אנשי סגל במרכזים רפואיים אינם חסינים בפני מחלות, ושיעור התחלואה בקרב הסגל הרפואי, הסגל המנהלי וכוח העזר אינו נופל מזה של האוכלוסייה הכללית. למעשה, יש עדויות לכך שבמקצועות מסוימים עולה שיעור התחלואה על פני זה הכללי עקב חשיפה לסיכונים סביבתיים, דוגמת רעלנים או קרינה. כיצד מתמודדים אנשי הסגל כשהם בצד השני של המתרס, דהיינו כמטופלים, לאחר שלקו במחלה כלשהי? לפתע, מקום העבודה, שבו תפקדו בצורה מיטבית ותרמו לבריאות ציבור המטופלים, הופך למקום אשפוז או טיפול מתמשך. הם מתנתקים מהמחלקה, מהמשרד או מהמעבדה, מחברי הצוות שאיתם שיתפו פעולה שנים רבות, לאחר שהתפתחו יחסי עבודה, ידידות והערכה הדדית, על בסיס הישגים מקצועיים והתנהגות חברית. עתה הם מגיעים ליחידת טיפול, למחלקת אשפוז, למרפאת חוץ או לאשפוז יום, והם מצטרפים לתור של מטופלים, פוגשים אנשי צוות שאינם מוכרים, וחשופים ככל האדם לחדירה לפרטיות, בעוד שהרקע המקצועי שלהם אינו בבחינת שיקול כלשהו. אומנם לעיתים יש היכרות בין איש הסגל לבין המטופל, לעיתים מגיע המטופל כשהא מצויד בתג הנושא את שמו ואת מקום עבודתו, ולעיתים נוצר קשר בין מנהלי היחידות כדי לשפר את היחס האישי למטופל, אך כל זאת אינו משפיע עניינית על הטיפול ועל תוצאותיו.