תוצאת חיפוש

הגלישה באינטרנט היא דרך בילוי קלה, זולה ונגישה למדי, ולעיתים היא מופרזת ובעייתית. המושג "התמכרות לאינטרנט" הוצע ביחס לשימוש בלתי נשלט ומזיק באינטרנט ובמחשבים. התסמינים של הגלישה המוגזמת באינטרנט הושוו לתסמינים של התמכרויות אחרות, כגון הימור פתולוגי, גנבת (קלפטומניה), התמכרות לקניות, טריכוטילומניה (תלישת שיער), התמכרות למין ופירומאניה.

למרות שהוצעו מדדים לאיבחון בעיה זו, עדיין השיטות לאיבחונה מוגבלות, ועקב כך הנבדקים הלוקים בהפרעה זו אינם מאובחנים ואינם מטופלים. איבחון מוקדם של הפרעה זו יכול לסייע במניעת השלכות פסיכולוגיות ועקב כך מגדיל את אפשרויות הטיפול. במאמר הנוכחי נסקרת הסיפרות העדכנית בנושא וכן אפשרויות הטיפול במתמכרים אלה.
 

אלכסנדר טייטלבאום, שרית וולפו, רחל פארן, יוסף זיסלין, דב דרומר, סרגיי רסקין, גרגורי כץ, מיכאל שלפמן, עמרן ג’אבר, רמונה דורסט

המרכז הירושלמי לבריאות הנפש כפר-שאול, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

שיטתsnoezelen  או גרייה רב-חושית מבוקרת, מאפשרת באמצעות חשיפה מבוקרת לגירויים רב-חושיים שעוצמתם, אופיים וכמותם נשלטים על-ידי המטפל, למצוא איזון בין רגיעה לפעילות של המטופל.  הסביבה הטיפולית של הסנוזלן היא שיטה טיפולית המכילה גירויי שמיעה, ראייה, מגע וריח. הטיפול מבוצע בחדר מרופד המיועד לכך, עם ריח לבנדר, שבו נשמעת מוזיקה מרגיעה, יחד עם תאורה וצבעים מתחלפים, תמונות טבע מרגיעות עם אביזרים מיוחדים לשם תחושה נעימה במגע עמם. שיטת הסנוזלן הוצעה לראשונה בהולנד בשנת 1979 על-ידי מטפל באומנות בשם ad verheul כתוצאה מתיסכול מתוצאות טיפולים מסורתיים בילדים הלוקים בפיגור שכלי קשה. השיטה יושמה לראשונה בילדים עם קשיי התפתחות. טיפול בחדר גרייה רב-חושית מבוקרת בפסיכיאטרייה של המבוגר יושם לראשונה בישראל בשנת 2002 במרכז הירושלמי לבריאות הנפש, בית-חולים כפר שאול. בעבודה זו נסקר הרקע התיאורטי המהווה בסיס לטיפול בחדר זה בחולי נפש במצב חד. מדווח על היישום הקליני בטיפול בחולים במצבים סוערים במחלקה סגורה באמצעות "סנוזלן" כדרך נוספת להרגעה, היכולה להוות חלופה להגבלה גופנית. הדבר מומחש במאמר הנוכחי בפרשות חולים מייצגות. הטיפול בחדר הגרייה הרב-חושית הוכח כאמצעי טיפול יעיל, והביא לירידה משמעותית במספר הקשירות במחלקת הגברים שבה יושמה השיטה בהשוואה למחלקת נשים סגורה שבה לא יושמה שיטת טיפול זו.

לסיכום, טיפול בגרייה רב-חושית מבוקרת במחלקות פסיכיאטריות סגורות עשוי לצמצם את הצורך באמצעי כפייה, לשפר את התנאים במחלקות הסגורות ולהביא לירידה באות הקלון (סטיגמה) של אישפוז פסיכיאטרי בכלל והמחלקה הסגורה בפרט.

ארז צורף

מכללה ישראלית למקרא, ירושלים, החוג לגרונטולוגיה, אוניברסיטת חיפה, הר הכרמל, חיפה

המטרה בסקירה הנוכחית היא לדווח על אחת התופעות הדמוגרפיות המשמעותיות ביותר בעשורים האחרונים – הזדקנות האוכלוסייה והשלכותיה על מדיניות בריאות הציבור בישראל, בעיקר בתחום הפסיכיאטרייה הגריאטרית. הגידול המספרי והיחסי של הקשישים באוכלוסייה מציב אתגרים רבים במישורים שונים, ביניהם ההיבט הטיפולי של בריאות הנפש. הבעיה הפסיכיאטרית הפורצת בזיקנה בשכיחות הגבוהה ביותר היא דיכאון.  לסיכום, לצד דיווח קליני ואפידמיולוגי של דיכאון בזיקנה, מובא בסקירה הנוכחית דגם טיפולי ייעודי לדיכאון בזיקנה – אישפוז יום פסיכיאטרי, וזאת לנוכח אתגר הטיפול המנוהל הרובץ לפיתחה של מדיניות בריאות הנפש בישראל.
 

חיים בלמקר¹, עואד אלקטנני¹, שמואל טיאנו²

¹המרכז לבריאות הנפש, באר שבע, אוניברסיטת בן גוריון, ²בית חולים גהה, קופת חולים, אוניברסיטת תל אביב

האיגוד העולמי לפסיכיאטרייה הוא אירגון מיסגרת של יותר מ-120 איגודים מקצועיים בכל מדינה ומדינה, והוא מתכנס כל שש שנים בכנס שבו נסקרים כל תחומי הפסיכיאטרייה, על בעיותיה, שאלותיה המדעיות, ויישומיה בקהילה ובבתי חולים. היות והכנס האחרון התקיים בקהיר, ייצוגם של רופאים פסיכיאטרים מישראל היה גבוה במיוחד, חרף האזהרות הביטחוניות, שעוררו חששות רבים. מטעם האיגוד הישראלי לפסיכיאטרייה יצאה משלחת של למעלה מ- 60 רופאים עם מטוס צ'רטר וסידורי המלון מטעם האיגוד.

אודי בונשטיין

המח' להדרכת הילד והמשפחה, בית-החולים לגליל מערבי, נהרייה

היכולת להמחשת מצבם הנפשי של בני-אדם (לדוגמה, אמונותיהם, רגשותיהם, כוונותיהם או הידע שלהם), ובאופן זה להסביר ולנבא את התנהגותם, מכונה (Theory of Mind (ToM. נמצא, כי ילדים הנמצאים בטווח האוטיסטי לקויים ביכולת זו. אחת הסברות היא כי בניגוד ללוקים באוטיזם, בקרב הלוקים בסכיזופרניה מתפתחת יכולת תקינה ל-ToM, יכולת האובדת באירוע הפסיכוטי הראשון. הפגם יכול להיעלם בזמן ההפוגה מהשלב החד (אקוטי) של הפסיכוזה, כפי שהודגם במספר מחקרים.

בשנים האחרונות גדל הידע בנושא באופן ניכר, וליקוי ה-ToM הסגולי בסכיזופרניה נראה כמסביר רבים מהתסמינים הקשורים בקשת הפרעות זו ובהפרעות נירופסיכיאטריות נוספות. הזיות (דלוזיות) של שליטה ורדיפה, הפרעות באירגון החשיבה והשפה, ותסמינים התנהגותיים נוספים – כל אלה מוסברים היטב לנוכח הקושי של המטופלים בייצוג המצבים הנפשיים שלהם ושל אחרים. פעלים לשוניים המייצגים מצבים נפשיים מתפצלים משאר הייצוג של המשפט (כך לדוגמה, "אני מאמין שבאו לבקר אותי כשלא הייתי פה" – משפט שאינו רומז מאום לגבי נכונותו או אי נכונותו – הופך ל"באו לבקר אותי כשלא הייתי פה"), ומסביר בכך את מהותם של התסמינים המתגלים בסכיזופרניה (לדוגמה, במקרה של מחשבת השווא הפרנואידית).

מחלוקת קיימת לגבי הקשר בין פגיעה בכישורי ToM להיבטים קוגנטיביים אחרים, מידת חדות או כרוניות ההפרעה והאם הפגיעה משקפת קושי מצבי או מצב קבוע. המטרה במאמר הנוכחי היא לסקור את הסיפרות בנושא, ולהצביע על אפשרויות יישום וכיווני מחקר עתידיים.

גבי שפלר^2,1, אוריאל הרסקו-לוי^1,3

¹בית-חולים הרצוג, ²מרכז פרויד לחקר פסיכואנליטי, ירושלים, ³הפקולטה לרפואה הדסה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

רגשות מובעים (EE) הם מדד אינטראקטיבי שנועד לתאר את מידת התקשורת הרגשית בין החולה בסכיזופרניה והסובבים אותו, בני-משפחה ואנשי צוות במוסדות הטיפול והאישפוז. זהו מדד שמקושר אמפירית לפרוגנוזה של סכיזופרניה, מעבר לתרבויות ולמיסגרות טיפול. במאמר הנוכחי מושוות תוצאות מדידת הרגשות המובעים בקרב חברי צוות במחלקות אישפוז ובהוסטלים.

ממימצאינו עלה, כי בכל מיסגרת טיפולית קיימת התאמה בין התרבות המוסדית לבין התפקידים וההתנהגויות הצפויים מהחולה מצד סגל המימסד הטיפולי. בבית-החולים המטופל ש"זוכה" לדחיית הצוות הוא המטופל הפסיכוטי המציג סימנים גלויים לפסיכוזה בצורת הפרעות חשיבה והתנהגות, בעוד שהמטופל שאינו סופג את דחיית הצוות הוא זה שמכונס, אינו פעיל ואינו מפריע.

בהוסטל התמונה שונה: הציפייה בהוסטל מהדיירים היא לרמות תיפקוד גבוהות בכל התחומים, ועל כן הדיירים ה"זוכים" לדחיית הצוות הם אלה שאינם מתפקדים בהיבטים התעסוקתיים והיוזמתיים שלהם. בצד מימצאים אלה, התבוננות במאפייני הצוות מצביעה לא רק על הבדלים ברמות הרגשות המובעים השליליים והחיוביים המתעוררים בצוות כלפי החולים, אלא גם על המאפיינים, היכולות והאפשרויות של הצוותים השונים לשנות את דפוסי התגובות שלהם כלפי מטופליהם. מימצאי ההשוואה שביצענו מצביעים על יתרון בהתאמת מאפייני סגל ההוסטלים לטיפול בחולי סכיזופרניה.

במחקר מודגשות גם סוגיות שראוי שתובאנה בחשבון, על-מנת להבטיח תיפקוד מיטבי של ההוסטל כמיסגרת הולמת לחולי סכיזופרניה, יש למימצאים אלה גם השפעה על פיתוח והכשרת צוותים הן בהוסטלים הן במחלקות אישפוז.

דורון תודר

מירפאת החרדה, המרכז לבריאות הנפש, באר-שבע, החטיבה הפסיכיאטרית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

הפרעת תבהלה (Panic disorder) היא מבין ההפרעות הפסיכיאטריות הנפוצות ביותר. להפרעה זו חשיבות רבה בכל תחומי הרפואה, כיוון שחולים אלה נוטים לפנות ולהיוועץ שוב ושוב ברופאים מכל תחומי הרפואה. אחת הסיבות לתת-האיבחון של הפרעה זו היא הופעתה באופנים השונים מהתבנית הקלאסית. במאמר זה נדונה הצורה הקרויה הפרעת תבהלה ללא בעתה (Non-fearful panic disorder).

במאמר הנוכחי נסקרת הסיפרות המקצועית בתחום זה, וכן מדווח על ארבע פרשות חולים המדגימות את ההתבטאות השונה של ההפרעה כמו גם את מהלך החיים והבירורים האופייניים לחולים אלה. כן מדווח על ההסתמנות הקלינית האופיינית, היכולה לסייע באיתור חולים אלה.

יוליאן יאנקו, אחיקם אולמר

המח' לפסיכיאטרייה ב', בית-החולים באר יעקב והפקולטה לרפואה סאקלר, תל-אביב

מבחן המיני-מנטל הורכב בשנת 1975 על-ידי פולשטיין לצורך הערכה קוגניטיבית מהירה של מבוגרים, ומאז הוא נפוץ בכל העולם ומיושם על-ידי רופאים מתחומי התמחות שונים. היישום העיקרי במבחן הוא בסינון של ירידה קוגניטיבית, המהווה סיבה חשובה לנכות ותמותה בגיל המבוגר וגורמת לצריכה גבוהה של שירותים רפואיים. יישומים נוספים למבחן המינימנטל הם לצורך מעקב אחר ירידה קוגניטיבית במטופלים שלקו בשיטיון וגם ככלי עזר במחקר, לדוגמה בהערכת יעילות של תרופות נגד שיטיון. המבחן מאפשר לבדוק התמצאות, זיכרון לטווח מיידי וקצר, ריכוז, יכולת קשב וחישוב, שפה וביצוע פקודות. מקובל כי ציון של 23 או פחות מעיד על פגימה קוגניטיבית. מלבד הציון המספרי המתקבל מהמבחן, ניתוח התוצאות יכול לרמז על מקור הפגיעה הקוגניטיבית.

התקפות, הרגישות והסגוליות של המבחן נחשבות כטובות. במרבית העבודות שנבדק בהן המבחן בחולי שיטיון הודגם, כי לציון ≥ 23 יש רגישות של 79%-100%. המשתנה העיקרי המשפיע על רגישות המבחן היא דרגת השיטיון: ככל שהשיטיון קשה יותר, כן עולה רגישות המבחן. סגוליות המבחן נמצאה בין 80%-100%. חסרונות המבחן כוללים קושי לזהות ירידה קוגניטיבית קלה וקושי לעקוב אחר שינויים במקרה של שיטיון קשה. בנוסף, גיל, חינוך, רקע תרבותי ומצב חברתי-כלכלי עלולים לגרום להטיה בתוצאות המבחן. המטרה בסקירה הנוכחית היא לדווח על יתרונותיו וחסרונותיו של מבחן זה, ולסקור את יישומיו האפשריים.

אליעזר ויצטום¹, רות מלקינסון²

¹המרכז לבריאות הנפש, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניבריטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע ומרכז קהילתי לבריאות הנפש "עזרת נשים", ירושלים, ²בית-הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל-אביב

במאמרם של רסין וחב' [1], המפורסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מתמקדי המחברים באחת הסוגיות הקשות והרגישות ביותר בתחום הרפואה: כיצד לבשר לחולה ובני-משפחתו בשורות רעות, ולעיתים אף למסור מידע העלול לגרום טראומה למקבלה.

נהוג לסווג את הבשורות הקשות הנמסרות לחולים לשני סוגים: הודעה על מוות והודעה על מחלה קשה, כמו מחלה ממאירה. ברוב המאמרים שפורסמו בסיפרות, בדומה למאמר שלפנינו, יש התייחסות לנושא השני, בעוד שעל הנושא הראשון אין כמעט מידע, למעט מספר קטן של מחקרים מיחידות לטיפול נמרץ או יחידות לטראומה, שבהן מוטלת על אנשי הצוות החובה למסור למשפחה על מצב קריטי או על מותו של יקירם. כך, לדוגמה, 54 קרובי-משפחה של 48 חולים שנפטרו ביחידות כאלה ציינו, כי הדברים החשובים בהקשר של הבשורה הקשה עבורם היו פרטיות, בהירות המסר ואכפתיות של המבשר.

יצחק (צחי) בן ציון, אשר שיבר

המירפאה לטיפול מיני, המחלקה לפסיכיאטריה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה לנגב

אירוע לב איסכמי ומחלת לב, מהווים תפנית דרמתית בחייו של כל אדם, המביאה לתחלואה גופנית ונפשית שאינן קלות, לא לאדם הלוקה במחלה, לא לסביבתו ואף לא לחברה כולה.

למרות העלאת המודעות למניעה ראשונית, שניונית ושלישונית, והתפתחות מואצת של אמצעי איבחון וטיפול מתקדמים, עדיין מופיעות מחלות הלב וכלי-הדם במקום החמישי והשישי ברשימת נטל המחלות של אירגון הבריאות העולמי. ההערכה היא כי בשנת 2020 מחלת הלב הכלילית תטפס ותתפוס את המקום הראשון בגרימת נכות בעולם.

גיל זלצמן¹, בוריס בירמכר², דיויד ברנט²

¹המח' לחקר המוח, אוניברסיטת קולומביה, ניו-יורק, וחטיבת הילדים והנוער, בית-חולים גהה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²המח' לפסיכיאטרייה של הילד, אוניברסיטת פיטסבורג, פנסילבניה, ארה"ב

דיכאון של גיל הילדות וההתבגרות הוא הפרעה נפוצה, נשנית ומשפחתית, הנוטה להמשיך לגיל המבוגר. הוא מלווה פעמים רבות בפגיעה משמעותית בהתפתחות הפסיכו-חברתית ובתחלואה נוספת כמו צריכת חומרים ממכרים, ירידה בתיפקוד או הפרעה דו-קוטבית, ויכול להיות מלווה בסכנת התאבדות. גורמי-הסיכון לדיכאון מוקדם הם גנטיים, ביולוגיים, פסיכולוגים וסביבתיים, ויחסי-גומלין בין גנים לסביבה. הטיפולים שהוכחו כיעילים כוללים פסיכותרפיה קוגניטיבית או בין-אישית וטיפול במעכבי משאבת סרוטונין. רשות התרופות האמריקאית פירסמה לאחרונה אזהרה המגבילה את הטיפול בתרופות אלו לדיכאון בילדים. מחקר נוסף דרוש לבירור יעילותם ובטיחותם של טיפולים אלו, ולשיפור ההבנה של הגורמים האטיולוגיים.

מאיר נדב, יעל בשור, אשר שיבר

המח' לפסיכיאטריה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע, והחטיבה לפסיכיאטריה מרכז למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המח' לחינוך, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

לידת-מת (dead-birth או Stillbirth) היא תופעה מוכרת בסיפרות הרפואית אשר קיבלה התייחסות מועטה בלבד להיבטים הפסיכולוגיים שלה. רק בשנים האחרונות נערכו מספר מחקרים שנידונו בהם ההשפעות הפסיכולוגיות של התופעה על נשים ומשפחותיהן, וגישתם של אנשי צוות בבתי-חולים ללידת-מת.

במאמר הנוכחי אנו מצביעים על קושי ייחודי בעיבוד אבל על לידת-מת. להבדיל מגישה פסיכודינמית פרוידיאנית תוך-נפשית לאבל, מובאת בזאת גישה תיאורטית-פסיכולוגית של סמיוטיקה-חברתית המסבירה את הקשיים בייצוג התופעה על-ידי סממנים תרבותיים מקובלים. הגישה של סמיוטיקה-חברתית עשויה להבהיר את הקושי הייחודי הנעוץ באבל לאחר לידת-מת. הטענה העיקרית שלנו מצביעה על סיבוך אפשרי של האבל על לידת-מת כאבל מורכב, בגלל היות העובר המת "Non-person" עבור החברה, בעוד שהאם היולדת חשה באובדן בעוצמה רבה. פער זה יוצר את הפוטנציאל לפסיכופתולוגיה בעקבות לידת-מת. במאמר נסקרת הסיפרות הפסיכולוגית הקיימת ביחס להשפעות של לידת-מת על הורים ואנשי צוות המטפלים בהורים שילדו לידת-מת. לבסוף, מוצעות דרכי-פעולה מתאימות כדי להקל על ההורים האבלים.

¹תמר גרין, ²גל שובל, ³אברהם ויצמן

¹מחלקה ד', המרכז לבריאות הנפש "גהה", פתח-תקווה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ³המרכז למחקר רפואי על-שם פלזנשטיין, אוניברסיטת תל-אביב, קמפוס בילינסון, פתח-תקווה

הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית מוגדרת כהפרעה במצב-הרוח. היא מאופיינת בתנודות במצב-הרוח, ממצב-רוח מרומם או חוסר מנוחה ועד מצב-רוח דיכאוני. כאחוז אחד מאוכלוסיית הילדים והנוער לוקה בהפרעה דו-קוטבית, והיא מטרידה ומשבשת את חייהם של ילדים ומתבגרים כאחד. הטיפול בהפרעה דו-קוטבית כולל טיפול במייצבי מצב-רוח. בניגוד למדווח בסיפרות הנרחבת על הטיפול במחלה דו-קוטבית בקרב מבוגרים, הטיפול בליתיום ונוגדי-פירכוסים בילדים ונוער הלוקים בהפרעה דו-קוטבית נחקר בצורה מוגבלת. המטרה בסקירה זו היא לסכם מחקרים קליניים תרופתיים עדכניים על מייצבי מצב-רוח, כולל ליתיום ותרופות נוגדות-פירכוסים בטיפול בהפרעה דו-קוטבית בקרב ילדים ומתבגרים. בנוסף נסקרות במאמר זה תרופות נוגדות-פירכוסים חדשות כמייצבות מצב-רוח אפשריות בילדים ונוער הלוקים בתיסמונת זו, כגון למוטריג’ין (Lamotrigine), גאבאפנטין (Gabapentin), וטופירמט (Topiramate).

סרגיי רסקין, אלכסנדר טייטלבאום, יוסף זיסלין, מיכאל שלפמן, רמונה דורסט

המרכז הירושלמי לבריאות הנפש "כפר-שאול", מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, הדסה, ירושלים

החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, הקנה לוועדה המחוזית לפסיכיאטרייה את הסמכות לפקח על הוראות לאישפוז פסיכיאטרי כפוי וטיפול פסיכיאטרי מירפאתי כפוי, וכן על הארכתן. ביום 01.06.2002 הוחל במחוז ירושלים בפרויקט ניסיוני (Pilot) של ייצוג נפגעי נפש בוועדות מחוזיות לפסיכיאטרייה באמצעות סיוע משפטי ביוזמה של משרד המשפטים ובהסכמת משרד הבריאות.

מודגם בפרשת החולים הנוכחית חוסר האיזון בין שיקולים רפואיים למשפטיים בוועדות המחוזיות לפסיכיאטרייה ובבית-המשפט המחוזי. חוסר האיזון בין ההיבט הרפואי למשפטי עשוי להביא לשיחרור מוקדם מאישפוז, בטרם הושגה הטבה במצב המטופל, והחלטה כזו עלולה להסתיים בהחמרה במצב הנפשי, בהסלמה בתוקפנות, בעימות עם החוק או חלילה במסוכנות לאחר או לאדם עצמו עד להתאבדות. בנוסף, מודגם בפרשת חולים זו חוסר האיזון ביחס להגשת עירעור על החלטת ועדה מחוזית לפסיכיאטרייה הבאה מטעם הסיוע המשפטי בהשוואה לזו הבאה מטעם הגורמים המטפלים.

במיסגרת הפרויקט הניסיוני נערך מחקר ראשוני של קבוצת מטופלים ששוחררו מאישפוז כפוי על-ידי ועדה פסיכיאטרית עם ייצוג משפטי, לבין קבוצת בקרה של חולים ששוחררו על-ידי הוועדה ללא ייצוג משפטי. מהמחקר עלה, כי חולים המשתחררים בעקבות ייצוג משפטי נשארים בקהילה כעבור שישה חודשים פחות מאשר חולים ללא ייצוג משפטי בשיעור של 42% לעומת 75%, בהתאמה.

תוצאות המחקר (עד כה) מחזקות את חששם של המטפלים שהשיחרור דרך הוועדה או בית-המשפט המחוזי באמצעות סיוע משפטי נעשה לעיתים קרובות בטרם עת, וכי הוועדה ובית-המשפט מתרכזים בהיבטים משפטיים, מבלי שניתן דגש הולם להיבטים רפואיים-טיפוליים.

אנו סבורים, כי הסיוע המשפטי במתכונתו הנוכחית חסר את האיזון הנדרש בין ההיבט הרפואי למשפטי ובין רצון החולה המיוצג על-ידי עורך דינו לבין טובת החולה, שעליה אמונים הרופאים הפסיכיאטרים.

צבי גיל

מירפאות קהילתיות לבריאות הנפש, גליל מערבי, בית-חולים פסיכיאטרי פליגלמן (מזרע), עכו, מכון קדם לפסיכותרפיה, חיפה

בריאות הנפש בישראל עומדת לעבור רפורמה, אשר עיקרה העברת התחום מאחריותו של משרד הבריאות לאחריותן של קופות-החולים, בדומה לנעשה בתחומי הרפואה האחרים, לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. מזה מספר שנים מתריעים גורמים על האפשרות שהעברה כזו תגרום לירידה בהיקף ובאיכות של הטיפול בתחום בריאות הנפש שציבור המבוטחים יקבל, וזאת בעיקר משום שקופות-החולים תשתדלנה, באופן טבעי, לחסוך במידת האפשר בהוצאותיהן על בריאות נפש: כל מה שלא יהיה הכרחי יקוצץ, והגדרת ה"הכרחי" תותאם לרמת טיפול מיזערית. הדבר צפוי כי תקציב הבריאות הכללי הוא מטיבעו מוגבל, ובריאות הנפש תתחרה בתחומים חיוניים לא פחות של תחומי הבריאות האחרים. בארצות-הברית מנוהל תחום הבריאות בעיקר על-ידי גורמים מבטחים, ובזאת משקף במידה רבה את המצב הצפוי בישראל לאחר הרפורמה המתוכננת. עיון בדיווחים מהסיפרות האמריקאית מלמד על מציאות עגומה, שבה גורמים מבטחים מצמצמים במידה המרבית את הטיפול הנפשי שהם מאפשרים למבוטחיהן, ומגבילים את הנגישות והזמינות שלו. בסופו של דבר נראה כי שיקולים כלכליים מכריעים יותר משיקולים מקצועיים. מאמר זה נועד להתריע על מציאות אפשרית זו, ומזמין למחשבה נוספת על הכיוון שבו צועדת המדיניות בתחום בריאות הנפש בישראל.

* הכותב הוא פסיכולוג קליני בכיר העובד במשרד הבריאות. עמדתו ניתנת על דעתו ואינה מייצגת את משרד הבריאות.