורקית לבין גורמי הסיכון לטרשת.

        תוצאות המחקר: נמצאו 407 מטופלים שעברו בדיקותCT  מסיבה לא קרדיווסקולרית. נכללו 308 מטופלים, 150 גברים ו-158 נשים לתקופת מעקב ממוצעת של 7.2+0.29 שנים. מטופלים עם הסתיידות עורקית עברו יותר צנתורים בגין מחלה כלילית חדה לעומת אלו ללא הסתיידות (11.6% לעומת 0.5% בהתאמהP=0.0001 ,, OR=29.1). הסתיידות עורקית נמצאה יותר בגברים לעומת נשים (35% לעומת 20.9% בהתאמה, OR =2.18 ,P=0.006). מטופלים עם הסתיידות עורקית הופנו יותר למיון ולאשפוז מאלו ללא הסתיידות (33.7% לעומת 14.4% בהתאמה, OR=3 , P<0.0001). בנוסף, הסתיידות עורקית נמצאה יותר בחולי סוכרת, יתר לחץ דם והיפרלפידימיה.

        סיכום ומסקנות: אמנם לא בוצע ניתוח רב משתנים לגורמי סיכון קרדיווסקולריים, ככל הנראה יש קשר בין הסתיידות עורקית לתחלואה קרדיווסקולרית ועלייה בשכיחות צנתורים כליליים. טיפול כמניעה ראשונית בחולים עם הסתיידות עורקית עשוי להפחית תחלואה ותמותה קרדיווסקולרית

        ספטמבר 2020
        דבורה שרה שפירא, אירנה אלכסנדרוביץ, נורית אלגור, משה זוננבליק, יצחק סלוטקי, לינדה שביט, עמ' 648-653

        הקדמה: פרוטאינוריה מוגדרת כהפרשת חלבון בשתן של מעל 150 מ"ג/יום ויכולה להיגרם ממגוון רחב של מחלות כליה ראשוניות או מחלות מערכתיות. פרוטאינוריה חולפת תוארה במספר מצבים קליניים ויכולה להיות קשורה לפגיעה באבוביות הכליה (טובולרית). ההשערה שנבדקה במחקר היא האם אצירת שתן יכולה לגרום לפרוטאינוריה חולפת במהלך האשפוז. מטרת המחקר הייתה לבדוק האם למטופלים עם אצירת שתן יש שיעור/ חומרה קשה יותר של פרוטאינוריה בהשוואה למטופלים עם צנתר (catheter) ללא אצירת שתן והאם הפרוטאינוריה חולפת במעקב קצר טווח.

        שיטות מחקר: נערך מחקר תצפית פרוספקטיבי מבוקר מקרה שכלל 50 מטופלים עם אצירת שתן חדה ו-50 בקבוצת בקרה. פרוטאינוריה נמדדה בשלוש מדידות עוקבות של איסופי שתן 24 שעות לחלבון, במשך שבעה ימים. השכיחות, החומרה והשינויים הכמותיים הושוו בין שתי הקבוצות.

        תוצאות: לא היה הבדל סטטיסטי בין הקבוצות בגיל [83.1±7.9 לעומת 84.4±9.4 (p=0.44)], בתחלואה עיקרית, בטיפולים תרופתיים כרוניים ובסיבות אשפוז.

        פרוטאינוריה פתולוגית נצפתה בכל החולים עם אצירת שתן וב 94% מהמטופלים בקבוצת הביקורת. חומרת הפרוטאינוריה היתה דומה בין הקבוצות באיסוף הראשון, השני, והשלישי (638±419, 828±743, 728±944 לעומת 620±639, 648±741, 732±841 מ"ג ל24 שעות, p=0.88, 0.23, 0.99 בהתאמה) פרוטאינוריה לא השתנתה באופן משמעותי במהלך שבוע מעקב באשפוז בבית החולים בשתי קבוצות המחקר(p=0.19)

        מסקנות: המחקר הראה שיעור גבוה של פרוטאינוריה משמעותית בחולים קשישים בעלי מחלות רקע מרובות המאושפזים עקב מחלה חדה עם או בלי אצירת שתן. פרוטאינוריה איננה חולפת במהלך שבוע לאחר הכנסת צנתר בחולים עם אצירת שתן.

        דיון וסיכום: מחקרנו הדגים ממצאים חדשים שיכולים להשפיע על ההבנה והתועלת במדידת פרוטאינוריה במטופלים באשפוז חד (acute). פרוטאינוריה במסגרת אשפוז יכולה להיות גורם סיכון, או אולי גורם מנבא לתחלואה כלייתית או כללית. יש צורך במחקרים נוספים ארוכי טווח להערכה האם פרוטאינוריה חולפת או מתמידה לאחר שחרור מבית חולים, והאם יש לכך משמעות פרוגנוסטית לטווח ארוך.

        יוני 2020
        איתן מנגובי, מיכל י' לבנה, יעקב פולק, ליאוניד אידלמן, עמ' 429-431

        תקציר: במאמר זה, אנו מציגים את הטיפול במטופל שפיתח תסמינים מחשידים לתסמונת יתר חום ממאיר בזמן הרדמה לצורך צנתור מוחי אלקטיבי. כמו כן, אנו מתארים סקירה עדכנית של הספרות לגבי תסמונת יתר חום ממאיר , דרכי אבחון והטיפול.

        מפרשת חולה: גבר בן 57 שנים, התקבל באופן אלקטיבי לצורך צנתור מוחי בהרדמה כללית. ארבע שעות לאחר השראת הרדמה, הופיעה עלייה הדרגתית במדידות פחמן דו חמצני ננשף, עלייה בחום מרכזי, טכיקרדיה, ירידה ברוויון חמצן והזעה מרובה. בבדיקת גזים בדם עורקי נמצאה חמצת נשימתית. עקב חשד קליני לתסמונת יתר חום ממאיר, פעולת הצנתור הופסקה, המטופל נותק ממכונת ההרדמה, והונשם באמצעות מנשם נקי מאדי הרדמה ב-100% חמצן, הוחל בקירור פעיל של המטופל וניתן טיפול תרופתי תומך. לאחר סיום הפעולה, המטופל הועבר מורדם ומונשם ליחידת התאוששות.

        סיכום: לאור שיפור בבדיקות קליניות ובבדיקות מעבדה, הוצא הצינור התוך קני כארבע שעות לאחר סיום פעולת הצנתור.

        אפריל 2018
        מיכאל ויינריב, קובי סתיו, אילן גרינולד, גבריאל גילון, שחר אהרוני, מיקי גרוס, ודים בלובשטיין, יעקבה קאופמן, עמ' 257-261

        נייר עמדה זה מציג את עמדת האיגוד הישראלי לאורולוגיה בנושא צנתור לסירוגין (CIC) לכלל הרופאים והאחיות. נייר העמדה מבוסס על ניירות עמדה וקווים מנחים של איגודים מקצועיים בעולם וספרות מקצועית, והותאם לפעילות הרפואית בישראל. CIC מותווה לטיפול בהפרעת התרוקנות (זמנית/קבועה) המתבטאת בשארית שתן גדולה או אצירת שתן וסיבוכים נלווים. קיימות הוריות נגד CIC (נפח והיענות נמוכים של שלפוחית השתן, פצע לחץ או זיהום חיצוני בשופכה, הפרעה אנטומית, תפקודית או קוגניטיבית שאינה מאפשרת CIC, דימום נשנה בשתן או מהשופכה, כאב בשופכה שאינו מאפשר העברת צנתר בצורה תדירה וחוסר רצון של המטופל לבצעCIC בעצמו או על ידי אדם אחר). קיימות החלופות לביצוע CIC (צנתר על חיקי קבוע, צנתר שופכה קבוע הטיית דרכי השתן, ספימכטרוטומיה).

        הוועדה ממליצה לפני תחילת CIC לבדוק את כושרו של המטופל לבצע CIC ואת יכולתו לדבוק בלוח זמנים קבוע מראש. מומלץ לבצע את ה-CIC במרווחי זמן קבועים במשך היום. בעת ההדרכה ובשלבים הראשונים של ה-CIC, מומלץ לצנתר כל 6-4 שעות ביממה כדי להעריך את נפח השלפוחית בהפרשי זמנים אלו (נפח השתן בכל צנתור). מומלץ לנהל רישום נפחי שתייה, השתנה עצמית ונפחי הצנתור לצורך התאמה ותזמון ה-CIC. כאשר נפחי השתן בצנתור עולים על 500-400 סמ"ק, מומלץ לצמצם את מרווחי הזמן בין הצנתורים. יש להתחשב בנפחי השתייה ולהתאימה לצורכי המטופל. בקביעת מספר הצנתורים יש לקחת בחשבון גורמים נוספים כגון יכולת המטופל להתרוקנות עצמית, קיבולת השלפוחית וגם משתנים אורודינמיים שונים. מספר הצנתורים יכול להשתנות בהתאם למשתנים שצוינו לעיל.

        במצבים מסוימים נדרש טיפול בנוסף ל-CIC להקטנת הלחצים בשלפוחית השתן. אם מטופל אינו יכול לבצע CIC בעצמו, ניתן להדריך מטפל או קרוב משפחה לבצע את הפעולה. ביצוע CIC שלא על ידי מטופל עצמו יבוצע באופן עקר. הוועדה תיארה בנייר זה את השיטות והטכניקות לביצוע CIC. לביצוע CIC קיימים גם סיבוכים, כגון זיהומים בדרכי השתן (UTI), נזק לשופכה או שלפוחית השתן. הוועדה מבדילה בין מצב של תרבית שתן חיובית ללא תסמינים (Asymptomatic bacteriuria) לבין הזיהום בדרכי השתן ולכן קובעת שאין לתת טיפול אנטיביוטי מונע ככלל במטופלים המבצעים CIC. טיפול אנטיביוטי יינתן רק במקרים של UTI בלבד. הוועדה ממליצה לערב צוות רפואי, צוות סיעודי, צוות רווחה, בני משפחתו של המטופל ומטפלים ישירים לצורך שיפור איכות חיי המטופל המבצע CIC. נדרש מעקב ארוך טווח לאבחון סיבוכי CIC ומחלת הרקע הבסיסית שהובילה לצורך בביצוע הצנתורים. בדיקות מעקב שונות מבוצעות בהתאם למחלת הבסיס, לסיבוכים שהופיעו או לשינוי בתסמיני המטופל.

        קיימים צנתרים שונים; הוועדה ממליצה להימנע משימוש בצנתרים רב-פעמיים ולהעדיף התקנת צנתרים חד פעמיים. יש להשתמש בסיכוך מקדים לפני השימוש בצנתרים ללא ציפוי חיצוני.

        יוני 2012
        רחל מרנס, אסף מנדל, אילן גיאלצ'ינסקי ואריאל טננבאום


        רחל מרנס1,  אסף מנדל1 , אילן גיאלצ'ינסקי2, אריאל טננבאום1

        1מחלקת הילדים, מרכז רפואי הדסה הר הצופים, ירושלים, 2המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי הדסה הר הצופים, ירושלים

        אצירת שתן חדה מוגדרת ככשל בהטלת שתן חרף הימצאות כמות מספקת של שתן בשלפוחית השתן. התפתחות אצירת שתן חדה בילדים היא אירוע נדיר, אשר גורם להם כאב ומצוקה.

        הכרחיים אבחון מהיר וטיפול דחוף. זיהוי והתייחסות מתאימה לבעיות רקע, דוגמת עצירות, חסרים עצביים, או השפעות לוואי לטיפול תרופתי, עשויים למנוע את הישנות אצירת השתן.

        מדווח במאמרנו על שש פרשות חולים-ילדים, שאושפזו בשל אצירת שתן חדה, ומובאת בנוסף סקירת הספרות בנושא.

        מאי 2008
        ח'אלד סולימאן, אלכסנדר פלדמן, לימור אילן-בושרי, יואב תורג'מן

        ח'אלד סולימאן, אלכסנדר פלדמן, לימור אילן-בושרי, יואב תורג'מן

         

        המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה

         

        הגישה הנפוצה לביצוע צינתור כלילי היא דרך עורק הירך (העורק הפמורלי). הגישה דרך הכרכיד (הרדיאלית) מפחיתה סיבוכים באתר הדקירה ומקצרת את משך האישפוז מחד-גיסא, אך מחייבת יותר מיומנות ועקום למידה ארוך יותר מאידך-גיסא.   

        המטרה בעבודה הייתה לבדוק את היתרונות, היעילות והבטיחות של הגישה דרך עורק הכרכיד (הרדיאלית) לעומת הגישה דרך עורק הירך (הפמורלית) בחולים עם סיכון גבוה לפתח סיבוכים באתר הדקירה בעבודה השיגרתית של חדר הצינתורים.

        נערך מחקר חד-מרכזי של סידרת מקרים עוקבים. איסוף נתוני הצינתור, ניטור סיבוכים באישפוז ואישפוזים נשנים נעשה באופן פרוספקטיבי. בחירת אתר הדקירה נקבעה בהתאם לבחירת המצנתר ולרמת הסיכון של החולה לפתח סיבוכים באתר הדקירה.

        מנובמבר 2005 עד אוגוסט 2007 בוצעו 3,084 צינתורים עוקבים: 871 (28%) בגישה דרך עורק הכרכיד (רדיאלית) ו-2,213 (72%) בגישה דרך עורק הירך (פמורלית). בקבוצת הגישה דרך עורק הכרכיד נכללו חולים עם סיכון גבוה לפתח סיבוכים בכלי-הדם באתר הדקירה (כגון השמנת-יתר, טיפול בתרופות נוגדות-קרישה, מחלות המטולוגיות, מחלת כלי-דם היקפית) בשיעורים גבוהים באופן משמעותי מאשר בגישה דרך עורק הירך (p<0.001).

        המעבר לגישה חלופית היה 4.5% בגישה דרך עורק הכרכיד לעומת 0.03% בגישה דרך עורק הירך (יחס צולב 3.17, 95% רווח בר-סמך 2.78 עד 3.60, p<0.0001). זמן הקרינה בגישה דרך עורק הכרכיד היה בשתי דקות ארוך יותר לעומת הגישה דרך עורק הירך (p=0.043). שיעור הסיבוכים בכלי-הדם באזור עורק הכרכיד היה נמוך בצורה משמעותית לעומת אזור עורק הירך: 0.3% לעומת 3.1%, בהתאמה (יחס צולב 0.1, 95% רווח בר-סמך 0.06 עד 0.35, p<0.0001) ומשך האישפוז היה קצר ב-1.32 ימים בגישה דרך עורק הכרכיד (p<0.0001). העלייה במספר הצינתורים בגישה דרך עורק הכרכיד לוותה בירידה משמעותית בסיבוכים באתר הדקירה בכלל החולים (מתאם פירסון: rp=-0.927, 01p<0.00).

        לסיכום, צינתור כלילי דרך עורק הכרכיד הוא פעולה בטוחה ויעילה להפחתת סיבוכים בחולים עם סיכון מוגבר לפתח סיבוכים בכלי-הדם באתר הדקירה.

        מרץ 2006
        אלישע בר-מאיר

        אלישע בר-מאיר

         

        המח' לרדיולוגיה איבחונית ומכון מאר, המרכז הרפואי בני-ציון, הפקולטה לרפואה הטכניון, חיפה

         

        התפתחות טכנולוגית מואצת בתחום סורקי תהודה מגנטית (ת"מ) וטומגרפיה מחשבית (ט"מ) הביאה לשיכלול אפשרויות האיבחון בתחום חשוב ומורכב במיוחד – מחלות הלב. שיטות דימות אלה עשויות בחלקן להחליף, כבר בתקופה הקרובה, בדיקות נפוצות ושכיחות כמו על-שמע של הלב (Echocardiography), סריקות איזוטופיות של הלב (SPECT) וצינתורים איבחוניים. במרוץ בין ת"מ וט"מ חלק מהציפיות אכן התממש, אך חלקן של ההבטחות התבררו כמתאימות ליישום דווקא בשיטה המתחרה. עקב הקצב המהיר של הפיתוחים הטכנולוגיים, הרופא הקלינאי אינו מודע לעיתים ליכולות המגוונות של אמצעי הדימות השונים ומפנה נבדקים כלל דווקא לאותה בדיקה האמורה לתת תשובה מדויקת לבעיה הקלינית הסגולית.

        אוקטובר 2005
        עבד-אל-ראוף זינה, אלישע ברמאיר, ג'ורג' בלינדר ואורי רוזנשיין

        עבד-אל-ראוף זינה¹, אלישע ברמאיר¹, ג'ורג' בלינדר², אורי רוזנשיין3

        ¹מכון הרנטגן ומכון מא"ר, המרכז הרפואי בני-ציון, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ²מכון מא"ר, בית-חולים ביקור-חולים, ירושלים, 3המח' לקרדיולוגיה, המרכז הרפואי בני-ציון, חיפה

         

        בשנים האחרונות חלה התפתחות טכנולוגית ניכרת בתחום סורקי הטומוגרפיה המחשבית (ט"מ)¹ המאפשרת לראשונה דימות מדויק, בלתי פולשני, של עורקי הלב הכליליים. הסורקים הרב-פרוסתיים המתקדמים מספקים 16 ואף 64 פרוסות בכל סיבוב של השפופרת, הנמשך 0.42 שניות. כך מתאפשרת "הקפאת" תנועות ההתכווצות של הלב ומופקות תמונות אנטומיות איכותיות של העורקים הכליליים ללא ארטפקטים של תנועה. הטומוגרפיה המחשבית האנגיוגרפית (CTA-CT Angiography) (טמ"א)² מיושמת כבר מספר שנים בהצלחה להדגמת עורקי המוח, הגוף והגפיים, ומחליפה בהצלחה צינתורים איבחוניים פולשניים. יישום השיטה לאיבחון מחלות כלי-הדם הכליליים של הלב מאפשר איבחון מהיר ומדויק, במהלך עצירת נשימה אחת, של שינויים הנגרמים על-ידי מחלה טרשתית של העורקים. בנוסף, פיתוחים חדישים מאפשרים גם הערכה תיפקודית של שריר הלב, מיקטע הפליטה Ejection fraction) וזילוח שריר הלב.

         

        בחלק לא מבוטל מצינתורי הלב המבוצעים כיום נמצאים עורקים כליליים תקינים. בדיקת טמ"א של העורקים הכליליים היא מהירה, חסרת סיבוכים וניתנת לביצוע באופן אמבולטורי, ועל-כן  מתאימה ליישום איבחוני בנבדקים ללא תסמינים, עם גורמי-סיכון, בגיל מעל 40 שנה. הבדיקה מיועדת גם לחולים עם צינתור שאינו חד-משמעי, לנבדקים שהושתל בהם תומכן (Stent) ולמעקב אחר ניתוחי מעקפים. צינתור הלב מיועד בעתיד בעיקר לאותם חולים שמצבם מחייב התערבות טיפולית.

        יוני 2001
        כרמי ברטל, יניב אלמוג

        כרמי ברטל, יניב אלמוג

         

        היחידה לטיפול נמרץ פנימי-ביניים, החטיבה לרפואה פנימית, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

         

        פעולת ההחדרה של צנתר עורק הריאה (צע"ר) מבוצעת באופן תדיר בבתי חולים רבים בעולם; מדי שנה, נעשה שימוש בלמעלה משני מיליון צנתרים. הנתונים ההמודינאמיים המתקבלים בשיטה זו נועדו למדידה, ניטור ושינוי מדיניות טיפולית בחולים קשים המאושפזים ביחידות לטיפול נמרץ או בחולים הלוקים באי-יציבות המודינאמית. כיום, הייעודים העיקריים בטיפול בצע"ר הם ניטור חולים הלוקים באוטם שריר הלב המלווה באי-יציבות המודינאמית וניטור חולים בעלי סיכון ניתוחי גבוה, הזקוקים לניתוח לב.

        [...]

        בסקירה זו, מובאים ההיגיון בטיפול בצע"ר, הצרכים אותם הוא יכול לספק, העובדות שהביאו לקונגרס ההסכמה, עיקרי המדיניות שנקבעה, לאן מועדות פנינו ו"האני מאמין" שלנו.

        נובמבר 1999
        עידו וולף ומאיר מועלם

        Multiple Organ Damage due to Cholesterol Embolization

         

        Ido Wolf, Meir Mouallem

         

        Dept. of Medicine E, Sheba Medical Center, Tel Hashomer, and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

         

        Cholesterol crystal embolization can affect multiple organ systems and mimic other systemic diseases. We describe a 65-year-old woman who had renal failure, diarrhea, transient ischemic attacks and purple toes due to spontaneous cholesterol crystal embolization.

        אוגוסט 1999
        סנטיאגו ריכטר, רחל חג'אג', משה שלו וישראל ניסנקורן

        Measuring Residual Urine by Portable Ultrasound Scanner

         

        Santiago Richter, Rachel Hag'ag, Moshe Shalev, Israel Nissenkorn

         

        Urology Dept. and Outpatient Clinic, Meir Hospital, Kfar Saba and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

         

        Urethral catheterization, the standard method of measuring residual urine, is uncomfortable and associated with risk of infection and trauma to the urethra. It has also been reported as inaccurate to a certain extent. We compared catheterization with ultrasound scanning in a prospective study of 52 men and 3 women.

        100 measurements of postvoiding residual urine by portable ultrasound scanner, were each followed immediately by urethral catheterization (both procedures performed by an experienced nurse in our outpatient clinic). A difference of >25€ml between measurements by scanner and by catheter was considered significant.

        The range of residual urine measured by scanner was 1-425 ml, and by catheter 1-410 ml. There was good matching between the 2 methods in 85 of 100 measurements (scanning accuracy 85%). In 30/85 matching was excellent while in 55 cases the mean difference was 8.5±6.2 ml, range 1-24 ml. The accuracy of scanning was 85%; there was perfect matching between the 2 methods in 30 cases. In the remaining 15 cases the mean difference was 41.8±13.6 (range 25-56).

         

        Each catheterization took 4-5 minutes and scanning 30 seconds. There were no complications after catheterization, but all reported discomfort and dysuria for 1-2 hours thereafter. Scanning was absolutely uneventful in all.

        The cost per catheterization, including medication, disposable materials and personnel time was approximately 80 NIS. Our 80-90 measurements of residual urine a month require annually about 80 hours and a budget of about NIS 80,000. Scanning requires only 8 hours, while the cost of the portable scanner is significantly less than NIS 80,000 and it can be used for more than a year.

        We conclude that measuring urine residual with the noninvasive scanner instead of by catheterization is easier, more accurate, and more cost-effective.

        מאי 1999
        בנימין זאבי, גלית בר-מור ומיכאל ברנט

        1000 Cardiac Catheterizations in Congenital Heart Disease

         

        Benjamin Zeevi, Galit Bar-Mor, Michael Berant

         

        Cardiac Catheterization Unit, Schneider Children's Medical Center, and Sackler School of Medicine, Tel Aviv University

         

        Over the past 15 years, percutaneous therapeutic cardiac catheterization has become increasingly important in the treatment of congenital heart disease. We describe our experience in 1000 such catheterizations between 1993-1997. 55% were in 1-12-year-olds; only 20% were in patients younger than 1 year old and 11.3% were in adults with congenital heart defects. In about 50% it was at least a second cardiac catheterization. Overall, there were 425 therapeutic cardiac catheterizations, increasing from 33% in the first 200 procedures, to 63% in the last 200.

        We performed 30 different types of therapeutic catheterizations: 23.3% were valvular dilations, 21.4% vessel angioplasties, 36.9% closure procedures, 9.2% electrophysiological procedures, and 9.2% miscellaneous. In 31.3% of therapeutic catheterizations we used 12 new procedures. Minor complications occurred in 8.5% and major in 0.6%; most complications were successfully treated or were self-limited and there was no residual damage.

        In this report the current role of each type of major catheterization is discussed on the basis of our experience. Further development of technology for lesions not amenable to currently available transcatheter methods, and longer follow-up for current techniques will consolidate the role of therapeutic cardiac catheterization in congenital heart disease.

        הראל גילוץ, אהרון גבריאל ושמואל יורפסט

        Accidental Severance of a Venous Catheter: Diagnostic and Therapeutic Approach

         

        Harel Gilutz, Aharon Gavriel, Shmuel Yurfest

         

        Cardiology, Heart and Lung, and Vascular Surgery Depts., Soroka Medical Center and Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

         

        The most common invasive procedure performed in hospitals ithe insertion of a vascular access device. This procedure has the rare complication ofcatheter emboli. Accidental cutting of a peripheral catheter, the use of duplex ultrasound to locate the cut and the extraction of the catheter through a venesection is described. If peripheral extraction fails, percutaneous extraction or thoracotomy should be tried, in that order. The immediate precautions have an impact on the final results.

        מרץ 1999
        בנימין זאבי, גלית בר-מור ומיכאל ברנט

        Balloon Angioplasty of Native Coarctation of the Aorta

         

        Benjamin Zeevi, Galit Bar-Mor, Michael Berant

         

        Cardiac Catheterization Unit, Schneider Children's Medical Center, Petah Tikva, and Sackler School of Medicine, Tel Aviv University

         

        The use of balloon dilatation to treat native coarctation of the aorta is gaining acceptance among interventional pediatric cardiologists, but is still controversial. We describe our experience with this procedure in 21 children, mean age 5.6 years and mean weight 21.1 kg. Most had an additional congenital heart defect, most commonly a bicuspid aortic valve. 17 were asymptomatic, 3 had tachypnea and 1 infant had severe congestive heart failure and was ventilated. The mean systolic blood pressure was 129.7 mm Hg.

         

        Balloon dilatation was successful in 90% (19), decreasing the mean maximal systolic gradient from 35.3 to 9 mm Hg (p<0.001), and increasing the narrowest area from 3.9 to 8.2 mm (p<0.001), with a mean balloon-to-coarctation width-ratio of 2.8. There were no complications. Of 15 who underwent repeat cardiac catheterization at a mean interval of 10.6 months, 2 had a maximal systolic gradient of more than 20 mm Hg. 1 of these underwent successful repeat angioplasty and the other, who also had a small aneurysm, underwent surgical repair successfully. 2 others had small aneurysms and they are being followed clinically.

         

        All patients were seen again after a mean interval of 31 months. The mean systolic blood pressure was 104 mm Hg, significantly lower than before intervention (p<0.002). 1 had an increased pressure gradient between right arm and leg of 35 mm Hg at later follow-up, and repeat cardiac catheterization demonstrated a good result 13 months after the initial procedure. She is awaiting a third catheterization. Overall, 90% had good mid-term results.

         

        Based on our experience and recent reports, balloon angioplasty is safe and effective in most children older than 7 months and should be considered a viable alternative to operation for discrete aortic coarctation. Further long-term evaluation is needed.

        דצמבר 1998
        יהונתן פינטהוס, יורם מור ויעקב רמון

        The Mitrofanoff Pouch in Lower Urinary Tract Reconstruction

         

        J.H. Pinthus, Y. Mor, J. Ramon

         

        Urology Dept., Chaim Sheba Medical Center, Tel Hashomer

         

        The Mitrofanoff principle, first described in 1980, consists of implanting a tubular organ such as the appendix, ureter, or fallopian tube into the wall of the bladder (or urinary reservoir) to create a non-refluxing, catherizable urinary conduit. Between 1993-1996, 7 men and 1 woman (aged 48-64, average 59) underwent radical cystectomy and urethrectomy combined with the creation of a MAINZ I urinary reservoir (based on the Mitrofanoff principle). In men the indication for the procedure was the diagnosis of invasive transitional cell carcinoma of the bladder with involvement of the prostatic urethra. All patients had refused urinary diversion to an ileal conduit because of its deleterious effect on the quality of life.

         

        In all patients the postoperative course was uneventful, apart from intraperitoneal urinary leakage from the reservoir in 1, successfully managed conservatively. The patients have gained full control of urinary drainage, performing intermittent self-catheterizations every 4-5 hours. In 3 patients there were difficulties with catheterization due to stenosis of the conduit, usually at the skin level. None have suffered leakage from the reservoir, during the day, even when it was full.

        Our experience shows that creation of a continent urinary reservoir according to the MAINZ I technique is an excellent surgical solution for patients in whom the creation of an orthotopic reservoir is impractical. The use of the umbilicus as a stomal site preserves normal body image and thus does not interfere with quality of life as in those undergoing radical cystectomy.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303