תוצאת חיפוש

ארנון אפק

הנהלת המרכז הרפואי שיבא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הסביבה שבה פועלת המערכת הרפואית משתנה והולכת. בתחילת המאה העשרים יכלו הרופאים להסתייע בכלל החידושים הטכנולוגיים על מנת להעניק לחולים את הטיפול הרפואי המתקדם ביותר. ההחלטה הרפואית התבססה אז על שיקולים מקצועיים בלבד. צורכי הבריאות המאמירים סופקו על ידי העלאת ההוצאה הלאומית לבריאות. התקופה הרומנטית ברפואה ביטאה את התפיסה של המקצוע כאוטונומי, בעוד ששיקולים כלכליים, משפטיים ותקשורתיים נתפסו כבלתי ראויים.
 

יהושע שמר

עורך משנה של עיתון "הרפואה" וראש בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

אסונות המוניים מתרחשים ברחבי העולם על ידי פגעי טבע, מעשה אדם, תאונות או פעולות טרור, וגורמים לפגיעות קונבנציונאליות (כמו נפגע מלחמה, רעיות אדמה, אסונות טבע) ושאינן קונבנציונאליות (כמו מגפות, וכן פגיעות מחומרים כימיים, מדברים ביולוגיים או מחומרים רדיואקטיביים).

שמואל ח' שפירא^1,2, שלמה וינקר^3,4, אהוד רזין¹, נחמן אש³

¹הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים, ²בית החולים האוניברסיטאי הדסה, ³חיל הרפואה – צה"ל, ⁴הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב

הקמתו של מסלול צבאי לרפואה בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, מהוות הזדמנות להעשיר את תוכנית הלימודים בתכנים הרלוונטיים להכשרתם של רופאים צבאיים. נושאים כמו רפואת על-לחץ, הפיזיולוגיה של תת-לחץ, הטיפול הרפואי באירועי טרור מרובי נפגעים והגישה לטיפול בנפגעי לוחמה לא קונבנציונלית – כל אלה הם רק כמה דוגמאות לנושאים שיתווספו לתוכנית הלימודים הרגילה של הפקולטה לרפואה.

סתוית א’ שלו¹, צבי בורוכוביץ², יואל זלוטוגורה³

¹המכון לגנטיקה, מרכז רפואי העמק, עפולה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ²מכון שמעון וינטר לגנטיקה של האדם, מרכז רפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ³המחלקה לגנטיקה קהילתית, משרד הבריאות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

העיסוק בגנטיקה במדינת ישראל כולל מגוון רחב של תחומים, בין היתר בתחום החקלאות, המזון, הלבוש, הביוטכנולוגיה, התרופות (פרמקוגנטיקה), הפלילים וכמובן הרפואה. בסקירה זו ההתייחסות היא בעיקר לעיסוק בגנטיקה הרפואית. רוב המחלות הגנטיות נדירות, ועל פי הגדרתן הסיכון להיארעותן גדול מ-1 לכל 50,000 לידות חי. עמותות הורים וקבוצות תמיכה רבות טוענות זה מכבר, כי ההסתייעות בטכנולוגיה על מנת לאתר תחלואה במהלך ההריון גורמת למניעת לידתם של תינוקות בעלי שונות וחריגים. מצב כזה מביא לטענתן את הפרטים הלוקים להיות נדירים אף יותר. בהנחה כי השונות היא זו שמניעה את העולם, סביר כי מניעת השונות עלולה לעצור אותו. יתרה מכך, עצירת השונות עלולה לגרום לכך שהתייחסות האוכלוסייה הכללית וראשיה אל פרטים נדירים אלו תהא קטנה מאוד. מידת רצון החברה להשקיע ברווחתם ובטיפול של פרטים מעטים אלו תקטן, וההשקעה במחקר מחלות אלו תקטן או תופסק כליל. פרטים אלו יהפכו להיות מנודים מכל הבחינות האפשרויות, כולל מבחינה רפואית, סוציאלית ומשפטית.

העיסוק בגנטיקה רפואית במדינת ישראל החל כבר בשנות החמישים, על ידי רופאים מדיסציפלינות שונות, והגירוי לעיסוק זה נבע מהשונות הרפואית הרבה שהתגלתה באוכלוסייה הכללית בעקבות גלי העלייה הגדולים מכל קצווי התבל. עם השנים הפך העיסוק בגנטיקה רפואית בישראל ובעולם נחלתם של מומחים לגנטיקה רפואית.

המטרות בסקירה הנוכחית הן להציג את ההיסטוריה של הגנטיקה הרפואית בארץ ישראל, להתייחס לגנטיקה של האוכלוסיות השונות ולדרכי המניעה של מחלות גנטיות בישראל באוכלוסיה הכללית, במהלך ההריון ובילודים, ולהציג בדיקות גנטיות טרום השרשה.

ורד מולינה חזן¹, רן בליצר^{1, 2},  איתמר גרוטו^{1, 3}, סלמאן זרקא^{1, 4, 5}, עומר אנקול^{1, 6}, יעל בר-זאב¹, חגי לוין^{1, 3, 7}, נחמן אש⁸

¹ענף בריאות הצבא, מיפקדת קצין הרפואה הראשי, צה"ל, ²המחלקה לאפידמיולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ³ שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים, ⁴חיל הרפואה, פיקוד הצפון, צה"ל, ⁵בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה, ⁶המחלקה למינהל בריאות, בית הספר למדעי הבריאות, מרכז אוניברסיטאי אריאל, ⁷המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ⁸חיל הרפואה, משרד קצין רפואה ראשי, צה"ל

שפעת פנדמית היא אחד האתגרים העיקריים העומדים בראש מעיניהם של העוסקים במוכנות לחירום רפואי בישראל ובעולם. מצב זה מחייב היערכות מוקדמת לתחלואת יתר בשפעת וסיבוכיה, כולל עומס במרפאות הקהילה, בחדרי המיון ובבתי החולים, במקביל להיעדרות מהעבודה, כולל במערכת הבריאות. מערכת הבריאות האזרחית בישראל חזקה, ערוכה ומסוגלת להתמודד עם אתגרים מורכבים. אולם במדינות שונות ובתרחישים מסוימים ייתכן שתידרש מעורבות הצבא בהיערכות לאירוע מסוג זה. במאמר זה מתוארים התפקידים המרכזיים אשר צפויים גופים בטחוניים בכלל והצבאות בפרט ליטול במשבר מסוג זה. 

לצבאות מספר מאפיינים העשויים להוות יתרון משמעותי בעת מצב של פנדמיה של שפעת: יכולת ניהול מצבי משבר, התמודדות עם מספר רב של משימות בתנאים תת מיטביים, יתירות לוגיסטית של אחזקת מלאים ושינוע שלהם (דלק, מזון, מים), ניידות ופריסה רחבה בכל המדינה, היכולת להפעיל אנשים גם בהינתן סיכון ממשי לחייהם.

תפקידי הצבא בעת פנדמיה יכולים לכלול ניהול האירוע ברמה הלאומית, סיוע בידיים עובדות לשם שמירה על תפקוד המשק, הסתייעות במאגרים לוגיסטיים צבאיים, ניצול של ציוד צבאי למטרות אזרחיות, שמירה על הסדר הציבורי, הפעלת אמצעי בריאות הציבור כגון בידוד וסגר (לא רלוונטי ברוב המקרים בפנדמיה), וסיוע למערכת הבריאות. בנוסף, קיים צורך חיוני לשמור על כשירות הצבא לצורך הגנה על גבולות המדינה, במיוחד לנוכח אפשרות של חוסר יציבות פוליטי וצבאי במדינות שונות במצב של פנדמיה.

החל ממרץ 2009 התפשט נגיף השפעת A/2009 H1N1 ברחבי העולם, ולכן הכריז ארגון הבריאות העולמי על פנדמיה של שפעת. על פי החלטת ממשלה, עשוי ניהול האירוע לעבור למערכת הביטחון במקרה של פגישה במרקם החיים, מצב שלא נדרש עד כה באירוע הנוכחי. לנוכח חיוניות השמירה על הכשירות המבצעית, והאפשרות (שהתממשה) להתפרצויות תחלואה נרחבות ביחידות מבצעיות, מדיניות צה"ל לצמצום התחלואה מחמירה ממדיניות משרד הבריאות.

מערכות הביטחון בישראל ובעולם צריכות להיערך לאפשרות של מחלה מפושטת וחמורה יותר מהנוכחית, שתצריך מעורבות משמעותית שלהן בניהול המשק בשל שיבוש אורח החיים התקין במדינה. 

צבי פרי^1,2, דן תירוש², אורי נץ², סולי מזרחי²

¹המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן גוריון, ²המחלקה לכירורגיה א', בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

אוויר חופשי בחלל הבטן נחשב כמצב חירום רפואי. אולם קיימות הפרעות היכולות לחקות אוויר חופשי ובכך לשנות מהותית את הטיפול בחולה. אחת מהאבחנות המבדילות הנדירות היא פקלומה (Fecaloma). פקלומה היא מצב קיצוני שבו נוצר גוש צואה גדול, היכול להידמות לגוש ממאיר. תופעה זו שכיחה בגיל המבוגר. פקלומה מחייבת טיפול רפואי מיידי, שכן היא יכולה להוביל למצב חירום רפואי.

מובאת במאמר זה פרשת חולה בת 29, הלוקה בפיגור שכלי, והתקבלה בשל תלונה על הקאות ושלשולים. מספר ימים טרם התקבלותה סבלה מעצירות עם התרשמות של נפיחות בטן. החולה טופלה במוסד שבו היא שוהה באמצעות חוקן ניקוי, אך השפעתו הייתה חלקית, ולאחריו הופיעו הקאות וחום. בבדיקה שנערכה בהתקבלותה לחדר מיון נמצאה בטן תפוחה, ללא סימני גירוי הצפק. בצילום הודגמה בטן במצב חד, דהיינו, לולאות כרכשת ("מעי גס") מורחבות, עם תוכן רב וחשד לאוויר חופשי בכמות מעטה באזור הכבד מימין. עקב החשד לאוויר חופשי בבטן, נערכה בדיקת טומוגרפיה מחשבית שהודגמה בה פקלומה ענקית של הכרכשת (Colon) והפרשדון (Sigmoid colon). לנוכח זאת הוחל במתן טיפול שמרני בנוזלים דרך הווריד, במשלשלים, בחוקנים ובפירוק ידני של הפקלומה. כתוצאה מטיפול היו לחולה יציאות מרובות וחל שיפור ניכר במצבה. פקלומה (Fecaloma) היא מצב קיצוני שבו נוצר גוש צואה גדול, אשר עשוי להידמות לגוש שאתי. תופעה זו שכיחה במבוגרים. פקלומה מחייבת טיפול רפואי מיידי, שכן היא עלולה להוביל למצב רפואי מסכן חיים.

אבחון פקלומה מהווה אתגר לרופא. לצורך קביעת האבחנה ניתן, בנוסף ללקיחת ההיסטוריה הרפואית ולבדיקה הגופנית,  להיעזר בבדיקות דימות דוגמת צילומי רנטגן, טומוגרפיה מחשבית וסקירת על שמע.  

הטיפול הראשוני בפקלומה הוא לרוב שמרני, ללא ניתוח, אשר כולל מתן נוזלים לתוך הווריד, משלשלים וחוקנים. בחולים רבים נדרש גם פירוק ידני של גושי הצואה. אם הטיפול השמרני אינו מביא לשיפור, יש לשקול טיפול אנדוסקופי או ניתוח, הכולל לעיתים אף כריתה חלקית או מלאה של הכרכשת.

עידו שולט, אן מלצר, אילנה יחיאלי, אלה אופיר, יעקב בורנשטיין

מחלקת יולדות, האגף לבריאות האישה, בית חולים לגליל מערבי, נהרייה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

רקע: מרבית היולדות סובלות מכאבים לאחר לידה לדנית (Vaginal) ובמידה מרובה יותר לאחר ניתוח לחיתוך דופן ("ניתוח קיסרי"). רובן נזקקות לטיפול משכך כאב במסגרת האשפוז לאחר הלידה. כיום לא נהוג בישראל פרוטוקול אחיד לשיכוך כאב לאחר לידה.

מטרות: תיאור תמונת מצב של הטיפול הניתן כיום לשיכוך כאב לאחר לידה במחלקות היולדות בישראל, והצגת התרופות השונות, יתרונותיהן וחסרונותיהן, במטרה להוות בסיס להנהגת פרוטוקול טיפול אחיד בעתיד. 

שיטות: בחודשים יולי-אוגוסט 2008 נערך סקר טלפוני בין אחיות אחראיות של מחלקות היולדות בישראל, שבו נאספו נתונים לגבי הטיפול משכך הכאב לאחר לידה לדנית או ניתוח לחיתוך הדופן, ביולדות מיניקות ושאינן מיניקות.  

תוצאות: התקבלו פרטי התרופות שבטיפול מ-26 מחלקות ליולדות בישראל. נמצא, כי בכל מחלקות היולדות בישראל ניתן  Paracetamol בדרך פומית או במשלבי תרופות המכילים Paracetamol. בקרב 22 מתוך 26 מחלקות ניתן Dipyrone, למרות שהתרופה אינה מאושרת לטיפול בהנקה. בקרב 15 מתוך 26 מחלקות ניתן טיפול ב-Diclofenac, בעיקר לאחר לידה בניתוח לחיתוך דופן. בתשע מתוך 26 מחלקות נהוג לתת Ibuprofen לאחר לידה. בשבע מתוך 26 מחלקות מקובל לתת Tramadol. בעשרים מתוך 26 מחלקות, יולדת לאחר חיתוך הדופן מטופלת  באופיאטים, בעיקר Morphine או Pethidine. בשתיים מתוך 26 מחלקות ניתן טיפול ב-Methadone לאחר ניתוח לחיתוך דופן. 

מסקנות: הטיפול לשיכוך כאב לאחר לידה בישראל אינו אחיד בין המחלקות השונות. יש להנהיג פרוטוקול המתחשב בנתוני היולדת, בעיקר לגבי נשים מיניקות ולגבי יולדות לאחר ניתוח לחיתוך הדופן. בנשים מיניקות כדאי לנסות תחילה טיפול ב-Paracetamol או ב- Ibuprofen כקו טיפול ראשון בכאב לאחר לידה. אם טיפול זה אינו מספק, ניתן לתת טיפול קצר טווח ב-Codeine, Morphine וב-Propoxyphene כקו טיפול שני. התרופות הללו בטוחות יותר עבור נשים מיניקות בהשוואה ל-Dipyrone, Aspirin ו-Pethidine.
 

צבי פרי^1,2, מירב פלויטקל³, נועם ינקלביץ⁴, ליאור קורן⁶, ניר רוזנברג⁵

¹המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן-גוריון, ²המחלקה לכירורגיה א', ³חטיבת הילדים, ⁴מחלקת עיניים, ⁵ו-המחלקה לכירורגיה פלסטית, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ⁶המחלקה לאורתופדיה ב', המרכז הרפואי האוניברסיטאי רמב"ם

פגיעות כוויה נפוצות מאוד ופוגעות בכ-1% מהאוכלוסייה מדי שנה. הן מהוות מעמסה רצינית על מערכות הבריאות בכל רחבי העולם. בארה"ב, למעלה מ-2 מיליון בני אדם נפגעים מדי שנה מכוויות ופונים לטיפול רפואי. מתוכם, מאושפזים כ-75,000 נפגעי כוויות. תמותה ותחלואה עקב כוויות תלויים במספר גורמים: שטח הכוויה – מבוטא כאחוז משטח הגוף, עומק הכוויה, מיקום הכוויה, גיל הנפגע, רקע בריאותי קודם וחומרת הפגיעות הנלוות (במיוחד פגיעה בריאות).

שטח הכוויה נקבע על פי טבלאות מותאמות לגיל, והוא מתואר כאחוז משטח הגוף הכולל. קיימות מספר שיטות לקביעת הגודל: הפשוטה ביותר היא "חוק התשיעיות". על פי שיטה זו מחולק הגוף לאזורים, וכל אזור מתואר בכפולות של תשע (במבוגרים לדוגמה, לכל יד מיוחס שיעור של 9% משטח הגוף, ואילו לגב או לבטן מיוחס שיעור של 18% משטח הגוף).

הטיפול בפצועי כוויה הוא קשה ומאתגר לצוות הרפואי. הטיפול הראשוני בכוויה כולל הרחקה ממקור החום, אבטחת נתיב אוויר (אם מתעורר חשד לפגיעת שאיפה) והחייאת נוזלים נמרצת. קיימות שיטות רבות להחייאת נוזלים, והנפוצה ביותר מתבססת על נוסחת פרקלנד. הטיפול בעור עם כוויה מחולק לשתי גישות עיקריות: טיפול שמרני (הקפדה על חבישות נִשנות, ניקיון וטיפול אנטיביוטי), וניתוח (התערבות מוקדמת על ידי הטרייה [Debridement], כריתה משיקה וניתוחי השתלת עור). נתונים ממספר מחקרים מצביעים על ירידה בשיעורי התמותה בחולי כוויה קשים שנותחו בשלב מוקדם בהשוואה לחולי כוויה שקיבלו טיפול שמרני.

צבי שטרן, אלי מרזל, נחום גדליה

מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים

"כִּי מֶה הוֹוֶה לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ, וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ, שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת, פרק ב', כב)

רקע: בסעיף 25 בחוק זכויות החולה הוטל על כל מנהלי המוסדות הרפואיים למנות עובד שיהיה אחראי לזכויות המטופלים, ושעליו מוטל יהיה לבדוק את התלונות ולטפל בהן. החוק בא לחזק את מעמדו של המטופל אל מול ספקי השירותים. אשר על כן, רצוי שבעל התפקיד, המטפל בין היתר בתלונות מטופלים על ספקי השירותים, יפעל בעצמאות מרבית, ללא מורא וללא משוא פנים.

מטרות: עם חלוף למעלה מעשור מאז חוקק החוק ביקשו מחברי מאמר זה לבדוק: האם מונו אחראים לזכויות המטופלים כנדרש? מיהם הנושאים בתפקיד? באילו נושאים הם עוסקים? מהו המשקל היחסי של שלושת מרכיבי התפקיד כפי שהוגדרו בחוק, מסך פעולותיהם? האם הם נהנים מקיומם של מנגנונים המבטיחים את עצמאותם ואת אי תלותם במערכת הנילונה? כיצד הם תופסים את תפקידם – על רצף שבין היותם נציגי המטופלים לפי רוח החוק, או כנציגי ההנהלה?

שיטות: נערכו ראיונות אישיים באמצעות שאלון אחיד, לכל 26 מנהלי בתי-חולים כלליים במדינת ישראל ולכל האחראים לזכויות המטופלים במוסדותיהם.

תוצאות: בכל בתי החולים הכלליים מונו אחראים לזכויות המטופלים. אולם לרוב הם ממלאים תפקיד זה בנוסף לתפקידי ניהול או מטה באִרגונם. כנובע מכך, תלותם בהנהלות בתי החולים כמעט מוחלטת. בנוסף, לרשות רובם לא הועמדו אמצעים הנדרשים למילוי כל תפקידיהם לפי חוק. תפיסת התפקיד של רוב האחראים לזכויות המטופלים אינה עולה בקנה אחד עם רוח חוק זכויות החולה, שנועד לחזק את המטופל מול ספקי השירותים הרפואיים. נמצא מִתאם בין תפיסות כאלה לבין היות האחראים לזכויות המטופלים בו זמנית בעלי תפקידי ניהול נוספים ואף בכירים בהיררכיה האִרגונית, וכן לוותק שלהם במוסד ובתפקיד, אשר העצימו את הזדהותם עם האִרגון.

מסקנות: ההגנות הניתנות בחוק לנושאי תפקיד האחראים לזכויות המטופל אינן מאפשרות להם עצמאות מספקת אל מול הנהלות מוסדות הבריאות. מוצע להביא לחיזוק מעמדם העצמאי בחקיקה או בתקנות, ולהעמיד לרשותם אמצעים הנדרשים למילוי תפקידיהם על פי חוק, ובכלל זה לנושא ההדרכה וההנחיה של חברי הסגל הרפואי בנוגע לשמירה על זכויות המטופלים. יש לשאוף לכך שלא יוטלו עליהם תפקידי ניהול בנוסף לתפקידיהם כאחראים על זכויות המטופלים, וכן להגביל את משך כהונתם בתפקיד.

טומי שמואל שטייר

החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, מכבי שירותי בריאות, רמת גן

בשנה הראשונה שלאחר קום המדינה עלו ארצה כ-350,000 ניצולי שואה – כשליש מאוכלוסיית הארץ באותם ימים. דימויים הציבורי הירוד ("סבון", "אבק אדם") והגישה הציונית-חלוצית של שלילת הגולה – כל אלה גרמו להתנשאות כלפי הניצולים וזִלזול בהם. יחס המטפלים אל שארית הפליטה הושפע מהאקלים הציבורי, ובעיותיהם לא זכו לתשומת לב הראויה. 

מצב זה גרם בחלקם לטראומה נוספת – משנית. זוהי אחת הסיבות ל"קשר השתיקה". שתיקה זו נמשכה שנים רבות והפכה אותם פגיעים עוד יותר בשנות חייהם המאוחרות.

במאמר זה נסקר מצבם הנפשי המורכב של ניצולי השואה בקהילה, המאופיין בין היתר בשילוב של קשיחות ופגיעות. כמו כן, מדווח על השכיחות של הפרעת דחק בתר-טראומטית ( Post Traumatic Stress Disorder – PTSD) בקרב ניצולי השואה, מאפייניה וקשיי ההתמודדות של המטפלים עם המצב הבתר-טראומטי.

רצף האירועים הטראומטיים שחוו גרם בחלק מהניצולים לתחושת פגיעות, עלבון וחרדת חשיפה. תחושות אלה מנעו מהם במהלך השנים לתבוע את זכויותיהם, למרות שהתנהגות זו נחשבת נורמטיבית בחברה הישראלית.   

ההתעניינות וריבוי המחקרים בנושאי השואה ובניצולי השואה גדלים ככל שמספרם של הניצולים החיים קטן וככל  שמתרחקים בזמן מזוועות אותה מלחמה. במאמר הנוכחי מובאת המלצה ליישום מדיניות של אפליה מתקנת במערכת הבריאות ביחס לניצולי השואה.

צבי גיל

מרפאות קהילתיות לבריאות הנפש, גליל מערבי, בית-חולים פסיכיאטרי על-שם פליגלמן ('מזרע'), עכו

בהמשך לשני מאמרים קודמים של המחבר, שפורסמו מעל דפי "הרפואה", ושנידונו בהם גישות לאטיולוגיה ולאִבחון של אישיות גבולית, נדון במאמר הנוכחי הטיפול באישיות גבולית. למטרה זו, מובא דיון לגבי פרשת חולה, אישה, שאובחנה עם הפרעת אישיות גבולית, אשר קיבלה טיפול אמבולטורי ואשפוזי. בעברה ניתן למצוא היסטוריה של ניצול מיני על-ידי בני משפחתה. המטופלת עשתה מאמצים מרשימים לקיים חיים נורמטיביים: נישואים, הולדה וגידול ילדים. אך עברה רדף אותה, הן במובן הנפשי והן במובן המעשי. בעוד שבתיאוריה מסורתית, נתפשת אישיות גבולית כהתמודדות בלתי נפסקת עם תוקפנות פנימית בעלת איכות הרסנית, הרי שניתן לראות גבוליות גם כביטוי של תִסכול לנוכח היעדר אמפתיה, וכהתמודדות מתמדת של המטופלת עם ההווה שלה, כולל ההווה של הטיפול עצמו. להבנה האמפתית של התנהגויות המטופלת במהלך הטיפול יש, אפוא, חשיבות רבה ביותר בסיכויי ההצלחה של הטיפול.

אסף אקר¹, צבי פרי^3,2, חיים ראובני^4,5, אסף טוקר^4,5

¹המחלקה לאורתופדיה, בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ²המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן-גוריון, ³המחלקה לכירורגיה א', בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ⁴חטיבת הילדים, בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ⁵המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון

רקע: שביעות הרצון בקרב רופאים בעולם נמצאת במגמת ירידה בעשורים האחרונים. ירידה זו בשביעות הרצון היא תולדה של ירידה ברמות השכר, פגיעה מתמשכת במעמד המקצועי והחברתי, חוסר תחושת הגשמה עצמית, לחץ זמן בעבודה, ופגיעה באיכות החיים ובתרבות הפנאי. הפגיעה בשביעות הרצון של הרופא מובילה לשחיקה, לעזיבת רופאים את מקצוע הרפואה ולפגיעה באיכות הטיפול בחולים.

מטרות: המטרות במחקר היו לבדוק את מאפייני שביעות הרצון בעבודה, איכות החיים ותרבות הפנאי של רופאים מתמחים במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע.

שיטות: שאלון של 5 חלקים נִבנה לצורך המחקר ועבר בדיקות מהימנות על מחקר חלוץ. לאחר מכן הועבר השאלון ל- 252 מתמחים בבית החולים במהלך המחצית השנייה של שנת 2004. המידע הוקלד למחשב ונותח תוך הסתייעות בתוכנת SPSS (לחלונות, גרסה 12). תחילה נבדקה סטטיסטיקה תיאורית, ועל-פיה נבדקו השאלות המחקריות במבחנים פרמטריים מסוג  Students' t test ומבחנים אי-פרמטריים, דוגמת   Mann Whitneyו- χ2. נקבע כי הבדל מובהק יהיה כאשר P<0.05.

תוצאות: על השאלון ענו 137 מתמחים המהווים 54.36% מכלל המתמחים בסורוקה. שביעות הרצון של המתמחים מהטיפול בחולה, רמת ההגשמה העצמית שלהם ויחסי העבודה הפנימיים הייתה גבוהה, אך שביעות רצונם מעומס העבודה, רמת ההכנסה, איכות החיים ותרבות הפנאי שלהם – הייתה נמוכה. כתוצאה מכך, כאשר יצרנו מדד (אינדקס) שביעות הרצון, המסכם את סך הנושאים, נמצא הלה נמוך יחסית.

לא נמצאו הבדלים בשביעות הרצון בין גברים לנשים בכל התחומים שנבדקו. מתמחים לפני שלב א' היו מרוצים יותר ממתמחים אחרי שלב א' בהתמחותם מרמת ההכנסה (P=0.005), במיוחד מגובה שכרם בהשוואה לשוק ומהסדרי הפרישה העתידיים (P<0.05). ההבדל היחיד שנמצא בין מתמחים ממקצועות כירורגיים למתמחים ממקצועות לא-כירורגיים היה ביחסי העבודה: מתמחים ממקצועות כירורגיים נמצאו פחות מרוצים מיחסי העבודה שלהם (P=0.003) ובמיוחד מיחסיהם עם הממונים עליהם (P=0.015).

לסיכום, ככלל, המתמחים במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע אינם שבעי רצון מאיכות חייהם ומתרבות הפנאי שלהם, אך הם שבעי רצון מסביבת עבודתם. שביעות רצון נמוכה מהווה גורם לשחיקה בעבודה ולכן לפגיעה באיכות הטיפול בחולים. לכן, חשוב לטעמנו לברר כיצד לשפר את איכות החיים ותרבות הפנאי של המתמחים.
 

צבי פרי¹, זיוה בוסיבא², אליה עוזיאל², גל מאירי³

¹המרכז לחינוך רפואי על שם פריבס, אוניברסיטת בן גוריון בנגב והמחלקה לכירורגיה א’, ²השירות לעבודה סוציאלית, ³היחידה לגיל הרך, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

מבוא: רופאים נתקלים במהלך עבודתם הקלינית במצבי חולי קשים ומורכבים, המלוּוִים לעיתים במשבר העשוי להשפיע על חייו של המטופל ובני משפחתו. במחקרים שנערכו בנושא דווח על קושי של רופאים להתייחס לרגשות החולים ומשפחותיהם במצבים אלו, בעיקר כאשר הם נדרשים לבשר בשורה קשה. רוב תוכניות ההוראה בתחום המתפרסמות בסִפרות הרפואית אינן כוללות תוכניות להקניית מיומנויות אלה לסטודנטים. חוק

זכויות החולה ורצונם של מטופלים להיות מעורבים בשיקולים הטיפוליים, העלה ביתר שאת את הצורך לחשוף רופאים ורופאים לעתיד למצבי התמודדות אלה של מטופלים ומשפחותיהם, וללמדם מיומנויות של מסירת מידע קשה בעת הצורך.

שיטות: הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון היא מהחלוצות בגיבוש והוראת תוכניות אשר מקנות מיומנויות נוספות אלה לסטודנטים לרפואה. הסבב הקליני "התערבות במשבר" לסטודנטים לרפואה שנה ב’, המתקיים ברציפות מזה חמש עשרה שנים, הוא  אחד הקורסים הממקדים תכנים אלה. את הקורס מרכזים פסיכיאטר מומחה ועובדת סוציאלית בכירה. התוכנית נועדה להקנות ידע תיאורטי בנושאי התמודדות עם מצבי לחץ ומשבר לחשוף את הסטודנטים למצבי משבר, ולערוך מִפגש בזמן אמת בינם לבין החולים ובני משפחותיהם בשעת משבר. במהלך הסבב, הנמשך 4 ימים, לומדים הסטודנטים כיצד לבשר בשורות קשות ונחשפים לתהודה הנפשית של המשבר המתלווה למצב זה. בתוכנית מודגשות הבעיות האתיות והמשפטיות הנובעות מהטיפול בחולים במצבים קשים. במאמר זה מדווח על הסבב הקליני, שיטות ההוראה ותכני ההרצאות. 

תוצאות: שאלוני משוב אשר מולאו על ידי הסטודנטים ועובדו סטטיסטית, הדגישו שביעות רצון רבה מתוכנית זו.

דיון: על פי התוצאות שעלו בניתוחים הסטטיסטיים ועל פי המשוב שניתן בסוף הקורס, נמצא כי המעורבות של הסטודנטים במחלקות השונות חשפה את הסטודנטים לתהליכי התמודדות שונים של מטופלים ומשפחותיהם בשעת משבר. הליווי שניתן על-ידי רופא המחלקה והעובדת הסוציאלית, הדגיש את המעורבות הרגישה והאִכפתית של צוות המחלקה למצוקות המטופלים. תהליך הלמידה, שהיה חווייתי בעיקרו, וכלל הרצאות פרונטליות ודיונים בכיתה בקבוצות קטנות יותר, אִפשר לסטודנטים להפנים תפיסה אנושית של רופא מטפל, אשר מקצועיותו ניכרת לא רק במיומנויותיו הקליניות.
 

צבי פרי^1,2, אורי נץ², מייק מטר³

¹המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן-גוריון, ²המח' לכירורגיה א', בית-החולים האוניברסיטאי סורוקה, ³היח' לפסיכיאטריה של מבוגרים, בית-החולים האוניברסיטאי סורוקה

רופאים נדרשים מדי יום להתמודד עם מוות ועם חולים הנוטים למות. אולם מתוצאות המחקרים עולה, כי רופאים מתקשים להתמודד עם היבט זה בתפקידם. כמענה לכך פותחו תוכניות המלמדות כיצד להתמודד עם חולה הנוטה למות. אך אליה וקוץ בה, תוכניות אלו כוונו בעיקר למתמחים, ואילו מומחים בתחום גרסו שיש להתחיל בהוראת הנושא כבר בעת לימודי הרפואה. בהתאם, פותחה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון סדנא שנועדה ללמד סטודנטים לרפואה כיצד להתמודד עם המוות ועם החולה הנוטה למות. במחקר הנוכחי נבדק, האם קיימת נכונות מצד סטודנטים לרפואה לעסוק בתחומים אלו ומהן הדרכים היעילות ביותר ללמדם. לשם כך, נבדקו סטודנטים בשנה השישית ללימודיהם אשר עברו את הסדנא. הסטודנטים נבדקו באמצעות שאלונים שהועברו לפני התוכנית ואחריה, לצורך הערכת הרגשת המסוגלות והמוכנות שלהם להתמודד עם המוות ועם החולה הנוטה למות. מניסיוננו בתחום עולה, כי קיימות שיטות יעילות יותר להעביר נושא זה, וכן שיטות שיעילותן מוטלת בספק והדיון בהן הוא במאמר גופא.
 

צבי זמישלני, איתן נחשוני

המרכז לבריאות הנפש גהה והפקולטה לרפואת סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

בעשייה הרפואית היומיומית נדרשים רופאים להתמודד דרך קבע עם מציאת המוות. העיסוק בהיבטים הרגשיים, הפסיכולוגיים והחברתיים סביב המוות, כמו גם המיומנות הרפואית הקלינית הנדרשת מול חולים אלה ובני משפחתם, אינם זוכים להתייחסות הולמת בהכשרתו של הרופא.