תוצאת חיפוש

הקדמה: הגישה התוך-אפית (אנדונזלית) האנדוסקופית חוללה מהפכה בגישה לנגעים ונטרליים של בסיס הגולגולת, והפכה להיות גישה מובילה במבוגרים ובילדים כאחד. אם זאת, יש להביא בחשבון את המאפיינים הייחודיים של אוכלוסיית הילדים, לרבות חלל עבודה צר, וגתות (סינוסים) ספינואידיות  שטרם התאווררו,  במערך השיקולים בבחירה בין גישה טרנסקרניאלית לגישה תוך-אפית.

מטרה: המטרה בעבודה זו היא להציג את ניסיוננו בגישה אנדוסקופית תוך-אפית לנגעים ונטרליים של בסיס הגולגולת בקרב אוכלוסיית הילדים.

שיטות וחומרים: נערך מחקר רטרוספקטיבי. נאספו מידע דמוגרפי, אנמנזה, תלונות רלוונטיות בהתייצגות הראשונית, ממצאי מעבדה ובדיקות דימות, תוצאות היסטופתולוגיה, ומהלך ניתוחי ובתר ניתוחי לרבות סיבוכים ותוצאי ניתוח. 

תוצאות: בין השנים 2024-2014 נותחו 50 ילדים במרכז הרפואי סוראסקי (איכילוב), 28 (56%) בנים ו- 22 (44%) בנות. גילם הממוצע היה 12.35±5.09. כמחצית מהשאתות (tumors) היו שפירות, והשאת הנפוצה ביותר אשר בגינה נותחו הייתה קריופרינגיומה 11 ילדים, 22%). כשליש מהילדים התייצגו עם כאבי ראש וכמחצית עם שינויים בבדיקות מעבדה. בקרב כמחצית מהילדים נצפה במהלך הניתוח דלף נוזל מוחי-שדרתי שהצריך רקונסטרוקציה של הפגם האוסטאודורלי. כשליש מהילדים (30%) עברו ניתוח רביזיה מסיבות שונות. שלושה ילדים בלבד (6%) סבלו מסיבוכים משמעותיים לאחר ניתוח, קבוצת הילדים שחוו סיבוך בתר ניתוחי התאפיינו באופן מובהק בגיל מבוגר יחסית בעת ניתוח, ובשיעור גבוה יותר של תסמינים עיניים בהתייצגות הראשונית.

סיכום ומסקנות: בעבודה זו הדגמנו את היעילות והבטיחות של גישה ניתוחית זו באוכלוסיית הילדים, במגוון פתולוגיות ובמגוון גילאים ובמיוחד בגילאים הצעירים. על אף האתגרים הכירורגיים הייחודיים לילדים, הקוהורט שלנו מדגים שיעור סיבוכים מתקבל על הדעת, ובכך מחזק את הספרות הקיימת לגבי הבטיחות והיעילות של גישה זו.

הקדמה: ניתוח לכריתה של בלוטת התריס היא פעולה כירורגית נפוצה מאוד ברפואת אף-אוזן-גרון.  בשיטה הקונבנציונלית הניתוח מתבצע על ידי חתך בעור בקדמת הצוואר. בשנים אחרונות פותחו מספר גישות אנדוסקופיות מרוחקות, ללא השארת צלקת בצוואר, לכריתה של בלוטת התריס. נקיטת גישות אנדוסקופיות צובר תאוצה בשנים האחרונות במטופלים בוגרים, אך דיווחים במטופלים פדיאטריים הם מוגבלים.

מטרה: תיאור של סדרת פרשות חולים, במקרה זה מטופלות צעירות (מתחת לגיל 18 שנים) שעברו כריתה מלאה של בלוטת התריס בגישה אנדוסקופית דרך חלל הפה (TOETVA).

שיטות: נערכה סקירה רטרוספקטיבית של מטופלות מתחת לגיל 18 שנים TOETVA במהלך שנת 2022 במרכז הרפואי תל אביב סוראסקי. הנתונים שנבדקו כללו פרמטרים קליניים, פתולוגיים, נתונים תוך-ניתוחיים, סיבוכים ותוצאות לאחר הניתוח.

תוצאות: נכללו במחקר ארבע מטופלות שעברו TOETVA. הגיל החציוני היה 14 שנים, כל הניתוחים הושלמו בגישה אנדוסקופית, משך הניתוח החציוני היה 239.5 דקות, לא נרשמו סיבוכים תוך ניתוחיים. במהלך הפוסט ניתוחי שתי מטופלות חוו היפוקלצמיה זמנית שטופלה עם תוספי סידן. לא הייתה פגיעה בעצב החוזר באף אחת מהמטופלות. מעקב ארוך טווח הראה כריתה מלאה של הבלוטה תוך שמירה על אסתטיקה מרבית של הצוואר.

מסקנות: ממצאי המחקר שלנו מצטרפים לשורה של דיווחים אודות הבטיחות והיעילות של הגישה האנדוסקופית דרך חלל הפה במטופלים פדיאטריים. בשל היתרונות האסתטיים של הגישה והיעדר צלקת חיצונית בצוואר, שעשויים להשפיע משמעותית על מטופלים צעירים, אנחנו ממליצים לצוות הרפואי לשקול להפנות מטופלים מתאימים למרכזים שמתמחים בביצוע הגישה אנדוסקופית.

"חוויית מטופל" משלבת יעילות ובטיחות בטיפול עם שביעות רצון מטופלים ומשקפת תרבות ארגונית. היא מייצגת ערכים כגון אמון וחמלה, תקשורת עם מטפלים בסובלנות ואמפתיה, שיתוף מטופל ומשפחה בהחלטות, ומענה לציפיות להחלמה, לרוב במיתאר בית חולים, ומחליפה "מתן שירות ללקוח" כבעבר. רגישות למענה לאוכלוסיות פגיעות הניבה עיצוב חוויה מותאמת מגדר וטראומה. מדינות עם ריבוי אוכלוסיות מיעוטים, התאימו את חוויית המטופל לתרבות המיעוט  ברוח מדיניות בריאות שוויונית.

מושג חוויית המטופל הורחב לחוויית המשפחה המלווה, שמעורבותם חיונית בטיפול ובהחלמה. לאחרונה מתהווה תובנה לחוויית המטפל כחלק מסיטואציית המפגש, כחלק מחשיפתו למפגש רגיש, מביך ואף טראומטי. מכאן נבט המושג "חוויית האדם" במערכת הבריאות.

חמלה היא מרכיב מהותי במקצוענות הרפואית, אך צפויה להישחק בסביבת עבודה עמוסה, רוויית סיכון ומוכוונת דיגיטליזציה, כשהרופאים נוטים להיתמך במכשור וטכנולוגיות. השימוש בבינה מלאכותית שהחל כסיוע לקבלת החלטות, עלול להשפיע על העצמאות המחשבתית ולצמצם את המרכיב האנושי במפגש. כעת נמצאת בפיתוח הקניית מודעות לכלי בינה כך שיזהו סבל, יפתחו כישורי תקשורת, היבטי מוסר, ודרכי החלטה המותאמות להעדפות המטופל ושיפור הממשק הקליני.

חוויית האדם במערכת הבריאות היא ערך מהותי בהקניית רפואה מיטבית ובאיכות המקצועית שלנו. חשוב להנחיל את עקרונותיה לסטודנטים במקצועות הרפואה והבריאות כבר מראשית דרכם. אנו נמצאים במסע מתמשך שעוד ניתן לקדמו בהצלחה בשילוב גישות חדשות, טכנולוגיות וחברתיות, ולהפוך מיזמים בודדים של מרכזים רפואיים לאסטרטגיה לאומית. בקרב קברניטי המערכת בשלה התובנה לקדם את הנושא. שיתוף כלל השחקנים מבתי החולים, קופות החולים והאקדמיה, יכול לשפר את תרבות הטיפול ברמה לאומית, תוך שילוב מקצוענות, אנושיות, חמלה וקידמה.

למרות כל הידע שכבר נצטבר ונבדק לגבי רעלת היריון, לרבות אסטרטגיות מניעה, אלגוריתמים לניבוי, אבחון וטיפול, אנחנו עדיין נפגשים במקרי קצה אשר עשויים להתדרדר בקצב מהיר תוך סיכון לחיי היולדת ולעובר אשר בבטנה. ידוע כי יתר לחץ דם מרכיב חלק נתח ניכר מסיבוכי ההיריון וקשור לתחלואה ותמותה אימהית ופרינטלית משמעותיות. ניתן לראות מגמת עלייה מתמדת בעולם בכלל ובמדינות מערביות בפרט לנוכח שינויים בסגנון החיים, נטייה להשמנת יתר ודחיית הילודה לגילאים מאוחרים יותר.

פרשת חולה: נציג כאן פרשת חולה, התדרדרות מהירה של מטופלת בת 35 שנים, אשר ילדה בניתוח קיסרי (חיתוך דופן) בהול בהיותה בשבוע 33 להריונה, בשל רעלת היריון בעלת מאפיינים חמורים שסיבכה יתר לחץ דם כרוני. המטופלת הציגה פגיעה באברי מטרה לרבות קרדיומיופתיה ורטינופתיה היפרטנסיבית וכן פיתחה סיבוכים חדים (אקוטיים), לרבות הגעה ללחצי דם בלתי נשלטים, בצקת ריאות, אוטם שריר הלב סוג 2  ואי ספיקת כליות.  היולדת אושפזה לאחר הניתוח במחלקת טיפול נמרץ, ובהמשך עם שיפור במצבה, הועברה למחלקת יולדות להמשך אשפוז. היא טופלה על ידי צוות רב-דיסציפלינרי מבית החולים לרבות מערך המיילדות, המחלקה לטיפול נמרץ, המערך הקרדיולוגי והמכון הנפרולוגי ולבסוף שוחררה להמשך מעקב אמבולטורי. במעקב הנפרולוגי הועלתה אבחנה מבדלת לנוכח סיפור הרקע האישי והמשפחתי של היולדת, ובשיתוף עם יחידת הגנטיקה עלתה הסברה לגבי האפשרות של מחלת לחץ דם מונוגנית והוחל בירור.

סיכום ומסקנות: פרשת החולה במאמרנו מחדדת את חשיבות האבחון המוקדם של מקרים בסיכון בכלל ויתר לחץ דם כרוני בפרט, בירור ומתן המלצות לרפואה מניעתית מטיבה, התאמת הטיפול המתאים והשמת דגש על היענות לו ואיזון, כמו גם הגעה לאבחון סיבוכים חדים וכרוניים של מחלת הבסיס בהקדם האפשרי וטיפול בהם. אם אכן מתברר כי מדובר במחלה גנטית, ניתן לאתר ולייעץ לפרטים אחרים מאותה משפחה ולעודד מעקב וטיפול בשלב מוקדם, טרם פגיעה באיברי מטרה. מתן המענה המניעתי והחד (אקוטי) מתאפשר על ידי עבודה משותפת, הנעזרת ברופאים ממגוון תחומים ולמידה והתפתחות מתמדת.

רפואה שיקומית מודרנית עוסקת בהערכת מצבם של מטופלים עם ירידה באיכות חייהם, על רקע בעיה רפואית כלשהי, ושיקומם. כתחום רפואי שמכוון לשיפור איכות החיים, שיקום משלב גישה הוליסטית רחבה עם התייחסות להיבטים נפשיים וחברתיים שונים עם טיפולים רפואיים, המבוססים על מחקרים מדויקים, שמתפתחים במהירות בשנים האחרונות. שיקום כמקצוע רפואי מתבסס על מודל ICF של ארגון הבריאות העולמית ומתייחס לרמות שונות של פגיעה תפקודית. תהליך שיקום הוא תמיד רב-מקצועי – משלב פעילות מקצועית של אנשי מקצוע מתחומים שונים. הוא מתבצע תחת תוכנית שיקום אישית, אך אחידה, באחריותו של רופא מומחה לרפואה פיזיקלית ושיקום. פעילות שיקומית מתחילה מוקדם ככל האפשר לאחר הפגיעה, ממשיכה לאשפוז שיקומי ומגיעה לטיפולים בקהילה כשהמטופל כבר חזר לביתו. בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מוצגים מאמרים מדעיים מעמיקים וסקירות ספרות בנושאים שונים, כטעימה קטנה מעולם רחב מאוד של רפואה פיזיקלית ושיקום.

הקשר בין בוטניקה, רפואה וגינון הוא עתיק יומין. במאה ה-20 הקשר התהדק במיוחד במלחמת העולם הראשונה. הגינון הטיפולי הפך לנדבך חשוב בטיפול ובשיקום חולים ונכים. השהייה מחוץ למחלקה, העיסוק המלמד והמהנה, כל אלה מוסיפים ממד של הרגעה, שיתוף פעולה וקשר בין מטופלים אחרים והצוות. הגינון הטיפולי הצטרף לטיפולים מגוונים כמו הטיפול במוזיקה, בבעלי חיים ובאומנויות.

דלקת לבלב חדה היא אחת המחלות השכיחות במערכת העיכול והיא מהווה גורם נפוץ לאשפוז ולתחלואה. האטיולוגיות השכיחות ביותר לדלקת לבלב חדה הן מחלת אבנים וצריכת אלכוהול. אטיולוגיות נוספות כוללות הפרעות מטבוליות (היפרטריגליצירידצמיה, היפרקלצמיה), סיבוך של צנתור אנדוסקופי של דרכי המרה/הלבלב (ERCP), תרופות, אנומליות מבניות, חבלה, זיהום וכדומה.   

דלקת לבלב חדה היא לרוב מחלה קלה אשר חולפת עצמונית,  אך ב-10%-20% מהמקרים הדלקת עשויה להיות קשה ולהוביל לנמק של רקמת הלבלב ו/או של הרקמות הסמוכות. במטופלים עם דלקת לבלב נמקית חדה. שיעור הסיבוכים הינו גבוה וכולל כשל רב אברים ואף תמותה.

ניהול שמרני של דלקת לבלב נמקית חדה כולל החייאת נוזלים, מתן תמיכה תזונתית ומתן טיפול אנטיביוטי לתוך הווריד בחשד לזיהום.  אין צורך בניקוז של קולקציה פרי-לבלבית נמקית אם חל שיפור קליני במצבו של המטופל תחת טיפול שמרני. ההוריות המוחלטות לניקוז של קולקציה פרי-לבלבית נמקית כוללות זיהום בקולקציה הפרי-לבלבית ו/או קיום תסמינים אשר נגרמים כתוצאה מלחץ של הקולקציה על איברים סמוכים.

הודות להתקדמות באפשרויות הטיפול בגישה אנדוסקופית מונחית על שמע (EUS Endoscopic Ultra-Sound –), חל שינוי בעשור האחרון בגישה לניקוז והטריה של קולקציה פרי-לבלבית נמקית. הקו הטיפולי הראשון המקובל היום הוא בביצוע ניקוז אנדוסקופי בהנחיית EUS. עבור קולקציה פרי-לבלבית שאינה נגישה אנדוסקופית או במקרה של קולקציה גדולה המתמשכת לכיוון המרזבים, מומלץ ניקוז בגישה מלעורית. שילוב של ניקוז אנדוסקופי ומלעורי מפחית את הסיכון לפתח נצור (פיסטולה), מפחית את מספר ההתערבויות הנדרשות ומקצר את משך האשפוז. כאשר ניקוז אנדוסקופי ומלעורי אינו מספק, יש מקום לשקול הטריה של רקמת הנמק בגישה אנדוסקופית ישירה ( DEN Direct Endoscopic Necrosectomy –).

טיפול מיטבי בדלקת לבלב נמקית חדה מחייב שיתוף פעולה של מומחים בתחום הכירורגיה, הרדיולוגיה הפולשנית, התזונה והאנדוסקופיה המתקדמת.

בפרשת החולה במאמרנו נדונה הדילמה: אם יש לאסיר זכות לאוטונומיה? החולה הוא אסיר שנשפט לתקופת מאסר ארוכה, ועל כן עמד לקבל טיפולי רפואה משלימה לבעיותיו, תחת הטיפול המקובל. לדעתו הטיפול המקובל החמיר את מחלותיו ולעומת זאת הטיפול האלטרנטיבי היטיב את מצבו הבריאותי. במתקן המאסר הקודם, החולה האסיר לא ביקש ששירות בתי הסוהר ירכשו את תרופות הרפואה המשלימה. אלה סופקו לו על ידי משפחתו. במתקן המאסר הקודם, הותר לו ליטול תרופות אלה. לעומת זאת, במתקן המאסר שבו הוא כלוא כעת, מתנגדים הרופאים לכך. לפיכך תבע האסיר את שירות בתי הסוהר בבית המשפט המחוזי, בשבתו בכלא מעשיהו.

כיבוד האוטונומיה של החולה נחשב כיום לאחת מאושיות האתיקה הרפואית. זוהי זכותו של החולה להגדיר בעצמו את הערכים והמטרות שיקבעו את הטיפול בו יטופל. המכשיר היעיל ביותר לכך להשגת מטרה זו הוא ההסכמה מדעת. הסכמה מדעת מתייחסת להסכמת החולה לכל הפעילויות הרפואיות. טיפול רפואי שניתן ללא הסכמה מדעת הוא עבירה אתית וחוקית למעט במספר קטן של יוצאים מין הכלל. לפיכך על הרופא לכבד את החלטות החולה, גם אם הן נתפסות על ידו כ"גרועות" או "אי רציונאליות". כללי האתיקה אינם מחייבים רופא לטפל בחולה אם הטיפול שהלה רוצה עומד בסתירה למצפונו או לדעתו המקצועית. יחד עם זאת, הוא אינו רשאי לנטוש ולהפקיר אותו. בנסיבות אלה, על הרופא להפנות את המטופל לרופא אחר האמון על השיטה הרפואית שבה חפץ החולה.

בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה משמעותית במספר המטופלים המבוגרים הלוקים במחלות ממאירות. מטופלים אלה מהווים אתגר טיפולי גדול בשל שכיחות גבוהה של תחלואה נלווית, מצב תפקודי נמוך יותר ולעתים קרובות אבחנה של המחלה בשלב מתקדם יחסית. הגישה המועדפת לטיפול במחלות ממאירות היא גישה רב תחומית. בעשור האחרון אנו עדים לשילוב של תחום הגריאטריה כחלק מהצוות הרב תחומי וזאת על מנת להעריך טוב יותר את יכולת המטופלים לעמוד בטיפול אונקולוגי או כירורגי ובמידת הצורך להכין אותם טוב יותר לטיפולים אלה.

במאמר זה, אנו סוקרים את השימוש בכלים גריאטריים שונים, דוגמת הערכה גריאטרית כוללנית, שבריריות וסרקופניה, והשפעתם על תהליך קבלת ההחלטות של הרופאים המטפלים ועל התוצאים של הטיפולים השונים כולל תוצאי הניתוחים.

בסקירה זו אנו מראים, שהערכה גריאטרית כוללנית היא הבסיס להערכת המטופל האונקולוגי המבוגר, ולהיערכות נכונה לטיפול בו על מנת לשפר את התוצאים של הטיפול ולצמצם את סיבוכיו.

קצב הגידול המהיר של אוכלוסיית הקשישים בישראל במקביל להתפתחות מתמשכת של הטיפול האונקולוגי והכירורגי במחלת הסרטן, מצביעים על הצורך לייחד משאבים ומאמצים לטפל באוכלוסייה ייחודית זו. אנו ממליצים על שילוב של הגריאטריה בצוות הרב תחומי שמטפל באוכלוסייה זו

ההשוואה בין חינוך ורפואה מבוססת על הפילוסופיה של יאנוש קורצ'אק, שהיה רופא ילדים מצליח ומחנך מופלא.

הן המחנך והן הרופא מתמודדים עם מטלת האבחון מחד גיסא ועם מטלת הטיפול ו/או ההתערבות מאידך גיסא. האבחון הוא תהליך מתמשך, שמתבסס על בדיקות ועל הערכות שגרתיות קבועות. בשני המקרים התהליך מתבסס הן על נתונים אובייקטיביים והן על האינטואיציה של בעל המקצוע. שניהם יכולים לגלות במטופלים ובתלמידים תסמינים דו-משמעיים, שעלולים להוביל אותם למסקנות שגויות.

באשר לתפקיד הטיפולי, שניהם אמורים להיות מסוגלים להבחין בשינויים מזעריים, לבדוק את מקורם, ובמקרה של החמרה במצב, להחליט על צעדי טיפול חלופיים. אולם בעוד שברפואה אין צורך בטיפול לאחר ההחלמה, הרי שביחס לאוכלוסיית המחוננים נמשך הצורך בתיווך. יתרה מכך, בשני התחומים יש צורך בהדרכה ובהתערבות למניעת שגיאות או מחלות. בשני התחומים יש להשתמש בצורת טיפול או בהתערבות דיפרנציאלית שמתאימה למטופל, בהתבסס על ההנחה שלכל אדם יש פיזיולוגיה ואישיות ייחודיות. לבסוף, בשני התחומים מן הראוי לטפל בשיטה הוליסטית, שמתייחסת לאדם כשלמות, ולא להתמקד באפיון או בתסמין אחד בלבד.

הקדמה: שליה חודרנית מוגדרת כמצב שבו קיימת השרשה לא תקינה של השליה בעקבות חדירת סיסי השליה אל תוך שריר הרחם ואף לאיברים סמוכים.

בשנים האחרונות, בעקבות העלייה בשיעורי הניתוחים לחיתוך הדופן, נרשמה עלייה בהיארעות מצבי שליה חודרנית. הביטוי הקליני במצבי שליה חודרנית הוא דימום משמעותי בעת הניסיון להפרדת השליה מהרחם בסיום הלידה, וכן פגיעה באיברים סמוכים במהלך הניתוחים תוך סיכון בריאותה וחייה של המנותחת.

קיימות גישות שונות לטיפול במצבים אלו, מתוך מגמה להפחית את הדימום ולשמר את הרחם. במקרים בהם לא ניתן להפריד את השליה החודרנית ולעצור את הדימום הפתרון האחרון הינו כריתת רחם.

מטרות: להשוות את התוצאות בין הניתוחים משמרי הרחם ולאחר הפרדת השליה (גישה א') לעומת כריתתו (גישה ב') לטיפול בשליה חודרנית.

שיטות מחקר: מחקר עוקבה, בין השנים 2015-2004, בשני מרכזים רפואיים, לצורך השוואת הגישות הכירורגיות ותוצאותיהן. הנתונים נאספו מתיקי מטופלות, דוחות ניתוחים וממצאים היסטופתולוגיים באבחנה של שליה חודרנית.

תוצאות: נאספו נתונים בקרב 148 הרות עם שליה חודרנית, 49 (33%) מתוכן עברו כריתת רחם.

בבדיקת נתוני המטופלות שעברו כריתת רחם נמצא, כי אורך הניתוח היה קצר יותר – 68 לעומת 113 דקות (P<0.0001). שיעור אובדן דם היה מועט יותר, 965 מ"ל לעומת 1,658 מ"ל (P=0.006) ובהתאם נזקקו לפחות מנות דם ומוצריו, בממוצע מנה בודדת לעומת שבע מנות (P=0.000). כל אלו הובילו להפחתה בימי אשפוז – שמונה ימים לעומת 15 ימים (P=0.004). כמו כן, בקבוצת כריתת הרחם אותרה מטופלת אחת עם עליית חום לאחר הניתוח (2.7%) לעומת 22 מטופלות (20.2%) שלא עברו כריתת רחם ופיתחו חום לאחר הניתוח (P=0.009). נתוני אפגר הילודים בדקה 1 וב-5 דקות נמצאו אף הם גבוהים יותר בגישה ב' לעומת גישה א' – 9,8 ו-10,9, בהתאמה (P=0.027, P=0.000).

מסקנות: כריתת רחם ללא ניסיון הפרדת השליה, היא הגישה הבטוחה יותר והעדיפה במצבי שליה חודרנית עקב שיעור סיבוכים נמוך ומשך אשפוז קצר בהשוואה לניתוח משמר רחם.

דיון: כתוצאה מעלייה בשכיחות ניתוחים לחיתוך הדופן בשנים האחרונות, עלתה באופן ניכר היארעות שליה חודרנית שהיא סיבוך מסכן חיים, ומכך חשיבות גיבוש השיטה הטיפולית המיטבית במצבים אלו. כיום קיימות גישות שונות במרכזים רפואיים שונים. בעבודה דו מרכזית זו מסוכמים יתרונות כריתת רחם בהשוואה להפרדת שליה ושימור רחם בשיטות שונות, המאפשרים לסייע בייעוץ טרום ניתוחי למטופלות עם שליה חודרנית.

לסיכום: כריתת רחם עם השליה היא הגישה הניתוחית המומלצת בנשים עם שליה חודרנית שאינן מעוניינות בשימור רחם.

תחומי השיקום הכללי והגריאטריה השיקומית הם חוליות מרכזיות בטיפול ההמשכי החדיד (Sub acute), לאחר הטיפול הראשוני מציל האיבר ומציל החיים בבית החולים הכללי. לעיתים קרובות המטופל המחלים ממחלה או ממצב חד (Acute) הוא בעל יכולות תפקודיות ירודות בהיבטים שונים: קוגניטיביים, תקשורתיים, מוטוריים, רגשיים. כך ייתכן שמצב תפקודו של אדם שהחלים לכאורה משבר בגף או מדלקת ריאות קשה, החמיר עד שאינו מסוגל להלך ולבצע תפקודים בסיסיים המאפשרים שילוב מחדש בחברה, במשפחה ובתחום התעסוקה. מטופל הנתפש במחלקת האשפוז החד כהצלחה רפואית עשוי בפועל להיות מוגבל ומסווג כסיעודי או סיעודי מורכב, עם יכולות תפקוד מוגבלות ודימוי אישי ירוד. מטופל כזה זקוק לעיתים קרובות להמשך שיקום רב מקצועי כדי להשיג את מלוא הפוטנציאל הפיסי, הרגשי, החברתי והתעסוקתי באופן המותאם לצרכיו ולשאיפותיו של המטופל.

דניאל קייזמן, נטלי מימון, משה משאלי, אירינה קוצ'וק, מיה גוטפריד

השירות לשאתות של דרכי השתן, המערך לאונקולוגיה, מרכז רפואי מאיר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

סרטן הכליה מסוג Renal cell carcinoma הוא השכיח ביותר במחלות ממאירות של הכליה. בישראל מאובחנים מעל 600 חולים חדשים בשנה. גורמי סיכון לשאת זו הם עודף משקל, עישון, יתר לחץ דם וסוכרת. שיעור של 30%-20% מהחולים מאובחנים עם גרורות, ו-80%-70% מהחולים מאובחנים עם שאת בשלב מוקדם שאינה עם שולחת גרורות. הטיפול בשאת מוקדמת שאינה עם גרורות הוא ניתוח לכריתת השאת. עד היום לא הוכחה יעילות טיפול מערכתי משלים לאחר ניתוח. שיעור של 40%-20% מהחולים שנותחו לכריתת השאת בשלב מוקדם מפתחים בעתיד מחלה עם גרורות. הריאות הן אתר הגרורות השכיח. Renal cell carcinoma היא שאת עמידה יחסית לכימותרפיה וקרינה. שיפור בהבנת הביולוגיה של השאת הוביל בעשור האחרון לפיתוח טיפולים ביולוגיים המכוונים כנגד מנגנונים מולקולאריים מדויקים הקשורים לתהליך המחלה ולהרחבה משמעותית של האופק הטיפולי בחולים אלו. התרופות הביולוגיות לטיפול בסרטן כליה עם גרורות (גרורתי) משתייכות לשתי קבוצות מרכזיות: מעכבי אנגיוגנזה (מעכבי VEGF-R כגון Sunitinib, Sorafenib, Pazopanib, Axitinib) ומעכבי החלבון MTOR.

(Everolimus, Temsirolimus). תרופות ביולוגיות הובילו לשינוי משמעותי בתוחלת החיים של החולים. אולם תרופות אלו כרוכות בפרופיל השפעות לוואי ייחודי כגון יתר לחץ דם, Mucositis, Hand-foot syndrome בטיפול במעכבי VEGF-R, ודלקת ריאות לא זיהומית (Pneumonitis) בטיפול במעכבי MTOR.

בסקירה זו נתמקד בגישה המודרנית לסרטן הכליה עם גרורות.

שמואל הס^{1, 2}, צבי זמישלני^{1, 2}

¹המרכז לבריאות הנפש גהה, פתח תקווה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

ה-DSM (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders) מפורסם על ידי ה- Psychiatric Association American (APA) כמדריך לאבחנות של מחלות פסיכיאטריות ומאפשר ליישר קו מבחינה אבחונית בין פסיכיאטרים, רופאים מתחומים אחרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, אנשי סיעוד ושאר בעלי המקצוע בבריאות הנפש. כמו כן, הוא תורם לאחידות בתחום המחקר, מדיניות הבריאות, החינוך, תחום הביטוח/הפיצויים ומערכת המשפט. במאי 2013 יצאה לאור המהדורה המעודכנת  של DSM-5 לאחר 14 שנות עמל. בסקירה זו, ברצוננו לעדכן את כלל הקוראים במהות ה-DSM ושיטת האבחון הפסיכיאטרי, ולהציג את השינויים העיקריים בתחום כפי שאלה באים לידי ביטוי במהדורה החמישית של המדריך. לצד פירוט החידושים שהופיעו נדון גם בביקורת שהם עוררו. אנו מקווים שסקירה זו תרחיב את ידיעתם של הקוראים, תאפשר חשיפה והכרה של השפה השגורה בקרב הפסיכיאטרים, ותוביל לחיזוק קשרי הגומלין המקצועיים בין הפסיכיאטרים לכלל הרופאים והעוסקים בתחומים הטיפוליים המשיקים.