תוצאת חיפוש

במערך בריאות הנפש מתקיים מגוון סיכונים יוצא-דופן ומאתגר, הנובע מייחודיות האוכלוסייה המטופלת והטיפולים הניתנים. כיצד נתמודד עם הסיכון? גישת ניהול סיכונים קלאסית מתבססת על מודל 4 השלבים: (1) Identification –איתור הסיכונים; (2) analysis – הערכת הסיכון מאספקטים שונים ותיעדוף האירועים שיטופלו; (3)  treatmentהתמודדות בפרקטיקה עם הסיכונים (האסטרטגיות המוכרות הן השלמה, הימנעות, העברה והפחתה); (4) evaluation להערכת האפקטיביות של הפעילות ברטרוספקט.

האשפוז הפסיכיאטרי ידוע כרקע נסיבתי מוכר להתאבדות. ידוע כי חולים הסובלים מהפרעות פסיכיאטריות ומתקבלים לאשפוז פסיכיאטרי, נמצאים בקבוצת סיכון להתאבדות. עיקר ההסברים המוצעים להתאבדות במהלך אשפוז, קושרים את המהלך לנסיבות הצורך באשפוז זה: קיומה של הפרעה נפשית משמעותית ומצב משברי, החובק במקרים רבים, מכלול חיים שלם: פסיכולוגי, סוציאלי ורפואי.

בישראל עומד הממוצע הרב שנתי (2013-1990) על 13.6 אירועי התאבדות במהלך אשפוז, ששיעורם הוא 3.4% מ-400 אירועי התאבדות בשנה לערך. הנתון העולה הוא אירוע התאבדות אחד בכל 1,614 אירועי אשפוז.

תלייה, ולאחריה קפיצה, הן שיטות ההתאבדות השכיחות באשפוז פסיכיאטרי. אמצעים נפוצים אחרים הם חנק עצמי, נטילת מינון יתר של תרופות, הצתה עצמית, וכן חיתוך ורידים/עורקים.

קבוצת הסיכון הגבוהה ביותר היא זו שבה משולבת אבחנה של סכיזופרניה עם תסמיני דיכאון. כמו כן, בקבוצת חולים עם אבחנה של סכיזופרניה, נמצא קשר הדוק נוסף בין התאבדות לבין ניסיונות אובדניים בעבר והיסטוריה של אשפוזים רבים.

גורמי הסיכון הבולטים שזוהו בקרב כלל המאושפזים הם: היסטוריה של ניסיונות פגע עצמי, תחושת חוסר תקווה, תחושת אשמה, תחושת אי התאמה ולקות (Inadequacy), מצב רוח ירוד, תכני חשיבה אובדניים, והיסטוריה של התאבדות במשפחה.

תגובת הפסיכיאטרים וצוותי הטיפול לאירוע התאבדות מטופל במחלקתם היא טראומטית, ברמה המשפיעה משמעותית על החלטות טיפוליות בעתיד, מורל הצוותים, ואף על איכות חייהם האישיים.

שני הכלים המשמעותיים ביותר לטובת מניעת התאבדות במהלך אשפוז הם: הקשר הטיפולי על מלוא מרכיביו וצמצום זמינות אמצעים, קרי – יצירת סביבה פיסית בטוחה הכוללת עיצוב מתאים של קירות, תקרות, דלתות, חדרי שירותים, מקלחות ועוד.

אירוע אובדנות של מטופל חולה בנפשו הוא קשה מנשוא. באופן טבעי, תחושות אשמה ושאלות הנוגעות לאחריות צפות ועולות בקרב כל המעורבים. במאמר זה, תיבחן האחריות המשפטית של שלושה מן "השחקנים" העיקריים בסיטואציה: המטפל, המטופל האובדני ובני המשפחה.

המטפל נדרש לבצע איזון בין חובתו לשמור על זכויות המטופל כאדם אוטונומי, לבין המחויבות המקצועית למנוע ממנו להזיק לעצמו או לזולתו. הדרישה המשפטית באשר לאיזון זה דורשת מידתיות: פגיעה מינימלית בזכויות להשגת המטרה הטיפולית. במקרה של נזק (כדוגמת אובדנות), והגשת תביעה, יבחן בית המשפט את התנהלות המטפל: האם המאזניים נטו בכיוון הנכון?

המשפחה, שאיננה מעורה מקצועית אך מכירה היטב את האדם המטופל, היא מקור לעזרה ותמיכה במהלך הטיפול, בחופשות ובכל צומת משמעותי. בהיבט המשפטי, נגזרת אחריותה מהמידע שהיה ברשותה, המגיע ברובו מהגורמים המטפלים: סימני אזהרה המחייבים התייחסות, היקף ההשגחה הנדרש, מינון התרופות שיש להקפיד עליו, ליווי לטיפול מרפאתי ועוד. מידת שיתוף הפעולה מצידה היא משתנה רלוונטי, שעל המטפלים להביא בחשבון בעת קבלת החלטות.

המטופל, אף שקיבל לכאורה החלטה עצמאית ליטול את חייו, איננו בעל אחריות משפטית במקרי אובדנות. ההחלטה, שמקורה במצב נפשי (בין אם קשור למחלת נפש ובין אם לאו), אינה מתקבלת כרצון חופשי המטיל חבות משפטית. לכל היותר יקבע בית המשפט כי לא ניתן היה לצפות או למנוע את הוצאתה לפועל, וידחה את התביעה כנגד המטפלים.

כלי ההוכחה המסייע במקרה של דיון משפטי בטענת רשלנות, הוא הרשומה הרפואית. מעבר לחשיבותה העקרונית בניהול רצף טיפולי, היא משמרת את שאירע בזמן אמת: מה היו התסמינים שהציג המטופל, איזה מידע התקבל מאנמנזה ותשאול המשפחה; אילו אפשרויות טיפול נשקלו, ומדוע הוחלט כפי שהוחלט; מה נמסר למלווים וכדומה. שימוש מושכל בכלי זה יסייע הן במתן טיפול איכותי יותר, והן בהליך המשפטי

רקע: מדינת ישראל הסדירה את הטיפול בחולי נפש באמצעות חוק טיפול בחולי נפש – 1991. לפי חוק זה, הסמכות העליונה לכפיית אשפוז כפוי או ביטולו הוטלה על גוף משפטי-שיפוטי (ועדה פסיכיאטרית מחוזית וביהמ"ש מחוזי כסמכות ערעור) ולא על שיקול הדעת הבלעדי של הסמכות הרפואית.

לאחרונה פרסמנו, כי החלטות הרופאים לשחרר חולים המאושפזים בכפייה היו עדיפות משמעותית על פני החלטות הוועדות (לאחר נטרול של גיל, מגדר, אבחנה וכו'), מבחינת חזרה לאשפוז. כדי לברר את הסיבות לעדיפות זו – ערכנו השוואה גיאוגרפית לפי מחוזות ובתי חולים בין החלטות הרופאים לבין החלטות הוועדות.

שיטות מחקר: לצורך ביצוע המחקר התקבלו נתונים מקובץ האשפוזים של משרד הבריאות של כלל המאושפזים – אשר לפחות חלק מהזמן היו מאושפזים בכפייה – ושוחררו מאשפוז בתוקף החלטת ועדה פסיכיאטרית בניגוד לעמדת רופאי המחלקה בשנת 2013 (N=972). לאחר ניפוי בשל גיל (מעל 64 או מתחת 18), אבחנות Z ואבחנות כגון אוטיזם, פיגור שכלי, תמותה, וסטטוס משפטי של צווי אשפוז והסתכלות, נותרו סך הכול 4,636 החלטות (בקבוצת הוועדות N=471 ובקבוצת הרופאים N=4165) המייצגות 3,949 אנשים שונים (בקבוצת הוועדות N=443 ובקבוצת הרופאים N=3506). לשם ביצוע השוואה בנינו מדד איכות אשר מדד את "ההצלחה" ו"הכישלון" של הוועדות והרופאים, המתבסס על מדד שיעורי החזרה לאשפוז לאורך זמן, המקובל בישראל ובעולם כמדד איכות אמין.

תוצאות: מצאנו כי השונות בשיעורי ההצלחה של החלטות הרופאים על פי בתי החולים השונים הייתה נמוכה יחסית (27.1= σ²), בעוד שהשונות בשיעורי ההצלחה של הוועדות הפסיכיאטריות על פי המחוזות הגיאוגרפיים הייתה גבוהה (80.4=σ² ).

מסקנות: מתוצאות המחקר ניתן ללמוד כי שיעורי ההצלחה (כמדד האיכות, כאמור, המתייחס לחזרה לאשפוז בזמנים קצובים ככישלון) של ההחלטות הרפואיות בבתי החולים השונים בארץ יותר הומוגניים, לעומת הפערים המשמעותיים יותר בשיעורי ההצלחה בקבלת ההחלטות בהשוואה בין הוועדות במחוזות השונים (לדוגמה, בין 61.1% במחוז ת"א לבין 86.4% במחוז הדרום). שונות מתונה זו בקרב הרופאים מצביעה על קיומו של שיקול קליני אחיד ומובנה אשר עומד במרכז ההחלטה על שחרור.

על מנת לצמצם את השונות של שיעור ההצלחה ולנסות להגיע למדיניות שחרור יותר אחידה, ניתן לדעתנו לבחון סטנדרטיזציה של הליכי הדיון בוועדות ואימוץ מדיניות מעשית של "פטרנליזם רך" (soft paternalism). פטרנליזם רך מצדיק הגבלות של חירות האדם כאשר מפאת מחלתו פגום שיפוטו בצורה ניכרת ואינו מסוגל לקבל החלטה מושכלת בעניינו.

מטרת מאמר זה היא סיכום הישגי מערך בריאות הנפש הצבאי בישראל בשנים האחרונות בתחומי עיסוקו העיקריים: הכשרת המשרתים במערך, בהם אנשי המקצוע הייחודי "קב"ן" ("קצין בריאות נפש"); המיון הנפשי – לקראת ובמהלך סוגי השירות; הטיפול הייחודי הניתן לחיילים, נגדים וקצינים לאורך השירות, ולנפגעי תגובות קרב (ת"ק) אף אחריו; התפתחות הידע ויישומו באבחון, בטיפול ובמניעה של תגובות הקרב; המלחמה המתמשכת בהתאבדויות בצה"ל; הישגי המערך במניעת אשפוזים פסיכיאטריים; וכן השתתפות במחקר ובפיתוח גישות טיפוליות חדישות.

בכתיבת "סיכום ביניים" זה התבססנו – ארבעת ראשי מחלקת ברה"ן הקודמים – על ניסיונם של מאות רבות של מטפלים וחוקרים, אשר קידמו את מערך בריאות הנפש בצה"ל ואשר ניסיונם יסייע בהמשך התקדמותו.

ורדית שוורץ¹, מרטין שיפר-קרביץ²

¹מערך רוקחות קלינית, אגף רפואה, אסותא מרכזים רפואיים, ²היחידה לניהול סיכונים ובטיחות הטיפול, אגף רפואה, אסותא מרכזים רפואיים

בדו"ח “To Err is Human” נקבע, כי טעויות הקשורות לטיפול בתרופות הן סוג הטעויות הנפוץ ביותר ברפואה, והן בעלות השפעות רבות ומגוונות. רבות מהטעויות התרופתיות החמורות הן תוצאה של השפעות לוואי מתרופות שניתן היה למנוע מלכתחילה, אשר כ-20% מהן מסכנות חיים.

רוקחות קלינית מבוססת בעולם כשירות רוקחי מוביל המשפר את איכות הטיפול מזה כ-30 שנה. הניסיון המצטבר בעולם מצביע על שיפור איכות הטיפול, שיפור בטיחות המטופל ותועלת כלכלית. יתרונות השירות כוללים מספר תחומים של רוקחות קלינית, שנקשרו לירידה בתמותת מטופלים בבתי החולים, הפחתת טעויות בטיפול התרופתי ויחס עלות-תועלת מיטבי.

הבנות אלו הביאו להגדרת והרחבת מערך הרוקחות הקלינית בבתי החולים, כאשר במקביל לתוכנית ההתערבות הפרטנית בכל מחלקה, הוחל בפרויקט משותף למערך לרוקחות קלינית וליחידה לבטיחות הטיפול למטרת שיפור איכות ובטיחות הטיפול בתרופות.

מטרות ויעדים: יצירת תוכנית משותפת לניהול סיכונים ורוקחות קלינית, לצורך שיפור איכות ובטיחות הטיפול בתרופות, תוך זיהוי מגמות, כשלים פוטנציאליים ונקודות תורפה בכל הנוגע לטיפול בתרופות.

שיטות: נערך אפיון התהליך, נקבעו הפרמטרים הנדרשים לניטור/מעקב והוגדר אופן הפעולה. הוגדרו נתונים המחייבים התערבות רוקחית (התאמת מינון, הוריית נגד, תגובות בין תרופתיות, השפעות לוואי, ניטור מעבדה ועוד), נבנה דו"ח משותף מחשבי המתבסס על נתונים קליניים של מטופלים,  נערך מעקב יומיומי הכולל ניתוח, פילוח, כימות והבנת סוגי ההתערבויות הרוקחיות (התערבות רוקחית היא ייעוץ מתועד בכל אחד מהפרמטרים שהוגדרו לעיל), סוכמו והוצגו ההתערבויות בדו"ח יומי והוערכו על ידי מספר גורמי בקרה (בקרת ביצוע ואיכות, איסוף נתונים), ובוצע פילוח וכימות הנתונים על בסיס התרעות נבחרות לאיתור מגמות ברות התערבות.

תוצאות: בין מרץ 2013 לפברואר 2014 נבדקו 14,499 רשומות רפואיות בבית החולים אסותא רמת החייל. בפילוח איכותי של סך הרשומות שנבדקו, ב-16% בלבד מהרשומות שנבדקו בוצעה התערבות רוקחית פעילה לפי הפרמטרים שהוגדרו, כאשר התערבויות בעלות פוטנציאל סיכון גבוה, כגון כפילות טיפולית, קיום הוריית נגד ומתן תרופה חרף תיעוד רגישו,  נצפו בשכיחות נמוכה מאוד והן מהוות פחות מ-2% מסך הפעילות הרוקחית.

דיון ומסקנות: מיזם משותף זה משקף תמונת מצב עדכנית מתוך מציאות העבודה הקלינית המתבצעת בבית החולים, נשען על פלטפורמת פעילות קיימת ומאפשר גיבוש תוכנית התערבות לטובת שיפור איכות ובטיחות הטיפול בתרופות.

זהר רובינשטיין^1,2, יעקב פולאקביץ³, בלה בן גרשון³, גדי לובין⁴, ירון בר-דיין⁵

¹בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²מערך בריאות הנפש, מחלקת הרפואה, פיקוד העורף, צה"ל, ³שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, ⁴מחלקת בריאות הנפש, צה"ל, ⁵אוניברסיטת בן גוריון

בעבודה זו, מדווח על הטיפול באזרחים נפגעי דחק וחרדה שנחשפו להתקפות הטילים במלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006. נכללו אותם אזרחים שטופלו במרכזי הדחק שהוקמו אד-הוק, בשיתוף פעולה בין מערך בריאות הנפש של מחלקת הרפואה של פיקוד העורף לבין שירותי בריאות הנפש של משרד הבריאות והאגף לשעת חירום.

תוצאות: 536 נפגעים נתקבלו במרכזים, מהם 18 הועברו לבתי חולים בגלל פגיעות גופניות, ואילו האחרים שוחררו תוך 4-2 שעות של טיפול אינטנסיבי על פי פרוטוקול התערבות. תסמיני הנפגעים נעו בין חרדה (90%), פחד (7%), הסתגלות (2%) והפרעות שינה (1%). סל הטיפול כלל שיחות (80%), ונטילציה (9%), הרפיה (3%), התערבויות לא מילוליות (3%), סיפוק צרכים בסיסיים (1%), ופינוי לבתי חולים (3%). מצאנו שתגובת דחק חדה (Acute stress reaction) וחרדה היו התופעות השכיחות ביותר בעקבות התקפת הטילים על האוכלוסייה האזרחית.

מרכזי הדחק הצליחו לספק מענה וטיפול מיידי לרוב הנפגעים, ומנעו את הצורך לפנותם לחדרי המיון של בתי החולים באזור. בכך הם אפשרו לחסוך באמצעי פינוי בזמן ההפגזות והפחיתו את העומס על בתי החולים.

המלצות: בעקבות ניסיון זה, אנו ממליצים שהמוכנות לאירועים כגון אלו ולאירועי אסון אחרים – הגורמים לשיעור גבוה של פגיעה נפשית – תמוקד בהפעלת מרכזי דחק קהילתיים דוגמת אלו שהוקמו במלחמת לבנון השנייה.

גדי לובין¹, טלי וישנה², משה קוטלר^2,3

¹ענף בריאות הנפש, צה"ל, ²המרכז הרפואי באר-יעקב, נס-ציונה, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

התאבדות היא מעשה טרגי, קיצוני וחריג, המעורר רגשות עזים. רופאים, פסיכולוגים, סוציולוגים, משפטנים, אנשי רוח ואחרים עוסקים בניסיון להתחקות אחר הגורמים לאובדנות, מתוך אמונה כי מציאתם תעזור להשפיע על שיעורה.

מיכלול ההקשרים הסיבתיים לאירוע אובדנות הוא מורכב ומגוון. לעמדה הערכית בסוגיית האובדנות בחברה שאליה משתייך האדם השפעה על עמדתו כלפי המימוש של מעשה אובדני. קשת העמדות בחברות שונות נעה בין גישה אוהדת הרואה בדבר מעשה נאצל, שבה שיעור האובדנות גבוה, לבין גישה הרואה באובדנות אירוע הראוי לביקורת קיצונית ואף לענישה. בחברה זו שיעור ההתאבדויות נמוך יותר. ההתייחסות החברתית להתאבדות קשורה, מטבע הדברים, גם לשאלת הכתובת האחראית לאירוע, בהיבט המוסרי, הציבורי והחוקי. האם עיקר האחריות מוטלת על החלל עצמו, או שזו מונחת על כתפי החברה ושליחיה (המטפלים), אשר הראו לכאורה אטימות לאיתותי אזהרה ונכשלו במניעה.

מועלית בסקירה זו הצעה להתייחסות מקצועית, תרבותית, ציבורית, חוקית ופסיקתית המשמרת את ממד האחריות האישית של אדם על מלוא הכרעותיו האישיות, ובכלל זה ההכרעה הקשה הבוחרת בחידלון, אשר נמנעת משיפוט ערכי ומביקורת על החלל. גישה כזו עשויה לצמצם שיעורי התאבדויות גבוהים יותר שלהם תורמת עמדה נייטרלית המסירה ממד אחריות אישית מהחלל.

בחלקו השני של המאמר ובהקשר ישיר אליו, אנו מתרכזים במעמד החוקי של המעשה האובדני, כפי שבא לידי ביטוי בחוק לטיפול בחולי נפש. זאת מתוך הנחה שרוח החוק והפסיקה המבטאים מטבעם את עמדת החברה, עשויים גם להשפיע על מגמות ותהליכים בתוכה. לפיכך, שינוי או תיקון החוק עשוי להיות בעל סיכוי להשפיע על הגישה כלפיה ועל היקף התופעה בטווח הארוך.