תוצאת חיפוש

דרורית עטיאס, אייל מלצר, אייל לשם, אלי שוורץ

המרכז לרפואת מטיילים ורפואה טרופית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

הקדמה: בשנים האחרונות מהווה ריקטסיה אפריקאית (Rickettsia africae) סיבה שכיחה וחשובה למחלת חום בקרב מטיילים באפריקה דרומית לסהרה, ובעיקר בדרום אפריקה.

שיטות: נערך מעקב פרוספקטיבי אחר 671 משתתפות בסדרת מסעות ג'יפים בדרום אפריקה בשנת 2008.

תוצאות: תשע משתתפות (1.34%) במסעות הללו חלו בריקטסיה אפריקאית. סימני המחלה כללו חום, כאב ראש, כאבי שרירים, תפרחת שלפוחיתית, שריעות (הגדלת) קשריות לימפה ונגע גלדי טיפוסי – Eschar.  חוסר מודעות למחלה הוביל לאבחון שגוי, ובחלק מהנשים הוא אף גרם לעיכוב במתן דוקסיציקלין.

מסקנות: זיהום בריקטסיה אפריקאית אינו נדיר בקרב מטיילים ישראלים באפריקה דרומית לסהרה. לכן, חשוב להדריך מטיילים לאזורים הנגועים כיצד להימנע מנשיכות קרצית (Tick) ולהעלות את המודעות למחלה בקרב רופאים בישראל, על מנת למנוע אבחנות שגויות וטיפולים מיותרים.
 

אייל לשם^1,2, איריס קלירס¹, מתי בקון³, טל צוקר⁴, ישראל פוטסמן⁵, אלי שוורץ¹

¹המרכז לרפואה גיאוגרפית ומחלות טרופיות, ומחלקה פנימית ג', ²היחידה למחלות זיהומיות, ³נירורדיולוגיה, ⁴ומחלקה פנימית ה', מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁵היחידה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי בני ציון והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון

רקע: נירוציסטיצרקוזיס היא המחלה ההלמינטית הפוגעת במערכת העצבים המרכזית בשכיחות הגבוהה ביותר. נירוציסטיצרקוזיס נחשבת לגורם השכיח ביותר לפרכוסים בגיל מבוגר במדינות מתפתחות. בשנים האחרונות, עם העלייה במספר המטיילים ממדינות המערב למדינות אנדמיות, ובמספר המהגרים ממדינות אנדמיות למדינות המערב, עולה הסיכוי להימצאות  חולים בנירוציסטיצרקוזיס גם במדינות שאינן אנדמיות.

מטרות: בעבודה זו מפורטים מאפייני חולים בנירוציסטיצרקוזיס שנרכשה בישראל או אובחנה בקרב מהגרים לישראל.

שיטות: נערך סקר ארצי רטרוספקטיבי של חולי נירוציסטיצרקוזיס בין השנים 2009-1994. תועדו המאפיינים האפידמיולוגיים והקליניים. קביעת אבחנה של חולה בנירוציסטיצרקוזיס הסתמכה על מאפייני דימות, ועל ממצאים סרולוגיים ופתולוגיים.

תוצאות: מבין 17 חולי נירוציסטיצרקוזיס שאובחנו בישראל בשנות המחקר, תשעה (53%) דיווחו על טיול באזורים אנדמיים, ושישה (35%) הם מהגרים ממדינות אנדמיות. שתיים היו חולות תושבות ישראל שלא טיילו באזור הנחשב אנדמי. רוב המהגרים לקו במספר נגעים במוח. שניים מהמהגרים עברו ביופסיה של המוח לצורך אבחונם. שאר החולים אובחנו על סמך מאפיינים קליניים ודימותיים. סרולוגיה חיובית הודגמה בארבעה חולים.

מסקנות: מחקר זה מהווה סיכום ראשון של נירוציסטיצרקוזיס שנרכשה בישראל או אובחנה במהגרים לישראל. יש לכלול נירוציסטיצרקוזיס באבחנה המבדלת בכל בירור של פרכוס, כאב ראש או חסר נירולוגי עם ממצא מתאים בבדיקת דימות של המוח – בעיקר אם הנבדק הוא מהגר ממדינה אנדמית.  אם ההסתמנות הקלינית של החולים מתאימה לאבחנה של נירוציסטיצרקוזיס, ניתן להימנע מפעולות פולשניות המסכנות חיים על ידי קביעת אבחנה קלינית, אשר יש לאששה בבדיקת דימות ולעיתים גם בסרולוגיה תומכת. היכרות קהל הרופאים בישראל  – בעיקר  נירולוגים, נירוכירורגים, רופאי משפחה ורדיולוגים  – עם המאפיינים הקליניים והאפידמיולוגיים של מחלה זו, חשובה בייחוד משום שניתן לחסוך בפעולות פולשניות ובמתח הרב הנלווה לאבחון נגע במוח. 

אריה אלטמן¹, איתי גואטה², תמר גרוסמן³, אלי שוורץ⁴

¹המחלקה לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ²הפקולטה לרפואה אוניברסיטת סמלוויס, בודפשט, הונגריה, ³המעבדה לפרזיטולוגיה, משרד הבריאות, ירושלים, ⁴המרכז לרפואת מטיילים ומחלות טרופיות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

טפיל ה-Plasmodium Vivax  נחשב כגורם למחלת מלריה קלה יחסית. זיהום ב-P. falciparum נקרא "מלריה ממארת", מאחר שסיבוכים ממחלה זו, כגון אי ספיקת כליות חדה, פגיעה במערכת העצבים המרכזית ותסמונת מצוקת נשימה חדה (Acute Respiratory Stress Disorder – ARDS), שכיחים יותר בהשוואה לאלו הנגרמים מזני הפלסמודיום האחרים. בשנים האחרונות חלה עלייה בסיבוכים המדווחים במלריה הנגרמת מהטפיל P.vivax, ובראשם תסמונת מצוקת נשימה חדה – המתרחשת

סמוך לתחילת הטיפול בתרופות. 

במאמר זה מדווח על זוג תיירים ממומבאי שאושפזו עקב חום מחזורי וצמרמורות, ואובחנו כלוקים במלריה. כיממה לאחר תחילת הטיפול בתרופות הופיעו בגבר סימנים קליניים של תסמונת מצוקת נשימה חדה, שהתבטאו בגודש בריאות ובנשימה מהירה (טכיפניאה). הפתופיזיולוגיה לתסמונת מצוקת נשימה חדה בזיהומי  P.vivax אינה ידועה.

מדינת ישראל נחשבת אומנם כמדינה נקייה ממלריה, אך קיים צורך בהגברת המודעות לסיבוכים הפוטנציאליים במחלה טבה (Benign)  זו –  בעיקר עם העלייה בשכיחותם בשנים האחרונות ולנוכח ההגירה לגבולות המדינה.
 

אייל לשם, אלי שוורץ

המרכז לרפואה גיאוגרפית ומחלות טרופיות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

אחת התלונות השכיחות במטיילים היא מחלת חום – 25% מכלל הפונים לסיוע רפואי לוקים במחלת חום. חום במטיילים חוזרים מהווה אתגר קליני, מאחר שמגוון הגורמים למחלת חום נע החל מזיהומים קלים וכלה במחלות קשות העלולות לסכן חיים. גורמי החום כוללים מחד גיסא זיהומים נפוצים (בכלל האוכלוסייה, כולל בישראל), ומאידך גיסא מחלות טרופיות הייחודיות לאזור הנסיעה (מלריה, קדחת דנגי, טיפוס הבטן, שכיסטוזומיאזיס, לפטוספירוזיס, ריקטסיה ועוד). לעיתים ניתן להיעזר בתלונות נוספות מכוונות לגורם החום, אולם ברוב המטיילים מסתמנת מחלת חום ללא תלונות כגון אלו. במצב זה של חום ללא תלונות מכוונות נוספות, מלריה היא גורם החום המרכזי שיש להביא בחשבון. הגישה לחולה כוללת בירור יעד הנסיעה, תקופת הדגירה של המחלה, חשיפות מיוחדות בעת הנסיעה וחיסונים טרם הנסיעה. בדיקות מעבדה פשוטות יכולות להועיל בצמצום האבחנה המבדלת ולרמוז על גורם החום כבר בתחילת הבירור. חום במטייל חוזר מצריך התייחסות דחופה למספר זיהומים, המתאפיינים בכך שאבחונם אינו סובל דיחוי, מצבים אלה הם ברי טיפול, אולם עלולים להוביל למחלה קשה ואף לתמותה אם אינם מאובחנים בהקדם. כל אימת שמחלת חום מתפתחת בסמוך לשהייה במדינה אנדמית למלריה, יש לשלול או לאשש קיומה של מחלה זו במסגרת אבחנה מבדלת.
 

¹טלי לוי, ^1,2שי קויתי , ^1,3אלי שוורץ

¹המחלקות לרפואה פנימית ג' ו-א', ²היחידה לרימטולוגיה, המרכז האוטואימוני, ³המרכז לרפואת מטיילים ומחלות טרופיות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

עם העלייה במספר הנוסעים הישראלים ליעדים ברחבי העולם בכלל ולמדינות מתפתחות בפרט, עלולה הדבקה במזהמים שונים לגרום לתסמינים רימטולוגיים. תסמינים רימטולוגיים ממושכים, בייחוד כאב מפרקים (Arthalgia) או פוליארתריטיס, עלולים להיות מושרים על ידי פתוגנים שונים: נגיפים, חיידקים או טפילים. הועלו מספר מנגנונים פתוגנטיים אפשריים להסתמנות קלינית, הכוללים חדירה ישירה של הפתוגנים לתאי המפרק,  יצירת מכלולים חיסוניים  ועוד. המהלך הטבעי של דלקת מפרקים/כאב מפרקים ממקור זיהומי עלול להיות ממושך, אולם הוא טב בסופו של דבר, עם החלמה מלאה וללא נזק שאריתי. נודעת חשיבות רבה לאבחון  דלקת מפרקים/כאב מפרקים ממקור זיהומי, מאחר שלמחלות אלו פרוגנוזה טובה יותר. אבחנה זו תוכל להרגיע את המטופל החרד מפני התפתחות מחלת שיגרון כרונית (Chronic rheumatic disease). 

מאחר שמטופלים רבים פונים לשירותי הבריאות בשל התלונות הממושכות זמן רב לאחר הטיול, על הרופאים להיות מודעים לקשר האפשרי בין תלונות אלו לנסיעה מרוחקת בעבר. לכן, לקיחת אנמנזה מקיפה באשר לטיולים שנערכו בעבר חיונית אף בהקשר הרימטולוגי.
 

ביקורות על הספרים הבאים:

Tropical Diseases in Travelers

בעריכת פרופ' אליעזר שוורץ

Mosquito Net

המחבר: Dr. Cyril Fox




 

יהודה שינפלד, אלי שוורץ, אברהם שטינברג

בקורות על הספרים: "המגפה האוטואימונית" מאת: דונה ג’קסון נקאזאווה; "תרמילאים וסמים" בעריכת חגית בוני-נח; " ’פרו ורבו' בעידן המודרני: משפט והלכה" מאת: ד"ר יוסי גרין.

יהודה שינפלד, שפרה שוורץ, איתן ישראלי

בקורות על 3 ספרים:

השמש שוקעת בדרום מאת גבריאל בן מרון; נשים ציוניות באמריקה – הדסה ותקומת ישראל מאת מירה קצבורג יונגמן; צעירים לנצח- מדריך להאטת ההזדקנות ולהארכת משך חיינו הבריאים והפעילים, מאת סנג'יי גופטה.
 

אריה אוליבן¹, נוה טוב², מאג'ד עודה³, אורי שטיינפלד⁴, רון אוליבן⁵, אלן שוורץ⁶, לואיס גייטיני⁷

המחלקה לרפואה פנימית ב¹, ג² ו-א³, והמח' להרדמה⁷, מרכז רפואי בני ציון והטכניון, חיפה, רפואת המשפחה, חיפה⁴, הפקולטה לרפואה, הטכניון⁵, והמרכז לרפואת שינה, אוניברסיטת Johns Hopkins, בולטימור, ארה"ב⁶

גירוי חשמלי של שריר הגניוגלוסוס (GG), השריר מקדם הלשון, מביא להרחבת הגרון ולשיפור בזרימת האוויר בחולים עם דום נשימה בשינה (דנ"ש)1, הן בשינה והן בעת הרדמה. אולם קיימים הבדלים ניכרים בתגובה לגירוי בין החולים, ואם הגירוי החשמלי יהווה בעתיד אמצעי טיפול, יהיה צורך לברור את החולים המתאימים לטיפול זה. בעבודה זו הושווה תגובת זרימת האוויר לגירוי חשמלי של ה-GG בחולי דנ"ש בעת שינה והרדמה. תשעה חולי דנ"ש שנבדקו בעת שינה הותאמו למספר זהה של חולים שנבדקו בעת הרדמה קלה בפרופול. הגירוי החשמלי בוצע באמצעות חוטי מתכת דקים שהוחדרו לתוך ה-GG. זרימת האוויר נמדדה בעת שהחולים נשמו בעזרת לחץ אוויר חיובי ברמות שונות, ולחץ התמט (Pcrit) נקבע כלחץ שבו חדלה זרימת האוויר, כביטוי לתמט הגרון וחסימתו. גירוי חשמלי הסיט את עקומת הלחץ : זרימה לכיוון זרימות גבוהות יותר בכל החולים ולאורך כל טווח הלחצים, ובמידה דומה בעת שינה והרדמה (מ-1.6±2.0 ל--1.6±2.5, ומ- 1.8±1.8 ל-0.2±1.8- ס"מ מים בשינה והרדמה, בהתאמה, P<0.01 עבור שניהם). התִנגודת מעל אזור התמט לא הושפעה מהגירוי. מִמצאינו תומכים בכך, שהתגובה לגירוי חשמלי של שריר ה-GG בעת הרדמה קצרה משקפת את התגובה בעת השינה, ויכולה לסייע בהערכת מידת התגובה לגירוי שריר זה בחולי דנ"ש.

זאב מינר¹, מאיה טוכנר², שמעון שירי¹, ז'אנה צנטר¹, מרה שוכינה¹, יגאל שושן³, מיכל כץ-לוירר⁴, איזבלה שוורץ¹

¹מח' שיקום ²והמח' לריפוי בעיסוק, בית-החולים הדסה הר-הצופים, ³המח' לנירוכירורגיה, בית-חולים הדסה עין-כרם, ⁴המח' לפיזיותרפיה, אוניברסיטת תל-אביב.

מדינת ישראל הייתה נתונה בשנים האחרונות למיתקפת טרור, וזו הביאה לעלייה משמעותית במספר נפגעי הטרור שטופלו במיסגרות רפואיות שונות בישראל. במחקרים רבים נדון הטיפול החד (Acute treatment) בנפגעי טרור, אך תהליך השיקום של נפגעי הטרור, תוצאות השיקום שלהם ותיפקודם זמן ממושך לאחר הפגיעה, כמעט שלא נחקרו. במחקרים שנדון בהם הטיפול החד בנפגעי טרור נמצא, כי הם לוקים בפגיעות רב-מערכתיות, שהן קשות ונרחבות יותר מפגיעות שלא נגרמו כתוצאה מטרור. כן נמצא, כי הטיפול החד בנפגעי טרור הוא ממושך ומסובך יותר לעומת הטיפול בנפגעים אחרים.

בין השנים 2000 ו-2004 טופלו במחלקת השיקום בהדסה הר-הצופים 72 נפגעי פעולות טרור. בסקירה זו מדווח על תהליך השיקום שעברו נפגעים אלה, בהשוואה לתהליך השיקום שעברו נפגעי טראומה אחרים שטופלו באותה מחלקה באותה תקופה. הסקירה תקיף מספר מחקרים רטרוספקטיביים השוואתיים המתייחסים לרמת התיפקוד, למדדים פסיכולוגיים ולמדדי איכות-חיים. המדדים העיקריים שנבחנו הם משך האישפוז, מדד לעצמאות תיפקודית FIM (Functional Independence Measurement), שיעור החזרה לעבודה, שיעור הפגיעות הפסיכולוגיות, כמו הפרעת לחץ בתר-חבלתית ((Post Traumatic Stress, PTSD ומדדים להערכת איכות-חיים ושביעות-רצון.

מן המימצאים עולה, כי תקופת האישפוז של נפגעי הטרור היה ממושכת באופן משמעותי מזו של נפגעים אחרים. במקביל, השיפור בעצמאות התיפקודית (FIM) היה גבוה באופן משמעותי בנפגעי הטרור לעומת נפגעים אחרים. שכיחות תסמיני הפרעת לחץ בתר-חבלתית (PTSD) הייתה גבוהה באופן משמעותי בקרב נפגעי הטרור, אולם שיעור החזרה לתיפקוד הקודם, לעבודה או ללימודים, היה דומה בשתי הקבוצות. במעקב ארוך-טווח נמצא, כי איכות-החיים ורמת שביעות-הרצון של נפגעי הטרור היו ירודות בהשוואה לאוכלוסייה הכללית.

לסיכום, הצלחת השיקום של נפגעי הטרור תלויה בטיפול רב-מקצועי וממושך, ומחייבת מיומנות ותקופת זמן ארוכה. להערכתנו, התגייסותם של כל הגורמים – כולל גורמים בקהילה והביטוח הלאומי – תרמה להצלחת השיקום של נפגעי הטרור. בשל העובדה שנפגעי הטרור ממשיכים לסבול מירידה באיכות-חייהם גם זמן רב לאחר הפגיעה, אנו רואים חשיבות רבה במעקב ובטיפול רב-מקצועי וארוך-טווח בנפגעים אלה.

גדליה פז¹, חיים יעבץ¹, מיכל מרגלית¹, תמר חבלין-שוורץ², עמי עמית²

¹המכון לחקר הפוריות ויחידת ²IVF בית החולים ליולדות ליס, מרכז רפואי תל אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

אי פוריות בלתי מוסברת (אפב”מ)¹ (Unexplained infertility) היא תיסמונת המאובחנת מעת לעת. הגדרת הזוג כלוקה בתיסמונת נעשית בעקבות בירור פוריות ולאחר שלילת גורמים אטיולוגיים ידועים לאי פוריות. בשנים האחרונות הטיפול המקובל באפב”מ הוא השראת ביוץ עודף בשילוב עם הזרעות לתוך הרחם. אם טיפול זה אינו מועיל, מבוצעת הפריה חוץ גופית. טיפולים אלה הגדילו את שיעור הזוגות שהצליחו להרות לאחר הטיפול וצימצם את היקף התופעה.

בשנים האחרונות אובחנו זוגות עם תיסמונת אפב”מ כשהסיבה לחוסר הפוריות נבעה מתיפקוד לקוי של ה- Zona pellucida  (ZP). במאמר שפורסם בשנת 2004 [18] דווח לראשונה על זוג שהוגדר כלוקה בתיסמונת ה-אפב”מ, ובהמשך התברר כי לביציות האישה ZP פגומה שלא איפשרה את הפרייתן. כריתת  תאי הקומולוס גרמה להתפרקות הביצית. טיפול עדין בביציות והזרעה בשיטת ה-ICSI הביאו להפריות מוצלחות. שני מחזורי טיפול בהם הושרשו עוברים היו מוצלחים: הם הובילו להולדת שתי בנות עם התפתחות תקינה.

ליקוי במבנה ה- ZP פוגע ביכולת להרות בתנאים טבעיים, בשל היקשרות לא מוצלחת של הזרעונים ל-ZP. זה האחרון מהווה תנאי הכרחי להפריית ביציות וליצירת עוברים מוצלחים. שיטת ה-IVF-ICSI מאפשרת לעקוף מיכשול זה ולהשיג הפריות אף בביציות עם ZP פגומה. במחקר שנערך כעת במכון לחקר הפוריות נבדק האם הפגיעה ב-ZP נובעת מפגיעה בגנים המקודדים את יצירת הגליקופרוטאינים המרכיבים את ה-ZP.

_______________________________________

¹ אפב"מ – אי פוריות בלתי מוסברת.

בשנת 1865 תיאר טרוסו (Trousseau) לראשונה את הקשר בין פקקת ורידים לבין ממאירות. כיום ידוע שפקקת בוורידים העמוקים של הרגליים ללא גורם-סיכון ידוע מקדימה אבחנה של ממאירות ביותר מ-7% מהחולים [1]. בפקקת דו-צדדית, הסיכון לממאירות סמויה עולה על 40% [2]. מדווח בזאת על פרשת חולה עם פקקת דו-צדדית בוורידי הרגליים שהקדימה אבחנה של סרטן הלבלב.

אלכסנדר שפלר¹, אנדריי גרמיצקי² , מיכאל ויינריב¹, גיורא טיקוצ'ינסקי¹, משה שלו¹, סנטיאגו ריכטר¹, נחום ארליך², איוון שוורץ³, אילן ליבוביץ¹

¹המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא, ²המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי הלל יפה חדרה, ³יח' הטראומה, המח' לכירורגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא

הגישה המסורתית לטיפול בחבלות חודרות בכיליה היא ניתוח. בשנים האחרונות, בעקבות ההצלחה בטיפול שמרני בחבלות כיליה קהות, חל שינוי הדרגתי בגישה הטיפולית גם בחבלות חודרות, עם נטייה לטיפול שמרני בחולים נבחרים. בסיפרות הרפואית בישראל חסר מידע אודות פגיעות חודרניות בכיליה והטיפול בהן. לכן ראינו לנכון לנסות ולאפיין את הפגיעות החודרניות בכיליה מניסיוננו ולזהות את הגורמים המשפיעים על הצלחת הטיפול השמרני בחולים אלו.

נתונים נאספו רטרוספקטיבית מן הרשומות הרפואיות של כל הפצועים שלקו בחבלות חודרות בכיליה בין השנים 1994- 2004. בסך-הכל אותרו 18 פצועים שלקו בפגיעה חודרנית מבודדת בכיליה או כחלק מפגיעה רב-מערכתית בשני מרכזים רפואיים (מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא – 13 חולים ומרכז רפואי הלל-יפה, חדרה – 5 חולים). הנתונים כללו מידע לגבי מנגנון הפגיעה (ירי או פגיעת דקירה), הימצאות דם בשתן, מצב המודינמי, צורך בעירוי-דם, גורל הכיליה, סיבוכים ניתוחיים ובתר-ניתוחיים. חומרת הפגיעה בכיליה דורגה על-פי הסיווג המקובל על-ידי האיגוד האמריקאי לכירורגיה וטראומה. טופלו 18 פצועים עם חבלות חודרניות בכיליה. הגיל הממוצע היה  22.5 שנה (טווח 15-40 שנה). מנגנון החבלה היה פצע דקירה בעשרה ופצע ירייה בשמונה. בתשעה (50%) היו חבלות נילוות שחייבו ניתוח בטן. בעשרה פצועים (55.5%) טופלה הפגיעה הראשונית בכיליה באורח שמרני (ארבעה נזקקו לניתוח בטן לתיקון חבלות נילוות בלי חקירת הכיליה). בכל הפצועים אשר טופלו שמרנית נשתמרה כיליה תיפקודית. בשמונה פצועים (44.5%) טופלה החבלה בכיליה ראשונית בניתוח, ובמחציתם הסתיים המהלך באובדן הכיליה החבולה. כל הפגיעות בדרגה I-II טופלו שמרנית. כל הפגיעות בדרגה V טופלו בניתוח. בפגיעות בדרגה III טופלו שלושה שמרנית ושניים נותחו. בפגיעות בדרגה IV – מחציתם טופלו שמרנית ומחציתם נותחו. לסיכום, בעבודה זו מדווח על טיפול שמרני מוצלח בחבלות חודרניות בכיליה בעשרה מתוך שמונה-עשר פצועים. נתון זה גבוה מעט מהמדווח בסיפרות. רק חולה אחד מן הקבוצה שטופלה שמרנית נזקק לניתוח לתיקון הכיליה בשלב מאוחר יותר, ובכל החולים נשתמרה כיליה מתפקדת. מחצית מן החולים שנותחו ראשונית איבדו את הכיליה החבולה. טיפול שמרני מהווה אפשרות ממשית למרבית החבלות החודרניות הקלות ובחולים נבחרים עם חבלות חודרניות בדרגה III ו- IV  אשר מבטיחה שימור מרבי של תיפקוד הכיליה הפגועה, ללא סיבוכים משמעותיים.

סרגיי יאלונצקי, אסעד חורי, יצחק שוורץ, אברהם לורבר

היחידה לקרדיולוגיה-ילדים ומומי לב מלידה במבוגר, בית-חולים מאייר לילדים, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

ההתפתחות האיבחונית והטכנולוגית מקדמת את אפשרויות הצינתור של חולים עם מומי לב מלידה. הניסיון הנרכש מאפשר יישום שיטות טיפול במומי לב משולבים מלידה. כך ניתן פיתרון חלופי ראוי לגישה הניתוחית המחייבת ניתוח לב פתוח, תוך חיבור החולה למכונת לב-ריאות. במאמר הנוכחי מובאת פרשת חולה, בת 31 שנה, אשר אובחנה לראשונה כלוקה בפגם מלידה בחיץ הבין-פרוזדורי ובהיצרות ניכרת במסתם הריאה עם כיחלון עמוק וירידה משמעותית בתיפקוד. פרשת חולה זו ממחישה את הקושי האיבחוני ואת האתגר הטיפולי במטופלים מבוגרים הלוקים במומי לב מורכבים. 

מיכל רסין, אורנה לוי, תרצה שוורץ, דינה סילנר

הנהלת הסיעוד, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

העשייה הרפואית רצופה משימות, והקשה מכולן היא מתן בשורה מרה. הסיפרות המקצועית מלמדת, שלאופן שבו מועברת הבשורה המרה למטופל השפעה משמעותית על המשך תיפקודו וקבלת החלטותיו. מטרות: לזהות את דפוסי ההתנהגות בהם נוקטים המטפלים בעת מתן בשורה מרה והשפעתם על המטופל. נושאים אלו נבחנו משלוש נקודות ראות: חולים, רופאים ואחיות.

במחקר נכללו 152 נחקרים: 51 מטופלים בסרטן, 51 אחיות ו-50 רופאים מהמחלקות הפנימיות והכירורגיות, שענו על שאלון מובנה למילוי עצמי שפותח לצורך המחקר וכלל 35 פריטים. תוקף תוכן לשאלון נערך בעזרת קבוצת מומחים, והמהימנות הפנימית במדד a קורנבך הייתה בממוצע 0.82.

דפוסי התמיכה שזוהו במחקר כיעילים היו מתן מקום לביטויי רגשות, שתיקה המביעה אמפתיה, תמיכה באמצעות מגע ושימוש במשפטי השתתפות, הערכה ועידוד. מימצאי המחקר מלמדים על הצורך החיוני במתן מידע כתוב למקבל הבשורה, שיתופו של בן-משפחה בתהליך, והחשיבות הרבה שייחסו האחיות לשיתופן במתן הבשורה המרה. הבדלים משמעותיים (P<0.05) בין חולים למטפלים נמצאו בסוג המידע הניתן, העיתוי והכמות, וגם בדפוסי התמיכה והתקשורת. התחושות העיקריות שחוו המטפלים היו הזדהות וחוסר אונים, ורובם לא עברו הכשרה בנושא.

לסיכום, אפשר שמימצאי המחקר יגשרו על הפער בין מה שהחולים רוצים לבין מה שהצוות המטפל עושה, ויועילו בעיצובם של קווים מנחים למתן הבשורה המרה, וגיבוש תכניה של סדנה לקידום מיומנויות של צוות.