חנן טאובר
המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי קפלן, רחובות
הרופאים האורתופדים הראשונים בארץ ישראל המנדטורית טיפלו בעיקר בבעיות במערכת השריר-שלד באופן שמרני. טראומה כולל שברים טופלה על ידי הכירורגים הכלליים. המנתח האורתופדי המודרני הראשון היה ד"ר ארנסט ספירא, שעלה ארצה מצ'כוסלובקיה והקים שירות אורתופדי בבית חולים בילינסון ובמירפאת זמנהוף בתל אביב. בשנת 1948 הוא עבר לתל השומר, והקים שם מחלקות לאורתופדיה ומרכז לשיקום כולל לנפגעי חוט שדרה ולקטועי גפיים. במקביל, נפתחה מחלקה נוספת לאורתופדיה בתל השומר, בהנהלתו של ד"ר שמואל אריה וייסמן, שעזב בשנת 1961 והקים את המחלקה לאורתופדיה בבית חולים איכילוב, ונתמנה לראש החוג לאורתופדיה הראשון בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1955 פתח ד"ר מאיר מייקין את המחלקה לאורתופדיה בבית חולים הדסה בירושלים והקים את בית החולים אלי"ן לילדים נכים. בשנת 1951 נפתחה מחלקה לאורתופדיה בבית החולים אסף הרופא בראשותו של ד"ר אנטול אקסר. במחלקה זו רוכזו רבים מנפגעי מגיפת הפוליו משנות החמישים של המאה העשרים, טופלו ושוקמו שם. מרבית הדור הבא של מנהלי המחלקות לאורתופדיה בארץ ישראל היו חניכים של ארבעת הרופאים הללו. פריצות דרך חשובות בכירורגיה האורתופדית היו בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה. הטיפול בשברים, שהיה רובו ככולו שמרני, הפך לטיפול לפי עקרונות ה-AO, תחילה מיפרק הירך ולאחר מכן מיפרק הברך, שבוצעו ברוב המחלקות לאורתופדיה בישראל. במקביל הובאו טכניקות חדשות לניתוחי עמוד השידרה. מוזכרים במאמר זה הרופאים שתרומתם להתפתחויות הללו הייתה מכרעת. התפתחות נוספת היתה גיבושה של הכירורגיה של היד, מהלך שהובל על ידי ד"ר איזידור קסלר – מנתח יד בעל שיעור קומה בינלאומי.