תוצאת חיפוש

ירון ניב, ברורך ברנר, צבי פיירמן, ג'רלד פרייזר, אייל גל, זהר לוי

האיגוד הישראלי לסטרואנטולוגיה ומחלות כבד, החוג למחלות ממאירות של דרכי העיכול, ההסתדרות הרפואית בישראל, רמת גן

בבני אדם אי-תסמינים הנמצאים בסיכון מוגבר לחלון בסרטן הכרכשת ("המעי הגס"), השייכים לתיסמונות גנטיות – FAP, HNPCC, familial hyperplastic polyposis, peutz jegger syndrome, familial juvenile polyposis, cowden syndrome, בבני-אדם עם קרוב משפחה מדרגה ראשונה או לפחות שני קרובים דרגה שנייה עם סרטן הכרכשת או סרטן השייך להגדרות HNPCC (רחם, שחלה, אגן הכילייה, אברים אחרים במערכת העיכול), חולי מחלות מעי דלקתיות, בני אדם שעברו כריתת אדנומות או ניתוחים עקב סרטן הכרכשת או שהחלימו מסוגי סרטן אחרים השייכים להגדרות HNPCNN, ממליצים האיגודים האמריקאים לעבור קולונוסקופיה ארוכה החל בגיל 50 שנה ובתדירות על-פי דרגת הסכנה. משרד הבריאות הישראלי אימץ המלצה זו, וקולונוסקופיה ארוכה נמצאת בסל הבריאות לעונים על הגדרות אלו.   

זהר מור¹, דניאל שם טוב¹, נירית פסח², דורית ניצן-קלוסקי^{4, 3}

¹המח' לשחפת ואיידס, שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ²השירות הארצי לעבודה סוציאלית, משרד הבריאות, ³שירות המזון והתזונה, שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ⁴הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב

מספר הנשים שהן נשאיות של נגיף הכשל החיסוני הנרכש, ה-HIV, נמצא במגמת עלייה. הסיכון להעברת הנגיף לילוד נע בין 15%-40% במדינות המתפתחות ובין 15%-25% במדינות המערב. בישראל חיים כיום 90 ילדים עד גיל 12 שנה כשהם נשאי הנגיף, ובין השנים 2001-2003 נולדו בישראל בממוצע 29 ילדים בשנה לאמהות נשאיות.

טיפול משולב כנגד נגיף ה-HIV במהלך ההריון והלידה, הכולל לפחותZidovudine  (AZT, ZDV)  והמשך טיפול דומה בילוד למשך 6 שבועות, מצמצם את הסיכון להעברה האנכית פי שלושה. הימנעות מהנקה והזנת הילוד בתרכובות מזון לילדים (תמ"לים) מפחיתה את אפשרות העברת הנגיף לכדי 1%-2% מכלל ילודים אלו.

נמצא, כי ככל שמועד ההדבקה של האם סמוך ללידה, כך עולה הסיכון להעברה אנכית של הנגיף, ונאמד ב-3.2 ל-100 שנות יילוד. נגיף הכשל החיסוני הנרכש, הנמצא בחלב האם, עלול לחדור מבעד רירית מערכת העיכול של הילוד ומשם לדמו. הסבירות לכך עולה בעת זיהום מערכת העיכול, נוכחות נגעי עור על-גבי השד, ובהתאם לכמות הנגיף בנוזל התוך והחוץ-תאי של האם. נמצא כי שליש מהילודים היונקים רכשו את הנגיף לאחר מועד לידתם.

מקורן של מרבית האמהות החיות עם הנגיף היולדות בישראל במדינות אנדמיות למחלה. מאחר שההנקה היא החלופה הנבחרת בחברות מסורתיות, הרי שהעדפת ההזנה בתמ"לים על-פני הנקה היא ייחודית במקרה זה, ונשקלת מול הוויתור על הסגולות התזונתיות הייחודיות בחלב האם. ראוי שההמלצה לתת תמ"ל תשולב בטיפול כולל באם, ותלווה בהדרכה, מעקב רפואי אחרי הילוד ואימו, טיפול בתרופות בתרופות והתערבות פסיכו-חברתית במידת הצורך. יתירה מזו, המעקב אחר התינוק עשוי לחזק גם את הקשר בין מרכז האיידס לבין האם ולשאר בני המשפחה.

זהר חבוט-וילנר, תמרה ויגננסקי-יפה, אנדרו פינק, מיכאל כהנא, אהרן גרינבאום, אירינה ברקת

מכון העיניים על-שם מוריס וגבריאלה גולדשלגר, מרכז רפואי שיבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל-השומר

דלקת קרנית זיהומית מהווה גורם משמעותי לתחלואה של העיניים. מרבית החולים מגיבים לטיפול אנטיביוטי, אך בחולים שהטיפול בתרופות לא מונע לגביהם את התקדמות הדלקת נדרשת השתלת קרנית דחופה.

המטרות היו להעריך את הסיבות והתוצאות של השתלת קרנית טיפולית בישראל. 

לשם כך, נסקרו בעבודה רטרוספקטיבית זו השתלות הקרנית הטיפוליות שבוצעו במכון העיניים בתל-השומר בין השנים 1990-2003. נכללו 18 חולים שנמצאו במעקב של שנה אחת לפחות לאחר הניתוח.

ההוריות להשתלת הקרנית היו חוסר תגובה של התהליך הזיהומי לטיפול בתרופות ב-33% מהחולים ופגיעה קשה בקרנית שכללה תמס של הקרנית, התנקבות של הקרנית ודסצמטוצלה ב- 66% מהם. דלקת הקרנית הזיהומית אובחנה כחיידקית ב-44% מהחולים, ממקור זיהומי לא מזוהה ב-39%, כפטרתית ב-11% ומאקנטמבה ב-6% מהחולים. גורמי-הסיכון בחולים עם דלקת קרנית זיהומית שהגיעו לכדי השתלת קרנית טיפולית כללו מחלות עיניים קודמות ב-39%, ניתוחי עיניים קודמים ב-66%, מחלות כלליות ב-28% וגורמי סיכון עיניים ב-28% מהחולים. השתלת הקרנית צלחה בדלקת קרנית חיידקית ובדלקת קרנית מאקנטמבה, הן מבחינת שקיפות השתל וחיסול הזיהום והן בשיפור חדות הראייה. לעומת זאת, השתלת הקרנית כשלה בקבוצת דלקת הקרנית הפטרתית וממקור זיהומי לא מזוהה. גורמי-סיכון לכישלון השתל כללו מחלת עיניים קודמת או ניתוחי עיניים קודמים, מחלה כללית או שתל קרנית בקוטר גדול.

השתלת קרנית טיפולית היא כלי יעיל וחשוב לטיפול בדלקת קרנית חיידקית ודלקת קרנית מאקנטמבה, שאינן מגיבות לטיפול בתרופות. גורמים מנבאים להצלחת השתלת קרנית טיפולית כוללים היעדר מחלת עיניים או ניתוחי עיניים קודמים, היעדר מחלה כללית ושתל קרנית בקוטר קטן.

ברוריה מנור¹, חנה זוהר<sup>2 

1</sup>מרכז רפואי העמק, עפולה, ²מרכז רפואי רמב"ם, חיפה 

סרטן השד הוא המחלה הממארת השכיחה ביותר בקרב נשים בישראל ובמדינות המערב. קרוב ל-4,000 נשים מאובחנות מדי שנה בישראל וכ- 900 נפטרות עקב המחלה. חלק גדול מהנשים שחלו בסרטן השד מתקשות להתמודד עם נושא המיניות. הן נבוכות ומתביישות במה יחשוב עליהן הרופא או האחות אם תעזנה לשאול על הנושא שאינו כרוך בהצלת חיים.  

המטרות במחקר הנוכחי היו לדווח על השינויים הגופניים והתיפקוד המיני בקרב נשים צעירות בישראל ששרדו את מחלת סרטן השד ונכנסו לשלב של חדילת-אורח מוקדמת (Premature menopause), מהם צורכי המידע שלהן בתחום התיפקוד המיני ועד כמה צרכים אלה סופקו על-ידי הצוות המטפל. עמדת המוצא של המחקר התבססה על העובדה, כי הצוות המטפל מספק מידע על סוג הניתוח, השפעות הכימותרפיה, השפעות-הלוואי, ההקלה בתסמינים, נטילת תרופות, בדיקות ותזונה, אך ממעט לתת מידע לגבי השינויים הצפויים: חדילת-אורח ותיפקוד מיני. במחקרים שונים נמצא, כי המטפלים מתעלמים מחיוניות המידע על חדילת-אורח מוקדמת ושינוי בתיפקוד מיני מסיבות אישיות, מקצועיות וסביבתיות.

שיטת המחקר התבססה על תשובותיהן של 82 נשים שנבחרו במידגם נוחות Cross sectional, אשר אובחנו כלוקות בסרטן השד בדרגה 1,2 וטופלו באחד או יותר מהטיפולים המקובלים: ניתוח, כימותרפיה, הקרנות וטיפול הורמוני, והסכימו לענות על  שאלון מילוי עצמי ובו 4 חלקים.

מהתוצאות עלה, כי חדילת-אורח מוקדמת שונה מחדילת-אורח פיזיולוגית בעוצמת התסמינים ובחדות הופעתה. נשים שטופלו בכימותרפיה דיווחו על קשיים בתיפקוד המיני לעומת נשים שלא טופלו. ההנאה מהתיפקוד המיני וכאבים ביחסי-המין בנשים שטופלו בכימותרפיה משתנה על ציר הזמן: ככל שהאישה קרובה יותר לטיפול, כך היא מדווחת על הפחתה בהנאה וביחסי-מין עקב כאבים. ככל שהיא מתרחקת מהטיפול, משתפרת ההנאה והכאבים ביחסי-המין פוחתים. רוב הנשים דיווחו כי יכולת האביונה נשמרה והושפעה מעט מהטיפולים. נשים ציפו וקיבלו מידע "במידה רבה" בנושא השפעות-לוואי של טיפולים לעומת קבלת מידע מועט בנושא תיפקוד מיני מהצוות המטפל, ומעונינות  ביותר מידע.

לסיכום, מפאת שכיחותה ההולכת וגוברת של מחלת סרטן השד בנשים בכלל ובצעירות בפרט, קיימת חשיבות להכנת האישה להופעתם של תסמיני חדילת-אורח ושינויים בתיפקוד המיני על-ידי הצוות המטפל, למרות היותו נתון לקשיים ועכבות.

שגב שני, זוהר יהלום

מינהל רפואי, יאנסן-סילאג, ישראל, המח' לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון, משרד עורכי דין, המח' למינהל מערכות בריאות, המכללה האקדמית עמק יזרעאל

נדונים במאמר זה ההיבטים הנוגעים למירשמים מיוחדים - מירשמים שחלות עליהם הוראות נוספות מעבר להוראות הכלליות שנידונו במאמרנו הקודם. נדונים במאמר זה מירשמי מוסדרות רפואיים, ההוראות המינהליות הייחודיות להם, ההיבטים הכלכליים של מירשמים אלו וההוראות הנגזרות משיקולים כלכליים. כמו-כן, נדונים מירשמים לתרופות שאינן רשומות בישראל לפי תקנה 29 לתקנות הרוקחים (תכשירים), ומירשמים לסמים מסוכנים כפי שהוגדרו בפקודת הסמים המסוכנים ותקנותיה.

זוהר יהלום, שגב שני

משרד עורכי-דין, המח' למינהל מערכות בריאות, המיכללה האקדמית עמק יזרעאל, יאנסן-סילאג ישראל, המח' לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון

מתן מירשם לחולים, דהיינו מתן הוראה בכתב על טיפול במטופלים, הוא אחת מסמכויותיו המרכזיות של הרופא. בסעיף 1 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976, שמוגדר בו מהו "עיסוק ברפואה", המיוחד אך ורק לרופאים מורשים, נימנה מתן המירשם כאחד מהעיסוקים המיוחדים לרופאים, לצד בדיקתם, אביחונם וריפויים של חולים ופצועים. בניגוד לסמכויות רפואיות אחרות, בכל הנוגע למתן מירשם, מעולם לא ניתנה הכרה חוקית (במיסגרת מה שמכונה כ"פעולות חריגות" על-פי סעיף 59 לפקודת הרופאים), לאפשרות של מתן מירשם בידי אנשי צוות רפואי שאינם רופאים. בהיבט המעשי, אין ספק שמתן מירשמים הוא מהפעולות השכיחות ביותר בעבודתם היומיומית של חלק ניכר מציבור הרופאים. במדינת ישראל, כבמרבית מדינות העולם, מרבית התרופות הזמינות, ובתחומי רפואה מסוימים, כל התרופות הזמינות, הן תרופות מירשם, דהיינו תרופות שניפוקן למטופלים מחייב קיום מירשם. הסדרי מימון שונים, ובראשם חוק ביטוח בריאות ממלכתי, העניקו מעמד מיוחד למירשמי רופא גם ביחס לתרופות שאינן תרופות מירשם, ואף ביחס למוצרים שאינם תרופות כלל. הסדרים אלה מגבירים עוד יותר מתן מירשמים. על-פי הערכות קופות-החולים, מספר המירשמים בישראל עומד על למעלה מ-50 מיליון בשנה, ומכאן שבממוצע כל רופא רושם מספר אלפי מירשמים בשנה! העלייה הגוברת והולכת בצריכת תרופות, בצירוף ה"מונופול" שמוקנה לרופאים במתן מירשמים מכוח החוק, מחייב חלק ניכר מציבור הרופאים להקדיש זמן רב ברישום מירשמים ובפעולות נילוות.

במצב זה, ובהתחשב בעובדה שתיעוד ההוראה הרפואית בדרך של מירשם הוא בעיקרו פעולה רשמית-משפטית, ניתן היה לצפות כי תחום מתן המירשמים יוסדר באופן מפורט בחוק. כמו-כן, ניתן היה לצפות כי הוראות החוק הנוגעות למתן מירשמים תהיינה שגורות בפיו של כל רופא העוסק במתן מירשמים כדבר שבשיגרה. בחינה של המציאות הישראלית מעידה שלא כך הוא הדבר. הוראות החוק העוסקות במתן מירשמים הן מעטות, ונותנות מענה לחלק קטן מהשאלות המתעוררות כתוצאה מיישום נרחב של נוהל (פרקטיקה) זה. במקרים רבים, אין בנמצא תשובה ברורה לשאלות שהן בעלות השפעה ניכרת על מערכת הבריאות בישראל ועל גורלם של מטופלים. יתרה מכך, גם הוראות החוק הקיימות אינן מוכרות בהכרח לציבור הרופאים, ולא ברור באיזו מידה הן נאכפות.

לפיכך, המטרה במאמר זה היא לסקור את הוראות החוק העוסקות במירשם הרופא ולנתח את משמעותן, תוך עמידה על השאלות המעשיות המתעוררות לנוכח המצב החוקי הקיים, בהתחשב בנוהל הנהוג בישראל. עקב מורכבות הנושא, החלטנו לפצל מאמר זה לשני חלקים: בחלק הראשון נדונים היבטים משפטיים ורגולטוריים של מירשם רופא באופן כללי, בעוד שבחלק השני נדונים מירשמים מיוחדים – מירשמי מוסדות רפואיים, מירשמים לתרופות שאינן רשומות לפי תקנה 29 ומירשמים לסמים מסוכנים.

מיכאל בלקין¹, זהר חבוט-וילנר²

מכון העיניים על-שם מוריס וגבריאלה גולדשלגר, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר¹, המכון לחקר העין על-שם גולדשלגר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, תל-השומר²

השמנה היא הפרעת חילוף-החומרים השכיחה ביותר במדינות המפותחות, וקיימת מגמה עולמית של עלייה בשכיחותה. במאמר זה נסקור את המחקרים המעידים על השפעת ההשמנה על מחלות העיניים העיקריות: ניוון מקולרי הקשור בגיל, רטינופתיה שמסוכרת, ירוד (Cataract) וברקית (Glaucoma). מהסקירה נראה, כי השמנה מהווה גורם-סיכון משמעותי למחלות אלה, הגורמות למרבית מקרי הירידה בראייה והעיוורון בעולם.

זמורה זוהר(1), איגור וקסמן(2), ג'ק סטולרו(3), גרשון וולפין(4), עמנואל סקג'יו(4), אריה איתן(2) 

(1)היח' לטראומה,  (2)היח' לכירורגיה, (3)לרפואה דחופה, (4)ולאורטופדיה, בית-חולים לגליל המערבי, נהרייה

מדי שנה, בתקופות החגים של המיגזר הערבי והדרוזי, ובעיקר בחג הקורבן, פונים לחדר-המיון בבית-החולים גליל מערבי, נהרייה, עשרות נפגעי חזיזים, זיקוקים, נפצים, קפצונים ושאר חומרי נפץ מאולתרים המופעלים בעת השמחה. כן פונים נפגעים אחדים בתקופת הפורים.

המטרות במאמר הן לסקור את אוכלוסיית נפגעי חומרי הנפץ האלה ולנתח את היבטי ההיפגעות, במטרה לצמצמה ולהקטין את הנכויות הנילוות לפגיעות אלה.

נערך סקר רטרוספקטיבי של הנפגעים מחזיזים, זיקוקים, קפצונים, נפצים וחומרי נפץ מאולתרים שפנו לבית-חולים לגליל המערבי, נהרייה, בחגי הקורבן ובפורים בין השנים 2003- 1999. בין השנים 2002-2001 ביצע צוות הטראומה של בית-החולים, בשיתוף-פעולה עם מנהיגות כפרי האזור, התערבות בקהילה, בניסיון להביא לצימצום התופעה.

במהלך תקופת המחקר ניצפתה ירידה בשיעור הנפגעים שהגיעה ל-50% בשנת 2003 בהשוואה לשנת 1999; זכרים היוו 93% מן הנפגעים 53% מהנפגעים היו ילדים, ו-93% היו מהמיגזר הערבי או הדרוזי. מספר הנפגעים מזיקוקים ודומיהם בשנת 2003 היה פחות באופן מובהק ממספרם בשנת 1999 ו-2002 ומהממוצע בין השנים 1999-2002. גורם הפציעה העיקרי היה חזיזים (67%) ואחריו זיקוקים (21%). הפציעות העיקריות היו פציעות גפיים (58%), ואחריהן פציעות פנים ועיניים (24%), וכוויות (11%). מכלל הנפגעים, 54% היו פצועים אשר שוחררו לאחר טיפול ראשוני ו-46% אושפזו; 24% מכל הנפגעים נזדקקו לניתוח, ו-7% עברו קטיעת אצבעות. שני נפגעים איבדו ראייה בעין אחת.לא היו נפטרים מבין הנפגעים.
לסיכום, מימצאי עבודה זו מצביעים על כך, שבמשך תקופת הסקר חלה ירידה בשיעור ההיפגעות. ניתן לייחס ירידה זו לשתי סיבות עיקריות: מאמצי ההתערבות שלנו, ופתיחת תיקי חקירה על-ידי המשטרה ומשרד המסחר והתעשייה. אנו ממליצים על שילוב של חינוך, הסברה והדרכה להורים, תוך גיוס גורמים קהילתיים ואמצעי תקשורת, ועל הגברת האכיפה.

 
יש לשקול קיום מופעי זיקוקין באופן מרכזי בחג הקורבן.

ירון ניב, גליה ניב, זהר לוי, יונה ניב  

המכון לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אחד השינויים הבולטים בחלק מחולי השיטיון לקראת סוף חייהם הוא ההתנגדות לאכול. מכיוון שאכילה נתפשת בתרבות שלנו כהכרח בל  יגונה ומזון חשוב כ"אוויר לנשימה", מטפלים רבים סבורים כי יש להאכיל את חולה השיטיון גם כנגד רצונו.

במחקר זה ביקשנו ללמוד על דעותיהם של קשישים לגבי אפשרויות הזנה ופעולות דפואיות מתקדמות אם יחלו בשיטיון.

לשם כך חולק שאלון לתושבי דיור מוגן בני יותר מ-70 שנה. נכללו בשאלון פרטים דמוגרפיים, שאלות על הערכה עצמית ודירוג הנכלל במחקר על-פי סולם אנלוגי בנושאי ניידות, איכות-חיים, רמת תיפקוד, סבל מכאב, השתתפות באירועים, תמיכה משפחתית וסביבתית, פירוט מצבים הגרועים ממוות בעיני הנכללים ודירוג הסכמה אפשרית לביצוע פעולות מקיימות חיים בכל אחד משלבי השיטיון: החדרת גסטרוסטום אנדוסקופי,

הזנה דרך צינור, החייאה, הנשמה מלאכותית או ניתוח. הנכללים במחקר נשאלו אם הם מעונינים לכתוב צוואה המאפשרת התערבות טיפולית מוגדרת על-פי מצבי השיטיון, אשר תנחה את האפוטרופוס לצורך קבלת החלטות בעת הצורך.

חולקו 120 שאלונים והוחזרו 61 שאלוני שמולאו (היענות של 50.8%), מתוכם נכללו 47 נש'ם (77%). הגיל הממוצע היה 83 שנה. מאפייני רוב הנכללים במחקר היו אלמנות, מוצא אירופאי, חילוניים, בעלי מקצוע מנהלי והשכלה ממוצעת של 12 שנה. מעל 70% מהנכללים התנגדו להזנה ולביצוע פעולות מקיימות חיים בדרגות השיטיון הנמוכות, ולמעלה מ-80% התנגדו לכך בדרגות הגבוהות. תשעים-וחמישה אחוזים (95%) מהנכללים במחקר ביקשו לכתוב צוואה המפרטת הסכמה או אי-הסכמה להזנה ולפעולות רפואיות במצבי השיטיון השונים.

תוצאות המחקר הנוכחי מצביעות על רצונם של 95% מאוכלוסיית המתראיינים לכתוב צוואה שייכתב בה הטיפול העתידי במצבי שיטיון. נטיית ליבם של הנכללים במחקר היא לקבל תזונה ותמיכה רפואית מיקטית Minimal)) במצבי שיטיון שבהם הארכת חיים עלולה לגרום לסבל מיותר, הן לחולה והן לסובבים אותו.

דב זלוף¹, שמואל אבן-זהר ², רנטו פוסמן^1,3

¹קופת חולים כללית, מחוז דן פתח-תקווה, ²אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, ³המח' לרפואת המשפחה, מרכז רפואי רבין והחוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל-אביב

המטרה במחקר הייתה לבדוק אם קיימים הבדלים ברמת החרדה, בתפיסת הסכנה, בהסתמכות על כוחות הבטחון, ובסימני מצוקה פסיכולוגית בעיתות מלחמה בין שתי קבוצות ניצולי שואה: יהודים מיוון ויהודים ממזרח - ומערב-אירופה - כל זאת בהתמודדותם הנפשית מול גלי הטרור כנגד האוכלוסייה האזרחית בישראל.

יהודי יוון תוארו כשונים הן על-ידי הנאצים, הן על-ידי יהודים שאינם יוונים והן על-ידי היוונים עצמם. עוז רוחם, לכידותם, נטייתם למרוד ולהתנגד, וכוחם הגופני - היו שם דבר במחנות הריכוז. לכל התכונות הללו יש עדויות מדויקות בספרי ההיסטוריה העוסקים בשואת יהודי יוון.

חמישים-ושמונה שנים לאחר השואה ולפני שייעלמו מעל דפי ההיסטוריה, נבדקו בכלים מדעיים חוסנם הנפשי של יהודי יוון ניצולי שואה מול גלי הטרור.

לשם כך מולאו ארבעה שאלונים שחוברו על-ידי פרופסור סולומון מאוניברסיטת תל-אביב, ואשר נמצאו מהימנים.

להלן המימצאים העיקריים: רמת החרדה הממוצעת של ניצולי שואה יוצאי יוון נמוכה באופן מובהק מזו של ניצולי השואה האחרים - ממוצע של 10.00 לעומת 16.48 (t=4.83, p>0.001) ממוצע תחושת המצוקה הפסיכולוגית בעיתות מלחמה בקרב יוצאי יוון היא 2.10 לעומת 2.65 בקרב ניצולי שואה האחרים (t=4.24, p<0.001); ממוצע מידת האמון בכוחות הביטחון בקרב יוצאי יוון הוא 3.67 לעומת 2.70 בקרב הניצולים האחרים (t=2,60, p<0,001); ממוצע תפיסת המצב כמסוכן בקרב יוצאי יוון הוא 2.75 לעומת 3.39 בקרב ניצולים אחרים (t=4.354, p<0,001); המוכנות להגירה מהארץ היא 1.02 בקרב יוצאי יוון לעומת 2.09 בקרב הניצולים האחרים (t=4.06, p<0.001).

תוצאות המחקר מאששות את ההשערה, שאכן יוצאי יוון מגלים חוסן נפשי ניכר ומובהק סטטיסטית בהשוואה מול ניצולי שואה שאינם יוצאי יוון.

ההבדלים בין יוצאי יוון לבין ניצולי שואה אחרים גדלו אף יותר כאשר נבדקו תת-קבוצות של אסירי מחנות הריכוז בלבד מכלל הניצולים.

לסיכום, ניצולי השואה אינם קבוצה אחידה המגיבה באופן אחיד לאירועים טראומטיים. לכן אין לראותם כמיקשה אחת, מאחר שהם נושאים עימם מיטען חברתי שונה וערכים אוניברסליים שאותם ספגו בארץ מוצאם.

אמיר ורדי¹, מחמוד עאבד¹, דוד מישאלי², ענבל לוין¹, גדעון פרת¹, זהר ברזילי¹   

(1) טיביו עזרי, (2) זהר דותן, (1) שמואל עברון

(1) המח' להרדמה, מרכז רפואי וולפסון, (2) המח' להרדמה, מרכז רפואי קפלן, רחובות

שיתוק מחזורי תת-אשלגני (שמת"א) (hypokalemic periodic paralysis) הוא מחלה תורשתית אוטוסומית שולטנית נדירה, המתאפיינת בהתקפים נדירים של שיתוק רפה. הגורמים להתקפים אלו הם רבים: לחץ נפשי, טמפרטורת סביבה ירודה, מזון עשיר בפחמימות או במלח בישול, זיהומים, תרופות והפרעות אנדוקריניות. המחלה יכולה לגרום למוות כתוצאה מאי-ספיקת נשימה או משאיפת תוכן קיבה וזיהומים בדרכי-הנשימה. הרדמה וניתוח עלולים לגרום להתקף, ולכן בטיפול בחולה המנותח יש להתמקד בשיטות מנע של גורמים המעוררים התקף, ובמקרה של התקף יש לתת אשלגן כלורי בעירוי לתוך הווריד, תוך ניטור רמת האשלגן בדם ופעילות שרירי הפנים. במאמר הנוכחי מדווח על שני חולים שעברו ניתוחים אורתופדיים בהרדמה אזורית לתוך הווריד, ללא סיבוכים.

יעקב שבירו (1), רומליה קורן (2), ליזה זוהר (3), טוביה הדר (1), רפאל פיינמסר (1), קרול סגל (1)

(1) המח' לרפואת אא"ג ניתוחי ראש וצוואר, (2) המח' לפתולוגיה, (2) המח' להרדמה, מרכז רפואי רבין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הטיפול המקובל בשאתות ממאירות של מיתרי הקול בשלבים מוקדמים הוא הקרנות. בשנים האחרונות צבר הטיפול בלייזר CO2 תאוצה רבה, ובחלק מהחולים הוא מחליף את הטיפול בהקרנות.

מזה כארבע שנים מטפלים המחברים במרכז הרפואי רבין בשאתות של מיתרי הקול באמצעות לייזר CO2, ובמאמר הנוכחי מובא ניסיון המחברים בטיפול בשאתות ממאירות של מיתרי הקול מסוג סרטן האפיתל הקשקשי בשלבים מוקדמים (T1 ו-T2) באמצעות לייזר בלבד, ללא תוספת קרינה.

21 חולים עם שאתות במיתרי הקול בשלבים מוקדמים טופלו באמצעות לייזר 2CO. תשעה-עשר מהם לקו בשאת בדרגה 1T הממוקמת על מיתר קול אחד, בשלושה מהם התפשטה השאת לשליבה הקדמית – באחד מהם עם מעורבות של המיתר השני בחלקו הקדמי.

שני חולים לקו בשאת בדרגה 2T, באחד מהם התפשטה השאת למיתר הקול המדומה ובאחד הייתה מגבלה קלה של תנועתיות ממיתר נגוע.

החולים נמצאים במעקב בין חודש לארבע שנים.

בחולה אחד בלבד שלקה בשאת בדרגה 1T חלה הישנות מקומית כעבור חצי שנה, ואף חולה לא נפטר במהלך המעקב.

לסיכום, בחירה זהירה וקפדנית של החולים (בדרגות 1T ו-2T), כריתה של השאת בגבולות בריאים ומעקב ארוך-טווח הם המישלב הנדרש להצלחת הטיפול בלייזר 2CO כטיפול יחיד לשאתות מוקדמות במיתרי הקול.

פיטר סמוק, בוריס גורביץ, זהר דותן, דיב זבידה, דניאל גבע וטיבריו עזרי

המטרה במחקר הנוכחי היתה בדיקת המשמעות הקלינית ועלות בדיקות מעבדה ובדיקות עזר כסקר טרום-ניתוחי בחולים צעירים בבית-חולים ציבורי בישראל.

מתוך מטרה לברר את המשמעות הקלינית ביחס לעלות של בדיקות מעבדה ובדיקות עזר טרום-ניתוחיות בבית-חולים ציבורי בישראל, נסקרו תיקיהם של 300 חולים צעירים (18-40 שנה) שהוגדרו כ- ASA 1 על פי סולם סיכון ההרדמה של איגוד המרדימים האמריקאי (ASA). משמעות חיובית של בדיקות מעבדה ובדיקות עזר הוגדרה כשתוצאות הבדיקות הובילו לקביעת אבחנה חדשה, לעיכוב הניתוח או לדחייתו.

מתוך 300 חולים, בקרב 34 (11%) נמצאו בבדיקות מעבדה ובדיקות עזר טרום-ניתוחיות מימצאים פתולוגיים. בקרב 31 (91%) מהם נמצא קשר ישיר בין הבדיקה הפתולוגית לבין האנאמנזה או מימצאי הבדיקה הגופנית. אצל אף אחד מהחולים לא נמצאה יותר מבדיקה פתולוגית אחת.

מכלל 300 החולים, בשלושה חולים בלבד נקבעה אבחנה שלא היתה ידועה, ומתוכם לחולה אחד בלבד היתה האבחנה שנקבעה בעלת משמעות קלינית.

העלות הכוללת של בדיקות המעבדה ובדיקות העזר הטרום-ניתוחיות לחולים שנכללו בעבודה היתה 114,000 ש"ח.

ניתן היה לחסוך מעלות זו 104,000 (93%) לו היו נמנעים מביצוע בדיקות קדם-ניתוחיות לחולים ללא אנאמנזה או מימצאים בבדיקה הגופנית. אנו סבורים שניתן להימנע מביצוע בדיקות קדם-ניתוחיות בקבוצת החולים הצעירים עד גיל 40 שנה ללא אנאמנזה או מימצאים בבדיקה הגופנית, הזקוקים לניתוחים קטנים, זאת מבלי לחשוף אותם לסיכון נוסף.

Nephrogenic Adenoma - Benign Lesion of Urinary Tract System

Zohar A. Dotan, Yoram Mor, Sarit Aviel-Ronen, Jacob Ramon

Department of Urology and Pathology, Sheba Medical Center, Tel Hashomer, Israel

Nephrogenic adenoma is a rare metaplastic benign lesion of the urinary tract caused by chronic irritation to the urinary epithelium. The appearance of this lesion is usually characterized by hematuria and irritative symptoms. Nephrogenic adenoma may be found most commonly in the bladder and the urethra and less frequently in the renal pelvis and ureters. We present 5 patients who underwent surgery due to bladder or urethral nephrogenic adenoma. Despite the fact that nephrogenic adenoma is a benign lesion, long term follow-up is needed due to the high recurrence rate and the potential, though rare, malignant transformation.