תוצאת חיפוש

מטרת המחקר: לבדוק את הבטיחות של מעקב בלבד, ללא ניתוח מיידי, בחולים עם גידול שלפוחית שתן חוזר בדרגת סיכון נמוכה.

חולים ושיטות: במחקר פרוספקטיבי-היסטורי זה מדווח על 52 חולים שעברו כריתת שאת בדרגת סיכון נמוכה משלפוחית השתן, פיתחו שאת נשנית בשלפוחית השתן ונותרו במעקב לתקופות שונות ללא ניתוח מיידי. נבדק כיצד משתנים הקשורים לשאת ולחולה משפיעים על קצב צמיחת השאת ועל הצורך בניתוח.

תוצאות: 75 תקופות מעקב תועדו במחקר זה בקרב 52 חולים עם אנמנזה של שאת בשלפוחית השתן, מהם 37 גברים ו-14 נשים, גילם הממוצע של החולים במעקב היה 75.6 שנים. משך הזמן הממוצע של תקופת מעקב היה 16.5 חודשים (ס.ת. 16.1). 70 תקופות מעקב הסתיימו בכריתה של השאת כעבור זמן ממוצע של 16.2 חודשים (ס.ת. 16.3). מתוכם ב-27 תקופות מעקב הייתה הסיבה לניתוח הופעת שאתות נוספות לזו שהייתה במעקב. מכאן שלחולים אלו נחסכו 27 ניתוחים לכריתת השאתות הנשנות בשלפוחית השתן. חמש תקופות מעקב טרם הסתיימו בתום ממוצע של 19.8 חודשים (ס.ת. 14.3 חודשים). כלומר, באמצעות שיטה זו של מעקב בלבד נחסך מהחולה ניתוח בכמחצית מתקופות המעקב. בעת ביצוע הכריתה האנדוסקופית בסוף תקופת המעקב כל השאתות אובחנו בשלב Ta וכולן למעט אחת היו בדרגת ממאירות נמוכה. בתחילת המעקב נמצאו 68 שאתות קטנות (קוטר < 5 מ"מ) ושבע שאתות גדולות (קוטר ≥5 מ"מ); חציון קצב הגדילה היה 1.12 מ"מ³ בחודש ו-137.14 מ"מ³ בחודש בקבוצות אלו, בהתאמה (0.05>p).

מסקנות: מעקב אחר חולים עם שאת נשנית בשלפוחית השתן בדרגת ממאירות נמוכה ושלב Ta הוא שיטה בטוחה, בייחוד כאשר קוטר השאת בתחילת המעקב קטן מ-5 מ"מ. בגישה זו ניתן לחסוך לחולים ניתוחים נשנים.

הקדמה: שיעורו של סרטן הכליה מכלל סוגי הסרטן הוא 3%-2%. שכיחות שאתות הכליה ובמיוחד השכיחות של שאתות קטנות בכליה נמצאת במגמת עלייה. כמחצית מהשאתות המאובחנות כיום קטנות מ-4 ס"מ. לאחרונה פותחו שיטות זעיר-פולשניות בטכנולוגיה של צריבה  בחום (תרמית) בגלי רדיו ((Radiofrequency Ablation -RFA לטיפול בשאתות כליה קטנות המתאפיינות בצמצום הסיכון במהלך ניתוח ובמהלך הרדמה. הצריבה מבוצעת בגישה מלעורית בהנחיית על שמע (US), טומוגרפיה מחשבית (CT) או תהודה מגנטית (MRI). בעבודה הנוכחית אנו סוקרים את התוצאות של טיפול זה.

שיטות: 75 מטופלים (55 גברים, 20 נשים) בגיל ממוצע 69.6 שנים (90-27 שנים)  עברו טיפול בצריבת חום (אבלציה תרמית) בין השנים 2014-2007. גודל השאת הממוצע היה 28.9 מ"מ (58-11 מ"מ). 44 שאתות היו אקזופיטיות ו-31 היו מרכזיות. פרוטוקול המעקב לאחר הטיפול כלל בדיקות דימות חודש, שלושה חודשים, שישה חודשים ושנים-עשר חודשים לאחר הטיפול ובהמשך אחת לשנה. משך המעקב החציוני של 21 חודשים (97-1 חודשים).

תוצאות: מתוך 75 מטופלים, 66 (88%) טופלו בהצלחה בצריבה בחום ללא עדות להישנות השאת, ובשאתות הקטנות מ-30 מ"מ ניתן להשיג 94% ריפוי. עדות להישנות שאת נצפתה בתשעה חולים, שמונה מהם עברו טיפול חוזר. מגבלה חשובה במעקב במטופלים עם אי ספיקת כליות היא היעדר שימוש בחומר ניגוד.

כאשר נצפתה הישנות של השאת היה גודלה האופייני יותר מ-30 מ"מ (5/9 חולים) ובסמיכות לכיסות של הכליה (3/9 חולים). מיקום השאת בחמישה מהמטופלים היה מרכזי (55.5%) ואקזופיטי בארבעה מהם (44.4%) (P=0.5) . מטופל אחד נפטר כתוצאה מ-RCC עם גרורות, ומחלה עם גרורות התפתחה בשני מטופלים נוספים שנפטרו מסיבות אחרות.

מסקנות: ניתן להשיג הרס של רוב השאתות הקטנות בכליה על ידי חימום ב-RFA. כאשר גודל השאת מגיע עד 30 מ"מ ניתן להשיג שיעור ריפוי ארוך טווח של 94%. כאשר מתחדשת צמיחת השאת ניתן לחזור על הטיפול עם תוצאות טובות. לנוכח ניסיון קצר טווח כדאי להגביל את הטיפול לחולים בגיל המבוגר, בעלי תוחלת חיים קצרה או כאשר לא ניתן להרדימם לצורך ניתוח.

טל פלג-שגיא¹^,²

¹המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המרכז לבריאות הנפש, באר שבע

הקדמה: נשים במקצוע הרפואה חוות רמות גבוהות של מתח-לחץ (Stress), המתבטא בין השאר בתסמיני דיכאון ובתסמינים גופניים. במחקר מקדים נמצאו רמות גבוהות של תסמיני דיכאון בקרב סטודנטיות לרפואה מאוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מטרות: לבדוק אם תמיכה חברתית ממתנת את הקשר בין תסמיני הדיכאון ובין התסמינים הגופניים.

שיטות מחקר: 145 סטודנטיות, סטאז'ריות ומתמחות לרפואה מכל הפקולטות לרפואה בישראל, אשר נמצאו במערכות יחסים ארוכות טווח (חצי שנה ויותר), מילאו שאלונים הנוגעים לתסמיני דיכאון, לתמיכה חברתית ולתסמינים גופניים.

תוצאות: תסמיני דיכאון ניבאו באופן מובהק תסמינים גופניים. בנוסף, התקיימו יחסי גומלין (אינטראקציה) בין תסמיני דיכאון לבין תמיכה חברתית בניבוי תסמינים גופניים, כאשר בקרב נבדקות עם שיעור גבוה של תסמיני דיכאון, ניבאה ירידה בתמיכה החברתית באופן מובהק עלייה בתסמינים הגופניים.

מסקנות ודיון: סטודנטיות לרפואה עשויות להשתיק ולהסוות תסמיני דיכאון, מהלך אשר עשוי להתבטא בהופעת תסמינים גופניים. יש להעריך, לאתר ולטפל בדיכאון סמוי ומושתק. בנוסף, תמיכה חברתית בתוך הפקולטה לרפואה ומחוצה לה עשויה להוות אמצעי יעיל להפחתת תסמיני דיכאון ותסמינים גופניים בקרב סטודנטיות, סטאז'ריות ומתמחות לרפואה.

יפתח שגיא^1,2, דן גרינברג¹, אלן ג’ודקוביץ², לאוניד ברסקי², ויקטור נובק²

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²החטיבה הפנימית, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

בהלות בריאותיות (Health Scares) מתאפיינות בקיומו של איום ממשי ברמה ציבורית הנוגע למספר לא מבוטל של אנשים, אשר תוצאותיו האמיתיות לרוב מתבררות כפחותות לאין שיעור מהתחזיות הראשוניות. למרות זאת, התגובה הציבורית חסרת פרופורציה למשקלו האמיתי של האיום, והיא בעלת השלכות רפואיות, כלכליות וחברתיות נרחבות. הגורמים המרכזיים בבהלות אלו הם אמצעי התקשורת, מומחים רפואיים, קובעי מדיניות והציבור.

במאמר זה, נתאר את פרשיית החלפת מרכיבי האלטרוקסין שהתרחשה בישראל ובמדינות נוספות במקביל להתפרצות נגיף הפוליו תחת ההקשר של בהלות בריאותיות. בהמשך נסקור את יחסי הגומלין בין המשתתפים השונים בבהלות בריאותיות, תוך התמקדות באופן תפקודם בבהלות נבחרות בעולם בשני העשורים האחרונים. על מנת לייעל את דרכי ההתמודדות עם בהלות בריאותיות נוספות, קיים צורך ביצירה מבעוד מועד של דרכי התמודדות ותיאום בין משתתפים אלו, תחת מטרייה של גוף מתאם מרכזי שיוגדר מראש. בדרך זו, ניתן יהיה לצמצם את ההשלכות הבלתי רצויות של בהלות אלו בעתיד.

אלי פריד, ולדימיר יוטקין, דב פודה, עמוס שפירא, גיא הידש, אילן גיאלצי'נסקי, יחזקאל לנדאו, שילה רוזנברג, מרדכי דובדבני, עפר נ' גפרית

המחלקה לאורולוגיה, הדסה עין כרם, ירושלים

*העבודה בוצעה במסגרת מילוי חלק מדרישות הפקולטה לרפואה בירושלים לקבלת תואר דוקטור לרפואה.

המטרות במחקר: להעריך את תוחלת החיים של חולים שנותחו לכריתת שאת חודרנית של שלפוחית השתן, ולבדוק מהם הגורמים המנבאים את הישנות המחלה ושיעור התמותה של חולים אלו.

חולים ושיטות: נסקרו כל החולים שעברו כריתה נרחבת או חלקית של שלפוחית השתן כטיפול בשאת חודרנית של השלפוחית, במרכז הרפואי הדסה עין כרם, בין השנים 1992-2014. נבדקה מידת השפעתם של משתנים טרום ובתר ניתוחיים על תוחלת חייהם של החולים.

תוצאות: הוכללו במחקר 160 חולים, וזמן המעקב החציוני היה 25.5 חודשים. שיעור ההישרדות הכולל לאחר שנתיים וחמש שנים היה 70% ו-61.2%, בהתאמה. שיעורי ההישרדות ללא הישנות המחלה לאחר שנתיים וחמש היו 64.4% ו-61.9%, בהתאמה. שיעור ההישרדות הכולל בחולים עם שאת המוגבלת לשלפוחית השתן (≤T2N0) לשנתיים וחמש שנים היה 88.2% ו-82.4%, ובחולים עם שאת מפושטת בשלפוחית השתן (≥T3N0) היה השיעור 56.5% ו-45.7%, בהתאמה. גורמים שנמצאו קשורים בצורה מובהקת לתמותה כללית מוגברת היו סרטן מפושט של שלפוחית השתן, מחלות רקע מרובות (צרלסון 11-6) וקוטר שאת גדול. לא נמצא קשר בין: הסתמנות השאת, רקע של עישון, ציטולוגיה חיוביות, שאת ראשונית או משנית, נוכחות משתנה (וריאנט) היסטולוגי, נוכחות גדילה אנדופיטית של השאת, נוכחות CIS, נוכחות הידרונפרוזיס וקשריות לימפה חשודות בבדיקות דימות טרם הניתוח, סוג הכריתה (נרחבת או חלקית) ומתן כימותרפיה משלימה, לבין הסיכון להישנות השאת או לתמותה כוללת.

מסקנות: שיעור ההישרדות הכוללת ושיעור ההישרדות ללא מחלה במחקר זה דומים למדווח בספרות שמקורה במוסדות הגדולים בעולם. שלב השאת הוא הגורם המנבא החזק ביותר להישנות ותמותה כללית בחולי סרטן שלפוחית השתן. לקוטר השאת יש קשר מובהק לשיעור תמותה כללי – מימצא שטרם פורסם בספרות. לתחלואה נלווית יש השפעה מובהקת על שיעור התמותה הכללי.

אוריאל גיבנבר¹, גיא רובין^2,1 , חגי אורבך¹, נמרוד רוזן^2,1

¹המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי העמק, עפולה, ²הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

דלקת ניוונית היא מחלת המיפרקים השכיחה ביותר בעולם ושכיחותה נמצאת במגמת עלייה. באוכלוסיות מערביות היא מהווה אחד הגורמים המשמעותיים לכאב, ירידה בתפקוד ונכות במבוגרים. הסיכון לחלות בדלקת ניוונית של הברך במהלך החיים הוא 40% ו-47% בקירוב לגברים ונשים, בהתאמה. אבחון דלקת ניוונית הוא הליך מורכב, לנוכח חוסר במימצאים גופניים ומעבדתיים סגוליים למחלה.

האיגוד האמריקאי לרימטולוגיה המליץ על הקריטריונים הבאים לאבחון דלקת ניוונית של הברך:

כאב כרוני (זה הנמשך יותר מששה שבועות), עם לפחות שלושה מתוך הבאים: גיל מעל 50 שנים, קשיון בוקר בברך הנמשך עד 30 דקות, חריקה (Crepitus) בעת הנעת ברך אקטיבית, רגישות במישוש גרמי, התעבות או גדילה של העצמות, היעדר חום מקומי במגע.

טיפול בדלקת ניוונית כולל הקלה בכאב, ניסיון תיקון עיוותים בציר המכאני, וכן אבחון תוצאות של חוסר יציבות במיפרק תוך קביעת טיפול לכך.

האקדמיה האמריקאית לאורתופדיה ניתוחית ( American Academy of Orthopaedic Surgeons – AAOS ) ערכה סקירת ספרות נרחבת. היא בחנה את המחקרים המדעיים והקליניים העדכניים ואיכותם, ופירסמה בשנת 2013 הנחיות קליניות חדשות הכוללות 15 המלצות באשר לטיפולים בדלקת ניוונית של הברך, כאשר כל הטיפולים פחות פולשניים מהחלפת ברך מלאה או חלקית. עם זאת, המלצות אילו אינן נוגעות להחלפת ברך מלאה או חלקית.

בסקירה זו, אנו מפרטים את הרקע, האבחון והטיפול בדלקת ניוונית של הברך ומביאים את תמצית ההמלצות לטיפול במצב רפואי זה.

חגי אורבך¹, גיא רובין^1,2, אלחנדרו וולובלסקי¹, מיכה רינות¹, אוריאל גיבנבר¹, נמרוד רוזן^1,2

¹המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי העמק, עפולה, ²הפקולטה למדעי הבריאות, הטכניון, חיפה

טיפוס, בין אם על הרים או סלעים (Bouldering), ובין אם בטבע או באולם סגור, הפך ספורט פופולארי בשנים האחרונות. עם התפתחות הענף בישראל, גוברת שכיחותן של פציעות במהלך טיפוס. נדרש מספר רב של תנועות בעל אופי סיבובי של שורש כף היד והאצבעות על מנת לטפס על משטח סלע או קיר. תנועות אלה מעמידות את האצבעות בפני כוחות חזקים העלולים לגרום למתיחתם או לקריעתם של גידים או רצועות, ואף לשברים בעצמות כף היד. במאמר זה נסקור את האנטומיה, הביומכניקה והפציעות הנפוצות בכף היד במטפסי הרים וסלעים.

יובל קריגר¹, ירון שהם¹, אלכסנדר בוגדנוב-ברזובסקי¹, אלדד זילברשטיין¹, עמירם שגיא¹, אברהם לוי¹, ניר רוזנברג², גיא רובין³, דנה אגוזי⁴, יהודה אולמן⁵, יוסף חייק⁶, ליאור רוזנברג¹

¹המחלקה לכירורגיה פלסטית ויחידת הכוויות, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²היחידה לכירורגיה פלסטית, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי העמק, עפולה, והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, ⁴המחלקה לכירורגיה פלסטית, מרכז רפואי קפלן, רחובות, ⁵המחלקה לכירורגיה פלסטית ואסתטית ויחידת הכוויות, הקריה הרפואית רמב"ם, והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, ⁶המחלקה לכירורגיה פלסטית ויחידת הכוויות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הקדמה: השיטה הרווחת כיום לכריתה של רקמת נמק בכוויות עמוקות היא הטריה בניתוח. שיטה זו טראומתית, מחייבת חדר ניתוח וצוות מיומן, מלווה באיבוד דם ובירידה בחום גוף המטופל, ומביאה לכריתת שכבה משמעותית של רקמה חיונית שאילו לא נכרתה הייתה עשויה להביא לריפוי באמצעות אפיתליזציה עצמונית, עם צורך מופחת בהשתלת עור משתל עצמי.

מטרות: לסקור תוצאות שישה מחקרים קליניים שבוצעו בנקסובריד, תכשיר אנזימי להטריית כוויות, תוך התמקדות ביעילות, ברירניות (סלקטיביות) ובטיחות התכשיר, והשפעתו האפשרית על שינוי תפיסת הטיפול המודרני בכוויות.

שיטות מחקר: מחקרים קליניים שנערכו במרכז הרפואי סורוקה החל משנת 1985 ועד ימינו, במטרה לבחון את ההשפעות של הטריה בתכשיר אנזימי באמצעות נקסובריד בכוויות חום עמוקות.

תוצאות: במסגרת המחקרים הקליניים הוכללו עד כה מעל 550 נפגעי כוויות עמוקות. ההטריה נמצאה כיעילה במידה דומה ליעילות ההטריה המקובלת כיום אך הזמן להשלמתה היה קצר באופן מובהק בקרב נפגעים שטופלו באמצעות נקסובריד, היה מלווה בירידה מובהקת במעמסה הניתוחית, ירידה בצורך בביצוע אסקרוטומיה בכוויות בידיים, ירידה מובהקת בנוכחות צלקות אזור תורם, ותוצאות ארוכות טווח טובות לפחות כמו בקרב המטופלים שטופלו על פי שיטות ההטריה המקובלות כיום.

מסקנות: הטיפול בנקסובריד הוכח כיעיל, מהיר, ברירני ובטוח.

דיון: הגישה הזעיר פולשנית בכוויות מבוססת על הטריה מוקדמת ומהירה באנזימים בעזרת נקסובריד והמשך טיפול בהתאם למצב מיטת הפצע שנותר לאחר ההטריה, תוך ניסיון להביא לריפוי באמצעות אפיתליזציה עצמונית של הדרמיס. התוצאות הנסקרות במאמר זה היוו לאחרונה את הבסיס לאישור הטיפול בנקסובריד להטריית כוויות חום עמוקות במדינות האיחוד האירופאי, על ידי רשות התרופות האירופאית.

סיכום: גישה זעיר פולשנית היא חלופה לאופן הטיפול הרווח בכוויות.

הצהרה בדבר ניגוד אינטרסים: פרופ' ליאור רוזנברג מכהן כמנהל הרפואי הראשי של חברת מדיוונד, החברה שפיתחה את נקסובריד, וכיום מייצרת ומשווקת את התכשיר, ד"ר ירון שהם מכהן כמנהל רפואי בחברת מדיוונד, ד"ר יוסף חייק וד"ר גיא רובין מכהנים כיועצים לחברת מדיוונד, לד"ר שהם, ד"ר חייק וד"ר רובין לא היה קשר כלכלי עם חברת מדיוונד בזמן השתתפותם כחוקרים במחקרים הנסקרים במאמר זה.

שירה שגיא¹, עינת מונוביץ'²

¹המעבדה לרפואה מולקולארית, מרכז רפואי רמב"ם והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ²הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

מראשית המאה הקודמת, עסקו החוקרים במחקר הגנטי בשאלה: מהו המנגנון האחראי לביטוי שווה של גנים היושבים על כרומוזוםX , בין זכרים ונקבות, אף על פי שלנקבות יש מנה כפולה של כרומוזום זה לעומת זכרים. בשנות ה-50 התרחשו גילויים רבים בתחום הציטוגנטיקה לגבי כרומטין המין של נקבות יונקים. בד בבד, הצטבר מידע גנטי רב אודות דפוסי ביטוי של גנים עם תאחיזה ב-X בנקבות עכברים, וכן מידע אודות השפעה של טרנסלוקציות בין אוטוזומים לכרומוזום X על ביטוי גנים בנקבות. בנוסף, התפרסמו מקרים רבים של משפחות עם מחלות אחוזות במין. המדענית Mary F Lyon, שנפטרה לאחרונה, העלתה בשנת 1962-1961 תיאוריה כוללת המאחדת את כל המימצאים יחדיו. במאמרה הידוע Gene action in the X-chromosome of the mouse (Mus musculus L.) ובמאמר ההמשךSex chromatin and gene action in the mammalian X-chromosome, היא הציעה את התיאוריה שכללה שלוש הבחנות: (1) כרומוזום ה-X המכווץ שנצפה בתאי נקבות יונקים אינו פעיל גנטית, (2) מוצאו של כרומוזום זה יכול להיות מהאם או מהאב בתאים שונים של אותו פרט, (3) ההשתקה האקראית מתרחשת בשלב מוקדם בהתפתחות העובר. תגליתה הביאה לפריצת דרך מיידית בהבנת המנגנונים הבסיסיים האחראים למחלות בתאחיזה ב-X באדם ולהבנת מקרי מחלה רבים שהיו בלתי מוסברים עד אז. יתרה מכך, ההתעמקות במנגנון התופעה קידמה את ההבנה המדעית במנעד רחב של תחומים בביולוגיה מולקולארית: מתילציה של דנ"א, מנגנון ההשתקה על ידי XIST, מודיפיקציות בהיסטונים, זמן שכפול דנ"א ועוד. במאמר זה יפורט אודות המדענית פורצת הדרך Mary F Lyon, על רקע המחקר והתיאוריה שהציעה במאמריה הקלאסיים, ועל התפתחות התחום מאז ועד היום.

שגית זולוטוב¹, בן-ציון יהושע², מיכל מקל³, דניה הירש⁴, איריס יעיש⁵, אוהד רונן⁶, איל רובנשטוק⁷, מרב פרנקל⁸, מיכל ויילר-שגיא⁹, ג'מאל זידאן¹⁰, זיו גיל¹¹

¹המרכז למחלות ראש וצוואר, המכון לאנדוקרינולוגיה, סוכרת ומטבוליזם, מרכז רפואי רמב"ם חיפה, ²השירות לכירורגיה אנדוקרינית והמערך לכירורגיה כללית, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, ³מחלקת אא"ג וניתוח ראש צוואר, מרכז רפואי סורוקה, באר שבע, ⁴המכון לאנדוקרינולוגיה, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ⁵המכון לאנדוקרינולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ⁶מחלקת אא"ג, מרכז רפואי הגליל המערבי, נהרייה, ⁷המכון לאנדוקרינולוגיה, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ⁸היחידה לאנדוקרינולוגיה, מרכז רפואי סורוקה, באר שבע, ⁹המחלקה לרפואה גרעינית, הקריה הרפואית רמב"ם, חיפה, ¹⁰מכון אונקולוגי, מרכז רפואי זיו, צפת, ¹¹המרכז למחלות ראש וצוואר, מחלקת אא"ג וניתוחי ראש צוואר, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

לסרטן פפילרי של בלוטת התריס טווח הסתמנות רחב. מרבית החולים מבריאים מהמחלה לאחר טיפול ראשוני, ולעומתם, בקרב 15%-10% מהחולים המחלה משלחת גרורות, עמידה לטיפול, וגורמת לירידה באיכות החיים ובתוחלת החיים. האתגר הניצב בפני הצוות המטפל הוא לזהות את החולים בדרגת סיכון גבוהה להישנות המחלה או לתמותה, ולהפחית את שיעור הסיבוכים הכרוכים בניתוח ובטיפול הנלווה מחולים בדרגת סיכון נמוכה. הכנס התמקד בדיון בסוגיות טיפוליות שנויות במחלוקת, במהלכו הוצגו פרשות חולים על ידי שגית זולוטוב ולאחר מכן נערכו "עימות" ודיון בהרכב מומחים בינלאומי. בנוסף ניתנו הרצאות על ידי רופאים אורחים: מייקל טאטל, אנדוקרינולוג ממוריאל סלואן קייטרינג בניו יורק, ו-עזרא כהן, אונקולוג מאוניברסיטת קליפורניה בסאן דייגו. הרצאות הכנס והדיונים הוקלטו וניתן לצפות בהם באתר RAMBAM PRO ב-YOUTUBE.

ליאור פרל, עבד עסלי, חנה וקנין, ירון שפירא, מרדכי וטורי, אלכסנדר שגיא, רן קורנובסקי

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רבין (קמפוס בילינסון), פתח תקווה

אי ספיקת המסתם הדו צניפי היא מחלה שכיחה, ובעלת משמעות קלינית ופרוגנוסטית בקרב חולי אי ספיקת לב. בחולים הנמצאים בסיכון מוגבר בניתוח, ניתן לטפל באי ספיקת המסתם הדו צניפי על ידי השתלת התקן ה-MitraClip בגישה מלעורית. גישה זו מאפשרת גמישות רבה, לרבות שימוש בקליפ נוסף בעת הצורך – במהלך הפעולה הראשונית או בפעולה נשנית לאחר מעקב.

בפרשת חולה נוספת, מובא מהלך הטיפול בחולה קרדיומיופתיה איסכמית דו חדרית חמורה, אשר עבר השתלה של התקן ה-MitraClip   חמישה חודשים קודם לאירוע הנוכחי, וכעת מסתמן עם החמרה קלינית והחמרה נוספת באי ספיקת המסתם הדו צניפי.

גיא רופא, אריה ליסק, אורלי ברנדס-קליין, ערן שגב, מורן פז, יעל הוד, מנשה ברזילי, רון אויסלנדר, חן שפירא, יובל קאופמן

המרכז הרפואי כרמל, חיפה

ההכשרה הכירורגית, אשר התבססה באופן מסורתי על לימוד כשוליה, עוברת שינוי משמעותי מאז כניסת מכשירי הדמיה (סימולאטורים) מבוססי מציאות מדומה לתוכניות ההכשרה של מתמחים במקצועות הכירורגיים השונים. עם כניסת האימון במכשירי הדמיה לסילבוס החובה של כל התמחות כירורגית, ניתן לצפות – בדומה למה שהתרחש בעולם התעופה – לירידה בעלויות ההכשרה ולשיפור ביכולות הכירורגיות של מנתחים מתחילים. מכשירי הדמיה מבוססי מציאות מדומה מתבססים על שילוב של ממשק חזותי ותחושתי עם משוב מגע, שמטרתם לעזור לתרגל ניתוחים מלאים עוד לפני ביצוע ניתוחים לראשונה. הניתוחים המוצעים כוללים ניתוחים במגוון מקצועות הרפואה: גינקולוגיה, אורתופדיה, כלי דם, כירורגיה כללית, כירורגיה בריאטרית, אורולוגיה ועוד. מכשיר ההדמיה (סימולאטור) מאפשר לרופא לתרגל פעולות מורכבות, ללא מגבלה וחשיפה למצבי חירום, ומבלי לסכן חיי אדם. 

במרכז הרפואי כרמל הוקם לפני כשנה וחצי מרכז הדמיה רב תחומי הכולל סימולאטורים באורולוגיה, כירורגיה כללית, גינקולוגיה, אורתופדיה, כירורגיית כלי דם, קורסי החייאה מתקדמת והחייאת ילודים. המרכז הוקם בשיתוף עם הפקולטה לרפואה בטכניון ומטרתו להכשיר מנתחים צעירים בכל המקצועות. במסגרת הפעילות של חדר ההדמיה (סימולטורים), ערכנו מעקב אחר השיפור ביכולות האנדוסקופיות של משתתפי קורסי ה- Basic skills. 

אוכלוסיית המחקר כללה מתמחים לפני תחילת ההתמחות או בראשיתה, ללא ידע או הכשרה קודמים בניתוחים אנדוסקופיים. כל משתתף השתלם בקורס של שלושה ימים אשר כלל הרצאות על אנטומיה, ארגונומיה, סקירה, והסבר על טכניקות ניתוח אנדוסקופיות ועל הפעלת מכשירי ההדמיה. לאחר סיום הקורס נתבקש כל משתתף להשלים 20 שעות תרגול עצמאי. צוות המרכז קבע רשימת מטלות שעל כל משתתף לתרגל ושעליהן נבחן בתום זמן התרגול. המטלות נקבעו על פי מדדים בינלאומיים שעברו תיקוף. בכל משימה נקבעו מדדים שהמשתתף צריך לעמוד בהם. בסיום התרגול המשתתפים נבנו ואם עברו, קיבלו תעודת הסמכה.

התוצאות מדגימות שיפור, הן בדיוק והן במשך הפעולה בכל המדדים שנבדקו.

סיון אלישיב, אלון סקעת, גיא בן סימון, רות חונא-בר און

מכון העיניים על שם גולדשלגר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

מטרה: לדווח על ההסתמנות הקלינית, הטיפול והתוצאות של מקרי נירופתיה אופטית על רקע הפרעות בתפקודי בלוטת התריס (DON- Dysthyroid optic neuropathy), בניסיון למצוא סמנים המחשידים לאבחנה של הפרעות בתפקודי בלוטת התריס בקרב חולי אורביטופתיה על שם גרייבס ((Graves Orbitopathy.

שיטות: נערכה בחינה רטרוספקטיבית בתיקיהם הרפואיים של 15 חולים שהסתמנו עם עדות קלינית ורנטגנית ל-DON, מתוך סדרה של 131 מטופלים עם אורביטופתיה משנית למחלת גרייבס (Graves’ Orbitopathy) שטופלו במוסדנו בין השנים 2008-1999. נערכה השוואה מזווגת (Paired comparison) של 15 חולים עם DON ל-15 חולים מקבוצת ה- Graves Orbitopathy ללא נירופתיה אופטית. לפי מדדים כגון חדות ראייה ופגמי שדה הראייה נקבעה העין הפחות טובה של כל חולה בקבוצת ה-DON וזווגה לעין של חולה מותאם מקבוצת האורביטופתיה על שם גרייבס ללא הפרעות ב-DON, וזאת לצורך הערכה ההבדלים בשכיחותם של תסמינים וסימנים שונים.

תוצאות: 15 מטופלים (11% מתוך כלל הקבוצה, 7 נשים, 8 גברים), בגיל ממוצע של 55 שנים (טווח 76-37 שנים) אובחנו עם DON, 53% מהם היו מעשנים.

ההסתמנויות הקליניות השכיחות ביותר בקבוצת ה-DON היו בלט עין (78%), פגיעה בשדה הראייה (76%) והגבלה בהרחוק (73%). בהשוואה המזווגת בין העין הפחות טובה בחולים עם DON לבין קבוצת האורביטופתיה על שם גרייבס נצפו הבדלים מובהקים סטטיסטית בשיעור בלט העין (p=0.02), מידת הפגיעה בשדות הראייה (p=0.001), הסטייה הממוצעת של שדה הראייה (MD) (p=0.02), הגבלה בהקרוב (אדוקציה) (p=0.02), ומגמה ללא מובהקות סטטיסטית לגבי הגבלה בהרחוק (אבדוקציה) (p=0.06)

מסקנות: מדווח במאמר על ההסתמנות הקלינית והטיפול בהפרעות ב-DON בקבוצה של 15 מטופלים. מכיוון שפגיעה בשדה ראייה והגבלה בהרחוק היו הסימנים השכיחים ביותר בחולים עם אבחנה של נירופתיה אופטית משנית לאורביטופתיה על שם גרייבס, אנו ממליצים שבדיקות המעקב השגרתיות בחולים אלו תכלולנה בדיקות סקר של שדות ראייה. נמצא, כי טיפול אגרסיבי בסטרואידים במתן לתוך הווריד וניתוח להפחתת לחץ, הפחיתו ביעילות את  הסימנים והתסמינים בקבוצת החולים שלנו. 

עודד שגיב, נחום רוזן, אילת פריאל, מרדכי רוזנר, גיא בן סימון

מכון העיניים על שם גולדשלאגר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ישראל, רמת גן

מימון/תמיכה: תמיכה חלקית על ידי תוכנית תלפיות למנהיגות רפואית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר.

הקדמה: ניתוח מעקף הדמעות בגישה חיצונית או תוך אפית מבוצע במקומות רבים תחת הרדמה כללית (General anesthesia – GA) או תחת הרגעה (Sedation). במחלקתנו מבוצעים ניתוחים אלו באלחוש מקומי (Local anesthesia – LA) ללא הרגעה. פורסמו דיווחים מעטים בלבד בספרות על שיטה זו.

מטרות: לבדוק את שיעורי ההצלחה התוך ניתוחית והבתר ניתוחית בניתוחים ראשוניים של מעקף

דרכי הדמעות באלחוש מקומי ובהרדמה כללית, בגישה חיצונית או דרך האף.

שיטות מחקר: ביצענו מחקר אחורני. קבוצת המחקר כללה את כל החולים שעברו במחלקתנו ניתוח ראשוני לשחזור דרכי הדמעות בין השנים 2012-2009, עקב חסימה נרכשת של דרכי הדמעות. מדד התוצאה העיקרי היה הצלחה בתר ניתוחית שהוגדרה כשיפור משמעותי בדמעת על פי דיווח של המנותח וכן אוסטיום (Ostium) פתוח בבדיקה תוך אפית. בנוסף, בדקנו בכמה חולים היה כישלון תוך ניתוחי, כלומר היה צורך לעבור להרדמה כללית.

תוצאות: מתוך 227 ניתוחי דרכי הדמעות בתקופת המחקר, 139 מנותחים שעברו ניתוח ראשוני של מעקף דרכי הדמעות נכללו בקבוצת המחקר. שיעור ההצלחה הכללי היה 87.1% (121 חולים). לא נמצא הבדל בין שיעור ההצלחה בקרב המנותחים בגישה חיצונית או גישה תוך אפית אנדוסקופית (88.6% ו- 82.4% בהתאמה, p=0.348). שיעור ההצלחה בניתוחים בהרדמה מלאה נמצא גבוה משיעור ההצלחה בניתוחים באלחוש מקומי (96.7%  ו-84.9% בהתאמה, p=0.019). הגיל הממוצע למנותחים בהרדמה כללית היה צעיר משמעותית מהגיל הממוצע למנותחים באלחוש מקומי (43.6 ו-65.7 שנים, בהתאמה p<0.005). רק במטופל אחד (0.7%) היה צורך במעבר להרדמה מלאה.

דיון וסיכום: מרבית ניתוחי מעקף דרכי הדמעות ניתנים לביצוע באלחוש מקומי ללא צורך בהרדמה מלאה. שיעורי ההצלחה הניתוחיים כפי שהם מבוצעים במחלקתנו דומים בין הגישות הניתוחיות, וטובים יותר בהרדמה כללית. ייתכן שהבדל זה קשור להפרש הגילים בין קבוצות המנותחים באלחוש מקומי לעומת הרדמה כללית.