תוצאת חיפוש

איתמר גרוטו^1,2, חגי לוין^1,2, רן בליצר ^2,3

¹שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים, ²החטיבה לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, ³אגף תכנון ומדיניות בריאות, שירותי בריאות כללית

חיסונים יעילים לסיכול התפשטות נגיף פנדמיה, ולמניעת תחלואה ומוות הקשורות בזן מידבק של נגיף. הם מהווים עמוד תווך מרכזי בתכנון היערכות לפנדמיה של שפעת. פיתוח והפצה של חיסון לשפעת מהווים מרכיבים קריטיים בהיערכות לשפעת פנדמית. קיימים הבדלים ניכרים בין מדינות שונות מבחינת יכולות הייצור, סדרי העדיפויות והמשאבים של כל אחת מהן לכונן מדיניות יחד עם תוכנית לחיסון נגד שפעת עולמית.

במאמר זה נסקרים מאמצי הפיתוח הקיימים כיום במעבדות בעולם, וכן האפשרויות, הדילמות והשיקולים העומדים בפני מקבלי ההחלטות במדינות השונות, לקביעת מדיניות הקצאת משאבים לתרכיב במסגרת המוכנות לפנדמיית שפעת. החיסון כנגד נגיפי שפעת עונתית איננו צפוי להיות יעיל כנגד נגיף שפעת פנדמית, וכך כנראה גם בפנדמיה הנוכחית.

לנוכח זאת, על מאמצי הפיתוח להתמקד בייצור חיסונים יעילים כנגד טווח רחב של נגיפי שפעת, עונתיים ועולמיים, ועדיף להשקיע את המשאבים הנדרשים לפני הפנדמיה. חלוקה הוגנת של המשאבים המוגבלים בעולם מחייבת מתן תשומת לב לדילמות האתיות, תוך שיתוף פעולה בינלאומי רב-תחומי. 

רונית אלוני¹, רפי (רפאל-יוסף) חרותי ^{2, 3}

¹מרפאה לטיפול מיני, תל אביב, ²מרפאה לשיקום וטיפול מיני, מרכז רפואי רעות, תל אביב, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

טיפול מיני הוא טיפול זוגי בעל מאפיינים התנהגותיים במהותו, שבו לתרגול תפקיד קריטי בהצלחת הטיפול. בספרם Human Sexual Inadequacy  טענו מסטרס ו-ג'ונסון, כי אין דרך ללמד תפקוד מיני אלא על ידי תרגול עם בני זוג, ולכן דווקא מטעמים אתיים של קבלת כל הפונים לטיפול ומתן סיכויי החלמה שווים לכולם, הגו את הטיפול המיני בעזרת סרוגייט.

טיפול הסרוגייט הוא בעצם סוג של חונכות היוצרת מערכת יחסים של "אחד לאחד", ומאפשר תרגול של גישות טיפול שונות המקובלות בטיפולים התנהגותיים, כמו: העלאת דרגת קושי בהדרגה, פירוק משימות, מתן משובים, חזרות,  משחקי תפקידים, התאמת הסביבה ועוד. המיומנויות והתכנים המתורגלים קשורים בתפקוד מיני לקוי, אך גם בלמידת מיומנויות חברתיות, זוגיות ואינטימיות, שחסרונן אינו מאפשר ליחידים יצירת קשר זוגי שבו יוכלו להגשים את תפקודם המיני.

הנהלים האתיים חייבים להישמר בטיפול המיני בעזרת הסרוגייט כדי להגן על המטופלים ועל הסרוגייט. הטיפול בנוי על משולש טיפולי הכולל את המטפל, המטופל והסרוגייט. משולש זה פועל יחד להשגת מטרות הטיפול.

במהלך הטיפול נערכות בכל שבוע שלוש פגישות: מטפל מטופל, מטפל סרוגייט, ורק אחר כך מתקיימת פגישה בין המטופל לסרוגייט. בסיום הטיפול מסתיים הקשר בין הסרוגייט והמטופל.

במאמר זה נשפך אור על מורכבות הטיפול ועל השאלות האתיות המתעוררות מהפעלת הטיפול הלכה למעשה, תוך שימת דגש על זיהוי המטופלים שיכולים להפיק תועלת מטיפול מיוחד זה.

נדב דוידוביץ¹, חגי לוין^1,2, שמואל רשפון^3,4

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון, ²עוף בריאות הצבא, חיל הרפואה, צה"ל, ³לשכת הבריאות המחוזית, מחוז חיפה, ⁴בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה

בתאריך ה-15 במאי 2008 התקיים כנס בנושא "חשיבה מחודשת על משפט ואתיקה של בריאות הציבור". בריאות הציבור היא דיסציפלינה בעלת גישה של אוכלוסייה, המתמקדת במניעת תחלואה ובקידום בריאות, ועיקר פעילותה בקרב בריאים. לעומת זאת, הרפואה הקלינית נוקטת בגישה פרטנית, ועיקר פעילותה בקרב חולים. מספר אירועים בולטים בעולם, כדוגמת התפרצות מחלת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS), התפרצות מחלת ה-SARS, אסונות טבע, השפעת ההתחממות הגלובלית על בריאות הציבור, התפרצות שפעת העופות וההיערכות לפנדמיה של שפעת – כל אלה העלו לפני השטח שאלות אתיות ומשפטיות מורכבות. במקביל, ובהשפעת שינויים אלו, חלה רפורמה במשפט של בריאות הציבור במקומות שונים בעולם. ייחודיות תחום בריאות הציבור והשינויים שקרו בתחום בעשורים האחרונים, מחייבים חשיבה מחודשת על העקרונות האתיים והמשפטיים של בריאות הציבור, כתחום העומד בפני עצמו, אשר משלים את האתיקה והמשפט של הרפואה הקלינית.

גבי בן-נון¹, ארנון אפק²

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, בית הספר לניהול, אוניברסיטת בן-גוריון, ²היחידה לתמיכה ניהולית והנהלת המרכז הרפואי שיבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

רקע: תור הזהב של הרפואה במאה ה-20 התאפיין בפריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות, שאִפשרו מתן טיפול רפואי כנגד מחלות שבעבר גרמו לתמותה. לאורך רובה של תקופה זו שלטה תפיסת עולם רומנטית אידיאליסטית ברפואה, שלפיה הזכות לחיים ולבריאות מהווה זכות יסוד, שכן אין מחיר להצלת חיים. על המִמסד הרפואי לוודא כי מיטב היכולות המדעיות יינתנו לכלל האנשים – "הכול לכולם".

העלייה בהוצאה הלאומית לבריאות כאחוז המקומי הגולמי (התמ"ג) שהתרחשה בעשורים האחרונים במדינות המערב, הביאה לשינוי בתפיסת עולם זו. התפיסה הרווחת כיום בקרב רוב המדינות היא, כי מימון ציבורי אינו מאפשר עוד לספק לכלל האזרחים את כל מה שהידע הרפואי יכול להציע – התקופה הפוסט-רומנטית.

במאמר זה נבחנות הנסיבות שהביאו לשינוי בתפיסות העולם – מהעידן הרומנטי ועד לעידן המחסור. במאמר ממופות דרכי ההתמודדות של מדינות העולם עם הפער שבין יכולות  הרפואה לרפא ובין הבטחת יכולות אלו לכול. בנוסף, מוצגות הדילמות האתיות העולות משינויי התפיסה. שיטות: המאמר מתבסס על ניתוח נתונים מהשוואות בינלאומיות של מדדי בריאות וכלכלת בריאות בקרב מדינות ה-OECD, תוך שימת דגש מיוחד על מערכת הבריאות  בישראל בעידן שלאחר חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

תוצאות: במאמר מוצגות שתי דרכים אסטרטגיות לעיצוב מדיניות בריאות הנגזרות מהעידן ה"פוסט-רומנטי": הגישה הכלכלית הליברלית הנהוגה בארה"ב, אשר לפיה מסופקות מיטב היכולות הרפואיות לאותו חלק באוכלוסייה היכול לשלם בעדם – "הכול לחלק".

הגישה הסוציאל-דמוקרטית השכיחה במדינות המערב ובישראל – גישה הדוגלת בפיתרון אוניברסלי של "חלק לכולם", ומחייבת הליכי קיצוב והגבלה.

דיון: הדילמה האתית העולה מהצורך בקיצוב והגבלת ההוצאה לבריאות, מחייבת מציאת האיזון הנכון בין שיקולים קליניים, שיקולים כלכליים, וסולידריות חברתית. רק דיאלוג בקרב אנשי מערכת הבריאות ובינם לבין האוכלוסייה יאפשר את השגת שיווי המשקל המיטבי.

דניאל שפרלינג

המכללה האקדמית נתניה והאוניברסיטה העברית בירושלים

קיימים מצבים, שבהם סירובו של רופא להעניק טיפול רפואי כשחולה דורש זאת ממנו, יכול להיות מוצדק על-פי כללי האתיקה הרפואית ועקרונותיה. מאמר זה נועד להתחקות אחר מצבים אלה, תוך ניתוח קנה-המידה שלפיהם תעמוד או לא תעמוד לרופא החירות שלא להעניק את הטיפול הרפואי המבוקש. במאמר נדונים שלושה מצבים עיקריים שבהם יכולה להתעורר שאלת סירובו של הרופא להעניק טיפול: סירוב מטעמי מצפון והתנגשות בין מערכת הערכים הפנימית של הרופא וזו המגולמת בהענקת הטיפול; סירוב הנובע משיקולים כלליים שעניינם בחינת אינטרסים רחבים אשר ניתן לסווג כשיקולי מדיניות; וסירוב שמקורו בהערכה קלינית-מקצועית של הטיפול המוצע, סיכויי ההחלמה הצפויים, ההטבה הצפויה ממנו לרווחת החולה וכיו"ב.

הניתוח האתי במאמר מוביל למסקנה, כי רופא רשאי (אך לא זכאי) לסרב להעניק טיפול רפואי במקום שהוא נדרש לעשות כן על-ידי החולה, כאשר סירובו נעוץ בהתנגדות ערכית-מצפונית, אך הוא אינו רשאי לסרב לתת טיפול כאשר סירובו נובע משיקולי מדיניות או דאגה לאינטרסים של צדדים שאינם חלק מהחוליה הטיפולית הישירה. בנוסף מתקבלת המסקנה, שלפיה רשאי רופא לסרב להעניק טיפול רפואי מטעמים קליניים-מקצועיים כשאין מדובר  במצב חירום; כשהענקת הטיפול הרפואי על-ידי הרופא המסוים עלולה לסכן את בריאות החולה; כשהטיפול הרפואי כרוך בסבל, בכאב ובירידה באיכות-החיים העולים על התועלת הרפואית שבו; וכאשר סיכויי הצלחת הטיפול נמוכים ביותר או כשהטיפול חסר כל ערך רפואי.

אורי וינברג, שמואל רייס

התוכנית לחקר השואה והרפואה, המח' לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה

הרופאים בגרמניה הנאצית היו מהראשונים להצטרף לשורות המפלגה ולאס-אס, ונחשבו לתומכים נלהבים ופעילים של המשטר. פעולותיהם כללו תמיכה גלויה בהנהגה הנאצית ומתן לגיטימציה מדעית לכאורה להשרשת תורת הגזע הנאצית, תוך ביצוע ניסויים מחרידים בבני-אדם בנוסף לתיכנון וביצוע תוכניות העיקור, "המתת החסד" וההשמדה. החוק הנאצי אף התיר את השימוש בגופם ובשרידיהם של קורבנותיו במוסדות מחקר גרמניים. עדויות למעשים אלה נחשפות גם בשנים האחרונות במוסדות מחקר חשובים בגרמניה ובשטחים שהיו בשליטתה.

אחד מהרופאים שמעורבותם במשטר הנאצי בלטה במיוחד היה אדוארד פרנקופף, שכיהן כראש המוסד לאנטומיה באוניברסיטת וינה ומאוחר יותר כנשיא האוניברסיטה. פרנקופף היה חבר במפלגה הנאצית, קידם את רעיון ה"גהות הגזעית", ובשנת 1938 סילק את כל חברי הסגל היהודים מאוניברסיטת וינה. באטלס האנטומי שערך, ביטאו המאיירים את אהדתם לנאציזם בהוספת סמלים נאציים בתחתית האיורים. לנוכח דרישתו של מוסד "יד ושם", נחקר נושא יצירת האטלס, ובדו"ח שפורסם בשנת 1998 נחשף כי המוסד לאנטומיה בראשות פרנקופף קיבל כמעט 1,400 גופות מתאי ההוצאה להורג של הגסטאפו בווינה.

עותקים של האטלס של פרנקופף, שנחשפו במקרה בפקולטה לרפואה על-שם רפפורט בטכניון, מעלים דילמות קשות הנוגעות להתייחסות לעבודות מחקר בעלות רקע דומה. הספרים עוררו דיון מחודש בישראל ובעולם בנושאים אתיים הקשורים לשימוש במידע שמקורו בפשעי הנאצים. יותר מכל מהוות עדויות אלה תזכורת לרוע שאליו עלולים להביא המדע והרפואה כאשר הם נתפסים כסמכות בלתי ניתנת לעירעור.

אורי וינברג, שמואל רייס

התוכנית לחקר השואה והרפואה, המח' לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה

הרופאים בגרמניה הנאצית היו מהראשונים להצטרף לשורות המפלגה ולאס-אס, ונחשבו לתומכים נלהבים ופעילים של המשטר. פעולותיהם כללו תמיכה גלויה בהנהגה הנאצית ומתן לגיטימציה מדעית לכאורה להשרשת תורת הגזע הנאצית, תוך ביצוע ניסויים מחרידים בבני-אדם בנוסף לתיכנון וביצוע תוכניות העיקור, "המתת החסד" וההשמדה. החוק הנאצי אף התיר את השימוש בגופם ובשרידיהם של קורבנותיו במוסדות מחקר גרמניים. עדויות למעשים אלה נחשפות גם בשנים האחרונות במוסדות מחקר חשובים בגרמניה ובשטחים שהיו בשליטתה.

אחד מהרופאים שמעורבותם במשטר הנאצי בלטה במיוחד היה אדוארד פרנקופף, שכיהן כראש המוסד לאנטומיה באוניברסיטת וינה ומאוחר יותר כנשיא האוניברסיטה. פרנקופף היה חבר במפלגה הנאצית, קידם את רעיון ה"גהות הגזעית", ובשנת 1938 סילק את כל חברי הסגל היהודים מאוניברסיטת וינה. באטלס האנטומי שערך, ביטאו המאיירים את אהדתם לנאציזם בהוספת סמלים נאציים בתחתית האיורים. לנוכח דרישתו של מוסד "יד ושם", נחקר נושא יצירת האטלס, ובדו"ח שפורסם בשנת 1998 נחשף כי המוסד לאנטומיה בראשות פרנקופף קיבל כמעט 1,400 גופות מתאי ההוצאה להורג של הגסטאפו בווינה.

עותקים של האטלס של פרנקופף, שנחשפו במקרה בפקולטה לרפואה על-שם רפפורט בטכניון, מעלים דילמות קשות הנוגעות להתייחסות לעבודות מחקר בעלות רקע דומה. הספרים עוררו דיון מחודש בישראל ובעולם בנושאים אתיים הקשורים לשימוש במידע שמקורו בפשעי הנאצים. יותר מכל מהוות עדויות אלה תזכורת לרוע שאליו עלולים להביא המדע והרפואה כאשר הם נתפסים כסמכות בלתי ניתנת לעירעור.

ישראל שטראוס^1,2, אליעזר שנקלובסקי³

¹המרכז לבריאות הנפש באר יעקב, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³רב קהילת נופי אביב בית שמש ואב בית דין לדיני ממונות בית שמש

לא מכבר הלך לעולמו אחד מחשובי הפוסקים בענייני רפואה בכל הזמנים, הרב אליעזר יהודה וולדנברג, שנודע בציבור בשם החיבה "ציץ אליעזר" על שם חיבור הילכתי מונומנטלי שחיבר תחת שם זה. הוא היה רב מוביל, שופט בבית המשפט הרבני העליון בירושלים וסמכות בכירה בהלכה הרפואית. בנוסף, הוא כיהן כרב של המרכז הרפואי "שערי צדק" בירושלים במשך שנים רבות בטרם נפטר. גוף העבודה החשוב ביותר שלו, ה"ציץ אליעזר", הוא קובץ של שאלות בתחום ההלכה הרפואית, שרבים החשיבו כאחד מההישגים הגדולים ביותר של לימוד ההלכה במאה ה-20. למרות שכתב בכל תחומי ההלכה ובתחום ההלכה הרפואית בפרט, הוא ידוע ביותר בשל פסיקותיו בנוגע לאחריות הרופא, פוריות, הפלות, עישון, רפואה בשבת, השתלות איברים, ניתוחים פלסטיים וקביעת מוות. בעוד שכמה מהחלטותיו בנוגע לנושאים רפואיים היו שנויות במחלוקת, הן שיקפו למידה מעמיקה  ורגישות רבה, וכובדו הן על ידי מומחים באתיקה והן על ידי אנשי הכמורה. בשנת 1976 הוא קיבל את פרס ישראל, הכבוד הגדול ביותר של האומה, על ספרות התורה. גדולתו הייתה ביכולתו לגשר בין קצוות, ולזכות בכבוד מהעולמות של הרפואה המודרנית וההלכה היהודית. רבות מהחלטותיו נחשבות היום כשגרתיות וכהליכים סטנדרדיים לפעולה, אך כל אחת מהן, בעת שהגדיר אותן, נחשבה לחדשנית ומקורית. הן הקהילה הרפואית והן ההלכתית ירגישו בחסרונו.

חוות-דעת רפואית מהווה תנאי הכרחי להגשת תובענה בעניין שברפואה. באמצעותה מובא בפני בית-המשפט הידע הנחוץ להערכת הראיות המדעיות, שאינו כלול ב"ידיעתו השיפוטית".

* המחבר הוא פרופסור אמריטוס לנירוכירורגיה, אוניברסיטת תל-אביב, משפטן
 

אלעד שיף¹, דורית גמוס²

¹מח' פנימית ב', המרכז הרפואי בני-ציון, חיפה, ²שירות רפואה משלימה, המרכז הרפואי שיבא, תל-השומר, והחברה הישראלית לרפואה משלימה שבהסתדרות הרפואית בישראל, רמת-גן.

"הכנס לרפואה משלימה, אתיקה ומשפט" נערך לראשונה בישראל במרץ 2006, בחסות החברה לרפואה משלימה שבהסתדרות הרפואית בישראל (הר"י). בכנס נידונו היבטים אתיים ומשפטיים ברפואה משלימה הרלבנטיים לרופאים שמטופליהם צורכים רפואה משלימה ולמטפלים המעניקים טיפולים אלו. סיכום הכנס מובא במאמר זה.

זהר מור^{1, 3}, דניאל שם טוב^{1, 3}, גליה הילדסהימר², אלכס לבנטל³

¹המח' לשחפת ואיידס, שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים, ²הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן, ³שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים

היחס הציבורי לתיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (להלן איידס) חורג מזה השמור למחלות אחרות, והביטוי לכך הוא פחד מופרז מהמחלה, מהחולים ומנשאי הנגיף. למרות ההתקדמות הטכנולוגית, עדין חסרה הלימה בין אמצעי הטיפול לבין הקבלה החברתית של החולים. בהיעדר הסכמה ציבורית ביחס להתמודדות עם המחלה, מועצמות בעיות אתיות ומשפטיות.

במאמר הנוכחי נדונים האחריות האישית של נשא נגיף הכשל החיסוני הנרכש (להלן נשא HIV) למניעת הדבקת בני-זוגו למין והיקף החובה המוטלת על הרשויות לצימצום מעגל ההדבקה.

זיהוי הנשאים מאפשר התחלת טיפול בשלב מוקדם והדרכתם לנקיטת אמצעי הגנה למנוע הדבקות נוספות. אולם, נשא HIV הכומס את הסוד הרפואי אודות מצבו משותפיו למין מציב אתגר בפני המערכת הרפואית. במאמר מפורטת מערכת ההגנות המשפטיות שעליה נשען נשא HIV סרבן, הכוללת את דיני הגנת הפרטיות, כבוד האדם וחירותו וזכויות החולה. עוד נבחן במאמר כיצד נשמר האינטרס של השמירה על בריאות הציבור בפני הדבקות נוספות.

צוות רפואי, המתרשם שנשא HIV מתרשל בנקיטת הצעדים הנחוצים למניעת הדבקה, רשאי להפנות את המקרה להכרעת ועדת אתיקה, המוסמכת לאשר את יידועם של אלו העלולים להידבק.

ראוי להסתמך על עיקרון המידתיות ולבחון את מהות היחסים המיניים בין בני-הזוג: יחסים מזדמנים מחייבים גילוי אחריות, גם אם ברמה שונה, משני הצדדים; לעומת זאת, ביחסי-מין המתקיימים באופן מונוגמי וקבוע, האחריות למניעת הדבקה מוטלת על נשא ה-HIV, לנוכח החשש שללא הגילוי של הנשא לגבי מצבו הרפואי, עלול השותף הבריא להיחשף לנגיף, תוך ניצול לרעה של האמון הקיים. במקרה האחרון, קיימת הצדקה אתית להפר את זכותו לסודיות רפואית של נשא ה-HIV  וליידע את בן-זוגו בדבר אפשרות חשיפתו לנגיף. עוד מומחש במאמר, כיצד ההקפדה היתירה על זכויות נשאי HIV מקדמת את אינטרס הגנת בריאות הציבור במניעת התפשטות מחלת האיידס.

מירב רובינוב-חשין ואלן רובינוב

האגף לרפואה פנימית, הפקולטה לרפואה האוניברסיטה העברית, הדסה עין כרם, ירושלים

זוג חירשים בשנות ה-30 לחייהם, ללא ילדים, ביקשו להביא ילד לעולם. האיש נולד עם שמיעה תקינה, אך בגיל חמש החלה החמרה בשמיעתו עד שהפך חירש. הוריו עשו כל שביכולתם כדי שיוכל, למרות חירשותו, להשתלב בחברה: לימדוהו קריאת שפתיים, עבר ריפוי בדיבור, רכשו בעבורו מכשירי שמיעה מתקדמים ביותר ועוד. הוא מעולם לא למד שפת סימנים ולא נחשף לעולם החירשים. האישה נולדה חירשת, גדלה בתרבות של חירשים, דיברה בשפת הסימנים ולא ניסתה ללמוד קריאת שפתיים. כשהזוג הכיר, נחשף האיש לראשונה לעולם החירשים. מסיבות מוסריות, הזוג לא היה מוכן לבצע איבחון טרום לידה והפלה במקרה הצורך. עובדתית, מרבית ילדי החירשים שומעים. מאחר שמרבית המוטציות הגורמות לחירשות הן רצסיביות. דרושים שני עותקים של הגן הפגוע כדי להוליד ילד חירש. הזוג פנה למרכז גנטי המטפל בהפריה חוץ גופית (IVF) כדי לבצע PGD (Pre-implantation Genetic Diagnosis), כיוון שהיו מעוניינים בילד חירש. שיטת ה- PGD מאפשרת לזהות מחלות מונוגנטיות ולהפריד בין ביציות מופרות נגועות ולא נגועות במחלה טרם השרשתן לרחם. במקרה זה, הזוג ביקש כי רק עוברים שנושאים את הגן לחירשות יושרשו לרחם וכי שאר העוברים יושמדו.

עדיאל דורון, יובל מלמד, אבי בלייך

מרכז רפואי לבריאות הנפש לב השרון, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מזה שנים שהחברה בישראל מתמודדת עם מצבי דחק טראומטי ועם אירועים רבי-נפגעים, שהם תולדה של הטרור והמלחמות. התמודדות זו מייצרת תגובות נפשיות, ברמות שונות, לטראומה, לחרדה, לאובדן ולשכול, אשר מקיפים שיעורים לא מבוטלים מהחברה.

למרבה הצער, אין עדיין מספיק ידע רפואי מבוסס בנושא ההתמודדות הטבעית עם אירועי דחק טראומטי, מי מהנחשפים לטראומה מועד לפתח הפרעות בתר-חבלתיות (פוסט-טראומטיות) בהמשך, ומהן ההתערבויות המוקדמות שעשויות למנוע אותן. על רקע זה עשויות להתעורר סוגיות אתיות, כמו התנגשות בין "הרצון להיטיב עם הנפגע" לבין "לא לגרום נזק". לדוגמה, במצבים כאלה, התחושה של המטפלים שחייבים לעשות משהו והרצון להיטיב עם הנפגעים, עלולים להביא דווקא למצב שבו הנזק הגלום בהתערבות מסוימת באדם מסוים יהיה רב מהתועלת. גם עיקרון "הצדק החברתי" מאותגר לנוכח פוטנציאל הנזק הרחב של הדחק הטראומטי לאוכלוסיות רחבות, והמחסור המובן במשאבים טיפוליים מספיקים. במקרים כאלה, הסוגיות של האם להתערב, במי לטפל, מתי ובאיזו מידה, יושפעו לא פעם מאינטרסים מתנגשים בין הפרט והחברה. בסוגיה נוספת יש התייחסות למידת האקטיביות שיש לנקוט באיתור נפגעי הנפש ה"דוממים" בקהילה, וזו מחדדת קונפליקט אתי בין עקרון האוטונומיה – זכות האדם להחליט על רצונו או אי רצונו בטיפול, מול עקרון עשיית הטוב.

לסיכום, הדיון בסוגיות האתיות השונות במצבי דחק טראומטי עשוי להאיר דילמות צפויות הן למתכנני מדיניות בריאות והן לגבי המטפלים בשטח. דיון מוקדם כזה עשוי להפרות את החשיבה, לסייע בגיבוש קווים מנחים, ולסייע בקבלת החלטות מושכלות וראויות במצבים קשים ומסובכים.

בנימין גזונדהייט

היח' להמטולוגיה-אונקולוגיה, מח' ילדים, בית-חולים סורוקה, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

האימרה הידועה "טוב שברופאים לגיהינום" בסוף המישנה של מסכת קידושין היא לכאורה גינוי קשה וכוללני כלפי הרופאים והרפואה. רושם זה עומד בסתירה עם הכבוד וההערכה שמובעים כלפי הרופא והרפואה, הן בתלמוד והן במסורת היהודית לדורותיה.

המטרה בסקירה הנוכחית היא לעיין בפרשנות האימרה לאורך הדורות, ולחשוף את הפירוש ההיסטורי של האימרה על-פי הקשרה ההיסטורי במישנה ובמקבילותיה.

למטרה זו נבדקו המקור התלמודי ומקבילותיו על-פי כתבי יד קדומים, וכן נחקרו הרקע ההיסטורי והביוגרפי של פרשניה הרבים של האימרה, על-מנת להסביר את דרכי הפרשנות השונות של הפרשנים היהודים והלא-יהודים.

מתוצאות בדיקת כתבי היד עולה, שאותו קטע חסר במישנה המקורית וצורף אליה בתקופות מאוחרות יותר. יתכן שהקשרה המקורי של האימרה גינה רק את אותם הרופאים שטיפלו בחוליהם בשוטות של מינות ועבודה זרה. בכל זאת, הפכה האימרה החריגה מקור לפרשנים היהודים לדרישת לקחים מוסריים חשובים - כל מחבר על-פי מישנתו ועל-פי צורך השעה. הספרות הלא-יהודית אף היא ניצלה את האימרה לרעה, כדי לפרנס את האידיאולוגיה האנטישמית שלה מתוך מקורות התלמוד.

לסיכום, מהאימרה "טוב שברופאים לגיהינום" אין להסיק מסקנות עקרוניות לגבי הערכת הרפואה והרופאים במסורת היהדות: ייתכן שהיא מתייחסת דווקא לאותם הרופאים בני אותה תקופה, אשר ריפאו בדרכים של מינות ועבודה זרה. בתלמוד מובעים הערכה וכבוד כלפי הרפואה והרופאים, ובעקבות כך המשיכו הפרשנים היהודים ללמוד ולדרוש מהאימרה החריגה "טוב שברופאים לגיהינום" לקחים מוסריים חשובים, לאורך כל הדורות, כדי לשפר את האחריות המקצועית והמוסרית של הרופאים במסורת ישראל.

גיל סיגל

הפקולטה למשפטים והפקולטה ללימודי בריאות ורווחה, אוניברסיטת חיפה

בניסיון לאתר את עקרונות הביו-אתיקה המערבית המודרנית, הציעו Beauchamp & childress את ה"עקרונות של ג'ורג'טאון": עשיית הטוב (beneficence) הימנעות מעשיית הרע ומגרימת נזק (non-maleficence), אוטונומיה, וצדק (justice). עקרונות אלו נדונו בהרחבה בארה"ב ובאנגליה, ואומצו על ידן כעקרונות המובילים בחינוך האתי ברפואה. בשנים האחרונות עקרונות אלו אף הוצעו כבסיס למסגרת ביו-אתית גלובלית במסגרות בינלאומיות שונות. עם התגבשותה של אירופה כיחידה פוליטית-חברתית, עולים ונשמעים קולות ביבשת זו הקוראים לבחינה ביקורתית של עקרונות אלו, תוך קביעה כי הם מעולם לא היוו את הקוד האתי ה"אמיתי" של האירופאים. מאמר זה משרטט את גבולות העימות בין התפיסה הצפון אמריקנית לזו האירופאית ומתמקד במקומה של ישראל בשיח הזה, תוך הדגמת השווה והשונה בין התפיסות האתיות באירופה מחד גיסא לבין אלו המקובלות בארה"ב מאידך גיסא. החקיקה בישראל מדגימה היטב את הייחודיות הישראלית, תוך שהיא מציבה דרישות חוקיות שאינן חופפות באופן שלם את העקרונות הנ"ל. המסקנה המתבקשת היא כי בשנים הקרובות יש לאפשר רב שיח אתי, תוך התאמתו למציאות הייחודית בישראל כחברה רב דתית, רב לאומית ורב תרבותית. העשרת תוכנית הלימודים בתחום הביו-אתי מוצעת לבתי הספר לרפואה ובתוכניות ההתמחות, בכדי לחשוף את הרופאים לתכנים ביו-אתיים נוספים, ולסייע להם במילוי חובותיהם החוקיות במלואן.