תוצאת חיפוש

יעקב אורקין^1,2,3, צחי גרוסמן⁴, גיל צ'פניק⁴, דניאלה לנדאו³

¹החטיבה לבריאות בקהילה, מרכז סיאל, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, ²מרכז בריאות הילד, שרותי בריאות כללית, מחוז דרום, ³חטיבת הילדים, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ⁴מכבי שירותי בריאות, תל אביב

הקדמה: מכתב שחרור של ילוד בריא מבית החולים אמור לסכם פרטים הקשורים להריון, ללידה ולילוד, ולהוות כלי תקשורת יעיל להמשך הטיפול בקהילה.

מטרות: לבדוק את פרטי המידע מצוינים במכתבי שחרור של ילודים מבתי חולים שונים בישראל ולהשוות אותם לציפיותיהם של רופאי ילדים בקהילה.

שיטות: השוואה בין מכתבי שחרור ילוד מבתי חולים שונים ושאלון סקר אינטרנט בין רופאי ילדים בקהילה.

תוצאות: נבדקו מכתבי שחרור מ-19 בתי חולים שונים והתקבלו 104 תגובות לסקר בין רופאי הילדים. מדידות הילוד בלידה ובשחרור, ציון APGAR, תוצאות סקר בדיקת שמיעה ולקיחתם של בדיקות סקר למחלות חילוף החומרים (מטבוליות) מופיעים בכל מכתבי השחרור וקיימת הסכמה רבה לגבי נחיצותם. קיימת שונות רבה בין מכתבי השחרור ובדעותיהם של רופאי ילדים בקהילה לגבי ציון פרטים הקשורים לבריאות האם, מהלך ההריון ובדיקות שבוצעו לפני הלידה. קיימת שונות באשר להמלצות להמשך מעקב ובדיקות שיש לבצע בקהילה. רופאי הילדים בקהילה ציינו הצורך לקבל מכתבי שחרור אחידים יותר במבנה שלהם ובהתאמה להנחיות משרד הבריאות.

מסקנות: מכתבי שחרור ילוד בריא מבתי חולים בישראל שונים בהצגת ופירוט המידע שבהם. ניתן לתכנן מבנה אחיד יותר של המכתבים, אשר יבטא את צרכי התיעוד של מחלקות הילודים וגם יקל על מקבלי המכתב.

גיל בן יעקב¹, דניאלה מונטאנו¹, נעים אבו פריחה¹, אוהד עציון¹, ויטלי דיזינגוף¹, אלכס מושקלו¹, דורון שוורץ ¹, שולמית מוניטין¹, אנה טקצ'יק¹, דורין זילברמן², עמנואל סיקולר², אלכסנדר פיש¹

¹המכון לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד, ²מחלקה פנימית ב', מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, מסונף לפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

רקע: במהלך העשור האחרון היווה המישלב של אינטרפרון אלפא מצומד PEG וריבווירין את עמוד התווך של הטיפול בכלל הגנוטיפים של דלקת כבד נגיפית מסוג C. מישלב טיפולי זה היה מוגבל מבחינת היכולת להשיג תגובה נגיפית ממושכת (Sustained Virological Response-SVR) וכרוך בהשפעות לוואי משמעותיות. בשנת 2011 הוכנסו לשגרת הטיפול בדלקת כבד נגיפית C מגנוטיפ 1 שתי תרופות מעכבות באופן ייחודי של פרוטאזה נגיפית, שהיוו פריצת דרך בגישה הטיפולית שהייתה מקובלת עד אותו זמן, שכן תרופות אלה מיקדו לראשונה את המטרה הטיפולית באתרים נגיפיים ייחודיים.

תרופות אלה היוו בסיס למהפכת הטיפול בדלקת כבד נגיפית מסוג C שאנו חווים בשנתיים האחרונות, כאשר הטיפול הפך להיות נטול אינטרפרון, ממוקד בחלבונים נגיפיים, ולפיכך בעל תוצאות של שיעורי מיגור חסרות תקדים במחיר של השפעות לוואי קלות לאין שיעור.

עם קיצו של עידן הטיפול מבוסס השפעול החיסוני באמצעות אינטרפרון ומיקוד מטרת הטיפול בתקיפה ישירה של אתרים נגיפיים ייחודיים, נכון לבדוק את תקופת הביניים אשר בה שולבו הטיפולים ולנתח את תוצאות הטיפול שהושגו. המטרה בכך היא לבחון את המהלך המהיר של התמורות בטיפול בדלקת כבד נגיפית מסוג C, כפלטפורמה לאפשרות טיפול למחלות נגיפיות אחרות נטולות טיפול ממגר. בעבודה רטרוספקטיבית זו, אנו מסכמים את ניסיוננו הטיפולי בחולים בדלקת כבד נגיפית מסוג C גנוטיפ 1, שטופלו במישלב הכולל שפעול חיסוני באינטרפרון עם ריבווירין ועיכוב פרוטאזה נגיפית.

שיטות: בין השנים 2013-2011 טופלו במירפאתנו על פי הפרוטוקול המשולש 55 מטופלים נשאי דלקת כבד נגיפית מסוג C מגנוטיפ 1. עם סיום הטיפול, השלימו מטופלים אלו שישה חודשי מעקב, שבסופם ניתן היה לקבוע את העומס הנגיפי בדמם באמצעות בדיקת PCR. האחרון שבהם נבדק בחודש מאי 2014. המידע נאסף מהרשומה הרפואית המחשבית של כל מטופל ונותח במרכז למחקרים קליניים של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה.

תוצאות: מתוך 55 מטופלים, 39 קיבלו מעכב פרוטאזה מסוג Telaprevir ו-16 קיבלו מעכב פרוטאזה מסוג Boceprevir. תגובה וירולוגית ממושכת הושגה ב-34/55 מהנכללים במחקר. תגובה וירולוגית ממושכת הושגה ב-47% מנשאי גנוטיפ 1A וב-71% מנשאי גנוטיפ 1B. בשיעור דומה של המטופלים שבהם הושגה תגובה וירולוגית ממושכת, הודגמו בבדיקת METAVIR של הכבד היעדר לייפת/לייפת קלה בביופסיה של הכבד (F: 0-2) או לייפת מתקדמת (F: 3-4). בקרב שישה מטופלים לא בוצעה בדיקת METAVIR. 57% מהמטופלים הנאיבים, 83% מהמטופלים בהם חלה הישנות המחלה ו-57% מהמטופלים בהם לא נצפתה תגובה בטיפול קודם, השיגו תגובה וירולוגית ממושכת בתום שישה חודשי המעקב בעקבות טיפול משולש. לא היה הבדל משמעותי בתגובה בהשוואה בין שני סוגי בולמי הפרוטאזה.

מסקנות: בבחינה לאחור עולה, כי טיפול משולב בדלקת כבד נגיפית מסוג C מגנוטיפ 1 המבוסס על בולמי פרוטאזה נגיפית, אכן הדגים יעילות גבוהה יותר במיגור הנגיף בהשוואה לטיפול כפול המבוסס על שפעול חיסוני בלבד. מישלב זה היווה שלב ביניים במעבר לטיפול פומי מלא המבוסס כולו על עיכוב חלבונים נגיפיים תפקודיים, כפי שניתן בשנתיים האחרונות. טיפול שכזה מביא לשיעורי מיגור גבוהים מאוד במחיר של השפעות לוואי קלות ברוב המטופלים. מישלב טיפולי שכזה מהווה מודל המשלב תגובה חיסונית של המארח יחד עם עיכוב נגיפי ממוקד, ויכול להוות השראה במחלות נגיפיות אחרות חסרות טיפול ממגר עד כה.

איריס אוהל-שני, אתי דניאל-שפיגל

יחידת על שמע (אולטרסאונד, מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי העמק עפולה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

רובן של הפתולוגיות באם והעובר באות לידי ביטוי לקראת סוף ההריון, אך עם התפתחות הכלים האבחוניים, כמו סקירת על שמע בתדר גבוה, בדיקות גנטיות המנצלות מרכיבים של דנ"א עוברי חופשי בדם האם, בדיקות סקר ביוכימיות, במישלב עם אנמנזה מכוונת ובדיקה גופנית, ניתן לזהות בתחילת ההריון קבוצת נשים הרות המצויות בסיכון למצבי תחלואה. עיקרון זה מבטא המונח "היפוך הפירמידה"- שטבע ניקולאידס. זוהי הטיה של מירב הבירור והבדיקות מהשבועות המתקדמים בהריון אל השבועות המוקדמים, עוד טרם הופעת ביטוי קליני של התחלואה באם ובעובר. המטרה היא להגדיר קבוצת נשים הנמצאות בסיכון מוגבר למצבי תחלואה מילדותיים, או בסיכון מוגבר לשאת עובר עם הפרעה ראשונית כרומוזומית או מבנית, במטרה לכוון באופן מדויק יותר את הבירור והמעקב הנדרשים.

יתרונות הגישה הם זיהוי מצבי תחלואה של האם בשלב מוקדם טרם הופעת התסמינים לצורך התערבות מוקדמת ומניעת סיבוכים. היבט נוסף הוא אבחון מוקדם של מצבי תחלואה ראשוניים בעובר, והיכולת לתת להורים אפשרות לשקול את רצונם בנוגע לעתיד ההריון, במצבים של תמותה או תחלואה קשה, ובמידת הצורך סיום ההריון בשליש הראשון. קיימים חסרונות אפשריים לגישה זו, בני זוג המקבלים מידע על סמן חיובי המעלה את הסיכון למצבי תחלואה שונים, נאלצים לעיתים לעבור מסכת דאגות וחרדות, שעלולות להימשך זמן רב עד קבלת אבחנה סופית. דרוש צוות רב מערכתי של מיילדים, גנטיקאים, ומומחים בעל שמע, שיכול לתמוך בבני הזוג בהתמודדות עם אי הוודאות, לתכנן ביחד תוכנית עבודה ולספק הסברים חוזרים לפי הצורך, לאורך כל ההריון.

מיה גוטפריד, דניאל קייזמן, משה משאלי, נטלי מימון רבינוביץ

יחידת ריאות, המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

סרטן ריאות מסוג תאים לא קטנים Non small cell lung cancer-NSCLC)) הוא תת סוג של סרטן ריאות ומהווה כ-80% מכלל התחלואה בסרטן הריאות. מזה מספר שנים, כימותרפיה במישלב עם שתי תרופות, המבוסס על תרופה מקבוצת הפלטינום, מהווה קו טיפול ראשון. עם זאת, הפרוגנוזה עבור המטופלים עם סרטן ריאה בשלב מפושט היא גרועה, עם זמן חציון הישרדות של 12-9 חודשים בלבד.

מחקרים מהשנים האחרונות בתחום הביולוגיה המולקולארית של סרטן ריאות הרחיבו את הבנתנו לגבי התהליכים המעורבים בתהליך הממאיר. בעקבות זאת פותחו תרופות ממוקדות מטרה Targeted therapies)), הפועלות על התאים הממאירים במנגנוני פעולה של "דרך מולקולארית", כגון נוגדנים ומעכבי קינאזות.

אך עדיין, רוב המטופלים עם סרטן ריאה מפושט אינם מפיקים תועלת מיתרון קליני, ואחת הסיבות היא התפתחות עמידות לתרופות. כיום הדגש בתחום פיתוח הפרמקולוגי היא גישה אישית, דהיינו Targeted therapy (Personalized approach).

קיימת התקדמות בהבנה של הביומרקרים המולקולאריים בתא, וזאת על ידי ביצוע של מחקרים רבים המשלבים את הטיפולים החדשים עבור חולים אלו.

דניאל קייזמן, נטלי מימון, משה משאלי, אירינה קוצ'וק, מיה גוטפריד

השירות לשאתות של דרכי השתן, המערך לאונקולוגיה, מרכז רפואי מאיר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

סרטן הכליה מסוג Renal cell carcinoma הוא השכיח ביותר במחלות ממאירות של הכליה. בישראל מאובחנים מעל 600 חולים חדשים בשנה. גורמי סיכון לשאת זו הם עודף משקל, עישון, יתר לחץ דם וסוכרת. שיעור של 30%-20% מהחולים מאובחנים עם גרורות, ו-80%-70% מהחולים מאובחנים עם שאת בשלב מוקדם שאינה עם שולחת גרורות. הטיפול בשאת מוקדמת שאינה עם גרורות הוא ניתוח לכריתת השאת. עד היום לא הוכחה יעילות טיפול מערכתי משלים לאחר ניתוח. שיעור של 40%-20% מהחולים שנותחו לכריתת השאת בשלב מוקדם מפתחים בעתיד מחלה עם גרורות. הריאות הן אתר הגרורות השכיח. Renal cell carcinoma היא שאת עמידה יחסית לכימותרפיה וקרינה. שיפור בהבנת הביולוגיה של השאת הוביל בעשור האחרון לפיתוח טיפולים ביולוגיים המכוונים כנגד מנגנונים מולקולאריים מדויקים הקשורים לתהליך המחלה ולהרחבה משמעותית של האופק הטיפולי בחולים אלו. התרופות הביולוגיות לטיפול בסרטן כליה עם גרורות (גרורתי) משתייכות לשתי קבוצות מרכזיות: מעכבי אנגיוגנזה (מעכבי VEGF-R כגון Sunitinib, Sorafenib, Pazopanib, Axitinib) ומעכבי החלבון MTOR.

(Everolimus, Temsirolimus). תרופות ביולוגיות הובילו לשינוי משמעותי בתוחלת החיים של החולים. אולם תרופות אלו כרוכות בפרופיל השפעות לוואי ייחודי כגון יתר לחץ דם, Mucositis, Hand-foot syndrome בטיפול במעכבי VEGF-R, ודלקת ריאות לא זיהומית (Pneumonitis) בטיפול במעכבי MTOR.

בסקירה זו נתמקד בגישה המודרנית לסרטן הכליה עם גרורות.

תמר פרויד¹, מיכאל שרף³, ארז בטט³, דניאל ורדי^1,4, פסח שורצמן^1,2,3

¹מרכז סיאל למחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, המחלקה לרפואת המשפחה, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²היחידה לטיפול בכאב וטיפול פליאטיבי, שירותי בריאות כללית מחוז דרום, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ³שירותי בריאות כללית, הנהלה ראשית, תל אביב, ⁴לאומית שירותי בריאות, תל אביב

הקדמה: אופיואידים נחשבים לאבני היסוד בטיפול בכאב. בקרב כמחצית ממדינות העולם ישנה צריכה נמוכה ואף אפסית של אופיואידים, במיוחד בקרב ילדים.

מטרה: לבחון את הטיפול באופיואידים בקרב ילדים בגילאי 18-0 שנים, מבוטחי שירותי בריאות כללית, במשך עשור (2010-2001) בישראל.

שיטות: ממאגרי המידע המחשביים (ממוחשבים) של שירותי בריאות כללית הופקו נתוני ניפוק של תכשירי האופיואידים המאושרים לטיפול רפואי בישראל. הופקו גם נתונים דמוגרפיים של החולה ונתונים על תחלואה בסרטן. בניתוח הנתונים נעשה תרגום לשווה ערך מינון מורפין הניטל דרך הפה (Oral morphine equivalents) כדי שניתן יהיה להשוות את צריכת האופיואידים של התרופות השונות (Fentanyl patch, Oxycodone, Methadone, Hydromorphone, Oral transmucosal fentanyl).

תוצאות: סך הכול 1,098 ילדים ומתבגרים רכשו לפחות מירשם אחד לאופיואידים במהלך תקופת המחקר. מתוכם, 27.3% אובחנו כחולי סרטן ו-55% היו בנות. נמצאה ירידה של 42% בסך מ"ג המורפין הנרכש, מ-209,443 מ"ג בשנת 2001 ל-122,048 מ"ג בשנת 2010. לא נמצאה מגמה כלשהי במספר הילדים והמתבגרים אשר רכשו לפחות מירשם אחד של אופיואידים במהלך תקופת המחקר. מתוך הילדים ללא אבחנה של סרטן, 86.5% רכשו אופיואידים במשך חודש אחד בלבד.

מסקנות: נמצא שיעור נמוך ולא קבוע של רכישת אופיואידים בקרב ילדים ומתבגרים מבוטחי שב"כ. יש צורך במחקרים נוספים לבירור הסיבות לשיעור צריכת האופיואידים הנמוך בקרב אוכלוסייה זו.

דניאל גולן¹, שי לין²

¹המחלקה לנירולוגיה, מרכז רפואי כרמל, חיפה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, ²הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה

מרבית המחלות הכרוניות נגרמות על ידי פעולתם המשולבת של גורמי סיכון גנטיים וסביבתיים. אנו למדים על גורמי הסיכון למחלות, בין היתר, מקשרים מובהקים סטטיסטית במחקרים אפידמיולוגיים. אולם קשר מובהק סטטיסטית בין גורם סיכון חדש למחלה אינו מעיד בהכרח על  קשר סיבתי ביניהם. קשרים סטטיסטיים במחקר אפידמיולוגי יכולים לנבוע מהטיות (Bias), ערפול (Confounding) וסיבתיות הפוכה. בסקירה זו אנו דנים בגישות שונות לקביעת סיבתיות בין גורמי סיכון למחלות.  הקריטריונים של הנלה וקוך משמשים לקביעת סיבתיות למחלות זיהומיות בעיקר. הקריטריונים של היל מהווים כלי מעשי להערכה איכותנית של  ההסתברות להיותו של גורם סיכון חדש  מסוים אכן קשור למחלה בקשר סיבתי. קווים מנחים אלו אינם רלוונטיים לבדיקת קשר בין חשיפה לגורם סיכון לבין מחלה, במקרים שכבר הוכח בעבר שגורם הסיכון המסוים קשור סיבתית לאותה מחלה באופן המצביע על סבירות רבה לקשר סיבתי ביולוגי. כך לדוגמה, קיימת סבירות גבוהה שחשיפה לחומרים מסרטנים ודאיים קשורה סיבתית למחלת הסרטן של אדם, גם ללא הוכחה מחדש של קשר בין חשיפה כזו לתחלואה בקבוצה אליה משתייך החולה.  בבחינת סיבתיות של מחלות, שלהן גורמי סיכון מרובים הנמצאים ביחסי גומלין, ראוי להתבסס על המודל של רותמן .

דניאל דרייפוס¹, אדוארד כליף², שלום שטהל²

¹המערך לאורתופדיה, ²היחידה לניתוחי כף יד, הקריה הרפואית רמב"ם, חיפה

ידוע, כי עישון סיגריות גורם לתחלואה ניכרת באברי מטרה שונים בגוף האדם. פורסמו דיווחים ספורים בלבד בספרות הרפואית באשר להשפעה המזיקה של העישון על כפות הידיים.

בסקירת ספרות זו, מפורטות ההשלכות הידועות של עישון סיגריות על הפחתת אספקת הדם לכפות הידיים, וההוכחות המדעיות לקשר שבין עישון ותחלואת כף היד, לרבות: תסמונת ריינו, מחלת היד והזרוע הנגרמת מחשיפה למכשור רוטט, מחלת ברגר, כוויצה על שם דופיטרן, תסמונת מנהרת תעלת כף היד (Carpal tunnel syndrome), השפעות על עור כף היד וציפורני האצבעות, ריפוי מואט של פצעי ניתוח ושברים בכף היד, סיבוכים וכישלונות בהשתלות אצבעות, ותסמונת הכאב האזורי המורכב. בנוסף, מובא קשר אפשרי בין מומים מלידה בכפות הידיים ועישון של האם.

אנה קויפמן¹, דניאל יפה^1,2, אורי גור³, מרים ורנר^1,2

¹המחלקה לרדיולוגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, תל אביב, רמת אבי,³המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

פקקת מקטעית חלקית של גוף המחילה ("המחילתי") (Corpus cavernosum – CC) היא מצב קליני נדיר. היא מאופיינת בפקקת בתוך המקטע המקורב של גוף המחילה וניתנת לאבחון בבדיקת דימות רדיולוגית. בפרשת החולה במאמרנו הנוכחי, גבר בן 56 שנים אובחן על פי תוצאות בדיקות טומוגרפיה מחשבית(CT) , סקירת על שמע (US) ותהודה מגנטית (MRI). בבדיקות אלו הודגמה פקקת במקטע המקורב של גוף המחילה.

¹ג"מ – גוף המחילה (Corpus cavernosum)

דניאל יעקבסון, יפתח שמש

היחידה לטיפול נמרץ, מרכז רפואי אוניברסיטאי ברזילי, אשקלון

בעבר הייתה סקירת על שמע (אולטרא סאונד) של בית החזה מוגבלת וחלקית. לאחרונה, סקירת העל שמע הולכת ותופסת מקום חשוב גם בתהליך האבחון של מחלות הריאה ליד מיטת החולה. שיפורים טכנולוגיים עשוה מדויקת יותר, מהירה יותר ואמינה יותר עד כדי כך שהיא מחליפה בהדרגה את בדיקות הדימות המסורתיות כצילומי רנטגן וטומוגרפיה מחשבית (CT).

במאמר זה אנו סוקרים את האפשרויות הטמונות  בסקירת על שמע של בית החזה לאבחון מחלות כגון אוורת בית החזה, דלקת ריאות, גודש  בריאה ("ריאתי"), נוזל בצדר וכדומה.  נביא מימצאי סקירת על שמע של כל מחלה, ונדגים כיצד הן מאפשרות הבנה והערכה באשר ליתרונות סקירת העל שמע של בית החזה על איבריו. 

קרולינה טננבאום-ברוכי^1,2, פאולה פדר-בוביס^1,3, ברוריה עדיני-ויזל^1,2, לימור אהרנסון-דניאל^1,2

¹מרכז PREPARED לחקר המוכנות והמענה למצבי חירום ואסון, ²המחלקה לרפואת חירום, בית הספר למקצועות הבריאות הקהילתיים רקנאטי, ³המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות  והפקולטה לניהול, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

לאנשים חירשים מאפיינים וצרכים ייחודיים ביחס לקבוצות אוכלוסיה אחרות. המחקר על אנשים חירשים מצומצם, ולא נמצא בספרות מחקר שנבחנה בו התמודדות של חירשים עם מצבי חירום.

בשגרה, היעדר חוש השמיעה מהווה רק חלק קטן מהמורכבות של עולמו של האדם החירש. קיימים גורמים רבים למורכבות זו, אבל הנקודה הבולטת ביותר היא אופן התקשורת בין אדם חירש לאדם שומע ולהיפך.

במצבי חירום, חלים שינוים המאתגרים את האדם השומע ועל אחת כמה וכמה את האדם החירש. לאדם החירש יש קושי בקבלת התראה, בהשגת והעברת מידע, בנגישות לטיפול, ועוד. קשיים אלו גורמים לאוכלוסיית החירשים להיות תלויים באחרים.

במדינת ישראל, קיים חוק שמטרתו לאפשר לבעלי מוגבלות בכלל ולחירשים בפרט נגישות לכלל השירותים הניתנים לציבור בשגרה ובחירום. בשעת חירום, קיים מערך לחלוקת זימוניות מטעם משרד הרווחה ופיקוד העורף, אולם מערך זה אינו עונה על הצורך לטיפול נגיש ותקשורת דו-כיוונית בשעת חירום. אוכלוסיית החירשים מהווה מיעוט תרבותי שצרכיו במצבי חירום אינם ידועים. הכרת אוכלוסיית החירשים וצרכיה היא הצעד הראשון שיביא לשיפור דרכי התקשורת והטיפול באוכלוסייה זו.

במאמר זה נסקר הידוע בספרות בנושא זה, ומוצג ניסיון לגשר על פערי הידע והחסמים בתחום התקשורת בין האדם החירש למערכת הבריאות.

יוני יוסף¹, דניאל שור², נעמה קונסטנטיני³

¹חיל רפואה - צה"ל, שירותי בריאות כללית, ירושלים, ²היחידה לחקר, מניעה וטיפול בטרשת העורקים, המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים, ³המרכז לרפואת ספורט, המחלקה לאורתופדיה, המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים

סטטינים מיועדים למניעה ולטיפול בתחלואת לב וכלי דם. כיום זוהי אחת התרופות השכיחות ביותר לחולים במצב כרוני. הטיפול בטוח למדי, אך אינו חף מהשפעות לוואי, בעיקר כאבי שרירים. החשש מפני כאבים עלול להניא מטופלים מביצוע פעילות גופנית או לפגוע בהניעה (מוטיבציה) לשוב ולעסוק בה. אלא שהן בסטטינים והן בפעילות הגופנית יש תועלת מוכחת בכל הנוגע לטיפול ולמניעת התחלואה, ולשילוב ביניהם אפקט סינרגי המעצים תועלת זו.

שכיחות התופעה נעה בין 30%-1%. הכאבים מופיעים לרוב בתחילת הטיפול, אך יכולים להופיע גם לאחר חודשים רבים ותחת כל אחד מהתרופות הקיימות. עלייה ברמת האנזים CPK עשויה להופיע במקביל, אך לא בהכרח. עלייה ברמה לערכים חריגים (פי 10 מערך הנורמה העליון) נדירה למדי, והסתמנות קלינית של תסמונת פירוק השריר נדירה עוד יותר. הסיכון לסיבוך עולה עם הגיל, בנוכחות מחלות רקע ובעיקר כאשר נוטלים במקביל תרופות שעוברות מטבוליזם כבדי במסלול דומה, העלולות להאט את קצב פירוק התרופה. הכאבים חולפים לרוב תוך חודש מהפסקת הטיפול, אך לעיתים התלונות נמשכות חצי שנה ויותר.

עבודות שנבחנה בהן השפעת הטיפול בסטטינים על היכולת לבצע פעילות גופנית, הניבו תוצאות לא עקביות. בביצוע מאמץ תחת הטיפול בסטטינים נצפתה עליית CPK מוגברת, נטייה שהתחזקה עם העלייה בגיל. אולם לעלייה זו לא נלוותה הסתמנות קלינית חריגה. לא נראו עלייה בשכיחות כאבי שרירים או תסמונת פירוק השריר במטופלים המבצעים פעילות גופנית.

לנוכח כל זאת, אנו ממליצים לעודד את המטופלים לבצע פעילות גופנית. עם זאת, יש להדריך את המטופלים לדווח על כאבי שרירים חדשים או מחמירים. אם מתעורר החשד כי הכאבים קשורים בטיפול, יש לשקול הפסקת הטיפול, הפחתת המינון או מעבר לסטטין מסוג אחר.

שי שמש¹, מארק יאן לובנברג¹, יונה קוסאשווילי¹, אליעזר סידון¹, סטיבן וולקס¹, סורין דניאל יורדאש²

¹המחלקה לאורתופדיה ²והיחידה לכירורגיה של כף היד, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקווה, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

חוסר יציבות אחורי-צידי סיבובי  (PLRI - Posterolateral rotatory instability) של המרפק הוטבע בשנת 1991 על ידי O'driscoll, כדי לדווח על חוסר יציבות שנגרם בעקבות פגיעה ברצועת הגרמיד העקיפה  (LUCL- Lateral ulnar collateral ligament). מצב זה, אשר לרוב קודמת לו פריקה חבלתית של המרפק, הוא הסוג הנפוץ ביותר של חוסר יציבות כרוני של המרפק. בסוג זה של חוסר יציבות, עוברים הכרכיד (Radius) והגרמיד (Ulna) סיבוב חיצוני ביחס לעצם הזרוע הרחיקנית, דבר המוביל לפריקה אחורית של ראש הכרכיד ביחס לראש הזרוע. ההסתמנות הקלינית כוללת כאבים בצדו החיצוני של המרפק, קליקים ונעילות של המרפק. אבחון התסמונת נסמך על חשד קליני גבוה, תבחיני תגר סבילים ופעילים, ובדיקה תחת הרדמה. מספר תבחינים תוארו בבדיקה הגופנית, לרבות תבחיני חרדה ובדיקה תחת הרדמה. ניתוח עם שחזור של מכלול הרצועה הצידי של המרפק מניב תוצאות מוצלחות.

סקירה זו נועדה לתאר את הידע הקיים בפתואנטומיה, ההסתמנות הקלינית, הבדיקה גופנית, האבחון והטיפול בחולים עם אי יציבות זו של המרפק.

האשם בשארה¹, ליאורה אור², דניאל ויילר רבאל¹

¹מרכז לטיפול בשחפת,  בית חולים נצרת, הפקולטה לרפואה של  אוניברסיטת בר אילן בגליל, ²לשכת הבריאות המחוזית, מחוז צפון, משרד הבריאות, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה

*האשם בשארה וליאורה אור תרמו במידה שווה לחיבור המאמר.

מחלת השחפת מהווה סיבה עיקרית לתמותה ותחלואה בעולם ובעיקר במדינות המתפתחות. בעקבות הירידה בשכיחות השחפת במדינות המערב, האבחון והטיפול בשחפת כמוסה קיבלו מישנה חשיבות, בפרט לנוכח ההערכה כי 10%-5% מהאנשים עם שחפת כמוסה יחלו במהלך חייהם בשחפת. אולם שיעורי ההיענות הנמוכים לטיפול בשחפת כמוסה המדווחים בספרות מהווים מכשול עיקרי להפקת מלא התועלת מהטיפול, ועובדה זו מחדדת את  הצורך בהתערבויות להגברת היענות המטופלים.

במאמר זה מובאים הפרוטוקולים הטיפוליים המקובלים בשחפת כמוסה, ומובאת סקירת ספרות שערכנו באשר למידת ההיענות לפרוטוקולים אלה והדרכים לשיפור ההיענות.

האשם בשארה^*1,2, ליאורה אור^2,3, האיא בשארה¹, אולגה ויניצקי³, נגאת ארמלי¹, דניאל ויילר רבאל¹

¹מרכז לטיפול בשחפת, בית חולים נצרת, הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר אילן בגליל, ²בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה, ³לשכת הבריאות המחוזית, מחוז צפון, משרד הבריאות

רקע: בעקבות הירידה בשיעור החולים בשחפת במדינות המתועשות, חשיבות הטיפול בשחפת כמוסה עלתה נוכח ההערכה  כי 10%-5% מהאנשים עם שחפת כמוסה יחלו בהמשך בשחפת. מאידך, שיעורי השלמת הטיפול הנמוכים בקרב מטופלים אלה מהווים מכשול עיקרי בפני הפקת מלוא התועלת האפשרית מהטיפול.

מטרות: א. לבדוק את שיעורי השלמת הטיפול בשחפת כמוסה בקרב עולים מאתיופיה המתגוררים בנפת צפת, אשר טופלו על ידי יישוג (Outreach, Reaching out) אחיות בריאות הציבור תחת השגחה ישירה עם מעורבות מגשר מתוך קהילת המטופלים, ב. לבחון האם מעקב רפואי הנערך בסמוך למתחם מגורי העולים מלווה בשיעורי השלמת טיפול גבוהים יותר, לעומת מעקב רפואי שגרתי המתבצע במרכז לטיפול בשחפת (מלש"ח), המרוחק ממרכזי הקליטה.

שיטות: נערך מחקר עוקבה רטרוספקטיבי מסוג Quasi experiment שכלל איסוף נתונים מתיקים רפואיים של 495 עולי אתיופיהשנקלטו במרכזי קליטה בנפת צפת במהלך השנים 2010-2005. העולים סווגו לשתי קבוצות: א. קבוצת המחקר שכללה 263 מטופלים, אשר טופלו בשנים 2006-2005 בתוך מרכזי קליטה,

ב. קבוצת השוואה של 232 עולים שטופלו בשנים 2010-2008, כאשר המעקב הרפואי נערך במלש"ח נצרת, תוך סידור הסעה ישירה ללא עלות למטופלים עד למלש"ח ובחזרה.

תוצאות: שיעורי השלמת הטיפול התרופתי באיזוניאזיד היו גבוהים (94.7%), ללא הבדל משמעותי בשיעורי השלמת הטיפול בין קבוצת המחקר לקבוצת הבקרה. לא נמצא קשר מובהק בין השלמת טיפול למאפיינים דמוגרפיים ולא נצפו השפעות לוואי חמורות.

מסקנות: שיעורי השלמת הטיפול בשחפת הכמוסה בקרב העולים מאתיופיה באמצעות יישוג  וטיפול תחת השגחה, בהינתן סידור נגישות נוח ותוך מעורבות מגשרים היו גבוהים בהשוואה למדווח בספרות. בתנאים אלה, מיקום המעקב הרפואי (מרכז קליטה לעומת מלש"ח הממוקם מחוצה לו) לא לווה בהבדל משמעותי בשיעורי השלמת הטיפול. על כן ניתן להסתפק במערך השגרתי ואין צורך בהשקעה הנוספת הכרוכה בהגעת המטפלים למקום מגורי העולים, כדי להשיג שיעורי השלמת טיפול גבוהים.