תוצאת חיפוש

הקדמה: קריש דם נישא בחלל העורק Free-floating thrombus – FFT)) מוגדר כקריש דם מוארך המחובר לדופן העורק, בזמן שמתקיימת זרימת דם מסביב לחלקו הרחיקני. מצב זה אחראי ל-1.3% מכלל המקרים של שבץ מוחי איסכמי (ischemic stroke). 

גורמים אפשריים: מצבי קרישיות יתר, היריון מחלות דלקתיות, ממאירות וטרשת עורקים. במחקרנו מובאת סדרת פרשות חולים שטופלו תרופתית בעקבות תסמיני שבץ מוחי וממצא של קריש דם נישא בעורק התרדמני. מובאת בנוסף סקירת ספרות בנושא.  

פרשות חולים: אנו מציגים ארבעה חולים עם תסמיני שבץ מוחי ("אירוע מוחי") כתוצאה של  קריש דם נישא בעורק התרדמני אשר טופלו בנוגד קרישה בלבד או במשלב תרופתי של נוגד קרישה עם נוגד איגור טסיות דם. בכל החולים לא ננקטה התערבות פולשנית. לאחר הטיפול לא נצפתה הישנות של שבץ איסכמי תוך 30 ימים, ובבדיקת דימות חוזרת הודגמה התמוססות מלאה של קריש הדם.

דיון: סקירת הספרות שערכנו כללה 20 מאמרים בהם 349 חולים שסבלו מאירוע מוחי איסכמי כתוצאה מקריש דם נישא בעורק התרדמני החוץ-גולגולתי.  הגיל הממוצע היה 57.89 שנים, מתוכם כשליש  היו נשים. מתוכם 272 (78%) טופלו תרופתית ונכללו במחקר. רוב החולים (146,  53%) טופלו בנוגד קרישה, שליש טופלו בנוגד איגור טסיות דם (44, 16.2%) חלק מהחולים טופלו במשלב תרופתי ומיעוטם (2.2%) טופלו בתרומבוליזה (המסת פקיק) תוך-ורידית. בתוך 30 ימים, שיעור של 8.1% (22) מהחולים חוו שבץ מוחי (אירוע מוחי) חוזר. הנחיות האגוד האירופי לניתוחי כלי דם (ESVS) משנת 2023 תומכות בטיפול בנוגדי קרישה במטופלים עם שבץ מוחי חריף משני לקריש דם בעורק התרדמני, ושקילת התערבות פולשנית אם התסמינים נשנים במהלך טיפול בנוגדי קרישה. מיעוט מהחולים המדווחים גורם לרמת הוכחה נמוכה, ולכן קבלת ההחלטות הטיפוליות מתבססת על האטיולוגיה, האירועים החוזרים, פרק הזמן מאז הופעת השבץ, גודל האוטם, מיקום הקריש, ותוצאות של בדיקות דימות עוקבות.

לסיכום: הטיפול התרופתי הכולל נוגד קרישה עם וללא תוספת של  נוגד איגור טסיות דם  בעל  תוצאות מבטיחות  במניעת הישנות תסמינים מוחיים והתמוססות קריש נישא בעורק התרדמני. שיעור הסיבוכים המדווח בספרות של הישנות או דימום מוחי נמוך מ-10%. נדרשים מחקרים עוקבים פרופסקטיביים על מנת ליצור הנחיות בעלות תוקף מחקרי חזק.

היצרות מסתם אב העורקים היא אחת המחלות השכיחות ביותר בתחום הקרדיולוגיה, אשר עלולה להוביל לתחלואה ותמותה אם אינה מטופלת בזמן. מאז הוצגה לראשונה בשנת 2002, השתלת מסתם אב העורקים בצנתור (transcatheter aortic valve omplantation – TAVI) חוללה מהפכה בטיפול במחלות מסתמי הלב, כאשר היא מציעה חלופה פחות פולשנית לניתוח המסורתי, ומספקת פתרון עם תוצאות מצוינות למטופלים ברחבי העולם. עם השנים, נצבר ניסיון קליני משמעותי בביצוע הפעולה, אשר הוביל לירידה ניכרת בשיעורי הסיבוכים שלה ובשיפור התוצאים הקליניים.

העלייה במספר החולים הזקוקים לטיפול זה יצרה צורך בהרחבת יכולת צוותי הרפואה לספק טיפול הולם לאוכלוסייה זו, במיוחד לנוכח זמני המתנה ארוכים, הגורמים לשיעור תמותה גבוה יותר בקרב הממתינים. במרכזים עם מחלקת ניתוחי לב יש יכולת ניתוח חירום קיימת. אולם כיום, טכנולוגיות חדשות והפחתת שיעור הסיבוכים מאפשרות את ביצוע TAVI גם במרכזים שבהם לא קיימת מחלקת ניתוחי לב, בתנאי שיש שיתוף פעולה עם מרכזים רפואיים קרובים המספקים תמיכה כירורגית.

מאמרנו הנוכחי עוסק בהערכת האפשרות לבצע פעולות TAVI במחלקת קרדיולוגיה ללא מחלקת ניתוחי לב באתר. התקדמות טכנולוגית ושיפורים טכניים במהלך השנים צמצמו את שיעור הסיבוכים, ונתונים עדכניים מראים כי ביישום גישה זו, זמני ההמתנה התקצרו מבלי לפגוע בתוצאות הקליניות. בנוסף, ניסיונם של המרכזים שנקטו בגישה זו הוכיח כי התוצאות הקליניות אינן נפגעות, במיוחד כאשר הצוותים מנוסים ומבצעים בקפידה את הפרוצדורה.

במרכז הרפואי מאיר, שלא קיימת בו מחלקת ניתוחי לב, נרשמו תוצאות חיוביות בקרב 149 מטופלים שעברו את פרוצדורת  TAVI. במהלך תקופת המעקב, לא נרשמו מקרי תמותה או ניתוחי חירום, והמקרים הבודדים של סיבוכים טופלו באופן שמרני. תוצאות אלו תומכות בהנגשה של  פרוצדורת TAVI במרכזים דומים.

הקדמה: לאורך תשעת חודשי ההיריון, אישה עם סוכרת היריון (Gestational Diabetes – GDM) צפויה לחגוג חגים, מצב המקשה על ההתמודדות עם הסוכרת ועלול לשנות את שגרת איזון הגלוקוזה. הנחנו ששינויים אלו בהומאוסטזיס של הגלוקוזה בקרב נשים שיולדות בשבוע הראשון שלאחר חג, עלולים להוביל לשכיחות גבוהה יותר של היפוגליקמיה בילוד.

מטרות: לבדוק האם לידה בשבוע הראשון שלאחר חג עשויה להיות קשורה להפרעה בהומאוסטזיס הגלוקוזה, ולהוביל לשיעור גבוה יותר של היפוגליקמיה בילוד.

שיטות מחקר: מחקר רטרוספקטיבי שנערך במרכז רפואי שלישוני בין השנים 2007–2023. המחקר כלל נשים עם היריון יחיד במועד שאובחנו עם GDM. הנשים סווגו לשתי קבוצות: אלו שילדו בשבוע הראשון שלאחר חג (קבוצה 1) ואלו שילדו בזמנים שאינם קשורים לחגים (קבוצה 2). התוצא העיקרי היה שכיחות היפוגליקמיה בילוד (רמת גלוקוזה פחות מ-40 מ"ג/ד"ל ב-24 השעות הראשונות לחיים).

תוצאות: נותחו 332 מקרי GDM בקבוצת המחקר ו-3,179 מקרי ביקורת. מאפייני הבסיס הדמוגרפיים של האוכלוסייה הנחקרת כללו רוב של סוכרת היריון המאוזנת באמצעות תזונה בלבד (85%), כאשר רמות הגלוקוזה הממוצעות בדם נשמרו סביב 100 מ״ג/ד״ל לאורך הלידה. משתנים כגון מדד מסת הגוף (BMI), גיל ההיריון בלידה, משקל הלידה, לרבות מקרים של מקרוזומיה, וכן מין הילוד – היו דומים בהשוואה בין הקבוצות. שיעור ההיפוגליקמיה אצל היילוד לא היה שונה בין שתי הקבוצות, והגיע ל-3.3% ‏בקבוצת המחקר ול-4.9% ‏בקבוצת הביקורת (p=0.19). גם רמות הגלוקוזה הממוצעות בדם היילוד במחלקת הילודים היו דומות בין הקבוצות - ‎63 ± 10.1 לעומת ‎63.2 ± 10.9, בהתאמה (p=0.95). כתוצא משני, נשים עם GDM שילדו בתוך שבוע מחג סבלו משיעור גבוה יותר של קרעים פרינאליים מדרגה שלישית או רביעית בהשוואה לנשים שילדו בתקופות שאינן קשורות לחגים – 1.8% לעומת 0.8%, בהתאמה (p=0.04).

מסקנות: הממצאים מצביעים על כך שחגים הסמוכים למועד הלידה אינם משפיעים לרעה על תוצאי הילוד בנשים עם GDM.

לסיכום: ניהול GDM בתקופות חגים עשוי להיות מאתגר, אך לידה בסמיכות לחגים אינה מעלה את הסיכון להיפוגליקמיה בילוד.

מטופלת בת 73 שנים הגיעה לבדיקת CT חזה, בטן ואגן, בהזרקת חומר ניגוד באופן אמבולטורי, בעקבות תלונות על ירידה במשקל, כדי לשלול תהליך תופס מקום. בבדיקה זו אובחנה בתירה (דיסקציה) של אבי העורקים מסוג Stanford A. פרשת חולה זו מדגימה ממצא אקראי של בתירה ממושכת של אבי העורקים במטופלת ללא תסמינים.

גבר בן 75 שנים הגיע לחדר מיון עם כאבי בטן תחתונה, עצירות לצד יציאה דמית כהה. בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת (CT) חשפה עיבוי דופן החלחולת (רקטום) עם התנקבות (פרפורציה) אחורית והצטברות צואה באזור הפרה־סקראלי, מצב שהוביל לאבחנה של דלקת כרכשת (קוליטיס) סטרקורלית עם התנקבות החלחולת, שטופלה בניתוח וביצירת קולוסטומיה זמנית.

הקדמה: החיפוש אחר השיטה המיטבית (האופטימלית) להבשלת צוואר הרחם במהלך לידה נותר נושא לוויכוח מתמשך.

מטרות: מחקר זה נועד לקבוע את שיטת הבשלת צוואר הרחם היעילה ביותר בהתבסס על התוויות עובריות.

שיטות מחקר: מחקר עוקבה רטרוספקטיבי שנערך במרכז שלישוני יחיד (2010-2021). המחקר כלל נשים מבכירות עם ציון בישופ של ≤ 6 ומצג ראש שעברו השראת לידה עקב התוויות עובריות (כולל דופק לב עוברי לא ברור). המשתתפות סווגו בהתאם לשיטת הבשלות הצווארית שבה נעשה שימוש: פרוסטגלנדין (PGE2) E2 או צנתר דו בלוני (catheter ripening balloon).

תוצאות: סך הכול נכללו 716 נשים מבכירות, כאשר 462 (64.53%) עברו השראה באמצעות PGE2 ו-254 (35.47%) עברו השראה באמצעות צנתר דו בלוני. משך הזמן מהשראת לידה ללידה היה דומה עבור השראות פרמקולוגיות ומכניות – 25 ) 41-15) לעומת 26 (39-20) שעות (p=0.34) שיעורי כוריואמניוניטיס וקרעים פרינאליים אימהיים מתקדמים היו נמוכים יותר עם PGE2 בהשוואה לצנתר דו בלוני (3.5% לעומת 7.1%, ,p=0.021 ו- 2.2%לעומת 5.1%, p=0.034,  בהתאמה). לא נצפו הבדלים משמעותיים אחרים, כולל תוצאות ילודים.

מסקנות: אף אחת מהשיטושת להשראת הלידה לא הדגימה עליונות כוללת מבחינת יעילות או תוצאות ילודים. שתי השיטות השיגו יעילות דומה, אם כי PGE2 הציג פרופיל סיכון אימהי נמוך יותר.

דיון: המחקר מצא יעילות דומה להבשלת צוואר הרחם בין PGE2 לצנתר דו בלוני בהשראת לידה עקב התוויות עובריות בנשים מבכירות, ללא הבדל בזמן עד ללידה או בניתוחים קיסריים. עם זאת, PGE2 הדגים שיעורים נמוכים יותר של כוריואמניוניטיס וקרעים פרינאליים מתקדמים, אשר מצביע על פרופיל בטיחות אימהי  (maternal safety profile) טוב יותר טוב יותר לאם.

סיכום: בנשים מבכירות עם צוואר רחם לא בשל והתוויות עובריות להשראת לידה, PGE2 וצנתר דו בלוני יעילים במידה דומה. יחד עם זאת, PGE2 נמצא קשור בסיכון נמוך יותר לסיבוכים אימהיים כמו כוריואמניוניטיס וקרעים פרינאליים מתקדמים, ולכן עשוי להיות מועדף.

גבר בן 85 שנים עבר ניתוח לקיבוע חוליות בשל שבר דחיסה בעמוד השדרה, אך לאחריו סבל מכאבי גב עזים, מקוצר נשימה ומתסמינים קרדיו-ריאתיים. מצבו הוביל לבירור נוסף, שחשף יציאת ברגים וחשד להיווצרות תסחיף ריאתי עם ממצא חריג של חומר צמנט שהגיע לכלי הדם של הריאות והוורידים.

מדווח במאמרנו על מטופל בן 72 שנים שפנה לחדר מיון עקב תלונה ממושכת של כאבי גב שנמשכו כ-5 שבועות. בעקבות מגמת החמרה במצבו, החולה אובחן עם דיסקיטיס בשילוב אוסטאומיאליטיס, שנזקק בגינה לניתוח עקב החמרה תחת טיפול אנטיביוטי.

גבר בן 66 שנים פיתח הפרעת בליעה עקב לחץ חיצוני על הוושט שנגרם על ידי עורק תת־בריחי שמאלי לקוי (אברנטי). ליקוי זה הוא חלק ממום מולד נדיר בקשת הוותין הימנית, שאובחן באמצעי דימות מתקדמים.

הודגמה טבעת וסקולרית לא שלמה, אחת הווריאציות של קשת ותין ימנית, אשר לרוב אינה תסמינית אך עלולה לגרום לתסמינים במבוגרים, במיוחד פרע בליעה (דיספגיה), כפי שהודגם בפרשת חולה זה.

גבר בן 61 שנים עם רקע קרדיווסקולרי מורכב ומחלת כליות כרונית, אושפז עם STEMI קדמי ובמהלך צנתור נמצאו חסימות חמורות במספר עורקים כליליים. החולה טופל ב-PCI ובהמשך עבר ניתוח מעקפים דחוף. יום לאחר הניתוח פיתח כאבי בטן חדים (אקוטיים), וב-CTA הודגמה פקקת ב-SMA עם איסכמיה של המעי הדק –  מצב שטופל בכריתה בניתוח ובתרומבוקטומיה.

גבר צעיר עם רקע של יתר לחץ דם ואנגיומיוליפומה ידועה של הכליה, פיתח דימום סב-כלייתי משמעותי עם תמונה קלינית של כאב עז, המטוריה ודלקת בשתן, ככל הנראה בעקבות הכנסת צנתר (סטנט) לשופכן.

מטופלת בת 74 שנים עם רקע של תסמונת קוגן, הגיעה למחלקתנו עם עכירות דו-צדדית בקרנית שהחמירה במשך שנים רבות עד לירידה ניכרת בחדות הראייה בעינה הימנית, בנוסף לתסמינים חוץ-עיניים כמו פגיעה קשה בשמיעה. לאחרונה, המטופלת נותחה על ידינו בניתוח משולב של השתלת קרנית מלאה וירוד (קטרקט), שהוביל לשיפור משמעותי בראייה בעין ימין. 

תסמונת קוגן היא מחלה מערכתית פרוגרסיבית עם פוטנציאל לפגיעה חמורה בראייה. אבחנה נכונה של מחלה נדירה זו היא מאתגרת ונעשית על דרך השלילה. ניתוח השתלת קרנית בשלבים מתקדמים של המחלה יכול לשפר משמעותית את ראייתם של הלוקים במחלה זו.

מדווח במאמר זה על מטופלת בת 72 שנים, עם רקע של יתר לחץ דם ויתר שומנים בדם. מתלוננת מזה שלושה שבועות על מספר אירועים חולפים של חולשה ונימול בפלג גוף ימין, אשר חלפו עצמונית לאחר מספר דקות.

נער בן 15 שנים, בריא, התלונן על עייפות, חולשה וגרד חדשים במשך חודש. בבדיקות מעבדה נמצאה הפרעה  כולסטטית באנזימי הכבד, ובסקירת על-שמע (אולטרסאונד) הודגמו ממצאים המחשידים למחלת כבד כרונית חסימתית (PSC), שאוששה בבדיקת MRCP.  בירור נוסף העלה דלקת כרכשת מכייבת (Ulcerative Colitis – US) והנער הופנה בעקבות זאת לטיפול ומעקב.

מחלות קרנית הן מהסיבות המובילות בעולם לעיוורון הפיך הניתן לטיפול. השתלת קרנית מתורם היא הטיפול המוצלח ברוב המטופלים. עם זאת, במקרים מסוימים שבהם השתלת קרנית צפויה להיכשל, החלופה היחידה לשיקום הראייה היא השתלת קרנית מלאכותית. הקרנית המלאכותית עשויה גם להציע פתרון למחסור העולמי בקרניות מתורם. עם זאת, לקרניות המלאכותיות הקיימות כיום אתגרים רבים, כולל מורכבות ניתוחית הדורשת מיומנות ומשאבים וכן סיבוכים ייחודיים. למרות שהוצעו לאורך השנים מספר קרניות מלאכותיות, שני שתלים עיקריים נמצאים בשימוש הקליני כיום. הראשון, ה-Boston keratoprosthesis, המורכב מלוח קדמי עם חלק אופטי מרכזי, לוח אחורי, וכפתור תורם קרנית ביניהם, הנתפר לגדם קרנית המטופל. השני, ה-Osteo-odonto-keratoprosthesis, מעגן שתל אופטי סינתטי ברקמה ביולוגית של עצם השן. ההוריות (אינדיקציות), טכניקות הניתוח ופרופיל הסיבוכים של שני השתלים הם שונים, ויפורטו בסקירה זו. פעילות ענפה בתחום המחקר והפיתוח ממשיכה להתקיים לשיפור הנגישות והביו-אינטגרציה של קרניות מלאכותיות באמצעות פיתוחים טכנולוגיים חדשים המובאים בסקירה זו.