תוצאת חיפוש

ליאת נדב, יוסי שוורץ

המכון להמטולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, ת"א

טיפול נוגד-קרישה הניתן בדרך פומית בנגזרות קומרין הוכח כיעיל במניעת אירועים פקקתיים-תסחיפיים ובטיפול בהם. מידת ההשפעה הביולוגית של קומרין בהארכת תיפקודי קרישה והמינון הדרוש שונים מחולה לחולה, כתלות במזון ובתרופות נוספות שהחולה נוטל במקביל. כתוצאה מכך, קיימים פרקי זמן בהם תיפקודי הקרישה אינם בטווח הטיפול, עקב מינון קומרין נמוך או גבוה מדי. ערכי INR שאינם בטווח הטיפול ניתנים למניעה על-ידי בדיקת תיפקודי הקרישה בתדירות גבוהה ושינוי מינון הקומרין לפי הצורך. במספר מחקרים הודגם, כי בדיקה וניטור עצמיים של תפקודי הקרישה משפרים את איכות האיזון, ומורידים את שכיחות הסיבוכים של דימום ותסחיפים-פקקתיים (thromboembolism). לאחרונה הוכנסו לטיפול מכשירים לניטור ביתי של תיפקודי קרישה, המאפשרים נוחות לחולה ובעקבות זאת עלייה בתדירות ביצוע הבדיקה. במאמר זה נסקרים מספר היבטים של בדיקה זו, ותוצאות עבודות בנושא בדיקה וניטור עצמיים של טיפול בנגזרות קומרין.
 

יורם פינקלשטיין (1), חנן שניידר (2), אורי וורמסר (3)

(1) המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי שערי צדק ירושלים, מסונף לפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, (2) המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי כרמל, חיפה, (2) הפקולטה למדעי הטבע, גבעת רם, האוניברסיטה העברית בירושלים

האמוניה ומלחיה הסבו לאחרונה את תשומת לב הציבור, בהלך המשבר במשק המים בישראל ובהקשר לסוגייה של איכות הסביבה. העניין החדשותי הגיע לשיאו עם מתן ההנחייה לתושבי גוש דן להימנע משתיית מי ברז, בעקבות חדירתם של מלחי אמוניה למערכת המוביל הארצי. בתודעה הציבורית נתפס אמוניה כרעל מובהק. עם זאת, ההתייחסות בתחום הרפואה בכלל ובתחום הטוקסיקולוגיה בפרט לתרכובות אמוניום, שונה לחלוטין מההתייחסות לאמוניה. מלחי אמוניום, כגון אמוניום דו-פחמתי, נחשבים כבעלי רעילות נמוכה. מלחים אלה נכללים באופן נרחב בתרופות ובתוספי מזון. מכאן, שהימצאות מלחי אמוניום במי-שתייה אכן עלולה להעיד על זיהום המים, אך כשלעצמה אין היא גורמת להרעלה או לאירוע בעל משמעות טוקסיקולוגית.

רפאל נגלר

המח' לניתוחי פה ולסת והמעבדה לביוכימיה פומית, הפקולטה לרפואה, הטכניון והמרכז הרפואי רמב"ם, חיפה

במאמר זה נסקרות תוצאות המחקרים בנושא שינוים מולקולתיים וסמני שאת, ותפקידם בגילוי, איבחון וניטור הטיפול בשאתות ממאירות של הראש והצוואר. להלן נדונה חשיבותם של סמני פני שטח התא, כולל אנטיגנים של דם, גורמי צמיחה, קולטנים וסמנים תוך-ובין-תאיים, ציטוקרטינים (cytokeratins), פילאגרין (filaggrin), אינוולוקרין (involucrin) ורטינואידים (retinoids). התפקיד הפרוגנוסטי של סמני השאת בראש צוואר טרם הטיפול במסגרת המעקב הנמשך שבעקבותיו, נדון בהרחבה.

(1) פול פרום, (2) דורון חרמוני, (1) מירה ברק

(1) מעבדה מחוזית, מחוז חיפה, שירותי בריאות כללית, (2) המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון ושירותי בריאות כללית

ההוריות הנפוצות ביותר לטיפול ב-Warfarin הן פירפור פרוזדורים, נוכחות של מסתם מלאכותי ופקקת תסחיפית (thromboembolism) בורידים. הסכנות והיתרונות שבטיפול בגורמים אלו אופיינו היטב, וקווי הנחיה כמעט זהים פורסמו על-ידי מספר קבוצות. למרות שניתן להגדיר את טווח הטיפול הטובות ביותר לשמור את ה-INR, קיים קושי גם בנסיבות הטובות ביותר לשמור את ה-INR בטווח הרצוי. הרופאים לעתים קרובות אינם מזהים את המגבלות של בדיקת ה-INR. בנוסף, המטופל אינו תמיד מטמיע את קיומה של סכנה מתמשכת של סיבוכים כתוצאה מדימום ותסחיף, למרות שקיבל את הטיפול הטוב והמעודכן ביותר. כל אלה חושפים את הרופא לסכנה של תביעות רשלנות רפואית ומדגישים את הצורך בהסכמה מדעת של המטופל עם התחלת הטיפול.

רונית חיימוב-קוכמן, יובל לביא ודרורית הוכנר-צלניקר

סרטן השד הוא המחלה  הממארת הנפוצה ביותר בנשים בישראל. המשתנים המשמעותיים ביותר המשפיעים על שיעור התחלואה הם מין נקבי, גיל ומוצא. בניגוד לסוגי סרטן אחרים, עולה שיעור התחלואה בסרטן שד כבר בגיל הפוריות וממשיך לעלות עם הגיל הסיכון לסרטן שד קשור גם לאנאמנזה המשפחתית ולמוטציות בגנים BRCA1 ו- BRCA2. כיום נחקרת תרומת הפולימורפיזם בגנים האחראיים על הייצור והפירוק של אסטרוגן לשיעור התחלואה בסרטן שד. שיגשוג לא-אופייני של האפיתל הבלוטני נדיר אמנם, אך נחשב כמצב טרום-ממאיר.

בנשים לאחר חדילת-אורח (menopause) נמצא בשנים האחרונות קשר בין סמיכות גבוהה של ריקמת השד בממוגרפיה לבין הסיכון לסרטן שד. קיים מיתאם בין צפיפות עצם גבוהה לסיכון מוגבר לתחלואה, ככל הנראה בשל רמות אסטרוגן גבוהות; לנשים חולות בסרטן שד רמות אסטרוגן בדם הגבוהות מאלה של נשים בריאות. נטילת גלולה למניעת הריון ונטילה ממושכת של טיפול הורמוני חלופי מוכרות גם הן כגורמי-סיכון לסרטן השד. טמוקסיפן ורלוקסיפן מקטינים את הסיכון של נשים המצויות בסיכון גבוה ללקות בסרטן השד. ההשפעה של מרכיבי מזון שונים על התחלואה איננה ברורה עדיין כל צורכה, אך קיים מיתאם בין המצב החברתי-כלכלי לתחלואת סרטן השד: ככל שזה גבוה יותר, כך עול הסיכון ללקוחת במחלה.

הכרת גורמי הסיכון של סרטן השד וההתקדמות שחלה בהבנת האטיולוגיה לתחלואה ברמה המולקולתית, תורמים לזיהוי אוכלוסיות בסיכון ולאיבחון המוקדם של המחלה באוכלוסיות אלה.

שאול מ' שאשא

נסקרו התנאים הסביבתיים ומאפייני החיים במספר גטאות באירופה בתקופת השואה, ונבדקה השפעתם על התחלואה בקרב תושביהם, בניסיון לבנות דגם תחלואה מייצג.

המאפיינים הבולטים ביותר בגטאות היו צפיפות, מחסור באמצעי קיום [כסף, מזון, ביגוד, אמצעי סניסציה, גיהות (hygiene) ותרופות], תנאים סניטריים וסביבתיים קשים, גיהות אישית ירודה, רעב מתמשך (תת-תזונה, רעב, מחסור במרכיבי מזון שונים), קור, תשישות ודחק נפשי.

התחלואה העיקרית נבעה, איפוא, ממחלות זיהומיות שונות, בעיקר טיפוס המעיים, קדחת הבהרות ושחפת, הן כתופעות אנדמיות והן כהתפרצויות מגפתיות שגרמו לתמותה ניכרת. מרכיב שני חשוב ושולטני היה התהוות "מחלת הרעב" על ביטוייה הרבים, הכוללים הפרעות אנדוקריניות, הפרעות גדילה והתפתחות בילדים והפרעות פוריות בנשים. מאפיינים שכיחים היו פוליאוריה, נוקטוריה ופעילות מעיים מוגברת.

ההסתמנות האופיינית של תושב הגטו היתה רזון (ירידה במשקל עד כדי 50%), וכן חולשה ניכרת ותשישות, חולשת שרירים, הפרעות בשלד, עור בצקתי, חיוור ויבש עם סימני גרד, כינמת, גרדת, פעילות מעיים והשתנה מרובות, חרדה ועצבנות. נשים לקו בנוסף לכך באל-וסת (amenorrhea) ובחוסר פוריות, ואילו ילדים לקו בנוסף בהפרעות גדילה והתפתחות, ולרוב גם בזפקת.

רוב תושבי הגטו לקו בחלק מתסמינים אלו או בכולם, ובתקופות מסויימות ובגטאות מסויימים למעלה ממחצית התושבים הוגדרו כחולים. הסתמנויות אלו בכללותן הוגדרו כ"מחלת הגטו" וכ"חולשת הגטו" (געטאשווכקייט).

רקפת צ'רניסקי ואליס מרקיציו

שיעור הלוקים בסרטן הפה גדל והולך; עם זאת, לא חל שיפור משמעותי ביכולת הטיפול בחולים אלה ובשיעור הישרדותם. למרות שחלל-הפה קל לבדיקה, רוב החולים מאובחנים בשלב מתקדם של המחלה, שהפרוגנוזה גרועה. שיפור המודעות בקרב האוכלוסייה, בעיקר בקרב העוסקים ברפואה, מהווה גורם משמעותי בהגדלת הסיכויים למניעת המחלה, לגילוי מוקדם שלה ולהגדלת תוחלת חייהם של הלוקים בה. במאמר זה נסקרים בקצרה האפידמיולוגיה, גומרי הסיכון והטיפול בלוקים במחלה, ומפורט תהליך גילוי המחלה באמצעים שונים, תוך הדגשת חשיבות הגילוי המוקדם של נגעים טרום-ממאירים וממאירים.

The Interaction Between Saliva and Cigarette Smoke and its Devastating Biological Effects as Related to Oral Cancer

Rafael M. Nagler, Ifat Klein, Abraham Z. Reznick

Department of Oral & Maxillofacial Surgery, Salivary Clinic and Oral Biochemistry Laboratory and Department of Anatomy and Cell Biology, Rambam Medical Center and Bruce Rappaport Faculty of Medicine, Technion - Israel Institute of Technology, Haifa, Israel

Saliva is the first body fluid to confront inhaled cigarette smoke (CS) which is injurious to the oral cavity and is associated with several oral diseases and cancer. We have recently demonstrated in an In vitro model that an exposure of saliva to nine `puffs' of CS induced a distinct increase in protein carbonyls. This elevation of protein carbonyls caused by CS may be the result of aldehydes presented in the CS reacting with sulphydryl (-SH) groups of the proteins. Moreover, following the exposure to CS, the activities of several salivary enzymes amylase, lactate dehydrogenase (LDH) and acid phosphatase (ACP) were found to be significantly reduced by 83%, 57% and 77%, respectively. However, CS had no effect on the activities of aspartate aminotransferase and alkaline phosphatase. In the current study we found that CS also reduced salivary peroxidase activity by no less than 80% which may be of a great importance to the clinical set up as peroxidase is considered a pivotal enzyme of the the salivary protecting system. Furthermore, in contrast to LDH findings in saliva, the LDH activity in plasma was not reduced following its exposure to CS.

Conclusion: Hence, we concluded that the loss of salivary enzyme activities may be due to various agents in the CS that affect the enzyme via different mechanisms.

Malignant Humoral Hypercalcemia Associated with Angiotropic Large B Cell Lymphoma: Case Report

Boleslaw Knobel, MD;^1,5 Ilan Sommer, MD;¹ Pauline Petchenko, MD;² Dorit Lev, MD; ³ Elimelech Okon, MD;^4,5

¹Department of Medicine "B", ²Department of Hematology, ³Institute of Genetics, Edith Wolfson Medical Center, Holon ⁴Department of Pathology, Rabin Medical Center, Petach Tikva and 5Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University, Tel Aviv, Israel

Angiotropic large B cell lymphoma (angiotropic LCL) or intravascular large cell lymphoma (IVLCL) was diagnosed by liver and bone marrow biopsies and immunohistochemical studies in a 52 year old Caucasian male.

IVLCL is a very rare disease characterized by widespread intravascular proliferation of lymphoma cells. Although it most commonly affects the central nervous system or skin and occasionally bone marrow, angiotropic LCL may be present without evidence of localized disease, as seen initially in our patient.

To date, only a few cases of intravascular malignant lymphomatosis associated with parathyroid hormone related protein (PTH-rP) induced humoral hypercalcemia have been published.

Our extraordinary case was diagnosed mainly by liver biopsy. The neoplastic lymphoid cells stained diffusely and strongly positive with CD-20 (Pan B) and were negative for CD-3 (Pan T) immunostain.

The most significant, initial clinical finding was severe, unexplained hypercalcemia (until 18.6 mg/dl). Plasma PTH-rP showed a ten-fold increase at 8 pmol/L (normal value less than 0.8 pmol/L). Very unusual cytogenic abnormalities were found.

The patient received the massive third generation combination chemotherapy comprising of Methotrexate, Doxorubicine, Cyclophosphamide, Vincristine, Prednisone and Bleomycin and developed, complete although temporary, clinical, humoral and cytogenetic remission.

Advantages of Standardized Protocol for Oral Rehydration in Acute Pediatric Gastroenteritis

Avi Weizman, Ahmed Alsheikh, Laura Herzog, Asher Tal, Rafael Gorodischer

Pediatric Depts. A and B, Soroka Medical Center; and Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Oral rehydration (OR) for acute gastroenteritis in infants and children has been shown to be as effective as IV therapy, with less discomfort and lower costs. In this retrospective study we compared 2 pediatric wards, in 1 of which only a standardized, simplified, bedside protocol, based on American Academy of Pediatrics guidelines, was used.

There were no significant clinical characteristics in the 208 patients. In the ward which used the above protocol, OR utilization was significantly more frequent than in the other ward (48% versus 15%), thus saving equipment costs of nearly $1,000/3 months. There were no significant differences in outcome between the wards.

We conclude that introducing a standardized management protocol may increase OR utilization in hospitalized children with acute diarrhea.
 

Rupture of Pectoralis Major Muscle: Operative Treatment of an Uncommon Sport Injury

Moshe Weisbort, Gad J. Velan, David Hendel

Orthopedics Dept., Rabin Medical Center (Golda Campus), Petah Tikva

Rupture of the pectoralis major muscle in an athlete is rare, but is said to be common in weight lifters. The muscle usually ruptures at the musculotendinous junction during forceful contraction of the muscle in adduction, forward flexion and internal rotation of the arm. We describe an athlete who suffered such a major tear during a rugby game. It was treated surgically and after adequate rehabilitation, athletic activities were resumed.

Magnetic Resonance Imaging for Suspected Femoral Neck Fractures

M. Kligman, M. Roffman

Dept. of Orthopedic Surgery, Carmel Medical Center, Haifa

Painful hip as a result of injury, with or without a history of trauma, is a common reason for referring elderly patients to the emergency room. The diagnosis of femoral neck fracture requires the combination of a physical examination, X-rays, and in problematic cases, a bone scan. However, even this combination does not always provide a diagnosis. We present 50 patients with painful hip who complained of limp and reduced hip joint motion, but had no evidence of fracture, either on X-ray or bone scan. After conservative treatment, 5 patients with no history of trauma underwent hemiarthroplasty of the hip for displaced subcapital fracture. In addition, we present a case of subcapital fracture which was diagnosed only by MRI, in whom both X-rays and bone scan were considered normal.

Femoral Fracture following Total Hip Replacement

M. Kligman, M. Roffman

Dept. of Orthopedic Surgery, Carmel Medical Center, Haifa

Between January 1990 and May 1996 we performed 500 total hip replacements, 6 of which were complicated by ipsilateral femoral fracture. Treatment was either by skeletal traction or by internal fixation, with or without revision-total hip replacement. Results of surgical treatment were superior to those of conservative treatment. This study supports use of Mennen plate-fixation. Further studies are necessary for final evaluation of the efficacy of this method.

Temporal Hemianopia And Diabetes Insipidus Following Head Injury

M. Zaaroor, D. Goldsher, M. Feinsod

Center for Treatment and Applied Research in Head Injuries, Dept. of Neurosurgery and Diagnostic Radiology Dept., Rambam Medical Center and Rappaport Faculty of Medicine, Technion-Israel Institute of Technology, Haifa

Bitemporal hemianopia and diabetes insipidus following head injury are caused by a lesion in the center of the optic chiasm, together with injury to the adjacent pituitary stalk or the hypothalamus. This combination was thought to be a rare complication of severe head injury. The case of a 16-year-old male is presented, which together with recent reports suggests that this relatively under-recognized syndrome is not infrequent, that it may follow even minor head injury, and that magnetic resonance imaging can demonstrate the chiasmal lesion.