תוצאת חיפוש

שיקום הוא תהליך הוליסטי המנסה לתת מענה לליקוי הגורם למגבלה ומנסה להחזיר את האדם לתפקוד מיטבי (פיזי, קוגניטיבי, רגשי וחברתי).

במציאות שבה שכיחות מחלת הסרטן עולה בהתמדה, גוברת הפגיעה באיכות החיים כתוצאה מהמחלה ומהטיפולים האונקולוגיים עצמם. בניסיון לשפר מצב זה, התפתח בשנים האחרונות ענף שיקום ייחודי, המתמחה בתחום ומתמקד בשיפור התפקוד של המטופל האונקולוגי לאורך כל מסע המטופל – מיום האבחון ועד שלבים מתקדמים ביותר של מחלתו.

מודל השיקום האונקולוגי מתאים את יעדי הטיפול לשלב המחלה: סביב תקופת האבחון – שיקום כטיפול למניעת הירידה התפקודית הצפויה. בזמן הטיפולים –  לשיקום התפקוד שנפגע. במחלה מתקדמת – מתן טיפול תומך לשימור ומניעת סיבוכים.

באנשים שהחלימו מסרטן, תהליך השיקום יכול להביא לשיפור משמעותי באיכות החיים של מטופלים המתמודדים עם השלכות ארוכות טווח של המחלה והטיפולים. בשנים האחרונות החל להתפתח המחקר בתחום, המצביע על תרומת השיקום בכל שלבי המחלה לאיכות החיים ואף בחלק מהמקרים להארכת תוחלת החיים.

לנוכח שינוי התודעה בקרב העולמות המטפלים (האונקולוגי והשיקומי), וההכרה בחשיבותה של איכות החיים לצד הטיפולים האונקולוגיים, נראה כי יש סיבה לאופטימיות לגבי המשך פיתוח וביסוס מקומו של תהליך השיקום האונקולוגי.

הקדמה: התמודדות עם מחלה או לקות גופנית והשלכותיה, לרבות ירידה בתפקוד היומיומי, היא מצב דחק המציב בפני האדם ובני משפחתו אתגרים רבים. תהליך השיקום הוא מורכב ומתמשך, ומטרתו לסייע לאדם לחזור לתפקוד קרוב ככל הניתן לתפקוד לפני המחלה או האירוע. קיימים סגנונות התמודדות שונים עם המחלה/לקות, המשפיעים על תהליך השיקום והצלחתו.

מטרות: מטרת המאמר הנוכחי היא להמשיג ולמסגר התמודדות מטופלים עם לקות גופנית על מנת לסייע לצוותים שיקומיים בטיפול במטופלים אלה במסגרת הקהילה.

שיטה: במסגרת המרפאה השיקומית במחוז מרכז של מכבי, נערכו תצפיות קליניות, שעל פיהן מיפינו מספר סגנונות התמודדות עם לקות גופנית. בין פברואר 2020 עד יולי 2022, נבדקו 240 מטופלים שהתאימו למחקר הנוכחי. המדגם כלל מטופלים בשלב החדיד (תת חריף), לאחר סיום שלב האבחון והטיפול המרפא (קורטיבי) במצב רפואי, שגרם לירידה בתפקוד.

תוצאות: מהתצפיות הקליניות עולה שסגנון ההתמודדות היעיל ביותר הנו גמישות, המאפשר לאדם לקבל את הסיוע הניתן במסגרת תכנית השיקום ולהתאים את סגנון חייו למצבו התפקודי הנוכחי.

דיון ומסקנות: מומלץ שאנשי המקצוע יכירו את סגנונות ההתמודדות כדי לסייע לאנשים לנוע ביניהם. תרפיה בקבלה ומחויבות (ACT) עשויה לסייע בהגברת הגמישות הפסיכולוגית של האדם. מומלץ לשלבה כחלק מהשיקום הרב-מקצועי לצורך מקסום תוצאות השיקום.

 יישומי בינה מלאכותית ברפואה נפוצים בעשורים האחרונים. למידת מכונה, ענף של בינה מלאכותית, היא מתודולוגיה המאפשרת למחשבים ללמוד מתוך דוגמאות ולהסיק מסקנות על נתונים חדשים. ההתקדמות בבינה מלאכותית ובלמידת מכונה עשויה למלא תפקיד מרכזי בקבלת החלטות קליניות בשיקום, באבחון לקויות, בפיתוח ושיפור פרוטוקולים קיימים ובבניית תוכניות שיקום מותאמות אישית. בנוסף, יישומי בינה מלאכותית בשיקום עתידים להשתלב בטיפול לצורך שיפור הלקות בתפקודי הגוף ובהפעלת עזרים ממוחשבים, לפיצוי על תפקודי גוף שלא ניתן להשיבם (שימוש בממשקי אדם-מכונה).

רקע: תחום הרפואה הפיזיקלית והשיקום הוא מגוון ורחב כמו כל תחום ברפואה. שני התחומים, לכאורה שונים, התפתחו בנפרד ועם הזמן התמזגו להתמחות אחת. מיזוג זה הביא לאסימטריה ראשונית של מיקוד בין תוכניות הכשרה. בישראל, למרות שהרפואה השיקומית עומדת בקנה אחד עם הסטנדרטים המחמירים ביותר בעולם, הרי שהרפואה הפיזיקלית (Physical Medicine) כתחום מומחיות מקביל, כמעט שאינה נוכחת  במסגרות ההכשרה בחלק מבתי החולים בישראל.

מטרה: במאמר זה, אנו מגדירים מהי רפואה פיזיקלית, מדוע תחום זה פחות מפותח בישראל, ומהן השיטות הננקטות לתיקון חוסר האיזון באימונים ובהכשרת רופאים.

שיטות: בוצעה סקירת ספרות שיטתית לתיאור רפואה פיזיקלית ובעיות קודמות בתחום זה בישראל. החיפוש בוצע בארבעה מאגרי מידע –PubMed, Google Scholar, ScienceDirect, Cochrane Library. החיפושים לא הוגבלו לפי שפה או תאריך, והם משקפים את כל הנתונים הזמינים.

תוצאות: לא זוהו  מאמרים. תוצאה זו הייתה צפויה לנוכח העובדה שתחום הרפואה הפיזיקלית בישראל עדיין בשלבי התפתחות.  

מסקנות: בעוד שרפואה פיזיקלית היא חלק רשמי מרפואת השיקום בישראל ומופיעה באופן בולט בסילבוס האקדמי, בעשייה בפועל המציאות שונה. בסקירתנו הנוכחית, אנו מציגים את הסיבות להתפתחות התחום, וכיצד התוכניות והשיטות בתחום משתנות כך שישראל תוכל להפוך למובילה עולמית בכל ההיבטים של רפואה פיזיקלית ושיקום.

שיקום רפואי מתפתח במהירות בארץ ובעולם על רקע הזדקנות האוכלוסייה, שיפור בתוצאות טיפול רפואי ועליית המודעות לחשיבות איכות החיים. פיתוח תוכניות שיקום בקהילה חיוני לשמירת יכולתה של המערכת כולה להביא את המטופלים לשיפור רמת העצמאות לאחר מחלות ופגיעות, גם במודל של תחליף אשפוז וגם כהמשך טיפול מקצועי ברצף.

לשיקום בקהילה יתרונות רבים, בהם יעילות כלכלית, שביעות רצון גבוהה ובחלק מהמקרים אף שיקום מוצלח יותר.

המפתח לשיקום מוצלח בקהילה מצוי בשיתוף הפעולה והסנכרון הבין צוותי ובהעברת כובד משקל השיקום ממחלקת האשפוז לשיקום בקהילה על ידי מנהל הצוות, שהוא רופא שיקום והצוות הרב מקצועי. במסמך של משרד הבריאות משנת 2018 מוגדר שיקום ביתי כ"תוכנית סדורה, רב מקצועית ונמרצת, המיועדת לכל הגילאים, להשגת יעדים בשיקום על פי הערכה תפקודית ותכנית שיקומית, בביתו של המטופל". נקבע, כי התוכנית תנוהל על ידי רופא מומחה ברפואה שיקומית או רופא מומחה אחר המנוסה בביצוע הערכה ובקביעת תוכנית שיקום.

בכתיבת המאמר הגדרנו שתי מטרות עיקריות: הראשונה, לסקור נתונים עדכניים שניתן למצוא בספרות המדעית בנושא שיקום קהילתי; השנייה, להגדיר את עקרונות ומערכות השיקום בקהילה הרלוונטיים למדינת ישראל.

הקדמה: נפילות הן תופעה שמתרחשת באוכלוסיית הקשישים וגורמות לא פעם לשבר בקטע המקורב של עצם הירך. הסיבות לאותן נפילות הן מרובות.

מטרות: לבדוק אילו מחלות עיניים שכיחות בקרב אותם מטופלים שנפלו ושברו את המקטע המקורב של עצם הירך, והאם קיימת השפעה לאי הרכבת משקפיים על היארעות הנפילות.

שיטות מחקר: נסקרו 100 חולים, מהם 37 גברים ו-63 נשים שנפלו ושברו את הקטע המקורב של עצם הירך, נותחו והופנו לטיפול במחלקה לשיקום כללי. הגיל הממוצע של החולים עמד על 78.2 +8.4 שנים והמשקל הממוצע עמד על 69 +14.4 ק"ג. כל החולים נבדקו על ידי רופא עיניים על מנת לאתר מחלות קיימות בעיניים.

תוצאות: 67% בלבד מבין הנסקרים (67) סבלו ממחלות בעיניים. מבין 67 החולים, 33 (49.3%) סבלו מבעיות במקטע הקדמי של עין אחת לפחות, 22 חולים (32.8%) במקטע האחורי שלה ו-12 אחרים (17.9%), בשני המקטעים. הירוד (קטרקט) בקרב החולים שנפלו הייתה מחלת העיניים השכיחה ביותר (42%), בעוד שהמחלות ברשתית היו השניות בשכיחותן. שיעור של77.6% מאלו שהרכיבו משקפי ראייה דרך קבע, לא הרכיבו אותם בעת שנפלו. הגיל הממוצע של המטופלים שלא סבלו ממחלת עיניים ידועה היה נמוך בכ-4 שנים מגילם של אלו שכן לקו בה (independent t-test, p=0.0115 1-sided).

דיון: קשישים נופלים ושוברים את המקטע המקורב של עצם הירך בשיעור גבוה יותר מהמבוגרים הצעירים מהם. בעיות בחדות הראייה ובשדה הראייה עלולות לגרום לנפילות ובעטיין, לשברים בצוואר הירך בגיל המבוגר, אם כי הנחה זו לא הוכחה באופן מובהק במחקר זה.

סיכום: לטיפול במחלות העיניים ולהרכבת משקפיים לאלו הזקוקים להם, יש חשיבות במניעת נפילות בקרב האוכלוסייה המבוגרת.

הקדמה: מגפת הקורונה גורמת, בנוסף למחלה ריאות קשה, לסיבוכים רבים הקשורים לאשפוז ממושך בטיפול נמרץ ולהנשמה, ולפגיעות נוירומוסקולריות. המחקר לגבי התוצאות התפקודיות של תוכניות שיקום בשל תחלואה זו מועט ביותר.   

מטרות: לבחון אלו מאפיינים בקבלה לשיקום תורמים למצב התפקודי ארוך הטווח של חולי קורונה שטופלו בתוכנית שיקום ייעודית ארוכת טווח.

שיטות מחקר: במחקר נכללו 61 מחלימים מקורונה שטופלו במסגרת תוכנית שיקום ייעודית. הנבדקים עברו הערכות תפקודיות וקוגניטיביות, מילאו שאלוני דיווח עצמי וחלקם עברו בדיקות הולכה עצבית.

תוצאות המחקר: כל המדדים המוטוריים והתפקודיים השתפרו באופן משמעותי במהלך השיקום. נמצא מתאם חיובי בין מדדי חומרת המחלה החדה לבין רמה תפקודית בקבלה לשיקום ומשך שיקום ארוך יותר, אך לא לרמה  התפקודית בשחרור. מבחינה נפשית,  נמצא כי דווקא מטופלים שסבלו ממחלה חדה (אקוטית) קלה יותר, דיווחו על יותר תסמינים נפשיים ועל ירידה קוגניטיבית חמורה יותר. בנוסף רמות חרדה גבוהות וכן ליקויים קוגניטיביים וניהוליים בתחילת השיקום היו במתאם עם תפקוד קוגניטיבי ירוד יותר בשחרור משיקום. נמצא מתאם חיובי בין הולכה עצבית פתולוגית של העצבים המדיאני והטיביאלי לבין חומרת מחלה חדה קשה יותר ותפקוד מוטורי נמוך יותר בשחרור.

דיון ומסקנות: שיקום ארוך טווח משפר את תפקודם של חולי קורונה, בעיקר במטופלים שסבלו ממחלה חדה וקשה, שהשיגו שיפור תפקודי משמעותי בדומה לזה של מטופלים שסבלו ממחלה חדה קלה יותר, כל עוד קיבלו משך שיקום מספק. כמו כן, המחקר מלמד על הדגש שיש לתת על  מאפיינים בכניסה לשיקום המשפיעים על תוצאות השיקום הכוללים דיווח על כאב וחרדה, ליקויים קוגניטיביים וממצאים אלקטרו-פיזיולוגיים. 

לסיכום: המחקר מדגיש את הצורך בתוכנית שיקום רב צוותית לחולי קורונה, תוך שימת דגש על מאפיינים נפשיים, ליקויים קוגניטיביים וממצאים אלקטרופיזיולוגיים. 

הקדמה: הפרעה נוירולוגית תפקודית (Functional Neurological Disorder – FND) ותסמונת הכאב האזורי המורכב (Complex Regional Pain Syndrome – CRPS) הן  הפרעות הפוגעות באיכות החיים. אבחון  CRPS מבוסס על הקריטריונים של בודפשט הכוללים סימנים/תסמינים שונים. כיוון ששתי התופעות פחות מוכרות באוכלוסיית הילדים, חשוב לאפיינן  ובכך לסייע במתן אבחנה מבדלת בעלת השלכות חשובות להתערבות הטיפולית.  

מטרות: לבדוק את: (1) הפרופיל הקליני של ילדים עם FND המטופלים במחלקת שיקום ילדים; (2)  שכיחות CRPS בקרב ילדים עם FND; ו-(3)  הבדלים במאפיינים קליניים ובתסמינים של בודפשט בין ילדים שאובחנו עם FND בלבד לבין אלו עם אבחנה משולבת (FND ו-(CRPS.

שיטות מחקר: אוכלוסיית המחקר כללה 61 ילדים (גיל ממוצע: 13.70+2.93; בנות:  (75.4% עם FND שטופלו במסגרת שיקום ילדים. משתני המחקר כללו: מאפיינים דמוגרפיים וקליניים ואפיון CRPS לפי בודפשט. הבדלים בין ילדים עם וללא אבחנה משותפת נבדקו באמצעות מבחני חי בריבוע ו-t.

תוצאות:  בכ-44% מהילדים נמצאה אבחנה משולבת. רוב הילדים עם FND דיווחו על תסמינים/סימנים תחושתיים (>67%) ומוטוריים (>88%). בקרב ילדים עם אבחנה משולבת הייתה שכיחות גבוהה של דיווח על תסמינים/סימנים תחושתיים ומוטוריים/טרופיים (100%), וזומוטוריים (74%), וסודומוטוריים (>65%). לא נמצאו הבדלים בין ילדים עם וללא אבחנה משולבת במאפיינים דמוגרפיים. שכיחות תסמיני בודפשט, פרט לתפקוד מוטורי לקוי, הייתה גבוהה יותר בקרב ילדים עם אבחנה משולבת לעומת ילדים עם FND.  

מסקנות: בקרב ילדים עם FND קיימת שכיחות משותפת גבוהה של CRPS.  

דיון: שכיחות  משולבת של CRPS ו-FND עשויה להצביע על מנגנוני התפתחות משותפים וחשובה לצורך היערכות  לשיקום.

סיכום: קיימת שכיחות גבוהה של CRPS בקרב ילדים מטופלים בשיקום  על רקע FND. שכיחות התסמינים/סימנים קליניים בילדים עם CRPS גבוהה מזו שבילדים עם FND בלבד.

הקדמה: לאחר פגיעה בחוט-השדרה שכיחים שיפור נוירולוגי ותפקודי. השיפור הנוירולוגי טבעי ומשפר את הפוטנציאל התפקודי של המטופלים, בעוד ששיקום משפר בעיקר את מימוש הפוטנציאל הזה. שינוי ברמת התפקוד משקף גם את השינוי הנוירולוגי ולכן לרוב אינו מבטא את תרומת השיקום לבדו.

מטרות: עבודה זו נועדה לבדוק את תרומת תהליך השיקום במסגרת אשפוז בישראל לשיפור תפקוד נפגעי חוט-השדרה ואת היכולת לנבא תרומה זו, המבטאת הצלחה בשיקום נפגעי חוט-השדרה.

שיטות מחקר: מטרות המחקר הרטרוספקטיבי נבחנו באמצעות סולם SCI-ARMI שמעריך את מימוש הפוטנציאל התפקודי, לאחר בידוד השפעת הסטטוס הנוירולוגי על התפקוד. במחקר נאספו מתיקים רפואיים של נפגעי חוט-השדרה על רקע מחלה או חבלה, אשר אושפזו במחלקה לשיקום בין השנים 2020-2011, נתונים קליניים ודמוגרפיים שבאמצעותם חושבו מימוש הפוטנציאל התפקודי, השינויים בו, הקשר ביניהם וגורמים שמשפיעים עליהם. לניתוח הנתונים חושבו מתאמי פירסון ושמשו מבחני ,t ANOVA ו-ANCOVA.

תוצאות: נכללו במחקר 1,433 נפגעי חוט-השדרה. גילם היה54±17 , 32% היו נשים ו-37.2% נפגעו מחבלה.  דרגת AIS הייתה  A ב-11% מהנבדקים, B  ב-4.8%,C ב-17.3%  ו-D ב- 65.9%.  SCI-ARMI היה בקבלה לשיקום באשפוז 52±24 ובשחרור 73.5±19. ערכו השתפר במהלך השיקום ב-41% (p<0.001). השתפרו באופן מובהק גם הסטטוס הנוירולוגי המוטורי (AMS) והתפקוד (.(SCIM III השיפור במימוש הפוטנציאל התפקודי במהלך השיקום היה גדול יותר ככל שערכי  SCI-ARMI בקבלה היו קטנים ((r=-0.654, p<0.0.001, במטופלים בגיל צעיר יותר r=-0.122, p‹0.001)) וכאשר משך האשפוז היה ארוך יותר (r=0.261, p<0.001) .

מסקנות: לשיקום הייתה תרומה מובהקת לשיפור בתפקוד, ומימוש מועט של הפוטנציאל התפקודי בקבלה ניבא הצלחה גדולה יחסית של תהליך השיקום בנפגעי חוט-השדרה שנחקרו.

הקדמה: ממצאים שעלו מפרשות חולים  של מטופלים הסובלים מפגיעות ממוקדות במוח ותוצאות שהתקבלו ממודלים בבעלי חיים, הביאו להבנה כי ניתן להבדיל תפקודית ומבנית בין שתי מערכות זיכרון ארוך טווח –  דקלרטיבי (אפיזודי, אקספליציטי) ופרוצדורלי. זיכרון פרוצדורלי המאותחל דרך תרגול והביטוי לזיכרון הוא השיפור (בדרך כלל אימפליציטי) בביצוע המטלות ולא בדיווח ישיר, מודע, של הנבדק.

מטרת המחקר: בחינת רמת הביצוע של מטלת למידה פרוצדורלית בנבדקים לאחר חבלת ראש קהה הסובלים מליקוי בזיכרון הדקלרטיבי-אקפליסיטי בהשוואה לנבדקים שלא סבלו מליקוי מסוג זה.

שיטות: השוואת מהלך הלמידה והשימור של יכולת בעקבות אימון בסדרה של תנועות אופוזיציה של אצבעות (Finger Opposition Sequence paradigm) בשני מטופלים שהראו ליקוי באבחון זיכרון אקספליציטי לעומת שמונה  שלא הראו ליקוי דומה.

תוצאות: שני נבדקים שהראו ליקוי קשה בזיכרון דקלרטיבי-אקספיליסיטי על פי אבחון Rivermead Battery Memory Test הדגימו למידה פרוצדורלית יעילה במטלת האופוזיציה של האצבעות, עם שיפור במהירות הביצוע ללא ירידה בדיוק, אשר לא נפלה בהשוואה לנבדקים שלא הראו ליקוי בזיכרון אקספליציטי. השיפור נשמר היטב בבדיקת ביקורת לאחר כחודש.

מסקנות: תוצאות המחקר עולות בקנה אחד עם עדויות קודמות לדיסוציאציה בין מערכות זיכרון. הערכה מכוונת של מערכות הזיכרון השונות עשויה להיות בעלת חשיבות בתהליך השיקום היות שניתן לנצל יכולת שאריתית באחת המערכות על מנת לפצותעל ליקוי השנייה, גם אם באופן חלקי,  במטרה להשיג שיפור בתפקוד היומיומי.

הקדמה: זיהוי המבנים במוח התורמים ליכולת המוטורית השיורית של חולי אירוע מוח הוא שלב חיוני בתהליך הפיתוח של שיטות מתקדמות לשיקום נפגעי מוח. הדבר חשוב במיוחד בטיפולים נוירו-מודולטוריים המיועדים להשפיע על תהליכים פלסטיים במוח הפגוע על ידי גריה לא פולשנית של אזורים המשפיעים על התפקוד המוטורי. במחקר זה, ניסינו לזהות אזורים קריטיים לתפקוד הגף העליון בחולי אירוע מוח, באמצעות שלוש שיטות שונות למיפוי מוחי סטטיסטי.

שיטות מחקר: נתוני נזק מנורמלים ותוצאות מבדק Fugl-Meyer להערכת היכולת המוטורית השיורית בגף העליון נבדקו בקרב 107 חולי אירוע מוח ראשון באמצעות Voxel-Based Lesion Symptom Mapping (VLSM), Region-Based Lesion-Symptom Mapping (RLSM) וMulti-Perturbation Shapley-value Analysis (MSA).

תוצאות: בחולים עם נזק להמיספרה שמאלית, זוהה מספר קטן יחסית של אזורים בקליפת המוח שחומרת הנזק בהם משפיעה משמעותית על התפקוד המוטורי בגף העליון הנגדי, לעומת חולים עם נזק להמיספרה ימנית. בהמיספרה השמאלית בלטה החשיבות של אזורים בקליפת המוח המעורבים בתכנון תנועה (Premotor Cortex; Supplementary Motor Area). בהמיספרה הימנית אותרו אזורים עם אפקט נזק משמעותי על התפקוד המוטורי בקליפת המוח הטמפורלית והפרונטלית, באינסולה וב-Cingulate Gyrus. בשתי ההמיספרות היה אפקט נזק משמעותי באזורים תת-קורטיקליים – גרעיני בסיס, Corona Radiata, הקופסית הפנימית וה-Superior Longitudinal Fasciculus.

מסקנות: למרות הבדלים בהערכת אפקט הנזק, שלוש השיטות למיפוי מוח סטטיסטי הצביעו על הבדלים בולטים בקשרי מבנה-תפקוד בין ההמיספרה השמאלית הדומיננטית להמיספרה הימנית הלא דומיננטית, והראשונה היא בעלת קישוריות גבוהה יותר המובילה, ככל הנראה, ליתירות ולעמידות יחסית לנזק מוקדי.

רפואה שיקומית מודרנית עוסקת בהערכת מצבם של מטופלים עם ירידה באיכות חייהם, על רקע בעיה רפואית כלשהי, ושיקומם. כתחום רפואי שמכוון לשיפור איכות החיים, שיקום משלב גישה הוליסטית רחבה עם התייחסות להיבטים נפשיים וחברתיים שונים עם טיפולים רפואיים, המבוססים על מחקרים מדויקים, שמתפתחים במהירות בשנים האחרונות. שיקום כמקצוע רפואי מתבסס על מודל ICF של ארגון הבריאות העולמית ומתייחס לרמות שונות של פגיעה תפקודית. תהליך שיקום הוא תמיד רב-מקצועי – משלב פעילות מקצועית של אנשי מקצוע מתחומים שונים. הוא מתבצע תחת תוכנית שיקום אישית, אך אחידה, באחריותו של רופא מומחה לרפואה פיזיקלית ושיקום. פעילות שיקומית מתחילה מוקדם ככל האפשר לאחר הפגיעה, ממשיכה לאשפוז שיקומי ומגיעה לטיפולים בקהילה כשהמטופל כבר חזר לביתו. בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מוצגים מאמרים מדעיים מעמיקים וסקירות ספרות בנושאים שונים, כטעימה קטנה מעולם רחב מאוד של רפואה פיזיקלית ושיקום.

הקשר בין בוטניקה, רפואה וגינון הוא עתיק יומין. במאה ה-20 הקשר התהדק במיוחד במלחמת העולם הראשונה. הגינון הטיפולי הפך לנדבך חשוב בטיפול ובשיקום חולים ונכים. השהייה מחוץ למחלקה, העיסוק המלמד והמהנה, כל אלה מוסיפים ממד של הרגעה, שיתוף פעולה וקשר בין מטופלים אחרים והצוות. הגינון הטיפולי הצטרף לטיפולים מגוונים כמו הטיפול במוזיקה, בבעלי חיים ובאומנויות.

הקדמה: סולם Functional Independence Measure (FIM) הוא כלי המשמש להערכה תפקודית במהלך השיקום. עד היום לא נבדק הקשר בין הציון בסולם FIM בתום השיקום לאחר אירוע מוח (Stroke) לבין רמת התפקוד של קשישים לפי הגדרות משרד הבריאות בישראל.

מטרות: חקר הקשר בין הציון בסולם FIM בתום השיקום לאחר אירוע מוח לבין רמת התפקוד של קשישים לפי הגדרות משרד הבריאות בישראל.

שיטות מחקר: מחקר חתך רטרוספקטיבי. נסקרו התיקים הרפואיים של קשישים (גיל ≥65), שאושפזו במחלקה גריאטרית-שיקומית במרכז הרפואי שיבא בין השנים 2020-2018 בשל אירוע מוח, ועברו שיקום באשפוז. תועדו הנתונים הבאים: גיל, מין, הציון הכללי בסולם FIM בתום השיקום, רמת התפקוד בתום השיקום לפי הגדרות משרד הבריאות, והאם הקשישים שוחררו לביתם או למוסדות סיעודיים בתום השיקום.

תוצאות: המדגם כלל 119 קשישים: רובם גברים (n=63, 52.9%); הגיל הממוצע היה 80.5 שנים (סטיית תקן: 7.6 שנים). רוב הקשישים הוגדרו בתום השיקום כסיעודיים (n=97/119, 81.5%) – רובם שוחררו לביתם (n=81/97, 83.5%), ומיעוטם שוחררו למוסדות סיעודיים (n=16/97, 16.5%). הציון הכללי החציוני בסולם FIM בתום השיקום היה 109 (טווח בין-רבעוני: 106-116) בקשישים תשושים, 69 (טווח בין-רבעוני: 48-84) בקשישים סיעודיים ששוחררו לביתם, ו-34 (טווח בין-רבעוני: 25-45) בקשישים סיעודיים ששוחררו למוסדות סיעודיים (p<0.001). לציון כללי 100 (ומטה) בסולם FIM בתום השיקום הייתה הרגישות הגבוהה ביותר (93.8%) והסגוליות הגבוהה ביותר (95.5%) להבדיל בין קשישים תשושים לבין קשישים סיעודיים. תסוגה (רגרסיה) לוגיסטית בינארית הדגימה קשר מובהק בין תפקוד סיעודי לבין הציון הכללי בסולם FIM בתום השיקום בתקנון לגיל ולמין (יחס סיכויים: 0.53, רווח בר-סמך 95%: 0.30-0.92, p=0.025).

מסקנות: ממצאים אלה עשויים לסייע לרופאים גריאטריים בישראל לקבוע רמת תפקוד של קשישים בתום השיקום לאחר אירוע מוח לפי הגדרות משרד הבריאות, תוך היעזרות בציון הכללי בסולם FIM.

הקדמה: מחלות לב וכלי דם הן גורם התמותה העיקרי בעולם. הביטויים השכיחים ביותר של מחלות אלו הם מחלת לב איסכמית ואוטם שריר הלב. למרות ההתקדמות בטיפול, לטיפולים הקיימים השפעות לוואי ומגבלות רבות.

כיום כבר ידוע כי לשיקום גופני השפעות מיטיבות על חולי לב, אך לא קיימת עדיין הגדרה מהו חלון הזמן המיטבי להתחלת השיקום לאחר אוטם שריר הלב.

בשנים האחרונות קיים עניין גובר בבחינת הקשר שבין מחלת לב איסכמית לדינמיקה המיטוכונדרית בתאי שריר הלב, השינויים המיטוכונדריים עלולים להוביל להאצת הנזק ללב, והטיפול בתרופות מבוססות פפטידים יכול להיות פתרון חדשני, יעיל ובטוח.

מטרת המחקר: בחינת היעילות של התערבות שיקומית או פולשנית לאחר אוטם שריר הלב, להערכת הזמן המיטבי להתחלת פעילות הגופנית לאחר אוטם, והערכת חשיבות התפקוד המיטוכונדרי בהיווצרות הנזק.

השערת המחקר: לפעילות גופנית מוקדמת ולשימוש בפפטיד יש השפעה מגנה ומיטיבה על הלב לאחר אוטם.

שיטות המחקר: 60 חולדות סווגו ל-6 קבוצות (n=10): 6 קבוצות עברו ניתוח לקשירת העורק השמאלי-קדמי היורד (LAD) ושחרורו לאחר 30 דקות, 3 קבוצות ביצעו אימון רצף-מתון לשמונה שבועות שהחלה בתזמונים שונים לאחר האוטם (שלושה, שבעה, ועשרים ואחת ימים מהאוטם), קבוצה נוספת, טופלה בהזרקה של פפטיד שתוכנן לעכב קשרי חלבון-חלבון לוויסות הדינמיקה  המיטוכונדרית 5 דקות לפני פתיחת העורק, קבוצה שעברה אוטם ללא טיפול, וקבוצה שעברה ניתוח דמה נקבעו כקבוצות בקרה.  הערכת התוצאות בוצעה בבחינת תפקוד המיטוכונדריה, אקוקרדיוגרפיה, סמנים דלקתיים וביוכימיים בדם, עקומות נפח/לחץ, מבחן מאמץ מירבי והיסטולוגיה.

תוצאות ומסקנות: פעילות גופנית או טיפול בפפטידים הביאו לתוצאות טובות יותר במדדי הפגיעה בלב בהשוואה לקבוצות הבקרה, ומצביעות על תזמון עדיף לטיפול ועל ההשפעה המיטוכונדרית בעקבות הפגיעה בלב.