תוצאת חיפוש

סיון ליברמן, ריפעת ספדי, חיים ענר, אנטוני פרשטנדיג, טליה ששון ואלן י' בלום

הטיפול המקובל בפקקת ורידים בגפיים התחתונים הוא מתן נוגדי-קרישה, לא קיים שוני בטיפול בין חולים עם פקקת של הוורידים הקריבניים לבין חולים עם פקקת של הוורידים הרחיקניים. טיפול ממיס קרישים (תרומבוליטי) מוקדי באמצעות צנתר הוא שיטה חדשה ופולשנית, המהווה אפשרות טיפולית לחולים מתאימים הלוקים בפקקת של הוורידים הקריבניים. במאמר זה נדווח של שתי פרשות חולים שעברו טיפול ממיס קרישים בהצלחה, וכן נסקור את הספרות הרפואית בנושא.

שני חולים עם פקקת של הגפיים התחתונים המערבת את ודירי הכסל וורידי המיפשעה, טופלו בהמסת קרישים מוקדית על-ידי הזלפת אורוקינאזה בנוסף לטיפול בנוגדי-קרישה. בשני החולים אובחנו הצרויות בוורידים שטופלו על-ידי הרחבה עם בלון והשתלת תומך מתכתי. המסת הקרישים נמשכה כ-36-60 שעות בקצב הזלפה של 100,000 יח'/שעה.

בעקבות הטיפול נצפה שיפור משמעותי במצב הגף, ובבדיקת דימות הודגם שיפור משמעותי בשני החולים, עם חידוש זרימת הדם בוורידים כלפי המרכז. לא ניצפו סיבוכים משמעותיים. במעקב של 8 ו-24 חודשים, בהתאמה, ניצפה שיפור מתמיד במצב הגף.

המסקנות מתוצאות אלו היו, שטיפול מוקדי להמסת קרישים באמצעות צנתר מהווה אפשרות טיפולית נוספת בחולים הלוקים בפקקת חדה של הוורידים הקריבניים בגפיים התחתונים. ניתן לטפל בהיצרות בווריד המתגלה לאחר פירוק הקריש בהרחבת הווריד באמצעות בלון, ובמידת הצורך גם בהשתלת תומך מתכתי.

חידוש מהיר של זרימת הדם בוורידים גורם להקלה מהירה של הסימנים והתסמינים בשלב החד, ויכול למנוע התהוות של תיסמונת בתר-פקקתית (post thrombotic syndrome). ניתן להציע טיפול זה לחולים שאין לגביהם הוריות-נגד לטיפול.

שומרון בן-חורין ונורית זקס

מדווח במאמר זה על פרשת חולה בת 54 שנה, שאובחנה בשנת 2001 כלוקה בהישנות אחור-ציפקית של קארצינומת הכרכשת ואושפזה עקב חום וצמרמורת.

בירור מקיף שעברה לא העלה מקור זיהומי, תרביות דם מרובות היו עקרות והתסמינים חלפו כעבור יומיים ממועד התקבלותה. במהלך אישפוזה התברר, כי התסמינים החלו כשעה לאחר שטופלה בזריקה של תכשיר  neytumurin לתוך הווריד על ידי מטפל ברפואה חלופית. תכשיר זה ניתן כחלק משיטת טיפול המכונה טיפול תאי, הדוגלת במתן תמצית פפטידים ממספר איברים שמקורם בחיות-משק, ובכלל זה מבלוטת יותרת-המוח, גזע המוח ועוד.

בפרשת חולה זו מודגם הסיכון הטמון בשיטות טיפול פולשניות של רפואה חלופית שאינן נתונות לפיקוח הולם של רשויות הבריאות.

דב שטינמץ, חנה אדלשטיין, אלדר ברקוביץ וראול רז

המטרה בעבודתנו היתה להעריך את הבטיחות והעלות-תועלת של טיפול אנטיביוטי לתוך הווריד לחולי אוסטאומיאליטיס במסגרת הבית. העבודה בוצעה במחוז חיפה וגליל מערבי של שירותי בריאות כללית.

נבדקו כל התיקים הרפואיים של חולים שאובחנו כלוקים באוסטאומיאליטיס וטופלו בין השנים 1999-2000 באנטיביוטיקה לתוך הווריד במסגרת הבית. נבדקו גורמי המחלה, סוגי האנטיביוטיקה שניתנו, הסיבוכים, ובוצעה הערכה של עלויות הטיפול.

בתקופה זו טופלו 52 חולים בביתם ב-55 מערכי אנטיביוטיקה לתוך הווריד. סך כל ימי הטיפול הגיע ל-1,187 יום. שמונים-וחמישה אחוזים מהחולים הופנו מהמחלקות השונות בבתי-החולים. ב-54.6% מהחולים הגורם המזהם לא היה ידוע. מבין הגורמים הידועים והשכיחים ביותר שגרמו לזיהום היו סטאפילוקוקוס ופסידומונס ארוגינאזה. פניצילינים וצפלוספורינים היו סוגי האנטיביוטיקה שניתנו בשכיחות הגבוהה ביותר. שיעור הסיבוכים במהלך טיפולים אלה היה נמוך ביותר ולא היו כלל סיבוכים קשים.

חושב חיסכון של 1,299,765 ש"ח בעלות הטיפול, בזכות הפרש העלויות בין יום אישפוז בבית-חולים ליום טיפול במסגרת אישפוז-בית.

לסיכום, מתן אנטיביוטיקה לתוך הווריד לחולי אוסטאומיאליטיס במסגרת אישפוז-בית נמצא בטוח, יעיל ונוח הן לחולה והן לבני משפחתו. יתר על כן, שיטה זו מפחיתה באופן ניכר את עלויות האישפוז.

גיא אור, תמר מוזס ורוברטו מסטר

עניינו של מאמר זה הוא מעורבותו של החוק בטיפול הנפשי בקטינים באשר להוראות החוק הנוגעות לבדיקה, איבחון, טיפול ואישפוז. בשנים האחרונות חלו שינויים בחוקים העוסקים בכך אשר מצאו את ביטויים בתיקון משנת 1995 לשני חוקים: "חוק הנוער טיפול והשגחה", זה "חוק לטיפול בחולי-נפש". השינויים בחוקים אלה כוללים שינויים בהנחיות הביצוע, וכן הוספת מושגים שלא היו קיימים בחוק הקודם. מאז הוחל ביישום החוק התגלה בעשייה הקלינית כי קיימת בעייתיות בשני תחומים אלו – המוזגי והביצועי – של הוראות החוק החדשות. בעייתיות זו מתבטאת בקשיים להבין את הנאמר בחוק וביישומו עקב סירבול מיותר, שנוצר בשל השמת מנגנוני פיקוח שאין כדוגמתם ברפואה.

במאמר זה ידון התיקון בחוקים האמורים, מתוך שתי כוונות: האחת היא סקירתו והבהרתו של חוק מורכב ומסובך שרוב הציבור אינו מכירו על בוריו; והשנייה היא הצגת מגבלותיו של החוק והערותינו לו.

אליעזר גולן, איריס ויינטל, ז'ואל ברנהיים, סידני בן-שטרית וג'אק ברנהיים

פגיעה בכליות היא תופעה נפוצה בקרב חולים הלוקים בזאבת אדמנתית מערכתית (SLE) (זא"מ). הצורה הקשה ביותר של המחלה היא דלקת שיגשוגית מפושטת של פקעיות הכיליה (diffuse proliferative glomerulonephritis) (דשמפ"כ). הטיפול עפ"י ה- "NIH Protocol" (טבלה 1) הוא הטיפול המקובל בדשמפ"כ, אך אין על כך אחידות-דעים בספרות הרפואית.

המטרה בעבודה היתה לבדוק את תוצאות מישלבי הטיפול השונים בחולי זא"מ עם אצל חולים בזא"מ עם דשמפ"כ שאובחנו במחלקתנו בין השנים 1976-1996, ולהשוות את תוצאות הטיפול על-פי הפרוטוקול הנ"ל עם תוצאות טיפולים אחרים.

נכללו בעבודה חולי זא"מ שאובחנו כלוקים בדשמפ"כ על-פי תוצאות ביופסיה מהכליות. החולים אותרו על-פי רשומות המכון לפתולוגיה, נערכה בדיקה נשנית של ההתקנים הפתולוגיים לאישוש האבחנה ולקביעת מדדי הפעילות והכרוניות, ונסקרו התיקים הרפואיים.

נמצאו 26 חולים העונים למדדים – 22 נשים ו-4 גברים. משך המעקב היה 74+-89 (טווח 9-255) חודשים. בקרב למעלה מ-80% הושרתה הפוגה, וכשליש מתוכם חוו לפחות התלקחות אחת. חולה אחד נפטר ו-4 חולים נזקקו לטיפול בדיאליזה. שישה עשר חולים טופלו על-פי הפרוטוקול שצוין לעיל ו-10 טופלו במשלבי טיפול אחרים. המאפיינים הבסיסיים של שתי הקבוצות היו דומים. לא נמצא הבדל סטטיסטי מובהק בין שתי קבוצות הטיפול בכל המאפיינים שנבדקו, הן מבחינת שיעור ההישרדות והן מבחינת שיעור הסיבוכים.

המסקנות היו שבחולי זא"מ עם דשמפ"כ היתה הישרדות החולים והכליות טובה תחת משטרי הטיפול הקיימים. הטיפול על-פי ה-"NIH Protocol" הוא טיפול הבחירה, אך אם מתעורר הצורך לחרוג מפרוטוקול זה, ניתן להשיג תוצאות טובות גם באמצעות מישלבי טיפול אחרים.

אלון ילין, דויד סמינסקי, מיכאל פלאי, הנרי פרידמן, מאיה טפרברג ויעל רפאלי

חולים הלוקים בשאתות המערבות את חלל הצדר (pleura) הם בעלי תוחלת חיים קצרה. סיבת המוות העיקרית היא התפשטות השאת לצדר. טיפול הבחירה בחולים אלו אינו ברור.

המטרה במחקר הנוכחי היתה לבדוק האם טיפול אורי משולב הכולל ניתוח, כימותרפיה מקומית וחימום-יתר אפשרי הוא בטוח ויעיל בלוקים בשאתות עם פיזור צידרי.

נבדקו רטרוספקטיבית 43 חולים שעברו ניתוח עם זילוח צידרי כימותרפי בחימום-יתר. מרבית החולים לקו בשאתות בצדר או ההרת (thymus) עם פיזור בחלל הצדר. עשרים-וחמישה (25) חולים קיבלו טיפול אחר בעת כלשהי לפני הזילוח. במהלך הניתוח בוצעה כריתה לפי סוג השאת ומצב החולה. הזילוח בוצע באמצעות משאבה סיבובית, מתמר חום וציספלטינום במינון של 60-200 מ"ג.

הטמפרטורה התוך-צידרית בכל החולים היתה מעל 40 מ"צ. לא ניצפו בעיות המודינמיות או בעיות נשימה הקשורות לזילוח. לא היתה תמותה תוך-ניתוחית ולא רעילות המטולוגית, כילייתית או מערכתית. שלושה חולים נפטרו בתקופה הבתר-ניתוחית (7% תמותה) ו-14 לקו בסיבוכים, ברובם קלים. שיעור ההישרדות בחיים של כלל החולים לשנה אחד, שנתיים, שלוש וחמש שנים היה 78%, 72%, 50% ו-36%, בהתאמה. שיעור ההישרדות הגבוה ביותר ניצפה בחולים עם תימומה – 70% לאחר שלוש וחמש שנים, והנמוך ביותר ניצפה בחולים עם גרורות – 31% לשלוש שנים.

מבין 39 חולים שהיו במעקב לטווח קצר ובינוני (24 חיים ו-15 שנפטרו), ב-28 מהם (72%) לא ניצפתה הישנות של השאת בריאה או בצדר בצד המנותח.

המסקנות מהמחקר היו שניתוח עם זילוח כימותרפי בחימום-יתר ניתן לביצוע והוא בטוח יחסית. השיטה מעניקה סיכוי טוב להכחדה מקומית מלאה לטווח בינוני של שאתות עם מעורבות הצדר. בחולי תימומה עם פיזור צידרי מסתמן יתרון ריפויי על-פי שיטות טיפול אחרות. יש לבדוק בעתיד זילוח עם תרופות כימותרפיות אחרות כטיפול חד-תכשירי או רב-תכשירי.

אהרון קסל ואליאס טובי

לפלונומיד היא תרופה חדשה המיועדת לטיפול בחולים הלוקים בדלקת מיפרקים שיגרונתית. פעילותה נוגדת-הדלקת העיקרית של התרופה נובעת מיכולתה לעכב יצור פיקימידינים בלימפוציטים משופעלים. לאחרונה פורסמו דיווחים שתוצאותיהם מעידות על יעילות קלינית במתן התרופה לחולים הלוקים בזאבת אדמנתית מערכתית.

בסקירה זו נדונים מנגנוני הפעולה וההיבטים הפארמקולוגיים של לפלונומיד. כמו-כן מדווח ניסיוננו, הקצר יחסית, והניסיון הקיים עד כה בספרות הרפואית במתן תרופה זו לחולי זאבת אדמנתית מערכתית.

אהרון סולקס

בסקירה זו מסוכם חצי יובל של עבודה קלינית מאומצת בתחום הכימותרפיה מונעת לחולות הלוקות בסרטן השד בשלב II.

הטיפול במישלב CMF בשנות ה-70 מסמן את תחילתו של העידן המודרני בתחום זה. הניסיון העשיר שהצטבר בהמשך מלמש שהטיפול המונע חייב להינתן בסמוך לכריתת השאת הראשונית, במינונים ובלוח זמנים מיטביים, לפרקי זמן קצרים יחסית של כחצי שנה.

הטיפול בהמשך במישלבים המבוססים על אנטרהציקלינים, כגון אדריאמיצין ואפירוביצין, מהווה ציון דרך משמעות בקרב החולות עם קישיות-לימפה נגועות בבית-השחי, מתן רצוף (sequential) של אדריאמיצין ולאחריו CMF בחולות שאובחנו בהן עד 4 קישריות-לימפה נגועות או יותר בבית-השחי, ראוי לציון.

מטה-אנליזה של ניסויים קליניים מרובים שנכללו בהם עשרות-אלפי חולות עם סרטן השד בשלב II, מלמדת על ירידה בסיכון היחסי והמוחלט להישנות מחלה זו או לתמותה ממנה כאשר נוספה לטיפול המקומי כימותרפיה מונעת. יתרון זה נשמר גם לאחר מעקב של 20 שנה ויותר. לדוגמה, טיפול ב-CMF מפחית בכ-35% את הסיכון היחסי להישנות המחלה בהשוואה לטיפול מקומי בלבד.

המחקרים הקליניים המתבצעים בשנים האחרונות מכוונים להוכיח את תפקידן של התרופות הרעלניות החדישות שנוספו למערך הטיפול נוגד-הסרטן, כגון הטקסנים (texanes). לאחרונה החל להצטבר מידע על הטיפול בנוגדן החד-שיבטי הרצפטין כחלק מהטיפול המונע בחולות הלוקות בשאת עם ביטוי גבוה של האונקוגן Her2Neu.

לכימותרפיה מונעת השלכות אפשריות ארוכות-טווח. לדוגמה, אל-וסת עם סיכון בהמשך ללקות באוסטאופורוזיס או במחלת לב איסכמית. רעלנות של הלב לאחר מתן אנטרה-ציקלינים: לא הוכחה עד כה ברוב המכריע של הדיווחים שכיחות-יתר של שאתות נוספות בקרב נשים שעברו כימותרפיה מונעת.

בתוך תקופה של כרבע מאה התבססה הכימותרפיה המונעת כחלק בלתי-נפרד מהטיפול הכוללני בחולות בסרטן השד בשלב II.

יעקב סתיו וגד סגל

ביקלוטמיד (bicalutamide; CASODEX) היא תרופה נוגדת-אנדרוגן בעלת מיבנה מולקולתי שאינו על בסיס סטרואיד (nonsteroidal antiandrogen), ובעלת זמן מחצית-חיים ארוך המאפשר נטילה חד-יומית. ההוריה לטיפול היא סרטן הערמונית במצב מתקדם (advanced disease). התרופה ניתנת במישלב עם תואמי LHRH (luteinzing hormone releasing hormone), במינון חד-יומי של 50 מ"ג. ביקלוטמיד במינון חד-יומי של 150 מ"ג כטיפול חד-תכשירי (monotherapy) הוכחה כבעלת יעילות השווה לסירוס בחולים עם מחלה מתקדמת שאינה גרורתית. מחקרים עכשוויים מתנהלים אודות בחינת יעילותה של ביקלוטמיד כטיפול חד-תכשירי במיסגרת הטיפול האדג'ובנטי בחולים במחלה מוקדמת. ביקלוטמיד אינה פוגעת בחימוד המיני באותה מידה כמו סירוס. רגישות בשדיים ודדנות הזכר (gynecomastia) הן השפעות-הלוואי השכיחות ביותר של ביקלוטמיד. התרופה אינה גורמת לפנימוניטיס או להפרעת הסתגלות לאור או לחושך, שהן השפעות-לוואי מוכרות של נילוטמיד (nilutamide – אינה משווקת בישראל). שכיחות השילשולים בעקבות נטילת ביקלוטמיד במינון של 50 מ"ג ביום. פלוטמיד (Flutamide; EULEXIN) במינון של 750 מ"ג ביום. נטילת ביקלוטמיד עלולה לגרום להפרעה בתיפקודי הכבד, אולם לרוב הפרעה זו היא קלה וחולפת גם אם הטיפול נפסק וגם אם לאו.

דניאל בן דיין, מאור רז ומרדכי ר' קרמר

מחלת השחפת היא מחלה נפוצה ביותר – שליש מהאוכלוסייה בעולם נגועה בחיידק השחפת. מדי שנה נפטרים ממחלה זו כשלושה מיליון חולים. החיידק המחולל את מחלת השחפת הוא ה- Mycobacterium tuberculosis. המחלה מתבטאת במספר אופנים: מחלה פעילה עם ביטוי קליני, רנטגני ובקטריולוגי, או מחלה כמוסה (latent disease) המאובחנת בהיפוך תוצאות תבחין טוברקולין. מחלה כמוסה יכולה להפוך למחלה פעילה ולגרום להדבקה נוספת של הסביבה. איבחון וטיפול האוכלוסייה הלוקה במחלת שחפת כמוסה (latent tuberculosis) תקטין בצורה משמעותית את שכיחות השחפת הפעילה.

בשנים האחרונות חלו שינויים רבים בשיטות האיבחון והטיפול בבני-אדם עם מחלת שחפת כמוסה. במאמר זה מובאות ההנחיות החדשות המוסכמות בעולם בהקשר למחלת השחפת.

סמית בדארנה, חיה כידן, סילביה הוניגמן וניר גלעדי

עווית במחצית הפנים (hemifacial spasm) (עמ"פ) נחשבת למחלה היקפית של עצב הפנים. הסיבה לכך אינה ברורה, אולם התיאוריה הרווחת היא, שעמ"פ נגרמת כתוצאה מדחיסת עצב הפנים בזווית הפונטוצרבלית על ידי כלי-הדם של המוח. על-מנת לחקור את המהלך הטבעי של עמ"פ, לבדוק את הקשר בין עמ"פ לבין מצב פסיכולוגי או פעולות גופניות ולהעריך את התפקיד האפשרי של ה- facial cortex בפתוגנזה, נבדקו על-ידינו 95 חולים הלוקים בעמ"פ – 52 גברים ו-43 נשים, בגיל ממוצע של 12.7+-62 שנה ומשך מחלה ממוצע של 6.5+-7.5 שנה. החולים רואיינו באופן אישי על-ידי שניים מהמחברים (ס"ב וח"כ). כמו-כן, מילאו החולים שאלון מפורט, עם שאלות ישירות ועקיפות לגבי הקשר בין חומרת העוויתות למצב הנפשי או לפעולות גופניות מסוימות.

מצאנו קשר חזק בין חומרת העוויתות לדחק רגשי ב-85% מהחולים ולעייפות ב-54% מהחולים. דיבור הגביר את חומרת העוויתות ב-58% מהחולים, ואכילה או שתייה החמירו את העוויתות ב-28% מהחולים. לפעילות גופנית, מיקום הראש, עונת השנה או שעת היום לא היתה השפעה על המצב הקליני. רעלן הבוטולינום הוזרק ל-78 חולים, עם שיעור שיפור סובייקטיבי כללי של > 70% ב-74% מהחולים (23% דירגו את השיפור כגבוה מ-90%).

לסיכום, עמ"פ היא הפרעת תנועה של עצב הפנים, המושפעת מאוד מהמצב הרגשי של החולים, נתון התומך בפתוגנזה של מעורבות עליונה, דהיינו קליפתית-גרעינית. רעלן הבוטולינום הוא טיפול ארוך-טווח ויעיל ביותר ללוקים בהפרעה זו.

רפאל נגלר

ההסתייעות בשיטת הניתוח הפתוחה, שבה מקובעים במדויק שברי עצמות הפנים באמצעות פלטות וברגים מסוגים שונים, פותחה במחצית השנייה של שנות השישים. על השיטה דווח לראשונה במחקרים מבוקרים בדגם חיה בלסת תחתונה מדולדלת (mandibular atrophy) על-ידי Luhr בשנת 1970 ועל-ידי Spiessl וחב' בשנת 1971. עם זאת, למרות שחלפו מאז למעלה מ-30 שנה, מצא לנכון Guerrissi להצהיר במאמרו שפורסם לאחרונה, ש"הטיפול המתאים בשברי עצם הלסת התחתונה בשיטה סגורה או פתוחה הוא נושא ששנוי עדיין במחלוקת מתמדת". מאמרם של שלומי וחב' מחזק קביעה וחשיבותו בשלושה היבטים:

1.    נחשף בפני הקוראים אחד האתגרים הטיפוליים המורכבים המזומנים למנתח פה ולסת המטפל בשברי עצמות הפנים.

2.    מוצג הניסיון שנצבר באחד המרכזים הגדולים בישראל, שבו מטופלים שברים מסוג זה בסידרה גדולה יחסית של מטופלים (כ-23 מטופלים).

3.    במאמר מודגשת נקודה מרכזית של התלבטות טיפול בתחום זה – מתי לנקוט בטיפול שמרני בשיטה הסגורה ומתי בטיפול חודרני בשיטה הפתוחה.

יעקב ברקון ומאיר שליט

נוגדן מסוג IgE ממלא תפקיד מפתח במחלות האלרגיות. קישור אלרגן לנוגדן זה על פני תאי פיטום ובאזופילים גורם לשיחרור מתווכים דלקתיים, האחראים למרבית התופעות של התגובה האלרגית. בחולים אלרגיים רבים גבוהה רמתו של IgE בדם ובמיוחד ברקמות. התקדמות בהבנת התהליכים הפתופידיולוגיים העומדים ביסוד המחלות האלרגיות והסתייעות בשיטות המתקדמות בתחום הביולוגיה המולקולתית, הביאו לפיתוח תרופות עם פעילות כנגד IgE.

נוגדן חד-שיבטי רקומביננטי עכבר-אדם נקשר למולקולת ה-IgE באתר חיבורה לקולטן, מפחית את רמת האימנוגלובולין ברקמות ואת ייצורו בלימפוציטים. התכשיר עבר לאחרונה הערכה קלינית נרחבת. במחקרים רבים שבוצעו במאות רבות של חולים הודגמה יעילותו של טיפול זה, במיוחד בגנחת אלרגית (allergic asthma) ולאחרונה גם בנזלת אלרגית. השפעות-הלוואי לתכשיר היו קלות ונדירות. מאחר שהתכשיר אינו סגולי כנגד אלרגן מסוים, ניתן להניח שיהווה בעתיד טיפול יעיל גם בחולים הלוקים במחלות אלרגיות שונות בו-זמנית.

רינת חכמון, בנימין פיורה ומשה מזור

קיימת בעולם המערבי דרישה גוברת והולכת לטיפול הורמוני חלופי נרחב (טה"ח) בנשים לאחר חדילת האורח. אולם חשש מתחלואה ותמותה ממחלות ממאירות, כגון סרטן השד וסרטן רירית הרחם, מגביל את הטיפול הנרחב בתכשירים הורמוניים חלופיים.

למרות שבמרבית המחקרים האפידמיולוגיים לא הודגם קשר מובהק בין טיפול הורמוני חילופי להתהוות שאתות ממאירות, קיימים עדיין חילוקי דעות ביחס לקשר בין טה"ח לסרטן השד. כמעט כל רופא שממליץ על טה"ח נשאל על-ידי המטופלת: "דוקטור, האם ההורמונים שאתה רושם לי עלולים לגרום לסרטן?".

ערכו של טה"ל בטיפול בתסמינים חדים של חדילת אורח או במניעתם, בהפחתת שיעורי תחלואה ותמותה ממחלות לב וכלי-דם או במניעתם, ובטיפול באוסטיאופורוזיס בנשים לאחר חדילת אורח – הוא רב. מאחר שטה"ח ניתן בדרך-כלל על ידי קבוצה רחבה של רופאים, כגון רופאי משפחה, רופאי נשים, אורתופדים, קרדיולוגים וכדומה, נודעת חשיבות רבה לסקירת הספרות בנושא זה, על-מנת לעדכן את קוראי "הרפואה" במחקרים האחרונים ובתיאוריות החדשות בנושא זה.
 

ירון לנג, נסיה לנג, משה בן-עמי וחנא גרזוזי

מתן תכשירים אסטרוגניים במינון נמוך לנשים בגיל חדילת אורח קרוי טיפול הורמוני חלופי (טה"ח). טיפול זה יעיל בהגנה על רקמות הגוף השונות מפני תהליכי הזדקנות, הנגרמים בין היתר, עקב ירידת רמתו של הורמון האסטרוגן בדם. קולטנים לאסטרוגנים נמצאים ברקמות שונות בגוף, כולל בעין וברקמות הסמוכות אליה. ניתן לצפות לפיכך, שטה"ח הוא בעל השפעה מיטבית גם על העין ואיבריה, כגון העפעפיים.

בסקירה זו מובא המידע הגדל והולך בשנים האחרונות על השפעותיו של טה"ח על מחלות עיניים שונות. בין היתר נמצא, שטה"ח יכול להקטין את היובש בעין הקיים בנשים בתקופת חדילת אורח, להפחית את הלחץ התוך-עיני, וככל הנראה גם להאט את התהליך של היווצרות ירוד (cataract) בעין. טה"ח יכול להאט את שכיחות ההתהוות של התנוונות רישתית העין (macular degeneration) בנשים בגיל חדילת אורח.