תוצאת חיפוש

דן מירון (1), מרינה שטיינפלד (1), ג'מאל חסנין (2), קלרי פלסר (2), דן רייך (2)

(1) המח' לרפואת ילדים א', (2) המח' לפגים וילודים, מרכז רפואי העמק, עפולה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

גנטמיצין ניתן כטיפול אמפירי בילודים שקיים לגביהם חשד לזיהום חיידקי פולשני, עד לקבלת תוצאות התרביות. המטרה במחקר להלן היתה לבדוק את הבטיחות של טיפול קצר-טווח בגנטמיצין הניתן פעם ביום בפגים.

נכללו במחקר פגים שנולדו בגיל הריון של 32-37 שבועות ושקלו מעל 1,500 ג'. פגים שהיה חשד לגביהם ביום הראשון לחייהם כי הם לוקים בזיהום פולשני שאינו של מערכת העצבים המרכזית, סווגו לשתי קבוצות: האחת טופלה באמפיצילין במינון 50 מ"ג/ק"ג פעמיים ביום ואילו השניה בגנטמיצין במינון 5 מ"ג/ק"ג ביום בשתי מנות או במנה אחת (17 ו-18 פגים, בהתאמה). לא נכללו במחקר ילודים שלקו בהם בהלם, בפגיעה בתיפקודי הכליות ובמומים ידועים בכליות באוזניים ובלב. לאחר 72-96 שעות של טיפול בוצעו בכל פג הבדיקות הבאות: רמות קריאטינין ונתרן בנסיוב ובשתן. כמו-כן, חושבו קצב סינון הפקעיות (GFR) וההפרשה היחסית של נתרן בשתן (Fna). בדיקת שמיעה בוצעה בגיל חודשיים.

ערכי הקריאטינין בנסיוב, קצב סינון הפקעיות, ה-Fna ורמת הליזוזים בשתן היו דומים בשתי קבוצות המחקר, ובשתיהן פורשה בדיקת השמיעה כתקינה. בקבוצות המטופלים בגנטמיצין פעם ופעמיים ביום, בהתאמה, היו רמות השיא של גנטמיצין בנסיוב 9.9+-4.6 ו-5.9+-1.9 מק"ג/מ"ל (p<0.04), ורמות השפל של גנטמיצין בנסיוב היו 1.55+-0.55 ו-2.4+-0.9 מק"ג/מ"ל (p=0.028). בקרב 10 (55.6%) מהמטופלים בגנטמיצין פעמיים ביום היתה רמת השפל של גנטמיצין בנסיוב גבוהה מ-2 מק"ג/מ"ל בהשוואה ל3 (23.1%) מקבוצת המטופלים במנה חד-יומית (p=0.035).

לסיכום, טיפול קצר בגנטמיצין במנה חד-יומית (פעם ביום) בפגים עשוי להיות בטוח ויעיל יותר ממתן התרופה מספר פעמים ביום.

והיב סכראן (1,5), דן מירון (2,5), רפאל הלוי (3), ראול קולודנר (4), ולדיסלב סמולקין (3), אריאל קורן (1,5)

המח' לרפואת ילדים ב', (2)המח' לרפואת ילדים א', (3) היח' לנפרולוגיה פדיאטרית, (4)המעבדה למירוביולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה, (5) הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

זיהום בדרכי-השתן (זד"ש) הוא אחד הזיהומים החיידקיים השכיחים בילדים. מקובל להתחיל בטיפול אנטיביוטי אמפירי מוקדם, לאחר התקנת תרבית שתן, על-מנת לקצר את מהלך המחלה ולמנוע התהוות צלקות בכליות.

המטרות בעבודה הנוכחית היו ללמוד על סוגי החיידקים השכיחים הגורמים לזיהום ראשון בדרכי-השתן בילדים מאושפזים, תבנית רגישות החיידקים לתרופות אנטיביוטיות, וכן שכיחות וסוגי המומים בדרכי-השתן באותם חולים.

במחקר נכללו 151 ילדים שאושפזו עקב זיהום ראשון בדרכי-השתן בין השנים 1999-2000 במחלקות לרפואת ילדים במרכז רפואי העמק. 79% המאושפזים היו בנות. מתגים גראם-שליליים גרמו ל-98% מהזיהומים. הגורם השכיח ביותר שחולל את הזיהום היה E-coli. נמצאה רגישות גבוהה של החיידקים לאמינוגליקוזידים ולצפאלוספורינים מדור שני ושלישי. הכרחי לבצע בדיקת דימות בילדים עם זיהום ראשון בדרכי-השתן כחלק מהבירור, עקב השכיחות הגבוהה של מומים בדרכי-השתן וצלקות בכליות.

מידע עדכני של החיידקים ורגישותם לתרופות אנטיביוטיות מהווה מרכיב חיוני בהחלטה על התרופות שיינתנו לצורך טיפול אמפירי.

ראול רז

המח' למחלות זיהומיות, מרכז רפואי "העמק", עפולה, ישראל

זיהום בדרכי השתן (זד"ש) הוא אחת המחלות הזיהומיות הנפוצות ביותר בילדים לאחר זיהומים בדרכי-הנשימה. זד"ש יכול להיות הביטוי הראשון למומים מלידה בכליות, בעיקר רפלוקס, שבשלב מאוחר יותר עלול לגרום ליתר-לחץ-דם ולאי-ספיקת כליות. לכן, נודעת חשיבות רבה להגברת המודעות בקרב רופאי ילדים בצורך לאבחן זד"ש בילדים ולטפל בהם.

במאמרם של Sakran וחב', המתפרסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מדווח על ניסיון לטפל ב-151 ילדים שאושפזו במרכז הרפואי 'העמק' עם אירוע ראשון של זד"ש. כמו-כן, מסוכמת במאמר זה התפלגות החיידקים, רגישותם והגישה לטיפול אנטיביוטי אמפירי, ומובאות הגישות השונות לביצוע בדיקות דימות בילדים עם זד"ש ראשון.

בן-עמי סלע

המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא תל-השומר, החוג לביוכימיה קלינית, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מאז דווח עליו לראשונה בשנת 1989, מתגבר והולך העניין בפפטיד המשתן BNP, מעבר לפעילותו הפיסיולוגית המוכרת בהפרשה מוחשת של מלחים בשתן והשפעתו כמרחיב כלי-דם. הנתונים על השינויים ברמת BNP במצבי מצוקה של הלב, בעיקר בהגברת העקה על דופן חדר שמאל, מקנים ל- BNP יתרון איבחוני חשוב באיתור מצבי אי-ספיקה והבדלתם מתסמינים של קוצר-נשימה חד, לדוגמה, על רקע כשל בריאות שאינו קשור לאי-ספיקת חדרים. בסקרים רבי-היקף מודגמים יתרונותיו של BNP אף בניטור הטיפול התרופתי באי-ספיקת-לב, משמעותו כמדד פרוגנוסטי, ולאחרונה אף בניטור הנזק ללב בחולי סרטן כתוצאה מכימותרפיה. התחלת ההסתייעות במדידת BNP כבדיקה 'ליד-מיטת-החולה' שתוצאותיה זמינות תוך 15 דקות ושאושרה לאחרונה על-ידי ה-FDA, תתרום ללא ספק להגדלת ההסתייעות במדד זה במערך החירום של הלב.

מוחמד עבדולגני, פרידה גליקברג, האגוב סהגיאן

המח' לרפואת המשפחה, שירותי בריאות כללית, חיפה וירושלים

זיהום בדרכי השתן התחתונות (זדש"ת) הוא בין הזיהומים החיידקיים השכיחים ביותר. הטיפול האנטיביוטי ניתן, לעתים קרובות, בצורה אמפירית. כדי לאפיין את המזהמים השכיחים בקהילה באזור ירושלים ואת רגישותם האנטיביוטית, סקרנו את תרביות השתן שהתקבלו מהקהילה ופורשו כחיוביות. תרביות אלה בודדו מחולים עם הסתמנות קלינית של זדש"ת.

מצאנו שבדומה לקהילות אחרות, חיידקי ה- E. Coli הם עדיין המזהמים  השכיחים ביותר של דרכי-השתן התחתונות. שכיחותם בקרב נשים גבוהה יותר מאשר בגברים. רגישות המזהמים השונים לתרופות אנטיביוטיות שונות בהשוואה בין נשים לגברים הייתה (בהתאמה) 29.8% ו- 25.1% לאמפיצילין (ampicillin), 51.6% ו-41.1% לצפלקסין (cephalexin), 86% ו-78% לניטרופוראנטואין (nitrofurantoin), 67% ו-54% לטרימיטופרין-סולפהמיטוקסזול, 62.9% ו-49.3% לאמוקסיצילין-חומצה קלבולינית (amoxicillin-clavulanic acid), 92.8% ו-77.2% לגנטמיצין (gentamicin), 88.8% ו-64.4% לציפורוקסים (cifuroxime), וכן 91.4% ו-71.7% לציפרופלוקסצין (ciprofloxacin).

על פי רגישות זו ניתן להמליץ על ניטרופוראנטואין כתרופת הבחירה לטיפול אמפירי בנשים, שבהן זני ה-E. Coli הם המזהם השכיח ביותר, בעוד שבגברים, שבהם שכיחותו של זיהום זה נמוכה, נדרש טיפול בתרופות בעלות טווח פעילות נרחב יותר, כמו ציפורוקסים או ציפרופלוקסצין.

הראל ארזי (1), גד בן-דרור (2), יורם מיזיריצקי (2)

(1) הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית ירושלים, (2) המח' לרפואה פנימית ב', בית-החולים רבקה זיו, צפת

אנגיואדמה של הלשון, הפה-והלוע (oropharynx) והגרון (larynx) היא השפעת-לוואי קשה ונדירה עקב נטילת תרופות מעכבי אנזים המהפך (ACE inhibitors) (מא"ה).

במאמר זה מדווח על חולה שלקה באנגיואדמה של הלשון לאחר נטילת קפטופריל במתן תת-לשוני, ונדונות שכיחות התופעה, האפשרויות למניעתה והטיפול בה.

פרשת החולה הנדונה במאמר זה מתווספת למספר מצומצם של פרשות חולים דומות, ועקב חומרתה היא מדגישה את הצורך במעקב אחר חולים המטופלים בתרופות מקבוצה זו ואת הערנות הנדרשת לאפשרות הופעתה.

הרצל שבתאי, עמוס קורצ'ין

מח' עצבים, מרכז רפואי תל-אביב והקתדרה לנירולוגיה שיראצקי, אוניברסיטת תל-אביב

מחלת פארקינסון היא אחת המחלות הניווניות השכיחות הפוגעות במערכת העצבים. שכיחות המחלה היא 0.4% מתחת גיל 40, 1% מעל גיל 65 ו-2.6% מעל גיל 80. הגיל הממוצע של הופעת המחלה הוא בין 55-60 שנה. המחלה פוגעת במערכת המוטורית החוץ-פירמידית, ומתאפיינת במישלב סימנים הכוללים איטיות, נוקשות, רעד במנוח, הפרעות ביציבה ובשיווי משקל, וקיפאונות בהליכה (freezings of gait). קיימות גם תופעות שכיחות שאינן מוטוריות, כגון הפרעות אוטונומיות (אורתוסטטיזם, עצירות כרונית), הפרעות נפשיות (דיכאון, חרדה) ופגיעה קוגניטיבית המתבטאת בליקוי בזיכרון עד כדי שיטיון (dementia). הפתולוגיה של המחלה מאופיינת בהרס ובמוות של תאים דופאמינרגיים בחומר השחור (substantia nigra). הפאתופיזולוגיה של המחלה כוללת בעיקר חסר של הפרשת דופאמין בגרעיני הבסיס, והטיפול העיקרי מכוון לתיקון חסר זה. לא ניתן להסתייע בדופאמין עצמו, מאחר שהחומר איננו עובר את מחסום הדם-מוח. כבר למעלה מ-30 שנה לבודופא הוא תכשיר הנחשב ל"מדד הזהב" (gold standard) לטיפול במחלת פארקינסון. לבודופא הוא "קדם-תרופה" (prodrug). החומר עצמו אינו פעיל, אך הוא חודר בקלות יחסית למוח והופך שם לדופאמין.

ערן סגל, יהודה שינפלד,

היח' לטיפול נמרץ כללי, המערך להרדמה וטיפול נמרץ, המח' לרפואה פנימית ב' והמרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולט הלרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אלח-דם (sepsis) הוא התגובה המערכתית לזיהום על ידי גורמים שונים. הלם אילחי הוא ביטוי קשה יותר של אותה תיסמונת. לעתים קרובות אירוע של אלח-דם או הלם אילחי יופיעו בחולים עם מצבים רפואיים קשים, כמו לאחר פגיעה קשה או מחלות קודמות, ושכיח מאוד שאלח-דם יתהווה לכדי הסתמנות קריטית המחייבת ניטור וטיפול תוקפניים. הביטוי המערכתי לזיהום יכול להופיע בעקבות זיהום חיידקי, פטרתי, נגיפי או טפילי, אך לרוב מדובר באלח-דם על רקע זיהום בחיידקים, בבתי-חולים עולה השכיחות של אלח-דם על רקע חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה מסוגים שונים נוכח הטיפול הנפוץ באנטיביוטיקה רחבת-טווח בחולים מאושפזים. עובדה זו מעלה גם היא את החשיבות של טיפול המכוון כנגד התהליך האילחי עצמו בקרב חולים שלוקים באלח-דם מאטיולוגיות שונות.

ענבר צוקר¹, לאה סירוטה¹, נחמה לינדר¹

¹המח' לטיפול נמרץ פגים, מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח-תקווה

ילודים, ובמיוחד פגים במשקל לידה נמוך, נמנים עם קבוצות החולים הנזקקות בשכיחות גבוהה לערויי-דם ותוצריו. על פי הערכות, כ- 80% מהילודים השוקלים פחות מ- 1500 ג', יקבלו מספר ערויי-דם בשבועות הראשונים לחייהם. ערויים אלה ניתנים כדי לתקן אנמיה תסמינית, הנגרמת כתוצאה ממישלב של חסר ייצור מספיק של דם ע"י הילוד ובמיוחד הפג הגדל, ושל איבודי דם מישניים לבדיקות. לעיתים, ניתנים ערויים במסגרת פעולות טיפוליות מיוחדות, המצריכות מתן ערויי דם בכמות גדולה, כגון ניתוחי לב וערוי חלופין. הטיפול בערויי דם יכול לגרום לשורה של סיבוכים מיידיים ומאוחרים. חלקם יכולים לחול בכל קבוצת גיל וחלקם ייחודיים לילודים. המטרה בסקירה זו היא לדווח על הסיבוכים האפשריים של ממתן ערוי-דם בילודים, תוך התייחסות למאפיינים הייחודיים לתת-אוכלוסייה זו של חולים.
 

Burch Laparoscopic Procedure for Repairing Proven Stress Incontinence

Moshe Bustan, Shabtai Romano, Raed Salim, Jacob Rosenman, Eliezer Shalev

Depts. of Obstetric and Gynecology and of Urology, HaEmek Medical Center, Afula

There are more than 200 procedures for repairing stress urinary incontinence. We evaluated the safety and efficiency of the Burch laparoscopic procedure in 32 women with urodynamically proven genuine stress incontinence.

Mean operating time was 40 minutes and mean hospitalization time after the procedure was 30 hours. The cure rate was 97%, similar to that rin other studies (80-95%). The major complications w2 cases (6.2%) of unintended bladder injury, diagnosed and repaired laparoscopically. Although follow-up has only been for 3-42 months, the high cure rate and safety and advantages of laparoscopy over laparotomy, make laparoscopic Burch colposuspension the procedure of choice for repairing stress incontinence.

Rational Use of Albumin 

Emanuel Sikuler, Aviel Shapira, Shlomo Mor-Yosef, Pnina Shlaeffer, Dafna Slovik, Madlen Brutin, Gabriel Gurman

Divisions of Medicine and Surgery, Hospital Administration, Quality Control Unit, Pharmacological Service, Nursing Service, and Division of Anesthesiology; Soroka Medical Center and Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

The use of albumin has been a matter of debate since its introduction in the 1940's. Albumin is not only expensive but may also be harmful when administered inappropriately. Until recently our use of albumin was controlled by a number of authorized physicians who signed all albumin prescriptions.

In August 1998, a multidisciplinary team reviewed the indications for albumin use and introduced simple guidelines for its supply and administration. As a result, the use of albumin has decreased by almost 70%. This indicates that rational use of albumin can be achieved by appropriate guidelines, without requiring administrative limitations. We believe that this conclusion holds true for other diagnostic and therapeutic procedures as well.

Breaking Bad News - A Structured Course for Primary Care Physicians 

Lea Ungar, Mordechai Alperin, Gilad Amiel, Zvi Behrier, Shmuel Reiss

Family Medicine Dept., Kupat Holim Klalit Health Services, Western Galilee District; Medical Education Unit, Bruce Rappaport Faculty of Medicine, Technion Institute of Technology; and Urology, Dept., Bnei-Zion Medical Center, Haifa

Physicians are frequently required to break bad news to their patients. Previous research has shown that inconvenience, incompetence, and difficulty in dealing with patients' feelings are the main complaints expressed by physicians after such an encounter. Current educational programs dealing with breaking bad news are usually short, given in lecture format, and are inadequate in addressing essential issues such as knowledge, personal beliefs and attitudes, and previous personal experiences of physicians in such situations.

In the past 8 years our Dept. of Family Medicine has implemented a course in breaking bad news that addresses these issues. A senior family practitioner and a medical social worker conduct 14 sessions of discussions and role-playing for small groups of residents and primary care physicians. The program is based on: theory dealing with methods of managing stress and crisis intervention, clarifying personal attitudes, discussions of previous personal encounters of the participants, various modalities of communication, methods of addressing patients' feelings and emotions, and coping with the emotions of the one breaking the bad news.

On a 1-5 Likert scale questionnaire the course received an overall score of 4.47 (SD 0.51). Participants noted that they gained relevant communication skills for future patient encounters. A reliable examination of practitioners' competence in breaking bad news is mandatory in order to assess the efficiency of such courses.

Anticoagulant Treatment in Pericardial Effusion - A Therapeutic Dilemma 

Marina Katsman, Elie Shiloah, Micha Rappoport

Dept. of Medicine C, Assaf Harofeh Medical Center, Zerifin

Anticoagulant treatment for acute myocardial infarction (AMI) and pericardial effusion is controversial, since the treatment might cause hemopericardium and tamponade. On the other hand, anticoagulants are strongly indicated in many situations in AMI, including: left ventricular thrombus, unstable angina, severe heart failure, deep vein thrombophlebitis, pulmonary embolism, atrial fibrillation, as part of thrombolytic treatment, and during cardiac catheterization.

We describe a 70-year-old man who presented with both pericardial effusion and a left ventricular thrombus 3 weeks after an extensive, anterior wall AMI. Anticoagulants and corticosteroids were administered simultaneously under hem-odynamic and echocardiographic monitoring, without complications.

It is our impression that anticoagulant treatment is safe in patients with pericardial effusion.

Current Trends in Surgery for Female Urinary Stress Incontinence 

M. Neuman, A. Musaiev, Y.Z. Diamant

Dept. of Obstetrics and Gynecology, Shaare Zedek Medical Center, Jerusalem

Quality of life of 5% of the female population is impaired by urinary stress incontinence. Its cause is pelvic floor relaxation and the cure is surgical. The most widely performed operations are retropubic colposuspensions and sling operations, which have relatively high, well-proven cure rates. Yet because of the long rehabilitation required, gyneco-urologists seek minimally invasive ways to solve the problem.

Vaginal colporrhaphy and laparoscopic operations are not common, but the recently reported TVT might become popular if proven effective.