תוצאת חיפוש

מנחם רתם

השירות לאלרגיה, גנחת ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה

בתאריך ה-19 עד ה-23 במרס 2004 התקיים בסן פרנסיסקו שבארה"ב הכנס השנתי של האקדמיה האמריקאית לאלרגיה גנחת ואימונולוגיה (American Academy of Allergy Asthma and Immunology–AAAAI). מייקל שץ התמנה לנשיא האקדמיה במקומו של לני רוזנווסר. הכנס נידונו מגוון נושאים בתחומי האלרגיה והאימונולוגיה, וכמה מהם נדונים במאמר זה.

יאן פרס, ששון מנחם, פסח שוורצמן

המח' לרפואת משפחה, מרכז סיאל – מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, החטיבה לבריאות בקהילה, החטיבה לבריאות בקהילה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

הפרעה בתיפקוד המיני מתאפיינת בפגיעה בחימוד המיני (libido) או בשינויים פסיכופיסיולוגיים הקשורים בשינויים במעגל התגובה המינית. במחקרים הודגם, כי שכיחות ההפרעה בקרב נשים היא 10%-52% ובגברים -  25%-63%. להפרעות אלה השפעה עצומה על הפרט, היחסים הבין-אישיים ואיכות חיי המשפחה.

המטרות במאמר היו להעריך גישות, ידע וטיפול בהפרעה בתיפקוד המיני על-ידי רופאי המשפחה בישראל.

לשם כך השתתפו במחקר 292 רופאים מתוך כ-800 שנכחו בכנס ארצי לרפואת משפחה ורפואה כללית. לרופאים אלה חולק שאלון למילוי עצמי, ו-179 מתוכם ענו עליו במלואו (61%).

שבעים ותשעה אחוזים מהרופאים גרסו, כי על רופא המשפחה להיות אחראי לטיפול ברוב ההפרעות בתיפקוד המיני. הרופאים ציינו כי 12% בלבד מכלל מטופליהם בשל הפרעות בתיפקוד המיני היו נשים. הבדלים משמעותיים נמצאו בין דיווחי רופאים לרופאות ובין דיווחי רופאים כלליים למתמחים ברפואת משפחה בהקשר לטיפול בהפרעה בתיפקוד המיני. מומחים ברפואת משפחה טיפלו בחולים עם הפרעה בתיפקוד המיני בשיעור גבוה יותר מאשר רופאים כלליים ומתמחים ברפואת משפחה (53%, 23%, ו- 22% בהתאמה. P>0.05). המחסומים העיקריים לטיפול בהתפרעות בתיפקוד המיני שצוינו על-ידי הרופאים היו חוסר זמן (62%) וחוסר ידע (47%).

לסיכום, רופאים ראשוניים רואים עצמם כמען העיקרי למטופלים עם הפרעות בתיפקוד המיני. כמו כן סברו הרופאים הנשאלים, כי הם זקוקים ל הכשרה מעמיקה יותר בנושא ההפרעה בתיפקוד המיני, כדי להתגבר על בעיות כמו מחסור בזמן, בידע או בהכשרה, וכך לאפשר להם מתן טיפול טוב יותר בהפרעות התיפקוד המיני של מטופליהם.

מנחם רתם

השירות לאלרגיה, גנחת ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה

בתאריך 7-12 במרץ 2003 התקיים בדנוור שבארה"ב הכנס ה-60 של האקדמיה האמריקאית לאלרגיה, גנחת ואימונולוגיה (American, Academy of Allergy and Immunology – AAAAI). לני רוזנווסר התמנה לנשיא האקדמיה במקומו של דין מטקלף. בכנס נדונו מיגוון נושאים בתחומי האלרגיה והאימונולוגיה ובחרתי לדווח על כמה מהם.

דן מירון¹,  פאטמה שינאווי², רחל מינס², עידית אבישי², יוסף שריד³, מנחם רתם⁴

 ¹המח' לרפואת ילדים א', מרכז רפואי העמק עפולה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ²הנהלת מחוז הצפון של שירותי בריאות כללית,  ³מכון שריד לסטטיסטיקה, ⁴המרפאה לאלרגיה ואימונוליה, מרכז רפואי העמק עפולה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה והפקולטה ללימודי המשך ברפואה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

פגיעות כתוצאה מתאונות בית הן מהסיבות השכיחות לתחלואה ותמותה בילדים, ופעילות מונעת נמצאה יעילה בהפחתת פגיעות אלה. המטרות במחקר היו לבדוק את שיעור היארעות תאונות הבית השכיחות בילדים המתרחשות בקהילה, לאפיין גורמי סיכון להיפגעות ולהגדיר יעדים לפעילות מונעת.

הסקר היה פרוספקטיבי והתנהל במהלך שנת 2000 ב-36 מירפאות עירוניות (לא כולל מירפאות עירוניות במיגזר הלא-יהודי) וכפריות של שירותי בריאות כללית במחוז הצפון, שטופלו בהן באותה שנה כ-62,000 ילדים בגילאי 0-18 שנה - כ-55% מכלל הילדים ביישובים אלה. בסקר נכללו כל  הילדים שהופנו למירפאה עקב פגיעה (לא כולל תאונות דרכים). מהורי כל ילד נלקחו פרטי האירוע, וכן נתונים דמוגרפיים וחברתיים-כלכליים באמצעות שאלון מפורט. הניתוח הסטטיסטי נערך באמצעות תבחיניChi square  להשוואה בין קבוצות שונות באוכלוסייה ותסוגה (regression) לוגיסטית לניבוי גורמי-הסיכון לסוג התאונה.

סך-הכל נכללו בסקר 2,086 ילדים (שיעור פגיעה של 2.3%). מכלל הילדים 61.5% ו-38.5% היו מהמיגזר הלא-יהודי והיהודי, בהתאמה, ושיעורי הפגיעה במיגזרים אלה היו 4.2% ו-2.2% בהתאמה, 66.5% מהנפגעים היו בנים (p<0.01).הפגיעות השכיחות היו נפילות, מכות, כוויות וחתכים (43%, 23%, 15%, ו-13%, בהתאמה). הפגיעות התרחשו באופן שווה בבית או בסביבתו, במוסד חינוכי או במקום אחר (31%, 37%, ו-32%, בהתאמה). שבעים-ושמונה אחוזים (78%) ו-49% מהפגיעות בילדים במיגזר היהודי והלא יהודי בהתאמה, התרחשו בבית או בסביבתוp<0.001) ). בניתוח רב-משתנים נמצא, כי הסיכון לנפילה מחוץ לבית היה גבוה במיגזר הלא-יהודי בילדים שגילם מעל 3 שנים, הסיכון לפגיעה מסוג כווייה בבית היה גבוה יותר במיגזר הלא-יהודי בבנות שגילן מתחת ל-3 שנים, והסיכון למכה מחוץ לבית היה גבוה יותר במיגזר היהודי בגילאים שמעל 3 שנים.

לסיכום, תוצאות עבודה זו מספקות מסד נתונים ברמת הקהילה, המאפשר לכוון את פעילות המניעה בקרב ההורים. על-מנת שהפעילות המונעת תהיה יעילה ובעלת השפעה משמעותית, יש להתרכז בקבוצות הסיכון שהוגדרו על-פי תוצאות המחקר.

מנחם בן-חיים, צילה צבס (1), ירון מינץ, דני רוזין, ברק בר-זכאי, מחמוד נטור, דוד אולחובסקי (2), עמרם אילון, משה שבתאי

המח' לכירורגיה ב' והשתלות, המכון לרפואה גרעינית (1), המח' לרפואה פנימית א' (2), מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

הגישה המסורתית לניתוח חולים עם יתר-פעילות של בלוטת יותרת-התריס כתוצאה מאדנומה יחידה, כללה חקירה שיטתית ודו-צדדית של הצוואר, תוך ניסיון לזהות ארבע בלוטות יותרת-התריס ולכרות את הבלוטה המוגדלת. בשנים האחרונות, בעקבות השיפור ביכולת המיקום הקדם-ניתוחי של אדנומה בבלוטת יותרת-התריס (אי"ת) בעל-שמע או בסריקה ופיתוח שיטה לניטור תוך-ניתוחי של רמת הורמון יותרת-התריס (הי"ת), דווח על מספר גישות ממוקדות זעיר-פולשניות לכריתת אי"ת. להלן ניסיוננו ב-100 החולים הראשונים.

האבחנה נקבעה על-פי רמת סידן, רמה מוגברת של הי"ת, וכן על-פי זיהוי ומיקום קדם-ניתוחי של הבלוטה החשודה כאי"ת בבדיקות סריקה (TC-99M-MIB) ועל-שמע. בבוקר הניתוח בוצעה סריקה נשנית וסומן על-פני העור המיקום המשוער. בהרדמה כללית, דרך חתך מוגבל (< 2 ס"מ), זוהתה ונכרתה הבלוטה החשודה בלבד. בוצע זיהוי ריקמת יותרת-תריס באמצעות חתך קפוא.

מיולי 1999 עד אוגוסט 2001 בוצעו בגישה שתוארה 100 ניתוחים ב-97 חולים (64 נשים, 33 גברים, גיל ממוצע 14+-56, טווח 19-88 שנה). החולים לקו ברמות מוגברות של סידן והי"ת (ממוצעים: 0.8+-11.5 מ"ג/ד"ל, 90+-149 פיקוג'/מ"ל, בהתאמה. בשלושה חולים בוצע ניתוח נישנה לאחר כישלון ניתוח קודם במוסד אחר, ובשלושה נוספים לאחר כישלון ניתוח קודם בשיטה זו במוסדנו (חולים אלה נכללים למעשה פעמיים).

בתשעים-ושלושה חולים נמצאה בסריקה אדנומה ונכרתה (משקל ממוצע 600 מ"ג, טווח 100-4,900). זמן הניתוח הממוצע, כולל ביצוע חתך קפוא, היה 39+-66 דקות. החולים שוחררו באותו יום או למחרת, רמת הסידן בשיחרור היתה 0.9+-9 מ"ג/ד"ל ובדיקות המעקב פורשו כתקינות. בשני חולים היו תוצאות הסריקה חיוביות כזובות, אך נמצאה ונכרתה אי"ת על-פי המיקום בעל-שמע ובהצלחה (סך-הכל שיעור הצלחת הניתוח הראשוני היה 95%). בשלושה חולים נמצאה אי"ת בסריקה ונכרתה, אך במעקב חלה הישנות של הגברת רמת הסידן. החולים נותחו בשנית לאחר סריקה ובדיקת על-שמע נוספות, ובגישה ממוקדת עקב גילוי אדנומה נוספת (N=2), או עברו חקירת צוואר דו-צדדית עקב שיגשוג (היפרפלזיה) של שלוש הבלוטות הנותרות (N=1). בשני חולים לא נמצאה ריקמת יותרת-התריס בניתוח. בחולים אלה ניצפה תיקון של רמת הסידן לאחר הניתוח (N=1), או שבוצע מיקום וניתוח ממוקד נישנה שהצליח (N=1). לא נרשמו סיבוכים סב-ניתוחיים משמעותיים.

לסיכום, הגישה הממוקדת בהנחיית סריקה היא בטוחה ויעילה במרבית החולים. כישלון יתכן עקב איבחון שגוי, שיגשוג רב-בלוטי לעומת אי"ת (1%), אדנומה נוספת (2%) או תואות סריקה חיוביות כזובות בשל הפרעות אחרות בבלוטת-התריס (2%). ניתן לטפל בחולים אלה ביעילות ובבטיחות בניתוח ממוקד נוסף.

נח סמואלס

מכון שורש, ירושלים

בחילה – התחושה שעומדים להקיא – נגרמות מגירוי האזור הכמוצפטורי (Chemoreeceptor Trigger Zone –CTZ ) ומרכז ההקאות במוח. הטיפול המקובל בתרופות אינו תמיד יעיל ומלווה לעתים בהשפעות-לוואי קשות. דיקור סיני (אקופונקטורה) הוא שיטה עתיקה בה מחדירים מחטים דקיקות בנקודות שנקבעו לפי העיקרון של זרימת אנרגיה דרך מסלולים שנקבעו לפני אלפי שנים (מרידיאנים). ההשפעה נוגדת-הבחילות של הדיקור הסיני נובעת, ככל הנראה, מהפרשה מוגברת של ביתא-אנדרופינים ו-ACTH בבלוטת יותרת-המוח (ההיפופיזה), עם דיכוי האזור הכמורצפטורי ומרכז הבחילות. בנוסף לכך משפיע הדיקור על מערכת העיכול העליונה, תוך הפחתת ההפרשה של חומצה והרגעת הפרעות-הקצב בשרירי הקיבה. במחקרים קליניים נמצא, כי הטיפול בדיקור יעיל בהקלה על תחושת הבחילות, כגון בחילות בוקר בנשים הרות, נוסעים עם בחילות במהלך נסיעה, חולים לאחר ניתוח או חולי סרטן העוברים כימותרפיה.

חיים ביבי (1), דוידי שוסייב (2), נליה קרזנר (1), יורי זלדין (1), מיכאל ארמוני (1), מלי אוהלי (1), מנחם שלזינגר (1)

(1) המח' לרפואת ילדים, מרכז רפואי ברזילי, מסונף לפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בן-גוריון של הנגב, (2) המירפאה לריאות ילדים, בית-החולים ביקור-חולים, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים

גנחת הסימפונות (ג"ס) (1) (asthma) היא המחלה הכרונית השכיחה ביותר בגיל הילדות. חלק מהילדים החולים בג"ס לוקים גם באלרגיה.

המטרות במאמר הנוכחי הן: (א) לבדוק את שכיחות תבחיני עור המדגימים אלרגיה בילדים הלוקים בג"ס ומצויים במעקב במירפאה לריאות ילדים במרכז הרפואי ברזילי, אשקלון; (ב) לבדוק אם קיים הבדל בשכיחות תבחיני עור המדגימים אלרגיה בין ילדים המתגוררים בעיר לבין ילדים המתגוררים בכפר.

נבדקו במחקר הנוכחי כל התיקים הרפואיים של הילדים הנמצאים במעקב במירפאת ריאות ילדים במרכז רפואי ברזילי באשקלון. מהתיקים הרפואיים נלקחו נתונים על גיל, מין, מקום מגורים, עישון הורים וכן נתונים על תגובה לתבחיני עור לאלרגנים שונים. תבחיני העור בוצעו בילדים מגיל 6 שנים ומעלה.

נמצאו 1,353 תיקים רפואיים שהכילו את כל הנתונים המתאימים למחקר. מהם 1,238 תיקים של ילדים תושבי עיר ו-115 של ילדים תושבי כפר. בתבחיני עור שבוצעו נמצא כי ילדים הלוקים בג"ס היו אלרגיים בעיקר לקרדית אבק-הבית ולעובש. בקרב הילדים העירוניים 86.2% היו רגישים לקרדית אבק-הבית לעומת 48% מהילדים הכפריים (p<0.02). רגישות לעובש נמצאה ב-63.1% מהילדים הגרים בעיר לעומת 44% בקרב הילדים הגרים הכפר (p<0.04).

שכיחות תבחיני העור שהודגמה בהם אלרגיה היתה גבוהה יותר בקרב ילדים הגרים בעיר בהשוואה לילדים הגרים בכפר. הסיבה להבדל בשכיחות אינה מוסברת בהבדל של עישון הורים או בהימצאות בעלי-חיים בסביבה הקרובה.

לסיכום, רוב הילדים הלוקים בג"ס הגרים באזור אשקלון מגיל 6 שנים ומעלה רגישים לקרדית אבק-הבית. בקרב ילדים הגרים בעיר יש יותר תבחיני עור המדגימים רגישות לאלרגנים בהשוואה לאלו הגרים בכפר, למעט תבחיני עור המדגימים רגישות לחתולים, השכיחים יותר בילדי הכפר. הסיבה להבדל זה אינה ברורה. 

מנחם פישר (1,2), ברכה רגר (3), בוריס קפלן (4,5), גדי רנרט (2,6)

(1) מינהלת גליל עליון, שירותי בריאות כללית, החברה לרפואת נשים בקהילה, (2)הפקולטה לרפואה, הטכניון, (3) המח' למיקרוביולוגיה ואימונולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, (4) המח' לרפואת נשים ויולדות, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, (5) המח' לבריאות הקהילה ואפידמיולוגיה, מרכז רפואי כרמל, שירותי בריאות כללית, חיפה

טיפול הורמוני בנשים לאחר חדילת-אורח (menopause) כתחליף להפרשת אסטרוגנים מהשחלות, מוכר ומקובל כטיפול לתיסמונת סב-חדילת-אורח (perimenopausal syndrome) מזה למעלה מ-60 שנה.

בשני העשורים האחרונים נוספו הוריות לטיפול הורמוני חלופי (טה"ח) בעקבות עשרות מחקרים שנמצאו בהם עדויות לערכו המוסף של טיפול זה במיסגרת הרפואה המונעת.

מנחם רותם

השירות לאלרגיה, גנחת (אסתמה) ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק, מסונף לפקולטה לרפואה וספורט, הטכניון

גנחת-הסימפונות (ג"ס) היא הסתמנות קלינית מורכבת המאופיינת בהיצרות משתנה של דרכי-האוויר, תגובתיות-יתר של דרכי-הנשימה, בצקת בדופן דרכי-הנשימה ודלקת הנגרמת מתאי דלקת, אאוזינופילים ולימפוציטים, בעיקר תוך בנייה מחדש (remodelng) של דופן דרכי-האוויר.

הקשר בין גירויים אלרגניים לג"ס מוכר היטב. תגובת דרכי-האוויר בג"ס לאלרגנים כוללת תגובה מהירה של התכווצות הסימפונות ותגובה אלרגית-אימונולוגית מאוחרת של תגובה דלקתית. תהליך זה מתרחש בחולי ג"ס גם בתגובה לגירויים שאינם סגוליים, כגון עשן סיגריות או מאמץ גופני. הגורם המשותף ללוקים בג"ס עם או ללא רקע אלרגי הוא ככל הנראה רגישות-יתר של תאי הפיטום (mast cells) והאאוזינופילים. גירויים של תאי הפיטום מביא לשיחרורם המיידי של גורמים, כגון היסטמין, הקיימים וצבורים בגרנולות התאים, פרוסטגלנדינים וליקוטריאנים מדופן התאים, ובמקביל מתווכים פרו-דלקתיים, המביאים לגיוסם של תאי דלקת ולשלב המאוחר של דלקת בדופן כלי-הנשימה.

דין עד-אל, דוד אריאלי, רמי נוימן, מנחם רון וכסלר ואריה אלדד

שיחזור שד הפך בדור האחרון לניתוח שיגרתי, המבוצע בחלק גדול מהנשים העוברות כריתת שד. שיפור בתדמית הגוף והתמודדות טובה יותר עם סרטן השד הם מהסיבות שגרמו למנתי השד והמנתחים הפלסטיים להמליץ בחום על הניתוח. ההתקדמות בנושא האיבחון הגנטי של סרטן השד הביאה לעלייה בשכיחות כריות השד למטרות מנע ושיחזורי השד המבוצעים לאחר מכן.

היום ניתן לבחור בין שיחזורים המבוססים על החדרת מרחיבי רקמות לבין ניתוחים המבוססים על השתלת רקמות עצמיות מהבטן, הגב והעכוז. התקדמות זו בשיטות הניתוח מאפשרת להציע למנותחת השד שיחזור המותאם למצבה הרפואי ורצונותיה.

במאמר נסקר נסיוננו בעשור האחרון בשיחזור שד באמצעות תותבת מרחיבת רקמות מסוג

"Becker” ב-229 חולות סרטן השד, תך התייחסות לשיחזורים מריקמה עצמית. במאמר מדווח על אופן האירגון של מירפאה לשיחזור שד, וכן תרשים זרימה להערכה של סוג השיחזור הנדרש ותיכנונו. המגמה בעתיד היא שיחזור המתוכנן באופן פרטני לכל חולה, במסגרת מערכת רב-תחומית תומכת.

מנחם בן-חיים

הפער בין מספר הילדים הנזקקים להשתלת כבד לבין היצע שתלי כבד בגודל מתאים גדל והולך, וגורם להארכת זמן ההמתנה, ובעקבות זאת לעלייה בשיעורי התחלואה והתמותה בזמן ההמתנה. בעשור האחרון פותחו שיטות להשתלת שתלים חלקיים (segmental), שמקורם בהקטנת כבד מלא (reduced size), בפיצול כבד מלא בין שני מקבלים, בדרך-כלל מבוגר וילד (split liver transplantation) או בחלקי כבד שמקורם בתורם חי (living donor liver transplantation). אולם יישום שיטות אלו עדיין מוגבל ומתבצע במספר מרכזים רפואיים מובילים בעולם. מובאות במאמר זה תוצאות המרכז הרפואי "הר-סיני" בהשתלות מסוג זה.

מתוך 195 השתלות כבד בילדים (גיל<18), 48 (25%) היו מתורם חי, וב-47 (24%) מהם הושתל חלק שמקורו בהקטנה (27=n) או בפיצול (20=n) של כבד מתורם מת (מוות מוחי). בוצעה השוואה רטרוספקטיבית בין שתי קבוצות אלו מבחינת מאפייני המושתלים, שיעורי הסיבוכים מהניתוח, והישרדות השתל והחולה. להשתלות מפיצול נבחרו כבדים מתורמים מיטביים, והפיצול או ההקטנה בוצעו בדרך-כלל לאחר ניתוח תקציר (ex-vivo), תוך שימור הווריד החלול התחתון עם אונת הכבד הימנית והגבעול הוואסקולרי (vascular pedicle) עם החלק הימני. ההשתלה בוצעה תוך השקת וריד הכבד לגדם וריד הכבד התואם (piggy-back). במרבית ההשתלות מתורם חי בוצעה השקת עורק הכבד השמאלי בסיוע מיקרוסקופ. במרבית ההשתלות בוצע חיבור צינור (או צינורות) המרה ללולאת מעי (hepatico-jejunostomy).

הגיל והמשקל הממוצעים בקרב המושתלים מתורם חי היו 1.8+-3 שנים ו- 8.1+-9 ק"ג לעומת 3.5+-4 שנים ו- 15.2+-14.5 ק"ג בקבוצה המקבילה. התפלגות האטיולוגיות לאי-ספיקת כבד בחולים במצב סופני היתה דומה, וכך גם חומרת מחלת הכבד לפני ההשתלה. יותר כבדים (6 לעומת 1) שמקורם מתורם מת נוצלו להשתלה נשנית דחופה. זמן האיסכמיה החמה היה דומה (43 דקות לעומת 45 דקות), וזמן האיסכמיה הקרה היה ארוך משמעותית בהשתלות מתורם מת (340 דקות לעומת 60 דקות). שיעור הסיבוכים הוואסקולריים ובמרה היה דומה בשתי הקבוצות. שיעור תיפקוד מוקדם ירוד של השתל (poor early graft function ) היה גבוה משמעותית לאחר השתלות מתורם מת (18% לעומת 2%, בהתאמה, p<0.005). הישרדות השתלים והמושתלים היתה טובה יותר בין מקבלי שתל מתורם חי: הישרדות שתל בשיור של 89% לאחר שנה ו-77% לאחר 5 שנים לעומת 59% ו-52%, בהתאמה. שיעור הישרדות החולים היה 91% כעבור שנה ו-89% שנה לאחר 5 שנים לעומת 70% ו-62%, בהתאמה, p<0.001.

לסיכום, למרות הדמיון במורכבות הניתוח, השתלות כבד מתורם חי המבוצעות בילדים מניבות תוצאות טובות יותר על-פני אלה המושגות בהשתלת חלקי כבד דומים שמקורם בתורם מת.

נח סמואלס

דיקור סיני (אקופונקטורה) הוא אחת מהשיטות של הרפואה המשלימה המומלצת על-ידי האגודה האמריקאית למלחמה בסרטן, כטיפול בסיבוכי המחלה והשפעות-הלוואי מהטיפול בלוקים בה. קיימות הוכחות בספרות הרפואית בדבר יעילותו של טיפול זה נגד כאב, בחילות, קוצר-נשימה, בצקת בגפיים ותופעות ואזומוטוריות.

חששם של חלק מהמטפלים לטפל בחולי סרטן בדיקור סיני נובע מכך שלפי הרפואה הסינית המסורתית, הטיפול 'מפזר' אנרגיה תקועה שגורמת להיווצרות השאת, ובאופן זה 'יפזר' את השאת עצמה. נוסף לכך החשש שהטיפול ידכא את מערכת החיסון של החולים במחלה ממאירה.

נכונה העובדה שיש להיזהר מלהחדיר מחטים בקירבת השאת עצמה, אך נראה כי אין כל סיבה לחשוש שטיפול בנקודות דיקור מרוחקות יגרום 'לפיזור' השאת, שהרי זהו מושג השאול מהרפואה הסינית, ולא מהרפואה המערבית. יתרה מכך, השפעות הטיפול בדיקור סיני על מערכת החיסון,ה ן בעקבות הפרשה מוגברת מבלוטת יותרת-המוח (ההיפופיזה) של ביתא-אנדרופינים ו-ACTH והן בעקבות הפחתת מתח נפשי על-ידי טיפול בתסמינים, הן חיוביות ואף נוגדות-סרטן. על המימסד הרפואי בישראל לשקול המלצה לטיפול בדיקור סיני בחולי סרטן.

מנחם בן חיים

המצוקה הקשה במצאי שתלי כבד מתורמים לאחר מוות מוחי, העלייה בשיעור התמותה בזמן ההמתנה להשתלה והניסיון המצטבר בהשתלות כבד מתורם חי בילדים – כל אלה מצביעים על השתלות מתורם חי (living donor) בין בוגרים כחלופה המתבקשת. במאמר זה מובאות התוצאות של עשרים ההשתלות הראשונות מסוג זה במרכז הרפואי "הר סיני", תוך השוואה בין שתלי אונה ימנית לשתלי אונה שמאלית.

עשרים בוגרים (גיל ממוצע 15+-46 שנה; משקל ממוצע 12+-68 ק"ג) עברו השתלת כבד; בעשרה חולים הושתל שתל מאונה שמאלית (מיקטעים II, III, IV, במשקל ממוצע של 115+-805 ג').

התורמים (גיל ממוצע 10+-38 שנה, משקל ממוצע 9+-85 ק"ג) היו קרובי משפחה מדרגה ראשונה (8), שניה (3) בני זוג (4) או מקורבים רגשית (5). כריתת הכבד החלקית בתורמים בוצעה ללא חסימה של אספקת הדם (inflow occlusion), תוך הסתייעות במספרי על שמע (ultrasonic scissors) ומיחזור דם (cell saver). כריתת הכבד השלמה במושתלים בוצעה בחדר ניתוח צמוד ובתיאום זמנים. ההשתלה בוצעה תוך השקה ורידית לגדמים של ורידי הכבד (piggy-back). בשמונה מושתלים (אונה שמאלית) נדרשה הסתייעות במיקרוסקופ לביצוע ההשקה העורקית. בשתלי אונה שמאלית נדרש חיבור בין צינוריות המרה למעי (hepatico-enterostomy) עם מיקטע IV יחיד, זאת לעומת הצורך בהשקה לשתיים (בשמונה חולים) או לשלוש (בשני חולים) צינוריות מרה בשתלי אונה ימנית.

כל התורמים החלימו, ללא סיבוכים משמעותיים, ללא צורך בעירוי-דם זר וללא סימנים של אי-ספיקת כבד. שיעור התמותה הסב-ניתוחי בקרב המושתלים היה 15%, ושיעור הישרדות השתל (graft survival) – (70%-80% בשתלי אונה ימנית לעומת 60% בשתלי אונה שמאלית; זמן מעקב ממוצע – 8 חודשים). תיסמונת ייחודית (small for size syndrome) ניצפתה בארבעה מושתלים בשתלי אונה שמאלית קטנים יחסית [יחס בין משקל: שתל=מושתל (GRWR) < 0.8%].

שיעור הסיבוכים בקרב מושתלי אונה שמאלית היה גבוה יותר: דלף מרה (billary leak) היה 50% לעומת 20%, ופקקת עורק הכבד (hepatic artery thrombosis) היתה 20% לעומת 10%.

בהשתלת כבד מתורם חי בין בוגרים, מאפשרים שתלי אונה ימנית התאמת גודל מיטבית וכרוכים בפחות סיבוכים, כל זאת מבלי לפגוע בבריאותו של התורם.

אלכסנדר רוזין, דניאל שפירא, אליסיה נכטיגל ומנחם נהיר

מובאת במאמר זה, פרשת חולה בן 21 שנה שלקה באוסטאוארתרוזיס (או"א) קשה של מיפרקי הירכיים. נוכח המימצא המפתיע, נדונה האפשרות של מחלת קשין-בק (מק"ב) – מחלה אנדמית לאזור מגוריו הקודם של החולה (מזרח-סיביר).

מובאת במאמר זה בקצרה האבחנה המבדלת של פגיעה דו-צדדית במיפרקי ירכיים מישנית למחלות אחרות, כולל דלקת מיפרקים שיגרונתית של גיל הנעורים סטיל (דמשנ"ס).