תוצאת חיפוש

הטיפול המיטבי בהיצרות טרשתית של עורק הכליה נתון במחלוקת. מספר מחקרים הראו כי, צנתור מלעורי של עורקי הכליה עם השמת תומכן (percutaneous transluminal renal angioplasty with stenting -PTRAS) אינו עולה על טיפול תרופתי, והתהליך לרוב מתבצע במקרים מיוחדים, דוגמת יתר לחץ דם ממאיר, בצקת ריאות חדה או החמרה בתפקוד הכליה. יעילות טיפול זה במטופלים עם היצרות קשה בעורק הכליה המתבטאת בנזק כלייתי חד הדורש טיפול חד בהמודיאליזה, לא נבדקה דיה. במאמר זה, אנו מציגים פרשת חולה אשר התאשפז עם לחצי דם מוגברים, אי נקיטת שתן ואי ספיקת כליות חדה, אשר אובחן כסובל מכליה יחידה עם היצרות קשה בעורק הכליה. 28 ימים לאחר התחלת הדיאליזה, החולה עבר צנתור מלעורי עם פתיחת ההיצרות והשמת תומכן. חמישה ימים לאחר הפעולה תפוקת השתן עלתה, תפקוד הכליה השתפר והחולה נגמל מדיאליזה .

פרשת חולה זה מדגימה את התועלת האפשרית בהתערבות אנדווסקולרית גם במטופלים שכבר הגיעו באופן חד לכדי טיפול כליה חלופי בגין היצרות קשה של עורק הכליה

הקדמה: יתר לחץ דם שכיח בקרב חולים עם אי ספיקת כליות סופנית המטופלים בדיאליזה. NiCAS, כלי לא פולשני, מבוסס אימפדנס, מאפשר ניתוח המודינמי המלמד על תפוקת הלב, הסטטוס הוולמי והתנגודת ההיקפית (פריפרית).

מטרות: מטרת המחקר הייתה ללמוד על הגורמים ליתר לחץ דם בחולים עם אי ספיקת כליות סופנית המטופלים בדיאליזה. 

שיטות מחקר: למחקר גויסו חולים המטופלים בהמודיאליזה כרונית שעברו הערכה המודינמית טרם ביצוע הדיאליזה האמצעית בשבוע. חולים עם לחץ דם סיסטולי מעל 140 ממ"כ או דיאסטולי מעל 90 ממ"כ הוגדרו כלוקים ביתר לחץ דם. חולים עם נפח כל גופי של שגבוה בסטיית תקן מהנפח הצפוי על פי  נוסחת קושניר הוגדרו כהיפרוולמיים, וחולים עם תנגודת היקפית מעל dyn*sec/cm⁵*m² 3,000 הוגדרו כבעלי תנגודת היקפית  מוגברת.

תוצאות: 144 מטופלים נכללו במחקר. מהם 67 (47%)  לקו ביתר לחץ דם. מבין כלל החולים הלוקים ביתר לחץ דם, רק ב-18 (27%) הודגמה היפרוולמיה בכניסה לדיאליזה. בקרב 30 (45%) מהמטופלים היה טונוס היקפי מוגבר (בממוצע 4474±1592dyn*sec/cm⁵*m²). מטופלים עם יתר לחץ דם משני לטונוס היקפי מוגבר היו בעלי ותק גבוה יותר בדיאליזה (50±45  לעומת 20±8  חודשים 0=0.018), דופק איטי יותר (71±11 לעומת  79±11  פעימות לדקה p=0.002), ותפוקת לב נמוכה יותר (עםstroke index של  28±7  לעומת  44±8ml/m²ו-p<0.001)  בהשוואה למטופלים עם יתר לחץ דם ללא תנגודת היקפית מוגברת.

מסקנות: תנגודת היקפית מוגברת הודגמה כגורם העיקרי ליתר לחץ דם בקרב 67 חולים עם יתר לחץ דם הלוקים באי ספיקת כליות כרונית ומטופלים בדיאליזה. חולים הסובלים מיתר לחץ דם משני לעלייה בתנגודת ההיקפית מתאפיינים בתפוקת לב נמוכה,

סיכום: ניהול מיטבי של יתר לחץ דם בחולים עם אי ספיקת כליות המטופלים בהמודיאליזה צריך להיות מותאם אישית ולהסתייע בכלים שיתרמו לבחירת אסטרטגיה טיפולית המתבססת על סילוק עודפי נוזלים לעומת תרופות מרחיבות כלי דם

נגיף הקורונה החדש COVID-19, הוא נגיף מסוג Beta Coronavirus genus שמקורו בעטלפים. הנגיף תואר לראשונה בסין בדצמבר האחרון ומאז התפשט במהירות לשאר חלקי העולם ולאחרונה הוגדר כפנדמיה על ידי ארגון הבריאות העולמי (WHO).

הנגיף מתבטא לרוב כמחלה נשימתית חדה וגורם לחום, לשיעול ולקשיי נשימה, ובחולים בצב קשה הוא עלול לגרום לאי ספיקה נשימתית ולכשל רב מערכתי.

COVID-19 נכנס ככל הנראה אל התא האנושי באמצעות ACE2, אשר מבוטא ברמה גבוהה על פני תאי האפיתל האבוביתי (טובולרי) בכליה. לעובדה זו מספר משמעויות אפשריות: ראשית, ייתכן שאי ספיקת כליות חדה (AKI) וכן התייצגות עם הפרשת חלבון ו/או דמם סמוי בשתן קשורות למנגנון חדירת הנגיף אל התא. שנית, תרופות המתבססות על חסימת ציר ה-RAAS (חוסמי ACE ו-ARB) גורמות לביטוי מוגבר של האנזים ACE2, והועלתה סברה שהשפעתן על פעילותו עשויה להיות קשורה לשכיחות הגבוהה של יתר לחץ דם וסוכרת בקרב חולים קשים.

ההשפעה של מחלת כליות כרונית על הסיכון לפתח זיהום ב-COVID-19 אינה ברורה בשלב זה. עם זאת, חולי אי ספיקת כליות סופנית המטופלים בדיאליזה הם קבוצה ייחודית של חולים, ברובם מבוגרים ומדוכאי חיסון, אשר הדיאליזה מהווה טיפול מציל חיים עבורם. לאור זאת, COVID-19 מציבה אתגר לוגיסטי ורפואי מורכב ביותר עבור הצוותים הרפואיים ביחידות הדיאליזה, בבתי החולים ובקהילה.

רגינה מיכליס¹, שפרה סלע^1,3, אלכסנדר לנצמן², אולגה טנחילבסקי², רויטל שורץ-סבירסקי¹, בתיה קריסטל^2,3

¹מעבדת מחקר על שם אלישר, ²המחלקה לנפרולוגיה, המרכז הרפואי לגליל, נהרייה, ³הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בר אילן, צפת

הקדמה: רמת ביתא 2-מיקרוגלובולין (Beta 2-microglobulin, ß2M) בנסיוב גבוהה באופן משמעותי בקרב חולי אי ספיקת כליות סופנית המטופלים בהמודיאליזה, והצטברותו קשורה לתהליכים של Dialysis Related Amyloidosis (DRA). בחולים המטופלים בהמודיאליזה בשיטת Low-flux, נמצא כי מתן ברזל לתוך הווריד (הניתן לצורך טיפול באנמיה) משפיע על פינוי ß2M במהלך הדיאליזה. טיפול בברזל לתוך הווריד משפיע גם על חמצון חלבוני פלסמה, ובכלל זה גם על ß2M.

מטרות: לבדוק את השפעת הטיפול בברזל לתוך הווריד על רמת ß2M וחמצונו בדם החולים המטופלים בהמודיאליזה בסלילי High-flux בהשוואה לסלילי Low-flux.

שיטות מחקר: נבדקו 16 חולי דיאליזה המטופלים בברזל לתוך הווריד לתיקון האנמיה במינון אחזקה. החולים סווגו באופן אקראי, כך שמחצית החולים טופלו בהמודיאליזה עם סלילי High-flux ומחציתם עם Low-flux וכעבור חמישה שבועות הועבר כל חולה לטיפול בסליל השני. שבועיים מהתחלת הטיפול בסליל הנבדק נלקחו דגימות דם, ונמדדו רמות ß2M בנסיוב, רמת המטוקריט ורמות הברזל. חלק מהדגימות שימשו למדידת ß2M מחומצן.

תוצאות: נמצאה עלייה משמעותית ברמת ß2M בדיאליזה עם סלילי Low-flux יחד עם עלייה נוספת ברמת החלבון כאשר החולה קיבל ברזל לתוך הווריד במהלך הדיאליזה. טיפול בדיאליזה מסוג High-flux הביא לירידה משמעותית ברמת ß2M ולירידה ברורה במהלך הדיאליזה, ללא השפעה של מתן הברזל. בנוסף, נצפתה ירידה משמעותית ברמת ß2M מחומצן במהלך דיאליזה מסוג High-flux, אך לא בדיאליזה מסוג Low-flux.

מסקנות: דיאליזה בשיטת High-flux יעילה יותר מדיאליזת Low-flux, הן בהפחתת רמת החלבון ß2M והן בהפחתת רמת חמצונו. לתצפיות אלו עשויה להיות משמעות מבחינת שיפור הטיפול בברזל במטרה להפחית או לעכב הופעת DRA.

מיכל מרום¹, ג'ורג'ינה בזורה¹, אבי בלייך^1,2, יובל מלמד^1,2

¹בית החולים לבריאות הנפש לב השרון, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הדילמה של השתלת כליה בחולי נפש הועלתה בעבר מעל דפי 'הרפואה'. הדיווח הנוכחי נועד להדגיש את סוגית השתלת כליה בחולה נפש המתמודד עם הפרעה פסיכוטית על ידי הצגה של פרשת חולה.

בפרשת החולה המובא במאמרנו, מדווח על מצב שבו החולה אינו משתף פעולה עם הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי, אך מגלה שיתוף פעולה מלא בכל הקשור למחלתו הגופנית.

המסקנה העולה מפרשת חולה זה היא כי חולי הנפש אינם מיקשה אחת, וכי יש לדון בכל מקרה לגופו ולהתייחס למורכבויות הייחודיות של כל חולה וחולה.

¹המכון לנפרולוגיה, מרכז רפואי הלל יפה, חדרה, ²נציבות קבילות הציבור, משרד הבריאות

מדווח במאמרנו על אישה בת 63 שנים, חולת סוכרת במשך שנים רבות, שמחלתה הובילה לסיבוכים: נזקים לרשתיות העיניים, מחלת כלי דם היקפיים שהביאו לצורך לקטוע את שני גפיה התחתונים מעל הברכיים, ואי ספיקת כליות סופנית. האישה טופלה בהמודיאליזה החל משנת 2003 ועד לפטירתה עקב הינתקות מחט מהווריד במהלך דיאליזה שגרתית.

דוד נויפלד¹, זאב קורזיץ², ז'ק ברנהיים², ברוך שפיץ¹

¹המחלקות לכירורגיה א' ו-ב', מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ²המכון לנפרולוגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

הקדמה: הדיאליזה הצפקית (Peritoneal dialysis) היא שיטה מבוססת לטיפול בחולים עם אי ספיקת כליות סופנית. הלפרוסקופיה יכולה לסייע הן להחדרת הצנתר באופן ראשוני והן לטיפול בצנתר קיים שתפקודו נפגם.

מטרות: מטרתנו במאמר זה היא לסקור את ניסיוננו ביישום לפרוסקופיה לניהול צנתרים לדיאליזה צפקית (פריטוניאלית).

שיטות: ערכנו סקירה של גיליונות חולים שעברו החדרת צנתר באיוך (מודיפיקציה) של שיטת Y-Tec תוך פיקוח לפרוסקופי מלא. כמו כן, נסקרו גיליונותיהם של חולים שבהם נעשה ניסיון לתקן צנתר קיים שתפקודו נפגם, וזאת תוך הסתייעות בלפרוסקופיה.

תוצאות: 29 חולים עברו 43 הליכים  שכללו החדרת צנתר חדש באיוך של טכניקת Y-Tec,  טכניקת Y-Tec  המלווה בו זמנית בביתוק הדבקויות שלעיתים אף כרוכה בכריתת הפדר, בביתוק הדבקויות ובמיקום מחדש של הצנתר, בשטיפת צנתר שנסתם ובמיקומו מחדש. בכל החולים שנזקקו למיקום מחדש של הצנתר, בוצע עיגון של הצנתר לדופן הבטן התחתונה באמצעות תפר או שניים.  חוסר תפקוד של צנתר לאחר ניתוח מתקן נצפה בחולה אחד. בחולה זה בוצע ביתוק נרחב של הדבקויות והוא סבל מזליגת דם תוך בטנית כתוצאה מהפעולה הנרחבת. בחולה אחר התפתחה התנקבות של המעי שקרתה בעת ביתוק הדבקויות וחמקה מעיני המנתח. חולה זה עבר תיקון בלפרוטומיה דחופה.

מסקנות: האיוך הלפרוסקופי של שיטת Y-Tec בטוח, ומהווה אחת האפשרויות בהחדרה הראשונית של צנתר הדיאליזה. בנוסף, ניתוח בגישה לפרוסקופית יכול לעזור באבחון ובטיפול בצנתר דיאליזה צפקית שחדל לתפקד.

נסים לוי

הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

חג היובל ה-60 של מדינת ישראל ציין גם את יובל ה-60 לביצועה של ההמודיאליזה המוצלחת הראשונה במזרח התיכון על ידי ד"ר קורט שטייניץ מגרמניה. הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1933, אך מאחר שלא מצא עבודה ברפואה, ירד זמנית לאיסטנבול ועבד כביוכימאי קליני בפקולטה לרפואה. כשחזר אצרה בשנת 1943, התמנה למנהל מעבדה בקופת חולים, ובשנת 1945 התמנה למנהל המעבדה של בית החולים רוטשילד בחיפה. באביב 1948 הוא סיים את בנייתה של מכונת דיאליזה על פי הפרסומים של קולף מהולנד ו-אלואל משבדיה. שלושה חולים שלקו באנוריה טופלו במכונה. המטופלת השלישית לקתה באנוריה כתוצאה מניתוח לסילוק הריון מחוץ לרחם ועירוי דם בלתי מתאים. היא עברה שלוש המו דיאליזות בסוף ספטמבר 1948. מצבה השתפר באופן ניכר, והיא הבריאה וחיה 15 שנים נוספות.

תמורות שונות בחייו של ד"ר שטייניץ הסיטו את התעניינותו לנושאים רפואיים אחרים, והוא פינה את במת הנפרולוגיה לטובתו של פרופסור דוד אולמן מבית החולים הדסה בירושלים. בשנת 1958 הקים אולמן את היחידה הראשונה לנפרולוגיה שהיה בה שירות המו דיאליזה קבוע ונכנס להיסטוריה כחלוץ הנפרולוגיה המודרנית בארץ ישראל. 

אסנת קליין^1,5, אלאונורה פלוטקין^1,5, יגאל גריטון², מרים ורנר³, יונתן להמן⁴, מאורו רטהאוס^1,5, ג`ק ברנהיים^1,5

¹המח' לנפרולוגיה ויתר לחץ דם, ²היח' לאנגיוגרפיה, מחלקת דימות רפואי, ³היחי' לעל-שמע, מח' דימות רפואי, ⁴היח' לכירורגיית כלי דם, בית חולים מאיר, מרכז רפואי ספיר, כפר סבא, ⁵הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

תוחלת החיים של חולי הדיאליזה תלויה במידה רבה באקסס, המאפשר טיפול רצוף ויעיל. אקסס לדיאליזה הנוצר על-ידי חיבור של עורק ווריד מאפשר בדרך כלל דיאליזה תקינה לאורך שנים רבות. אקסס, הנוצר על-ידי שתל המחבר בין העורק לווריד, מתפקד זמן קצר הרבה יותר ונחסם בעיקר בשל היפרפלזיה של תאי אנדותל באזור חיבור השתל לווריד. יוצרים אקסס מסוג זה אם ורידי החולה צרים. בשנים האחרונות, אוכלוסיית החולים בדיאליזה מורכבת ממספר גובר והולך של חולים מבוגרים וקשישים הלוקים בסוכרת, ביתר-לחץ-דם, בהפרעות בשומני הדם ובמחלות כלי-דם שמטרשת, ולכן יוצרים חלק גדול יחסית מהאקססים לדיאליזה בעזרת שתל PTFE. 

מכיוון שאין בידנו עד כה את הידע כיצד לעצור או לדחות את התהליכים המובילים לחסימות האקססים, נעשו ניסיונות לאיתור חסימות בהתהוותן ולהרחיבן בטרם חסימה. במחקרים עדכניים ומבוקרים לא הצליחו החוקרים להוכיח הארכת זמן פעילות של האקססים בשיטה זו. במחקרים אלו לא דווח על הסתייעות בתומכנים לאחר ההרחבה.

שיטות: מיולי 2002 עד מאי 2005 בוצעו במחלקתנו 238 אנגיוגרפיות להדגמת אקסס ובמהלכן 179 פעולות של הרחבת היצרות. בשישה-עשר חולים הוחדרו תומכנים לאחר ההרחבה. הנתונים סוכמו רטרוספקטיבית מתוך רישומים בזמן אמת במשך המעקב השוטף.

תוצאות: בעשרה חולים בוצעה הדיאליזה דרך אותו אקסס עד סיום תקופת המעקב בממוצע 43 חודשים לאחר יצירתו. שלושה חולים נפטרו בעוד האקסס פעל היטב, ובשלושה חולים נחסם האקסס במשך המעקב.

לסיכום, לאחר השוואה עם אורך זמן המקובל בסיפרות לשתל המעקף מסוג זה, עולה מהעבודה, כי שילוב תומכנים לאחר הרחבת הצרויות באקססים עם דיאליזה יכול לשפר את משך הפעולה של האקססים.

ריימונד פרח¹, אבטנדיל חחיאשווילי², רויטל שורץ–סבירסקי³, בתיה קריסטל^2,4

¹מח' פנימית ו', בית-החולים לגליל מערבי, נהרייה, ²המח' לנפרולוגיה ויתר-לחץ-דם, בית-החולים לגליל מערבי, נהרייה, ³מעבדת מחקר אלישר, בית-החולים לגליל מערבי, נהרייה, ⁴הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

טרופונין T ו-I ממוקמים באופן בלעדי בשריר הלב (המִיוֹקָרְדיוּם). אחד היתרונות למדידת רמתם של הטרופונינים בדם בא לידי ביטוי בכל הנוגע להערכת מצב הידוע כתעוקת בית-חזה בלתי-יציבה (Unstable angina); יעילותו של מדד הטרופונין מסתמנת על-פני זו של CPK-MB שהיה המדד הקלאסי, והיווה במשך עשרות שנים כ"מדד הזהב" (Gold standard) להערכה דחופה בחדרי-מיון לאוטם שריר הלב.

המטרה בעבודה הייתה לבדוק את רמות טרופונין T בחולים הזקוקים לדיאליזה כרונית (חזד"כ)¹ (HD) ללא אירוע כלילי חד, עם התפלגות הרמה לפי קבוצות של גורמי-סיכון שכיחים ומעקב אחרי רמת טרופונין לאורך זמן, ומשמעותו מבחינה פרוגנוסטית וכמנבא תמותה.

לשם כך נבדקו 68 חזד”כ בהשוואה לקבוצת תורמים בריאים תואמי גיל ומיגדר (NC;n=10). מחולים אלו נאספו נסיובים לפני תחילת הדיאליזה (על-מנת למנוע שינויים הקשורים בהמוקונצנטרציה בזמן דיאליזה), ורמות טרופונין T נקבעו בהם באמצעות ערכתTroponin T STAT Elecsys-Roche

רמות טרופונין T בדמם של חזד”כ 0.126±0.016) נאנוג'/ד"ל) גבוהות באופן משמעותי מרמתו ב-NC 0.005±0) נאנוג'/ד"ל) P=0.026. (טווח ערכים תקין של הטרופונין - T 0-0.1 נאנוג'/ד"ל). כאשר הושוו רמות טרופונין T בקרב החולים הלוקים במחלת לב כלילית עם החולים ללא מחלה כלילית נמצא הבדל משמעותי ביניהם (עם מחלה כלילית = 0.17±0.036נאנוג'/ד"ל; ללא מחלה כלילית = 0.081±0.015נאנוג'/ד"ל); P=0.012. כאשר סווגו חזד”כ לחולי סוכרת וכאלה שאינם חולי סוכרת, נמצא טרופונין T גבוה באופן משמעותי בדמם של חולי הסוכרת 0.068±0.012 נאנוג'/ד"ל לעומת.168±0.034  נאנוג'/ד"ל, בהתאמה; P=0.002.

לסיכום, מעבר לזיהוי מחלה כלילית חדה, לבדיקת טרופונין T נודעת חשיבות רבה ביכולת לזהות קבוצות חולים עם מחלת לב איסכמית וסוכרת ויכולת להוות מדד פרוגנוסטי יעיל בחזד”כ.

רונית גרון¹, אולגה טנחילבסקי¹, בתיה קריסטל^1,2

המח' לנפרולוגיה ויתר-לחץ-דם, בית-חולים לגליל המערבי, נהרייה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

כעשרים עד שלושים אחוזים (20%-30%) מהחולים המטופלים בהמודיאליזה כרונית מקבלים דיאליזה דרך צנתר בווריד מרכזי (Catheter Tunneled Cuffed TCC -). הסיבוכים העיקריים הם בקטרמיה ופקקת. זיהומים שמקורם ב- TCCמעלים באופן משמעותי את שיעור התחלואה והתמותה. בעשרים-וארבע השעות הראשונות שלאחר הכנסת הצנתר נוצר ביופילם בדופן הפנימי. החיידקים הנמצאים בביופילם רגישים לריכוזים פארמקולוגיים של אנטיביוטיקה. בעבודות קודמות הודגם, כי טיפול בתמיסה המכילה חומר אנטיביוטי עם נוגד-קרישה לסגירת הצנתר בין הדיאליזות יעיל בטיפול בזיהומים שמקורם בצנתר ובמניעתם.

המטרה במאמר הנוכחי היא לדווח על ניסיוננו בטיפול בתמיסה לסגירת צנתר מסוגTauroLock^TM  (Taurolidine&Citrate 4%) על מניעת בקטרמיות בחולים המבצעים דיאליזה דרך TCC.

בדיווח נכללו 13 חולים המטופלים בהמודיאליזה כרונית ביחידתנו. קבוצה א' – 5 חולים עם TCC קיים ואנאמנזה של אירוע בקטרמיה אחד לפחות טרם הכללתם במחקר; קבוצה ב' – 8 חולים עם TCC חדש. בסיום כל דיאליזה נסגרו הצנתרים באמצעות תמיסת TauroLock^TM .

בתוצאות הודגם, כי שכיחות  הבקטרמיות ירדה מ-9.5 אירועים לכל 1,000 ימי חולה טרם ההכללה במחקר ל-1.15 אירועים לכל 1,000 ימי חולה במשך סך 867 ימי הטיפול של כל החולים בקבוצה א'. בקבוצה ב', במשך 1,179 ימי הטיפול, לא ניצפה אף אירוע של בקטרמיה.

עקב הפרעה בעבירות (Patency) הצנתר, נדרשה תוספת הפרין לתמיסת TauroLock^TM בשלושה חולים בקבוצה א' (60%) וב-7 חולים בקבוצה ב' (87.5%). בנוסף, סגירת הצנתר באמצעות אורוקינאזה נדרשה בחולה אחד ובשלושה בקבוצה א' ו-ב', בהתאמה.

לסיכום, תמיסתTauroLock^TM  הפחיתה משמעותית את שכיחות הזיהומים שמקורם בצנתר מרכזי קיים ומנעה אופן מוחלט זיהומים בצנתרים חדשים. יש לבדוק מישלב של TauroLock^TM והפרין מיד עם הכנסת הצנתר, למניעת בעיות בעבירות הצנתר.

יובל מלמד¹, אוסנת קליין², ג'ורג'ינה בזורה¹, בוריס פינקל¹, אבי בלייך¹, ג'ק ברנהיים²,

¹המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב-השרון, נתניה, ²המכון לנפרולוגיה, בית-חולים מאיר, כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

יכולת ההתמודדות של חולי הנפש עם מצבי חיים שונים מוגבלת עקב מחלתם הנפשית. הדבר קשה שבעתיים בהתמודדות עם מחלות גופניות קשות, כגון אי-ספיקת כליות, צורך בדיאליזה, או השתלת כיליה.

בעבר, חולי נפש הלוקים בתחלואה נפשית רבא (Major illness) או במחלות פסיכוטיות ממושכות כסכיזופרניה, לא נכללו במועמדים לקבל טיפול בדיאליזה, בדומה ללוקים במחלות גופניות קשות אחרות. כיום אין הורית-נגד כזו, אך עדיין קיים חשש שחולי הנפש, בהיותם מתקשים בשיתוף-פעולה לאורך זמן בטיפול, לא ימלאו בקפדנות אחר ההוריות ולא יצליחו לשרוד בדיאליזה לאורך זמן, ובחולים שעברו השתלת כיליה עלול השתל במצב כזה להידחות.

מדווח במאמר זה על חמישה חולים הלוקים באי-ספיקת כליות במצב סופני, ופרשות אלה מייצגות את הדילמות בנושא הטיפול בדיאליזה והשתלה בחולי נפש.

יש צורך בשיתוף פעולה הדוק בין צוותי הפסיכיאטרים והנפרולוגים, כדי לנסות ולהביא לתוצאות המקוות.

Acute and Chronic Hepatitis C in Hemodialysis Patients 

Nir Hilzenrat, Marcus Mostoslavsky, David Tovbin

Liver Disease Service - Division of Gastroenterology, Dialysis Unit, Dept. of Nephrology and Division of Internal Medicine, Soroka Medical Center and Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Acquired infection with hepatitis C virus (HCV) in hemodialysis patients has been described lately. In dialysis units in Italy and France, the prevalence and incidence of HCV are 20-60% and 1-2%, respectively. Most infected patients develop chronic hepatitis. The clinical presentation of acute HCV in hemodialysis patients is very mild and therefore the diagnosis is often made only by laboratory tests. Acute infection is usually followed by mild elevation of liver enzymes and the presence of HCV-RNA and anti-HCV in serum.

We report a 48-year-old man on hemodialysis who developed acute hepatitis C. The diagnosis was made by finding mild elevation of liver enzymes and the presence of HCV-RNA in his serum. A few months later, he developed severe hepatitis which was followed by rapid deterioration in liver function. However, the virus was eradicated and liver function tests became normal. Surprisingly, serum anti-HCV antibodies were detected 5 months later.