תוצאת חיפוש

הקדמה: מחלת מג’דו ג'וזף (הידועה גם כמחלת משאדו ג'וזף) (Machado-Joseph Disease or Spinocerebellar Ataxia Type 3-SCA3) היא מחלה נוירולוגית תורשתית, המתאפיינת בעיקר בניוון הדרגתי של המוחון (צרבלום), הגורם להפרעות בהליכה וביציבה. מחקרים קודמים מצאו ליקוי דו-צדדי בהחזר הווסטיבולו-אוקולרי בחולי מג’דו ג'וזף, אך לא בחנו האם ליקוי זה, בצד תסמינים וסטיבולריים אופייניים, תואמים את הקריטריונים האבחנתיים של הפרעה וסטיבולרית דו-צדדית. 

שיטות מחקר: 16 חולי מג’דו ג'וזף ו-21 נבדקים בריאים נכללו במחקר. כולם עברו הערכה קלינית נוירולוגית ונוירו-אוטולוגית מקיפה, בדיקה של ההחזר הווסטיבולו-אוקולרי באמצעות תבחין תנועת ראש חדה ברישום וידיאו, בחינה של תסמינים וסטיבולריים אופייניים באמצעות שאלון מידת המוגבלות מסחרחורת, שאלון רמת הביטחון בשיווי משקל, סולם ורטיגו אנלוגי, ומבחן בק לחרדה.

תוצאות: קבוצת חולי מג’דו ג'וזף הראתה ליקוי וסטיבולרי דו-צדדי משמעותי בתבחין תנועת ראש חדה ברישום וידיאו, יחד עם הפרעה על פי  שאלון מידת המוגבלות מסחרחורת, שאלון רמת הביטחון בשיווי משקל, סולם ורטיגו אנלוגי ומבחן בק לחרדה. רמת התסמינים נמצאה גבוהה באופן מובהק לעומת קבוצת הבקרה (control group), ודומה לערכים המקובלים בספרות בחולים עם ליקוי וסטיבולרי דו-צדדי.

מסקנות: בנוסף לליקוי הצרבלרי, לחולי מג’דו ג'וזף ליקוי משמעותי בהחזר הווסטיבולו-אוקולרי ותסמינים קליניים האופייניים לליקוי וסטיבולרי דו-צדדי אשר תואמים את כל הקריטריונים האבחנתיים המקובלים  לפי הגדרת החברה הבין-לאומית לנוירו-אוטולוגיה. למחקר הנוכחי השלכות הן לגבי תהליך האבחון הקליני, והן לגבי אפשרות לטיפול המבוסס על שיקום וסטיבולרי.

פלסמציטומה היא שאת ממאירה של תאי פלסמה. פלסמציטומה חוץ תוכית (אקסטרה-מדולרית) היא נדירה ובשכיחות נמוכה עוד יותר מופיעה כשאת ראשונית של הקיבה. הופעה ראשונית של המחלה במערכת העיכול העליונה מדווחת בספרות כשנייה בשכיחותה למערכת ראש צוואר. התסמינים המייצגים קשורים לאיבר שבו מופיעה המחלה, ותסמינים מערכתיים יכולים להיות ירידה במשקל, כאבים, דמם ואף חום. היות שהמחלה נדירה, אין סטנדרט טיפולי אחיד והחולים עוברים כריתה אנדוסקופית או כימותרפיה עם או ללא תוספת קרינה. הפרוגנוזה של שאתות אלו תלויה בסיכויי התפתחותה של מיאלומה נפוצה, בשיעור של עד 50% בטווח של שנים ספורות בלבד.

אנו מביאים בזאת פרשת חולה עם סרטן שד מתקדם מקומי בעברו שהיה בעיצומו של טיפול הורמונלי מונע ממושך. עקב הופעת שחרה, מלנה, ללא תסמינים נוספים, בוצע ברור שכלל בדיקת דימות וביופסיות חוזרות מממצא גדול בקיבה. התוצאות לא היו חד משמעיות, במיוחד לנוכח אבחנה מבדלת בין גרורה ממקור סרטן השד או ממאירות ראשונית שנייה. נוכח החמרה קלינית והיעדר אבחנה, החולה עבר לבסוף ניתוח לכריתה מלאה של הקיבה, שהובילה לאבחנה מפתיעה של מחלה המטולוגית נדירה של הקיבה מסוג פלסמציטומה ראשונית. אבחנה זו נדירה לכשעצמה ובמיוחד כשברקע סרטן שד אצל החולה ואנמנזה משפחתית של מיאלומה נפוצה (אימו לקתה במחלה). פרוצדורת האבחנה במקרה זה סיפקה גם את הטיפול המלא למחלתו.

מבוא: אכלזיה היא מחלה נדירה הגורמת לפרע בליעה (דיספגיה) מתקדמת כתוצאה מחוסר עצבוב שרירי הוושט והיעדר הרפיה של סוגר הוושט התחתון. הניתוח המקובל הוא חיתוך שריר הוושט בגישה לפרוסקופית (מיוטומיה על שם הלר). בשנים האחרונות דווח על גישה אנדוסקופית חדשנית לביצוע מיוטומיה בררנית (Peroral Endoscopic Myotomy – POEM), והמטרה במאמר זה היא להציג את ניסיון היישום של גישה זו במחלקתנו ותוצאותיו.

שיטות: נערך מחקר רטרוספקטיבי הכולל נתונים שהוזנו באופן פרוספקטיבי לגבי כל החולים שעברו POEM במחלקתנו. הנתונים שנאספו כללו: מידע דמוגרפי, גיל, מין, BMI, נתונים הקשורים למהלך המחלה, וכן נתונים הקשורים לניתוח עצמו ולתוצאותיו הבתר ניתוחיות.

תוצאות: במשך חמש שנים בוצעו במחלקתנו 86 ניתוחי POEM, והדגמנו ירידה בציון אקהרט (Eckradt score) הממוצע של המטופלים מ-8.87 לפני הניתוח לממוצע 0.7 בתקופה הבתר ניתוחית המיידית. משך הניתוח הממוצע עמד על 86 דקות ומשך האשפוז הממוצע ארבע ימים. סיבוכים תוך ניתוחיים כללו שני מצבים של פגיעה ברירית הוושט, סיבוכים בתר ניתוחים כללו: ארבעה אירועי דלף מוגבל לתת רירית, חמישה חולים שלקו בפרע בליעה חוזרת וחמישה חולים שלקו מהחזר קיבה-ושט שהצריך טיפול בתרופות.

סיכום: ניתוח POEM מבוצע בעולם מזה כעשור ובמחלקתנו כבר חמש שנים עם שיעור הצלחה של 94.2% ושיעור סיבוכים קטן. שיטה זו תופסת את מקומה בעולם וגם במוסדנו כשיטה המועדפת לטיפול באכלזיה.

האנדוסקופ הגמיש הוא כלי שפותח לפני למעלה מ-50 שנים לאבחון נגעים במערכת העיכול. במהלך השנים פותחו פעולות אנדוסקופיות טיפוליות רבות, מרביתן על ידי כירורגים. בעשור האחרון, בעקבות שיפורים במכשור האנדוסקופי, מחליפות פעולות כירורגיות באמצעות א"ג את הכירורגיה המסורתית, בעיקר של מערכת העיכול העליונה והתחתונה. א"ג מאפשר אבחון מדויק יותר תוך ניתוחי, הנחיית פעילות כירורגית במהלך הניתוח, מעקב אחרי חולים כירורגיים בטווח הקצר, טיפול במחלות שכיחות של מערכת העיכול וטיפול בסיבוכי ניתוח.

קיימת שונות רבה בשימוש בא"ג על ידי כירורגים במדינות שונות בעולם. בישראל אין למנתחים אפשרות לעבור הכשרה מסודרת בשימוש בא"ג ועל כן בניגוד לרופאים מנתחים בצפון אמריקה, באוסטרליה, באנגליה ובמספר מדינות באסיה, הם מוגבלים ביכולתם להשתלב במהלכים חשובים אלו. בסקירה זו נתאר את הרקע ההיסטורי למצב זה, את הצורך ההולך וגובר במנתחים עם הכשרה בשימוש בא"ג ואת הדרכים המוצעות לשנות את המצב.

רם אלעזרי¹, מחמוד אבו-גזאלה¹, אריאל רבל², אבי בן-שושן², אברהם י. ריבקינד¹, יואב מינץ¹

¹המחלקה לכירורגיה כללית, ²מחלקת נשים ויולדות, בית חולים הדסה עין כרם והאוניברסיטה העברית, ירושלים

בשנים האחרונות, אנו עדים להתפתחות גישת הניתוח הזעיר פולשני דרך חתך יחיד [1]. עד לא מכבר היו אלו הכירורגים הכלליים והאורולוגים שהיוו את החלוצים בתחום, ואילו לאחרונה החלו גם רופאי הנשים לאמץ גישה ניתוחית זו [2]. מובאת במאמר זה פרשת חולה שעברה ניתוח לכריתת המרירה, שתי טפולותיה והתרב (האומנטום) בגישה זעיר פולשנית דרך חתך יחיד. הניתוח בוצע על  ידי צוות שהורכב ממנתחים כלליים ומרופאי נשים. משך הניתוח עמד על 100 דקות. במהלך הניתוח ואחריו לא נצפו סיבוכים כלשהם. החולה שוחררה לביתה להמשך מעקב במירפאה למחרת הניתוח. במאמר זה מובאים פרטים טכניים הקשורים בניתוח חדשני זה בפרט ובגישה הזעיר פולשנית בחתך יחיד בכלל. כמו כן, שיתוף הפעולה בין רופאים מתחומי עשייה שונים תורם לביצוע ניתוחים מורכבים וחדשניים דוגמת ניתוח זה.

רעיה מדר¹, נטלי מינץ¹, יעל דבורי¹, יגאל פלכט^2,3

¹המחלקה לכירורגיית ילדים, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ²היחידה למחקר בסיעוד, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ³בית הספר למקצועות הבריאות הקהילתיים רקנאטי, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

,

לזיהומים בפצע ניתוח (Surgical Site Infections–SSI) יש הגדרה אחידה לילדים ומבוגרים: זיהום המתפתח תוך 30 יום ממועד ניתוח  אשר מערב חתך של ניתוח או רקמות עמוקות באזור שנותח. שיעורי SSI בקרב ילדים דומים לאלו של המבוגרים, אך גבוהים יותר בקרב ילודים.

SSI הם תופעה ידועה בניתוחי ילדים אשר גורמים סבל למטופל, מאריכים את משך האשפוז, ולעיתים אף מחייבים אשפוזים נשנים והוצאות כספיות מיותרות. למרות השיפור שחל בשנים האחרונות בשיטות בקרת זיהומים ובגישות ניתוחיות, SSI נותרו גורם עיקרי לתחלואה ותמותה.

המחוללים ל-SSI מגוונים, ועובדה זו מסבירה בחלקה את הקושי בטיפול ומניעת התופעה. גורמי הסיכון ל-SSI עשויים להיות קשורים למאפייני המטופל, כגון גיל צעיר, או להתערבות, כמו משך הניתוח, מידת הזיהום של חתך הניתוח וטכנולוגיות ניתוחיות. הסולמות שפותחו להערכת הסיכון של הפרט ל-SSI ותוקפו עבור המבוגרים, לא נבדקו למיטב ידיעתנו עבור ילדים.

מניעת SSI מחייבת נקיטת צעדים בכל שלב של הטיפול בחולה – הן בילדים והן במבוגרים. פותחו הנחיות למניעת התופעה, אך עבור חלקם טרם נמצאה עדות מספקת במחקרים. כמו כן, לרוב אין בהנחיות אלו התייחסות לטיפול בילדים. כך, למרות שמתן אנטיביוטיקה מונע מהווה טיפול סטנדרטי במבוגרים, אין הסכמה ברורה לגבי מתן טיפול זה לילדים, וקיימת שונות רבה בטיפול אנטיביוטי מונע באוכלוסיית ילדים המועמדים לניתוח.

לסיכום, יש צורך ביצירת מאגר נתוני SSI בקרב ילדים, בחקירה מעמיקה של גורמי הסיכון ובפיתוח הנחיות ברורות למניעת SSI באוכלוסייה זו.
 

חוייר מחיה-גומז*, לירון קוגן*, יואב מינץ, דוד שויקי, אברהם בן-שושן

מחלקת נשים ויולדות, בית חולים הדסה עין-כרם, האוניברסיטה העברית, ירושלים

*שני המחברים הראשונים תרמו במידה שווה לכתיבת המאמר.

הקדמה: ניתוחים גינקולוגיים בסיוע רובוט אושרו לראשונה לביצוע על ידי ה-FDA בשנת 2005. מאז הצטבר בעולם ניסיון רב ופורסמו מאמרים רבים בנושא. בישראל, המרכזים היחידים המחזיקים ברשותם טכנולוגיה זו הם בית החולים הדסה עין-כרם (החל משנת 2008) ולאחרונה המרכז הרפואי שיבא, תל השומר (החל משנת 2010).  

ניתוחים זעיר פולשניים באמצעות רובוט מאפשרים למנתח לבצע פעולות מורכבות, תוך הקטנת שיעור הסיבוכים הניתוחיים והבתר ניתוחיים, וכך תקופת ההחלמה של החולה מהירה יותר.

מטרות: הצגת תוצאות ניסיוננו הראשוני בניתוחים הגינקולוגיים הראשונים שבוצעו בישראל בטכנולוגיה זו.

שיטות מחקר: בסקירה זו נכללו 14 נשים שעברו כריתת רחם שלמה או תת-שלמה עם וללא טפולות. תוצאי הניתוחים המוצגים: סיבוכים תוך ובתר ניתוחיים, מעבר לניתוח פתוח, זמני הניתוח וההכנות לניתוח, סך ימי האשפוז, משקל האיברים שנשלחו לפתולוגיה. כל הניתוחים בוצעו על ידי אותו מנתח.

תוצאות: כל הניתוחים הושלמו בסיוע רובוט ללא מעבר לפתיחת בטן. זמן הניתוח הממוצע עמד על 156.6 דקות (טווח של 108-218 דקות). זמן עגינת המכשור הממוצע עמד על 9.5 דקות (טווח של 4-20 דקות). זמן ההרדמה הממוצע עמד על 214.5 דקות (טווח של 280-160 דקות). משקל הפתולוגיה הממוצע עמד על  138.8 גרם. זמן האשפוז הממוצע הוא 2.8 ימים (טווח של 7.5-1 ימים). במהלך 14 הניתוחים התרחש סיבוך יחיד של היצרות חלקית של שופכן שאובחנה בזמן האשפוז שלאחר הניתוח.

מסקנות: ניתוחים בסיוע רובוט בתחום הגינקולוגיה מבטיחים השגת מטרות הניתוח תוך סיכון נמוך ביותר לחולה והחלמה מהירה. ניתן להתגבר על עיקר המגבלות בעזרת ניסיון נרכש.

רם אלעזרי¹, עבד חלאילה¹, נועם שוסמן¹, אברהם שלגר¹, סנטיאגו הורגן², מארק א' טאלאמיני², אברהם י' ריבקינד¹, יואב מינץ¹

¹המחלקה לכירורגיה כללית, בית החולים הדסה עין כרם והאוניברסיטה העברית, ירושלים, ²המחלקה לכירורגיה כללית, בית החולים האוניברסיטאי של קליפורניה, סאן-דייגו, ארה"ב

בעבר, ניתוח בחלל הבטן חייב חיתוך של דופן הבטן, על מנת לאפשר גישה לידי המנתח ולעיניו אל עבר שדה הניתוח. 'מהפכת הכירורגיה הזעיר פולשנית' ובראשה הכירורגיה הלפרוסקופית, מאפשרת להימנע מביצוע חתך גדול בדופן הבטן, באמצעות כלי ניתוח המוחדרים לחלל הבטן דרך שרוולי עבודה. במאמר זה מוצגות שתי גישות ניתוח חדישות של ניתוחים תוך בטניים: חדירה לחלל הצפק דרך פתחי גוף טבעיים או ביצוע חתך יחיד וזעיר בדופן הבטן. בנקיטת גישות ניתוח אלו, ניתן לצמצם את גודל החתך שבדופן או להימנע לחלוטין מביצוע חתך שכזה. כיום ניתן לקבוע, כי גישות אלו הן למעשה 'הדור השלישי' בתחום הכירורגיה.
 

רם אלעזרי¹, סנטיאגו הורגן², מארק א' טאלאמיני², אברהם י' ריבקינד¹, יואב מינץ¹

¹המח' לכירורגיה כללית, בית-חולים הדסה עין-כרם והאוניברסיטה העברית, ירושלים, ²המח' לכירורגיה כללית, בית-החולים האוניברסיטאי של קליפורניה, סן-דייגו, ארה"ב

מזה כארבע שנים מתפתחת גישה חדשנית לניתוחים זעיר-פולשניים. גישה זו נחשבת על-ידי מובילי דעת בכירורגיה הזעיר-פולשנית כמהפכה הבאה בכירורגיה הכללית וזכתה בשםNatural Orifice Transluminal Endoscopic Surgery (NOTES), ובתרגום לשפתנו, ניתוחים אנדוסקופיים דרך פתחי גוף טבעיים. בגישה זו ניתן לבצע ניתוח בחלל הצפק שלא דרך חתך בדופן הבטן.

שיטת הניתוח מבוססת על הסתייעות במכשירים אנדוסקופיים המוחדרים דרך פתחי גוף טבעיים ומשם מועברים דרך האיבר החלול אל תוך חלל הצפק. באמצעות מכשירים אנדוסקופיים מתוחכמים ניתן כיום, לדוגמה, לכרות את המרירה בגישה אנדוסקופית, דרך חתך המבוצע בקיבת המנותח. היתרונות הבולטים בגישה זו הם דרגת כאב פחותה בעקבות הניתוח, היעדר בקעים בתר-ניתוחיים, ירידה בשיעור הזיהומים בפצעי הניתוח ותוצאה קוסמטית טובה יותר. לעומת זאת, קיימים מספר חסרונות: צימצום תמונת שדה הניתוח, קשיים בסגירת החתכים שבוצעו באיברים החלולים וקושי בלמידה של שיטת הניתוח המורכבת.

לסיכום, בסיפרות הרפואית דווח על מספר בני אדם שנותחו בגישה זו, ופורסמו דיווחים רבים ומגוונים על ביצוע ניתוחים בגישה זו בחיות מעבדה. התפתחות מהירה של גישה זו תושג לאחר פיתוח טכנולוגיות שתאפשרנה טיוב איכות התמונה המופקת, ולאחר שיפותחו מכשירים אנדוסקופיים ייעודיים שיאפשרו לבצע פעולות אנדוסקופיות תוך-צפקיות באופן קל ובטוח יותר. 

רם אלעזרי, אנדרי קידר, עבד חלאילה, גדעון אלמוגי, יואב מינץ, אברהם י' ריבקינד

המח' לכירורגיה כללית ויחידת הטראומה, בית-חולים הדסה עין-כרם והאוניברסיטה העברית, ירושלים

טראומה קהה מהווה סיבה שכיחה להבהלת פצועים לחדרי-מיון בישראל ובעולם. לרוב מעורבים בפגיעה קהה בבטן איברים מוצקים כדוגמת טחול וכבד. פגיעה לא שכיחה מבין אלה הכרוכות בטראומה זו היא במעי הדק. מתוך סקירת הסיפרות הרפואית עולה, כי לעתים רבות איבחון פגיעה מסוג זה מתאחר, ועל כן כרוך בשיעורי תחלואה ותמותה גבוהים. היכולת לאתר פגיעה במעי הדק בשלבים המוקדמים בבדיקה גופנית בלבד פחותה בהשוואה לפגיעות אחרות בבטן. האיבחון מצריך לרוב הסתייעות במספר אמצעי דימות, כגון על-שמע של הבטן מכוון טראומה, שטיפת צפק וטומוגרפיה מחשבית. במאמר זה מדווח על שני פצועים שטופלו עקב פגיעה במעי הדק. בנוסף, מובאות דרכי האיבחון השונות ומובא דיווח על הסיפרות הרפואית העדכנית בנושא זה.

דני רוזין¹, עודד זמורה¹, אביעד הופמן¹, מרט חייקין¹, ירון מינץ¹, ברק בר זכאי¹, יורי גולדס¹, אסתר שבתאי², משה שבתאי¹, עמרם אילון¹

¹המח' לכירורגיה כללית והשתלות, המרכז הרפואי שיבא, תל-השומר, ²השירות הסטטיסטי, המרכז הרפואי סוראסקי, תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בתוך כעשור מאז יושמה לראשונה בכריתת המרירה הפכה הגישה הלאפרוסקופית למועדפת במספר רב של ניתוחים. ניתוח לאפרוסקופי של הכרכשת (Colon) והחלחולת (Rectum) טרם אומץ על-ידי כלל המנתחים, מטעמים של מורכבות טכנית ועקב חששות לגבי יכולתה של גישה זו לתת מענה לדרישות האונקולוגיות, כפי שמקובל בניתוחים בגישה הפתוחה. ספקות אלו פוחתים והולכים ככל שמצטבר מידע וניסיון. מובא בזאת ניסיוננו בביצוע ניתוחים לאפרוסקופיים של הכרכשת בתשע השנים האחרונות.

המטרה בעבודה זו היא להעריך את התוצאות לטווח המיידי והקצר לאחר ניתוחי כרכשת וחלחולת בגישה לאפרוסקופית, ולסכם את המעקב ארוך-הטווח אחר המנותחים שעברו כריתת כרכשת עקב ממאירות.

המידע לגבי כל המנותחים שעברו במחלקתנו ניתוחי כרכשת בגישה לאפרוסקופית נאסף פרוספקטיבית במסד נתונים מחשבי. המידע כולל נתונים דמוגרפיים, פרטי הניתוח עצמו ומהלך בתר-ניתוחי. המשך המעקב הושלם על-ידי ביקורים במירפאה ובחלקו על ידי ריאיונות טלפוניים, אשר פרטיו הוזנו אף הם למסד הנתונים. עיבוד הנתונים בוצע באמצעות סטטיסטיקה מחשבית.

במשך תשע שנים בוצעו במחלקתנו 350 ניתוחים לאפרוסקופיים של הכרכשת והחלחולת ממיגוון סיבות, הן לצורך טיפול בשאתות ממאירות והן לטיפול במחלות טבות. כשישים אחוזים מהניתוחים בוצעו עקב ממאירות הכרכשת, ב-14.5% מהניתוחים הומרה הלאפרוסקופיה לניתוח פתוח, סיבוכים לאחר הניתוח כללו זיהום בפצע הניתוח בשיעור של 17.4%, דלף מההשקה בשיעור של 6.9%, ותמותה בשיעור של 2.8%. מעקב ארוך-טווח העלה הישנות מקומית של השאת בשיעור של 2.3% והתפתחות גרורות מרוחקות בשיעור של 8.2%. שיעור ההישרדות לחמש שנים לאחר ניתוח עקב סרטן הכרכשת על כל שלביו הוא 56% ו-63% לאחר כריתה במטרת ריפוי, בהיעדר פיזור גרורתי.

לסיכום, הגישה הלאפרוסקופית מאפשרת תוצאות קצרות- וארוכות-טווח שאינן נופלות מהתוצאות לאחר ניתוח פתוח, הן מבחינת שיעור הסיבוכים הסב-ניתוחיים והן מבחינת התוצאות האונקולוגיות. היתרונות של הגישה הלאפרוסקופית, הקשורות לטראומה מופחתת לדופן הבטן, מצדיקות יישום גישה זו כחלופה אפשרית לגישה הפתוחה.

מנחם בן-חיים, צילה צבס (1), ירון מינץ, דני רוזין, ברק בר-זכאי, מחמוד נטור, דוד אולחובסקי (2), עמרם אילון, משה שבתאי

המח' לכירורגיה ב' והשתלות, המכון לרפואה גרעינית (1), המח' לרפואה פנימית א' (2), מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

הגישה המסורתית לניתוח חולים עם יתר-פעילות של בלוטת יותרת-התריס כתוצאה מאדנומה יחידה, כללה חקירה שיטתית ודו-צדדית של הצוואר, תוך ניסיון לזהות ארבע בלוטות יותרת-התריס ולכרות את הבלוטה המוגדלת. בשנים האחרונות, בעקבות השיפור ביכולת המיקום הקדם-ניתוחי של אדנומה בבלוטת יותרת-התריס (אי"ת) בעל-שמע או בסריקה ופיתוח שיטה לניטור תוך-ניתוחי של רמת הורמון יותרת-התריס (הי"ת), דווח על מספר גישות ממוקדות זעיר-פולשניות לכריתת אי"ת. להלן ניסיוננו ב-100 החולים הראשונים.

האבחנה נקבעה על-פי רמת סידן, רמה מוגברת של הי"ת, וכן על-פי זיהוי ומיקום קדם-ניתוחי של הבלוטה החשודה כאי"ת בבדיקות סריקה (TC-99M-MIB) ועל-שמע. בבוקר הניתוח בוצעה סריקה נשנית וסומן על-פני העור המיקום המשוער. בהרדמה כללית, דרך חתך מוגבל (< 2 ס"מ), זוהתה ונכרתה הבלוטה החשודה בלבד. בוצע זיהוי ריקמת יותרת-תריס באמצעות חתך קפוא.

מיולי 1999 עד אוגוסט 2001 בוצעו בגישה שתוארה 100 ניתוחים ב-97 חולים (64 נשים, 33 גברים, גיל ממוצע 14+-56, טווח 19-88 שנה). החולים לקו ברמות מוגברות של סידן והי"ת (ממוצעים: 0.8+-11.5 מ"ג/ד"ל, 90+-149 פיקוג'/מ"ל, בהתאמה. בשלושה חולים בוצע ניתוח נישנה לאחר כישלון ניתוח קודם במוסד אחר, ובשלושה נוספים לאחר כישלון ניתוח קודם בשיטה זו במוסדנו (חולים אלה נכללים למעשה פעמיים).

בתשעים-ושלושה חולים נמצאה בסריקה אדנומה ונכרתה (משקל ממוצע 600 מ"ג, טווח 100-4,900). זמן הניתוח הממוצע, כולל ביצוע חתך קפוא, היה 39+-66 דקות. החולים שוחררו באותו יום או למחרת, רמת הסידן בשיחרור היתה 0.9+-9 מ"ג/ד"ל ובדיקות המעקב פורשו כתקינות. בשני חולים היו תוצאות הסריקה חיוביות כזובות, אך נמצאה ונכרתה אי"ת על-פי המיקום בעל-שמע ובהצלחה (סך-הכל שיעור הצלחת הניתוח הראשוני היה 95%). בשלושה חולים נמצאה אי"ת בסריקה ונכרתה, אך במעקב חלה הישנות של הגברת רמת הסידן. החולים נותחו בשנית לאחר סריקה ובדיקת על-שמע נוספות, ובגישה ממוקדת עקב גילוי אדנומה נוספת (N=2), או עברו חקירת צוואר דו-צדדית עקב שיגשוג (היפרפלזיה) של שלוש הבלוטות הנותרות (N=1). בשני חולים לא נמצאה ריקמת יותרת-התריס בניתוח. בחולים אלה ניצפה תיקון של רמת הסידן לאחר הניתוח (N=1), או שבוצע מיקום וניתוח ממוקד נישנה שהצליח (N=1). לא נרשמו סיבוכים סב-ניתוחיים משמעותיים.

לסיכום, הגישה הממוקדת בהנחיית סריקה היא בטוחה ויעילה במרבית החולים. כישלון יתכן עקב איבחון שגוי, שיגשוג רב-בלוטי לעומת אי"ת (1%), אדנומה נוספת (2%) או תואות סריקה חיוביות כזובות בשל הפרעות אחרות בבלוטת-התריס (2%). ניתן לטפל בחולים אלה ביעילות ובבטיחות בניתוח ממוקד נוסף.

Tension-Free "Plug and Patch" Inguinal Hernia Repair

Y. Mintz, D. Goitein, M. Muggia-Sullam

Dept. of General Surgery, Hadassah-Hebrew University Hospital, Jerusalem

Inguinal hernias are common and have highly variable clinical presentations, ranging from the asymptomatic to surgical emergencies when incarcerated, sometimes necessitating bowel resection. Several techniques have been described for repair of inguinal hernias based on the unique anatomic structure of the inguinal region. In 1989 Lichtenstein and co-workers described a "tension free" repair based on using a synthetic mesh patch to reinforce the inguinal canal floor and as a plug to prevent recurrence through the internal inguinal ring. This technique has been used in many centers worldwide with good rates of success.