תוצאת חיפוש

Clinical Mentorship as a Bridge to Life in the Treatment of Eating Disorders

Moria Golan^1,2, Tali Gogol-Ostrowsky¹

¹Shachaf-Eeting Disorders Intensive Treatment Center, Kibbutz Nasn. ²School of Nutritional Sciences, The Hebrew University of Jerusalem, Rehovot

The aim of this article is to describe a community-based multi-modality intensive treatment program, which demonstrates a significant reduction in symptoms of eating disorders while providing an opportunity to deal with the functional and social skills. Treatment is delivered through a multidisciplinary team. The uniqueness of the team is in the inclusion of clinical mentors. These are social workers, art therapists and graduate level psychology students who are trained to connect with clients in an informal, intensive manner (10-40 hours a week). The mentors focus on legitimizing healthy attitudes to food, eating and life, while highlighting the pain and loss associated with the disorder. The mentors serve as meal companion and calming figure, representing the healthy self-caring voice. The relationship established during the many hours spent together becomes a powerful experience, completely different from the isolation of the disorder. The treatment intervenes in most areas of life, focusing on an active search for possibilities, in contrast to the emptiness associated with the disorder.

This article presents the results and principles of a 2.5-year practice. Seventeen patients, ill for 6 years and more, completed this program more than a year ago. An assessment of their BMI and their general outcome using Eckert scales was performed. One year after completing the program, 76% of the patients were defined as recovered and 12% were almost recovered with only a few remaining symptoms. All of these patients function satisfactorily in the community, both in social and occupational aspects. Six percent were partially recovered and 6% suffered from regression during the first year of follow-up.

This treatment provides the intensity required in hospitalizations, while enabling patients to stay in the community and maintain those activities that survive the disorder. This program has proven to work well with chronic patients. Further data, not analyzed as yet, also indicates the efficacy of this treatment in acute cases.

ערן תמיר, דרור רובינסון, גבריאל אגר, נחום הלפרין

המח' לאורתופדיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

חומצה היאלורונית היא מולקולת ענק במשקל מולקולתי של 3.5-5 מיליון דלטון, המורכבת משרשרת פוליסאכארידית של D-glucuronate ו-N-acetylglucosamine המופיעים לסירוגין. חומצה היאלורונית מיוצרת על ידי תאים מסוג A בריקמה הסינובית של המיפרק ומהווה מרכיב חשוב התורם לתכונות המגנות של הנוזל הסינובי, הכוללות בלימת זעזועים ושימון המישטחים הסחוסיים. בנוסף לכך המישטח הפנימי של הממברנה הסינובית מצופה בשיכבת חומצה היאלורונית, המונעת נדידת תאים ומולקולות גדולות לתוך המיפרק.

The Effect on Family Members of Treating Home-Hospitalized Patients

Netta Bentur, Avivit Moualem

JCD-Brookdale Institute, Jerusalem

Background: In recent years, chronic patients being treated at home are being joined by increasing numbers of acute and sub-acute patients. Although there has been a considerable expansion of formal services for home hospitalization, nevertheless a significant part of the burden of caring for these patients falls on their families. Many studies have examined the effect on the family of treating chronic patients at home, but very little is known about the effects on the family caregiver of treating an acute or sub-acute patient at home.

Goals of the study: a. To determine the main areas of care involving family members within the framework of home hospitalization. b. To assess the caregivers' sense of burden. c.To identify the causes of the feelings of burden. d. To examine the caregivers' specific difficulties. e. To identify the areas in which they are particularly interested in additional guidance.

Methodology: The study population included 179 primary caregivers of patients registered in four home hospitalization units. The data were collected during face-to-face interviews with the primary caregivers, in the patients' homes.

Findings: Half (49%) of the caregivers were the patients' spouses, and the rest were other family members, 67% were women. The average age was 56, and about a third were over 65. On average, they were involved in six areas of care. Fifty three percent reported that the burden they had to contend with was too heavy, 28% said it was not so heavy, and 19% said it was not heavy at all. A multi-variate analysis revealed that the feeling that the burden was too heavy had a statistically significant correlation with caring for another family member at home, being involved in 3+ areas of treatments, being married, 9+ years of education, the patients suffering from frequent pain or unable to reach the bathroom independently. Most (75%) of the caregivers reported three or more areas of burden which include the time devoted to care giving, and the effect of the treatment on the patient's health, mental and physical condition. Although 77% of them had received instruction on how to treat the patients, 29% cited at least one area in which they would have liked to receive more instruction, noting in particular the need to learn how to deal with changes in the patient's mental status.

Conclusions: Family members caring for home-hospitalized patients require more instruction and advice from the formal agencies during the daily care of the patient, particularly in specific subjects. There is a need to develop additional instruments for advice and instruction, in a broad range of areas, in order to assist the caregivers in their complex role. There is a need to continue to examine specific areas in which the family members require additional counselling and instruction, in order to better plan these services, and help improve the quality of care for home-hospitalized patients.
 

Intravenous Immunoglobulins Treatment of Patients with Graves' Ophthalmopathy

Adi Leibe, Yair Levy, Yehuda Shoenfeld

Department of Medicine B and Research Unit of Autoimmune Diseases, Chaim Sheba Medical Center, Affiliated to Sackler Faculty of Medicine, Tel-Aviv University

Graves' ophthalmopathy is an autoimmune disease manifested as exophthalmus, lid lag and diplopia. As in the accompanying autoimmune thyroid disease, there is an autoimmune homoral and cellular attack on the orbita, mainly the retro-orbital tissues.

Steroids are the comerstone of therapy. We reviewed the evidence for a similar therapeutic effect of I.V., immunoglobulins (IVIGs) and their better side affect profile as compared to steroids. We also described an impressive therapeutic success with IVIG given to a patient with resistant ophthalmopathy. The clinical picture of Graves' ophthalmopathy is attributed to a pathologic hyper - activation of orbital fibroblasts, deposition of collagen and glycosaminoglycans in the extra-cellular matrix and eventually fibrosis. These are mediated by leucoregulin, IL-1, IFN-gamma, and TGF-beta - all secreted by lymphocytes and mast cells in the retorbital space.

Another mode of cell activation is by binding of autoantibodies (presumably thyroid stimulating Ab's) to an antigenic determinant on the surface of fibroblasts.

I.V. immunoglobulins, known today to be active in a variety of autoimmune processes, exert their effect on autoantibodies, complement, phagocytic cells etc. IVIGs also inhibit orbital lymphocytes and fibroblasts through inhibition of IL-1 or/and TGF-beta.

מיכאל מילרד (1), גבריאל דיקשטיין (2), עופר נתיב (1)

(1) המח' לאורולוגיה, (2) היחידה לאנדוקינולוגיה, המרכז הרפואי בני-ציון, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

היישום הרב והזמינות של בדיקות דימות בלתי-פולשניות כמו טומוגרפיה מחשבית (ט"מ), תהודה מגנטית (ת"מ) ועל-שמע העלו את תדירות איבחון הנגעים בטוחה (adrenal), נוכחות גוש בטוחה, ללא רקע של ממאירות, מהווה אתגר איבחוני כשלעצמו, בייחוד כשידועה אנאמזה של ממאירות.

מימצא אקראי של שאת בטוחה (incidentaloma) מחייב המשך בירור ומעקב ובמצבים מסוימים, גם כריתה בניתוח. במספר עבודות נמצא, כי ב-3%-0.3% מבדיקות ט"מ של הבטן העליונה מאובחן נגע בטוחה. עבודות אלו נערכו ברובן בשנים הראשונות בהן הוכנסו לשימוש מכשירי הט"מ, עקב השיפור הטכנולוגי שחל עם השנים ניתן לצפות, כי שכיחות שאתות בטוחה כיום קרובה יותר לזאת המדווחת מעבודות שנערכו בנתיחות שלאחר המוות, בהן דווח על שיעור נגעים בטוחה שנע בין 1.45% ל-5.9%, רובם טבים.

גדעון הולן

המח' לרפואת-שיניים לילדים, הפקולטה לרפואת שיניים של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים

פגיעות באזור הפנים נגרמות כתוצאה מפעילויות ספורט, תאונות דרכים, התכתשויות, מעידות אקראיות ופגיעות מכוונות. פרט לפציעת הרקמות הרכות והסיכון לגרימת שברים בעצמות הפנים, גם השיניים עלולות להיות מעורבות בפגיעות כאלה. נמצא, שהפגיעה בשיניים שכיחה יותר בילדים ובני-נוער בהשוואה למבוגרים. השיניים הקידמיות העליונות מעורבות יותר מהשיניים האחוריות, בעיקר במצבים בהם השיניים העליונות בולטות ביחס לתחתונות. פגיעות בשיניים מתרחשות בעיקר במהלך עיסוק בפעילויות ספורט שונות.

[...]

המטרה במאמר זה היא להציג בפני ציבור הרופאים בכלל ורופאי מרפאות החירום בפרט, מצב חירום דנטלי בו נתלשת שן קבועה ממקומה, ולהגביר את מודעותם לחשיבות הרבה שיש לטיפול המיידי במניעת נזק בלתי הפיך לשיניים.

Management of Nasal Meningoencephaloceles and Cerebrospinal Rhinorrhea

M. Puterman, A. Leiberman, I. Shelef*

E.N.T Department, Radiological Department* Soroka Medical Center, Beer-Sheva, Ben-Gurion University

CSF rhinorrhea constitutes a diagnostic challenge. If unrecognized or incompletely managed, it can result in devastating complications. The physician must e aware to this entity and it's management. The conventional neurosurgical management of meningoencephaloceles and cerebrospinal rhinorrhea has been by the intracranial approach.

Otolaryngologists have undertaken extracranial approaches for repair of these problems with fair results. In recent years, functional endoscopic sinus surgery has gained polularity and was advocated for the repair of nasal meningoencephaloceles and CSF fistulae. Between 1998 and 1999, five patients were operated by the senior author (M.P) by means of endoscopic sinus surgery.

High success rate and lower morbidity make this approach the treatment of choice. The perioperative use of fluoroscein allows us to locate precisely the defect and to confirm complete sealing of the leak.

We present our experience in managing 5 cases, 3 of which presented with meningoencephaloceles.

גבריאל דינרי

מנהל המכון לגסטרואנטרולוגיה ותזונה, מרכז שניידר לרפואת ילדים

מחלת קרוהן מאופיינת בדלקת בכל שכבות דופן המעי, היכולה להתהוות בכל חלקי מערכת העיכול. מחלה זו, יחד עם דלקת כרכשת כיבית, מהווה את קבוצת מחלות המעי הדלקתיות (IBD–inflammatory bowel disease). החולים במחלה כרונית זו עלולים ללקות בשלשולים נישנים, דימומים נצורים בין לולאות המעי ובין אברי בטן אחרים או עור הבטן, תת-תזונה, חולשה, ועוד. המחלה מתאפיינת בעליות וירידות בפעילותה, וגורמת סבל רב, מצריכה אישפוזים נישנים, טיפולים יקרים והיעדרות מהעבודה.

נתן גדות

המח' למחלות עצבים, ביה"ח מאיר, כפר סבא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

למרות ההישגים העצומים באבחנה ובטיפול בכיפיון במהלך חמישים השנים האחרונות, לוקה לעיתים הגישה הקלינית היומיומית לחולים אלה בקיבעון מחשבתי המוביל להנחות שגויות ובהתאם, לשיקולים קליניים וטיפוליים מוטעים. ברשימה זו, נתייחס למספר "מובנים מאליו" שנשתרשו בקהילייה הרפואית בישראל ובעולם לגבי איבחון וטיפול בכיפיון. נבחון את ההצדקה בהפניה של כל אדם שנתקף בהתקף כיפיון אחד, למחלקה לרפואה דחופה. ננסה להבהיר מה הן בדיקות העזר הנהוגות לצורך איבחון ומעקב ארוך-משך בכיפיון ומי מהן אכן חיונית. ננסה להבהיר מהו השימוש הנכון במנת העמסה של נוגד-כיפיון ומדוע לא תמיד צריך להגיע לרמת נסיוב טיפולית "תקינה". ונבהיר שוב את המושג situation determined seizures.

יורם אברהמוב

המח' לרפואת נשים ויולדות, המרכז הרפואי הדסה עין-כרם, ירושלים

טיפולי השראת ביוץ באמצעות גונאדוטרופינים מלאכותיים הביאו למהפכה של ממש בטיפולי הפוריות בשנים האחרונות, בכך שהעלו בהרבה את הסיכוי להרות, בעיקר בנשים עם הפרעות בביוץ, אך גם בנשים הלוקות באי-פוריות מגורמים אחרים, כגון עקרות בלתי מוסברת או עקרות הגבר. בנוסף מהווים הגונאדוטרופינים המלאכותיים מרכיב הכרחי בטיפולי ההפריה החוץ-גופית. אחד הסיבוכים היאטרוגנים הקשים של טיפולי השראת ביוץ בכלל ובגונאדוטרופינים בפרט הוא תיסמונת גריית-היתר של השחלות (ovarian hyperstimulation syndrome). תיסמונת זאת, על אף היותה נדירה, גורמת למירב התחלואה והתמותה הקשורות בטיפולי פוריות. התיסמונת מתבטאת בהגדלת השחלות, בחדירות-יתר של נימיות הדם עם דליפת נוזל למדור השלישי ובריכוז-יתר של הדם (hemoconcentration).

יעקב ברקון ומאיר שליט

היח' לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, האגף לרפואה פנימית, ביה"ח הדסה, ירושלים

בשנים האחרונות, הצטבר מידע רב על מעורבות ליקוטריאנים בגנחת הסימפונות ובמחלות דלקתיות למיניהן. במטרה למנוע את פעולתם בתהליך האלרגי-דלקתי, פותחו תרופות נוגדות ליקוטריאנים (נלק"ט), ולאחר שהוכחה יעילותן, הן הוכנסו לשימוש נרחב בטיפול בחולי גנחת. לאחרונה התברר, שתרופות אלו פעילות גם בנזלת אלרגית וכעת נערכים מחקרים רב-מרכזיים במטרה לבדוק את יעילותן כנגד מחלה זו. כן דווח בשנתיים האחרונות על הצלחות טיפוליות של נלק"ט בחולים הלוקים בחרלת כרונית (ח"כ). המטרה בסקירה זו היא לעמוד על תפקיד הליקוטריאנים בחרלת כרונית ולסכם את הידוע לגבי יעילות תרופות נלק"ט בטיפול בלוקים במחלה זו.

המכון למחלות דרכי העיכול והכבד¹, המח' לאישפוז יום² והמח' לרפואה פנימית³, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב 

TNFα הוא ציטוקין פרו-דלקתי במחלת קרוהן. הפחתה ברמתו מביאה לשיפור במצבם של החולים. Imfliximab הוא נוגדן כימרי חד-שיבטי ל- TNFα

התכשיר ניתן במוסדנו החל בדצבמר 1998 במסגרת פרטנית. עקבנו אחרי החולים ותוצאות הטיפול בהם במטרה להעריך את יעילות ובטיחות התכשיר. התגובה נמדדה על פי מדד פעילות מחלה בחולים שטופלו בשל מחלה פעילה, ועל פי הערכת ההפרשה בחולים שטופלו בשל נצור חיצוני.

The Effect of Gastro-Esophageal Reflux Therapy on Respiratory Diseases in Children

Y. Levin¹, A. Mandelberg², A. Gornstein³, F. Srour³, S. Reif⁴

¹The Sackler Faculty of Medicine, Tel-Aviv University, ²The Unit of Pediatric-Pulmonology, Wolfson Hospital, ³The Unit of Pediatric-Surgery, Wolfson Hospital, ⁴The Unit of Pediatric-Gastroenterology, Dana Children's Hospital

In order to examine the effect of reflux therapy on Hyper Reactive Airway Disease (HRAD) and apnea severity, 107 children, 78 with HRAD and 29 with apnea, underwent pH monitoring in the Pediatric Surgery Unit of Wolfson Hospital and the Dana Children's Hospital during the years 1995-1998. Pathological reflux was defined by means of the Boix-Ochoa and RI (Reflux Index) scores. In patients with positive reflux, anti-reflux treatment was initiated. Prior to and following pH monitoring, the respiratory status of all patients (both with and without reflux) was evaluated by a pediatric pulmonologist employing commonly used scores to determine severity.

Results: Subject age ranged between one day and 15 years (mean: 15.44±29 months, median: 6.37 months). In HRAD, following anti-reflex treatment the reflux positive group showed a significant score improvement, from an average of 2.9±1.1 units to 1.54±1.2 units (p<0.0001); a decrease in the number of patients treated with oral corticosteroids (p<0.01); a close to significant decrease (p=0.069) in the average dose of inhaled corticosteroids; and a decrease in the number of patients using bronchodilators (p=0.042). The reflux-negative group, not treated for reflux, displayed no significant improvement, with only a decrease in the severity scores from 2.44±1.0 to 1.78±1.2 units (p=0.14), and no change on any of the other parameters.

In apnea, all patients improved, from an average score of 2.34±0.77 to 0.03±0.19 units (p<0.0001), with no significant difference between the reflux positive and the reflux negative groups.

In view of these findings, it is postulated that anti-reflux therapy may have an additive effect on HRAD severity, beyond that of spontaneous respiratory improvement. We therefore find it appropriate for every severe HRAD patient (frequent exacerbations or high corticosteroid dose) to undergo pH monitoring in order to treat those with proven reflux. In respect to apnea, we cannot attribute any significance to the existence of reflux or to anti-reflux treatment.

יהודה שינפלד

המרכז למחלות אוטואימונית ומח' לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי "שיבא", תל-השומר, והפקולטה לרפואה "סאקלר", אוניברסיטת תל-אביב

בשנת 1975, פיתחו קוהלר ומילשטיין את שיטת ההיברידומה, שבאמצעותה ניתן היה לייצר נוגדנים חד-שיבטיים המכוונים (מושרים) ע"י אנטיגן סגולי, לתגלית זו היתה השפעה מדעית ניכרת על כל שטח ברפואה ולכן לא פלא, שלזוג חוקרים זה, שהצעיר שבהם (ד"ר קוהלר) נפטר בינתיים, הוענק פרס נובל ברפואה.

ויקטוריה פורר(1), פסח ליכטנברג(1,2), אוריאל הרסקו-לוי(1,2)

הפקולטה לרפואה "הדסה", האוניברסיטה העברית, ירושלים (1), ביה"ח "הרצוג", ירושלים (2)

דיסקינזיה מאוחרת (ד"מ) היא הפרעה מוטורית המאופיינת במיגוון תנועות חריגות, בלתי רצוניות, בעיקר באזור הפנים והפה ולפעמים בגו ובגפיים. ההשפעה דווחה לראשונה בשנות החמישים, כחמש שנים לאחר שתרופות נירולפטיות קלאסיות הוכנסו לשימוש. בשנות ה-70 המוקדמות הוכרה ד"מ כפרי יפול נירולפטי ממושך.

העיוותים בפנים ובתנועות הנגרמים מחמת ד"מ משפיעים לרעה על איכות החיים של החולים ומדרבנים חוקרים להבין את ההשפעה על גורמיה והשלכותיה וגם למצוא טיפולים מתאימים.