תוצאת חיפוש

בנימין פיורה

היח' לגינקולוגיה-אונקולוגית, חטיבה למיילדות וגינקולוגיה, מרכז רפואי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

האחות מרי ג'וסף (Sister Mary Joseph) (1956-1939), בהיותה אחות כירורגית ראשית בבית-החולים על-שם מרי הקדושה ברוצ'סטר, מינסוטה (היום Mayo Clinic), ארצות-הברית, שמה לב לכך שניתן לעיתים למצוא קשרית באזור הטבור בחולים הלוקים בשאת ממארת בבטן או באגן. בשנת 1949 טבע המנתח האנגלי Hamilton Bailey בסיפרו המפורסם "הדגמות של סימנים גופניים בכירורגיה קלינית" ("Demonstrations of Physical Signs in Clinical Surgery") את המונח "קשרית על-שם האחות ג'וסף" ("Sister Joseph's nodule") כמונח כללי עבור גרורות בטבור. דווח בסיפרות הרפואית עד כה למעלה מ-400 חולים שלקו בקשרית על-שם האחות מרי ג'וסף. הקשרית יכולה להיות מכאיבה, מכויבת ולעיתים מפרישת מוגלה, דם או נוזל סרוטי. היא על פי רוב נוקשה ובגודל 0.5 - 2 ס"מ, אך יכולה גם להגיע לגודל של 10 ס"מ. זריעת גרורות בטבור יכולה להיעשות בדרך לימפטית, דרך כלי-הדם, על-ידי התפשטות ישירה או דרך שרידים עובריים שקשורים לטבור. הקשרית בטבור יכולה להיות ביטוי קליני ראשון של שאת ממארת ראשונית, להתגלות לאחר האבחנה של שאת ממארת ראשונית, או להוות ביטוי קליני ראשון של הישנות שאת ממארת ראשונית. המקור העיקרי של קשרית על-שם האחות מרי ג'וסף בנשים הוא סרטן השחלה ובגברים – סרטן הקיבה. קשרית על-שם האחות מרי ג'וסף היא בדרך-כלל סימן למחלה מפושטת ומשלחת גרורות הכרוכה בתחזית גרועה; משך ההישרדות הממוצע הוא 11 חודשים, ופחות מ-15% מהחולים שורדים למעלה משנתיים. בחלק מהחולים, תלוי בסוג השאת הראשונית ומידת התפשטותה, ניתן להשיג דחייה בהתקדמות השאת והארכה במשך ההישרדות על-ידי מתן טיפול פעיל הכולל ניתוח או כימותרפיה.

רונן רובינשטיין, עידית מרי-דוברצקי, בזיל לואיס, משה פליגלמן

המח' לקרדיולוגיה, מרכז רפואי כרמל, והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

"אם שללת את האפשרי, מה שנשאר, בלתי אפשרי ככל שיהיה – חייב להיות האמת" (מתוך Study in scarlet מאת ארתור קונן-דויל).

תיסמונת התסחיפים השומנים (תת"ש)¹ מתרחשת לאחר חבלות, ניתוחי שלד ולאחר מיגוון מצבים שאינם חבלתיים. התיסמונת בדרך כלל מתאפיינת בשלישיית תסמינים הכוללת הפרעות נשימה, שינוי במצב ההכרה ופטכיות. מדווח בזאת על פרשת חולה שלקתה בתיסמונת דמוית אירוע כלילי חד המלווה בגודש בריאות ובאק"ג לא תקין מספר שעות לאחר ניתוח ברך, אשר התבררו כתת"ש. כן נסקרת הסיפרות הרפואית בנושא. תת"ש עלולה להתבטא במיגוון אופנים, וקוצר-נשימה לאחר ניתוח שלד מחייב הכללתה של תיסמונת זו באבחנה המבדלת.

______________________________________

¹ תת"ש – תיסמונת התסחיפים השומניים

יאירה חממה רז^1,2, מרים פלד¹, שלומית פרי¹, רחל רז¹, משה הוד¹

¹בית-חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה, ²המח' לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית יהודה ושומרון, אריאל

מוות תוך-רחמי מהווה מצב משבר עבור ההורים ומלווה בתגובות רגשיות, מחשבתיות והתנהגותיות. תהליך ההתמודדות וההסתגלות לאובדן מתחיל כבר בבית-החולים, כאשר ההורים מקבלים מידע על העדר דופק עוברי ונדרשים לקבל החלטות סביב שלוש סוגיות: האם לראות את העובר המת, האם גם לאחוז בו? האם להסכים לנתיחה שלאחר המוות? והאם לבצע קבורה עצמית של העובר? החלטות אלו משמעותיות, מאחר שהן עשויות להשפיע על תהליך ההחלמה הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך.

במאמר הנוכחי מובאים מימצאי מחקר גישוש שנערך בבית-החולים במרכז לרפואת נשים, בהתייחס לסוגיות שצוינו לעיל. המימצאים מעלים, כי מרבית ההורים מעדיפים שלא לראות את העובר, מעדיפים לסרב להצעה לנתיחת העובר ובוחרים בקבורה באמצעות בית-החולים.

במאמר נדונה משמעות המימצאים בהתייחס לשלושה עולמות תוכן הקשורים למוות תוך-רחמי ונוגעים זה בזה: מוות ושכול, טראומה ובעיה רפואית. הדיון בעולמות תוכן אלו מעלה את מורכבות האירוע ומבליט את הדילמות הכרוכות בכל החלטה כמו גם את הצורך בליווי רב-מקצועי. 

לסיכום, מסקנות הדיון מצביעות על צורך לסייע לכל זוג באופן דיפרנציאלי בקבלת החלטות סביב סוגיות אלו, על-פני דבקות במדיניות גורפת; מומלץ לאתר צרכים ולהתאים מענים נכונים לזוג או לכל אחד מבני הזוג, ואף ללוות את תהליך ההסתגלות לטווח זמן נרחב על-ידי צוות רב-מקצועי.

דן מירון^1,4, מרים צוקר², אסא לב-אל³

¹השירות לייעוץ במחלות זיהומיות, ²המעבדה למיקרוביולוגיה, ³המחלקה לאורתופדיה, בית-חולים זיו, צפת, ⁴הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

אישה בת 75 שנה לקתה בזיהום של מיפרק ברך תותב ב-Salmonella enteritidis . ריפוי מלא ושימור המיפרק במקומו הושגו בשילוש הטרייה של רקמות נמקות ושטיפה מתמדת של המיפרק, ובהמשך טיפול במשך 3 שבועות ב- Ceftriaxoneלתוך-הווריד וב- Ciprofloxacinבדרך פומית במשך 3 חודשים.

זיהום של מיפרקים תותבים בחיידק הסלמונלה אינו שכיח, ובחלק הארי של החולים נדרשת הרחקת התותב לשם ריפוי מלא [1-3]. מדווח במאמר זה על אישה שלקתה בזיהום תותב של מיפרק הברך על-ידי חיידק זה. ריפוי מלא תוך שימור התותב במקומו הושג על-ידי שילוב של ניקוז הזיהום וטיפול אנטיביוטי ממושך.

דני געתון¹, לריסה רזניק¹, מרים קוניצ'זקי², דב וינברגר¹, ענבל אבישר¹, רחמים אבישר¹

מערך עיניים¹, המכון לפתולוגיה², מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

פטריגיום הוא שינוי ניווני נפוץ בלחמית הבולברית. בחולים שונים ניצפה שוני במספר תאי הגביע ובמראה תאי האפיתל.

המטרות היו לבחון את המימצאים ההיסטופתולוגיים של פטריגיום ואת המיתאם בין תאי הגביע ומראה תאי האפיתל לבין נתונים קליניים ודמוגרפיים של חולים.

נכללו במחקר 45 חולים עוקבים אשר עברו כריתת פטריגיום בבית-חולים בילינסון בין השנים 1990-1999 בשל פטריגיום ראשוני. כל החתכים ההיסטולוגיים נבדקו במיקרוסקופ אור ב-4 שדות בהגדלה של X480. תאי הגביע נספרו ודורגו לפי מידת השינויים במיספרם. במקביל, נרשמו הפרטים הדמוגרפיים של כל חולה. כמו-כן נבדק הקשר בין אלסטוזיס, דלקת, גודש כלי- דם ודימומים בריקמה לבין מידת השינויים במספר תאי הגביע.

פיזור תאי הגביע נמצא אחיד למדי בין החולים השונים. בקרב למעלה מ-16 חולים (35%) נספרו מעל 120 תאים בשדה. יחד-עם-זאת, ב-14 חולים ( (30%נספרו פחות מ-15 תאים בשדה. בקרב 27 חולים (כ-60%)  הייתה דרגת אלסטוזיס גבוהה. בשלושה חולים (6.6%) בלבד נמצאו מוקדי דיספלזיה של האפיתל. רק ב-5 חולים (כ-11%) היה גודש כלי-דם ברמה נמוכה. בכל 45 (100%) החולים הייתה עדות לתאי דלקת מסוג לימפוציטים ותאי פלסמה. בבדיקת הקשר בין המדדים השונים לא נמצא קשר בעל מובהקות סטטיסטית.

לסיכום, בפטריגיום קיימת שונות מאוד גבוהה בפיזור תאי הגביע בין המקרים, ללא מיתאם סטטיסטי עם הנתונים הדמוגרפים ועם המימצאים האחרים שנבדקו. דרגת האלסטוזיס משתנה, גודש כלי-הדם ניכר בדרך-כלל ודרגת הדיספלזיה נמוכה ביותר. בכולם יש עדות לתהליך דלקתי כרוני.

דניאל סילברברג¹, דונלד ט' בריל¹, יעקב שניידרמן², שריף ח' אלוזי¹, אלפיו קרוציו¹, ויקטוריה טאודורסקו¹, מייקל ל' מרין¹

המחלקה לניתוחי כלי-דם, הפקולטה לרפואה Mount Sinai, ניו יורק, ניו יורק¹ והמח' לניתוחי כלי-דם, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ישראל²

מיפרצת ותין הבטן (מו"ב)¹ ממשיכה להוות מקור משמעותי לתחלואה ותמותה. עד לאחרונה טופלו מרבית החולים עם מו"ב בניתוח פתוח. טיפול במיפרצת על-ידי החדרת התקן תוך-כלי (Endoluminal stent graft) דרך העורק הפמורלי (Transfemoral) דווח לראשונה בשנת 1991, וזוהי גישה חלופית חודרנית פחות לטיפול במו"ב. הטכנולוגיה של תיקון תוך-כלי (Endoluminal repair) התקדמה במהירות, והוכח כי היא בטוחה ויעילה לטווח הקצר והבינוני. מיגוון החולים המועמדים לתיקון מסוג זה ומיכלול המכשירים העומדים לרשותנו הולך ומתרחב. עם זאת, תיקון תוך-כלי של מו"ב הוא שיטה חדשה יחסית, ועוד רבות יש ללמוד על עמידות ההתקנים ואיכות התיקון לאורך זמן.

________________________________________

¹ מו"ב – מיפרצת ותין בטן.

יובל בר יוסף, יוסף בנימיני, מריו סופר, חיים מצקין ויעקב בן-חיים

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הזרקה אנדוסקופית היא טיפול מקובל ברפלוקס שלפוחיתי-שופכני. זהו טיפול זעיר-פולשני, המהווה חלופה לטיפול אנטיביוטי מונע ולניתוח. הטיפול בתרופות שהיו זמינות בעבר לווה בחשש בשל בטיחותן. לאחרונה הוכנסה לטיפול התרופה Dextranomer/Hyaluronic acid. בטיחותה של תרופה זו נחקרה, והיא נמצאה בטוחה לטיפול. במספר מחקרים הודגמה יעילותה בטיפול ברפלוקס.

מדווח בזאת על ניסיוננו הראשוני בטיפול ב- Dextranomer/Hyaluronic acid לטיפול אנדוסקופי ברפלוקס בילדים.

טופלו 29 ילדים בגיל ממוצע 58 של חודשים (טווח 6-144 חודשים). בילדים אלו טופלו 42 שופכנים סך-הכל. דרגת הרפלוקס נעה בין 2, 3 ו-4 ב-10, 24 ו-8 שופכנים, בהתאמה. הפעולה בוצעה בהרדמה כללית, באמצעות ציסטוסקופ ילדים FR 9.5. דרך מחט חצי קשיחה הוזרקו בממוצע 0.87 מ"ל (טווח 0.6-1.2). במהלך המעקב בוצעה בדיקת על-שמע חודש לאחר הפעולה, וציסטוגרפיה בהתרוקנות כעבור 3 חודשים.

הרפלוקס חלף ב-32/42 מהשופכנים (76%). שיעור ההצלחה לפי דרגת הרפלוקס 2, 3 ו-4 היה 10/10, 19/24 ו-4/8, בהתאמה. דרגת הרפלוקס פחתה ב-5 ילדים נוספים. רפלוקס קונטרלטרלי חדש הודגם ב-5 ילדים. אירע סיבוך בודד, דמם מאתר ההזרקה אשר טופל אנדוסקופית. במהלך המעקב לא ניצפה אף אירוע של חסימת השופכן או הידרונפרוזיס כתוצאה מהפעולה.

לסיכום, הזרקה אנדוסקופית של Dextranomer/Hyaluronic acid היא פשוטה ובטוחה. התוצאות הראשונות במחקר שערכנו דומות לאלו אשר פורסמו בסיפרות העולמית.

יוסי רימר¹, רון שאול^1,2

¹מכבי, שירותי בריאות, ²מרכז רפואי בני ציון, מח' ילדים, הפקולטה לרפואה הטכניון

התייחסות החברה לנשאי מחלות אינה מיטבית ומלווה בדעות קדומות. תופעה זו תועדה כבר בזמנו של רוברט קוך שמילא תפקיד מפתח בקידום הרעיון של נשאות כמקור להפצת מגיפות. אנו מביאים את סיפורם של שני נשאים, מר N ומרי מלון שהפיצו את מגיפת הטיפואיד. מיקרים אלו מדגישים את הבעייתיות המתלווה לנושא רגיש זה, ואת הצורך בטיפול נכון הן בפן הרפואי והן בפן המשפטי-חברתי, על מנת לשפר את מצבם של הנשאים ואת פני החברה הסובבת אותם.

אלון שרים, שי אליצור, מריו ביינר, אמיר וייזר, דניאל זיידמן

חטיבת נשים ויולדות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מעכבי התסס ארומטאזה אושרו לראשונה בשנת 1997 לצורך טיפול קליני בסרטן השד. התרופה שתוכננה כדי להפחית את רמות ההורמון אסטרוגן; נחקרה בהצלחה בשנים האחרונות עבור מספר הוריות בתחום רפואת הנשים. נראה כי מעכבי ארומטאזה עשויים להוות תרופה חדשה בעלת יעילות גבוהה בטיפולים כמו השראת ביוץ ודיכוי נגעי אנדומטריוזיס. אם תוצאות המחקרים שפורסמו לאחרונה יאושרו, הרי שטיפול נרחב במעכבי ארומטאזה עשוי להוות מהפכה בתחום רפואת הפוריות והנשים, ממש כדרך שהתרחשה מהפכה עם אישורם לטיפול של ההורמונים האגוניסטיים להורמון משחרד גונדוטרופינים (GnRH). בסקירה הנוכחית מדווח על עקרון הפעולה של מעכבי התסס ארומטאזה, היישומים הנוכחיים וחלק מהיישומים העתידיים בתרופות החדשות.

אלון שרים, מריו ביינר, בעז וייס, דניאל זיידמן

חטיבת נשים ויולדות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

החיידק סטרפטוקוק מקבוצה B (סק"ב), הוא מאכלס של מערכת העיכול, המין והשתן במבוגרים.

שיעור הנשאות בנשים הרות מוערך ב- 20% לערך. מחצית מהילודים לנשים עם המחולל יהפכו לנשאים, אך לא בהכרח יחלו. מחלה מוקדמת הנגרמת על-ידי המחולל ביילוד במהלך שבעת ימי חייו הראשונים, היא מחלה קשה התוקפת כ-0.5 מכל 1,000 ילודים, ומלווה בשיעורי תחלואה ותמותה משמעותיים.

הדרך למנוע את המחלה ביילוד היא מתן טיפול אנטיביוטי מונע ליולדות במהלך הלידה. קיימות שתי גישות לבחירת היולדות המתאימות לטיפול אנטיביוטי מונע: 1) טיפול בנשים נבחרות עם גורמי-סיכון להדבקת הילוד במחולל במהלך הלידה. 2) התקנת תרבית משולבת מהלדן ומהחלחולת בשלהי ההריון, ומתן טיפול אנטיביוטי מונע בזמן הלידה רק ליולדות עם צמיחת המחולל בתרבית. הבנת האפידמיולוגיה של המחולל ובחינת תוצאות מחקרים שנערכה בהם השוואה בין יעילות שתי הגישות, מבהירות את הרקע למחלוקת באשר לגישות השונות. בהתאם, פורסמו לאחרונה הנחיות חדשות מאת רשויות הבריאות בארה"ב, המרכז לבקרת מחלות (CDC) והאגודה האמריקאית למיילדות וגינקולוגיה (ACOG), על הבחירה של שיטת המניעה העדיפה. נראה כי נדרש עתה צורך בדיון מחודש לגבי ההנחיות המקובלות בישראל.

אסנת לוקסנבורג^1,2,3, שרונה וקנין¹ ,גבריאל פולק¹, מרים זיבצנר^1,2,3, יהושע שמר^1,3

¹המרכז הישראלי להערכת טכנולוגיות בשירותי בריאות, מכון גרטנר לאפידמיולוגיה וחקר שירותי בריאות, תל-השומר. ²המינהל לטכנולוגיות רפואיות ותשתיות , משרד הבריאות, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אחד הגורמים התורמים להגדלת העלויות במערכת הבריאות הוא הצריכה הגוברת והולכת של טכנולוגיות רפואיות, כגון בדיקות טומוגרפיה מחשבית (ט"מ) (Computed Tomography–CT) ותהודה מגנטית (תה"מ) – (Magnetic Resonance Imaging– MRI). עד כה לא היה קיים במדינת ישראל בסיס נתונים ארצי לגבי היקפי הפעילות ודפוסי ההסתייעות בבדיקות דימות.

מספר מגמות חוברות יחד לצורך בהערכת מדדים אלו: (1) גוברת והולכת חשיבותן של בדיקות הדימות בתהליכי האיבחון של החולה; (2) פעמים רבות משלימות או חלופיות הבדיקות זו לזו; (3) העלות למערכת הבריאות הנובעת מביצוע בדיקות אלו גבוהה; (4) נדרשת שמירה על בריאות המטופל מחשיפה מיותרת לקרינה מייננת במהלך בדיקות מסוג זה.

המטרות בעבודה להלן היו לתאר את היקפי הניצול וההוריות לביצוע בדיקות ט"מ ותה"מ בישראל, ולהשוות את דפוסי הצריכה של שירותי הדימות בישראל עם מדינות מערביות אחרות.

לשם כך נאספו באמצעות שאלון, נתונים לגבי ההפעלה, הגורם מפנה, ההוריות, הנגישות והזמינות של מכשירי ט"מ ותה"מ בישראל בין השנים  1999-1995. עלה כי בשנת 2000 הופעלו 38 מכשירי ט"מ ו-9 מכשירי תה"מ - 7 נייחים ו-2 ניידים, נצפתה עלייה במספר בדיקות הט"מ והתה"ם ל-1000 נפש בין השנים 1999-1995, נמצא כי שיעור בדיקות התה"מ לנפש נמוך בהשוואה למדינות מערביות אחרות.

בבחינת התפלגות ההוריות נמצא, כי כ-37% מבדיקות הט"מ הן בדיקות ראש ו-18% בדיקות עמוד-שידרה. לעומת זאת, שיעור בדיקות הראש ועמוד-השידרה בתה"מ הוא 38% ו-30%, בהתאמה.

לסיכום, העלייה בשיעור התפלגותן במהלך השנים, נמצאות במיתאם עם השינויים הניצפים בשנים האחרונות ברוב המדינות המפותחות. עם זאת, מספר המכשירים ושיעור הבדיקות לנפש בישראל נמוך בהשוואה למדווח במדינות המערב.

הזמינות והנגישות הגבוהות של אזרחי ישראל לבדיקות ט"מ ותה"מ, והטענה המוצגת בכל העולם כי מספר המכשירים משפיע על היקף הבדיקות הנערכות, תומכות בהשערה שבישראל מופעלים המכשירים הללו בצורה מושכלת יותר.

שלמה וינקר^1,2, מרים שפיז¹, אשר אלחיאני¹, ששון נקר^2,1

¹שירותי בריאות כללית, מחוז המרכז, ²החוג לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מומלץ לבצע בדיקה של קרקעית העין בחולי סוכרת לפחות אחת לשנה. זיהוי שינויים מוקדמים וטיפול מתאים יכולים למנוע את מרבית ההתעוורויות. אולם הענות החולים לביצוע הבדיקה נמוכה.

המטרות בעבודה להלן היו להעלות את שיעור חולי הסוכרת הפונים לרופא עיניים למטרת בדיקה ולבחון את היקף התחלואה שאינה מאובחנת באוכלוסייה זו.

העבודה נערכה במירפאה עירונית באזור ברמה חברתית-כלכלית בינונית. תוכנית ההתערבות נבנתה ללא קבלת משאבים חיצוניים נוספים והתבססה על צוות המירפאה. בתוכנית נכללו איתור החולים, זימון טלפוני של החולה, יצירת קשר עם רופא עיניים וניהול התורים לרופא העיניים על-ידי צוות המירפאה. תזכורת למטופל שעליו להגיע לבדיקה בסמוך למועד שנקבע והעברה של סיכום הביקור בפקס ישירות לרופא המשפחה.

בשנת 2000 נבדקו אצל רופא עיניים 177/420 מחולי הסוכרת במירפאה (42%). לאחר הפעלת תוכנית ההתערבות נבדקו בשנת 2001 76% מהחולים (318/420) – עלייה של 80% במספר הנבדקים. בשבעה-עשר אחוזים (55/318) התגלו ממצאים לא תקינים בבדיקות העיניים, ו- 33 מהם לקו ברטינופתיה שמסוכרת. חולים עם רטינופתיה שמסוכרת לקו ביתר-לחץ-דם בשיעור גבוה יותר ורמת ה-HbA1c הממוצעת שלהם הייתה גבוהה יותר.

מתוך 33 הלוקים ברטינופתיה שמסוכרת 20 נמצאו בדרגה קלה ונותרו במעקב בלבד, בעוד ש-13 הנותרים הופנו בעקבות הבדיקה לטיפולי לייזר. שיעור הגברים בקרב החולים עם רטינופתיה שהיו זקוקים לטיפול בלייזר היה כפול (69% לעומת 35%, P=0.06), משך מחלתם היה ארוך יותר במידה משמעותית, וכן הייתה עדות למחלת כלי-דם היקפיים ולשכיחות גבוהה יותר של פגיעה בכף הרגל עקב מחלת הסוכרת.

בתוכנית התערבות הכוללת שיתוף-פעולה של כל צוות המירפאה וללא תוספת משאבים ניתן להעלות את שיעור חולי הסוכרת העורכים בדיקה שנתית של קרקעית העיניים, לאתר חולים עם רטינופתיה שמסוכרת ולהפנותם לטיפול מתאים, ובאופן כזה להפחית את הסיכון לנכות ולעיוורון.

נעמה מרקוס-בראון (1), דוד סגל (1), מירי מרקין (2), ארנון ויזניצר (1), מרים כץ (1), סליס תגר (3), ראובן איליה (2), משה מזור (1)

החטיבה למיילדות וגינקולוגיה (1), המערך לקרדיולוגיה (2), המח' לניתוחי לב ובית-החזה (3), מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

הטיפול בנשים בגיל הפוריות עם מסתם תותב מכאני הוא בעייתי ומציב מספר אתגרי טיפול בפני הצוות הרפואי. קומדין (Warfarin) הוא טיפול נוגד-קרישה יעיל ובטוח בחולים שעברו השתלת מסתם תותב, אולם הוא מהווה בעיה במהלך הריון ובפרט בשליש הראשון, עקב מעבר דרך השליה והסיכון

לפגיעה מבנית בעובר. טיפול בהפרין בשליש הראשון להריון מפחית את שיעור המומים העובריים, אך מעלה את שיעור התחלואה והתמותה האימהיים.

טיפול בקומדין במהלך כל ההריון נהוג בעיקר באירופה, עם שיעור סיבוכים אימהיים נמוך ושיעור מומים עובריים הנע סביב 6%. במספר מחקרים בוצעה השוואה בין טיפול בקומדין במהלך ההריון כולו לעומת מעבר לטיפול בהפרין בשליש הראשון להריון. הקשר בין מינון הקומדין לסיבוכים העובריים הוא נושא חדש המתפרסם בשנתיים האחרונות. במאמר זה מדווח על שתי פרשות חולות - נשים הרות עם מסתם תותב מכאני, שטופלו בהפרין במהלך השליש הראשון להריונן. שתיהן עברו החלפת מסתם דחופה עקב מסתם תקוע בשבוע השמיני בקירוב להריונן.

כמו-כן, נסקרת במאמר הספרות הרפואית בנושא טיפול נוגד-קרישה בנשים הרות עם מסתם תותב, השוואת הטיפול בקומדין במהלך כל ההריון לעומת מעבר להפרין בשליש הראשון, והקשר בין מינון הקומדין לשיעור המומים מלידה. שתי פרשות החולים מהוות דוגמה לגישת הטיפול הקיימת ולסכנות הטמונות בה. בדיון מוצגת גישה חדשה לטיפול בנשים עם מסתם תותב, המלווה בהנחיות לצוות המטפל.

יצהל ברנר (1), קרולה ויגדר (1,2), מריו שטרן (2), יעקב פלדמן (1),

המח' לגריאטריה (1) והמחלקה לרפואה דחופה (2), בית-חולים מאיר כפר-סבא, מסונף לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

שכיחותן של מחלות המעי הדלקתיות (ממ"ד) גוברת והולכת בשנים האחרונות. העלייה בשיעור הקשישים באוכלוסייה בד בבד עם העלייה בשכיחות המחלות, הופכות את הממ"ד בקשישים לבעיה שכיחה. ריבוי מחלות נילוות בקשיש והסתמנות בלתי-סגולית שלהן באוכלוסיית גיל זו מעכבים את האיבחון של ממ"ד בקשישים. ממ"ד בקשיש מופיע בעיקר בכרכשת המרוחקת (הן בדלקת הכרכשת והן במחלת קרוהן) ופגיעתן ממוקמת יותר.

בגל הראשון של המחלה המופיע בגיל המבוגר שיעור הסיבוכים גבוה יותר, אולם המחלה מתאפיינת בדרך-כלל במהלך קל יותר מאשר בצעירים ושיעור הסיבוכים בהמשך מועט. יעילותם של הטיפולים הרפואיים והניתוחים הסגוליים לריפוי המחלה בחולים מבוגרים היא רבה.

מחלות המעי הדלקתיות (ממ"ד), קרי מחלת קרוהן ודלקת מכייבת של הכרכשת (דמ"כ) דווחו לראשונה במבוגרים צעירים. בשנים האחרונות עולה שכיחותן של מחלות המעי הדלקתיות גם באוכלוסיית הקשישים. הופעת גל ראשון של המחלה נצפית גם בעשור השביעי או השמיני לחיים. לא ברור אם זוהי שכיחות-יתר אמיתית או תוצאה של ערנות ואיבחון נכון של המחלה. הופעה מאוחרת של ממ"ד מהווה בעיה חשובה מאוד עקב עלייה במספר הקשישים באוכלוסייה. התסמינים של ממ"ד יכולים להיות דומים לאלו של המחלות זיהומיות או איסכמיות של המעי, לדיברטיקוליטיס או לסרטן המעי – כל אלה מחלות ששכיחותן עולה והולכת עם הגיל ומכאן האתגר שבאיבחון נכון. הדיווחים הקליניים של ממ"ד בספרות הרפואית סותרים בגלל מקרים רבים של אבחנה שגויה (misdiagnosis) או במישלב עם מחלה אחרת (comorbidity).

גד בן-דרור, יורם מיז'ריצקי, גלינה ויאר, מרים צוקר ודן מירון

גורמי-סיכון הקשורים בתחלואה בדלקת-ריאות מלגיונלה (דר"ל) שכיחים בעיקר במבוגרים שגילם מעל 60 שנה. המטרה במחקר הייתה לבדוק את האפידמיולוגיה והביטוי הקליני של המחלה בחולים מאושפזים עקב דלקת ריאות המשתייכים לקבוצת גיל זו.

המחקר היה פרוספקטיבי ונערך בביה"ח זיו בצפת בין התאריכים 1.6.1999 ל- 31.5.2000. כל החולים שגילם היה מעל 60 שנה ואושפזו עקב דלקת-ריאות שנרכשה בקהילה או בבית-החולים, נבדקו בתוך 24-48 שעות ממועד התקבלותם לנוכחות זיהום מלגיונלה באמצעות בדיקה לנוכחות אנטיגן החיידק בשתן. גורמי-הסיכון לזיהום בליגיונלה והביטוי הקליני של החולים בדר"ל הושוו ביחס של 2:1 לקבוצת בקרה מותאמת מבחינת גיל, מין ושבוע האישפוז.

בתקופת המחקר אושפזו 202 ו-38 חולים מבוגרים שגילם מעל 60 שנה, אשר לקו בדלקת-ריאות שנרכשה בקהילה או בבית-החולים, בהתאמה. בשמונה מאם (3.3%) אובחנה דר"ל. כל החולים לקו בזיהום שנרכש בקהילה (שכיחות של 4%) ו-6 (75%) מהם אושפזו בחודשים יוני-ספטמבר.

המימצאים הקליניים המשמעותיים מבחינה סטטיסטית בחולים שלקו בדר"ל בהשוואה לקבוצת הבקרה כללו  עישון, דירוג חומרה גבוה של המחלה, ירידה במצב ההכרה, קצב נשימות מוגבר, חמצת נשימתית, היפוקסיה וצורך בהנשמה מכאנית (0.05>P בכולם). כל החולים טופלו במאקרולידים, אולם שיעור התמותה היה 50% בהשוואה ל-0% בקבוצת הבקרה (0.001>P).

לסיכום, שיעור ההיארעות של דר"ל בחולים מאושפזים בצפון-הארץ הוא נמוך, ומרבית החולים מאושפזים בחודשים הקיץ. חומרת המחלה ושיעור התמותה גבוהים משמעותית מקבוצת החולים בדלקת-ריאות שאינה מלגיונלה.