תוצאת חיפוש

אנו עומדים כעת כארבעה עשורים לאחר מהפכת הריצה שהחלה במהלך שנות השבעים של המאה העשרים. על אף התפתחות הרפואה והתקציב הרב המושקע בפיתוח ציוד לשימושו של הרץ, לא חל שינוי בתחלואת הרצים. במאמר זה ביקשנו לסקור את התמורות שחלו בענף הריצה במרוצת השנים, ואת גורמי הסיכון והתחלואה השכיחים ברצים. לבסוף, בוחנים אנו את נקודת המבט המדעית בנוגע לנעל הריצה וסגנון הריצה כגורמי הסיכון לפציעות הרץ. זרם חדש, הריצה המינימאליסטית, המאופיין בסגנון ייחודי והנעלה קשיחה, יכול להיות נושא הבשורה בנוגע להקטנת שיעור הפציעות ברצים. מאחר שסגנון ריצה זה אינו שכיח עדיין, תיתכן הופעת פציעות חדשות שאת טיבן עדיין לא למדנו לאמוד.

אירית בן אהרון^1,5, שפרה אש^2,5, אבי בן הרוש^3,5, גלי פרל¹, גליה אורון^3,5, חיים פנקס^3,5, נפתלי פרויד^4,5, דרגן קרברושיץ^4,5, רונית אביר^3,5, אונית ספיר^3,5, ארנון ויז'ניצר^3,5, ברוך ברנר^1,5, יצחק יניב^2,5, סלומון שטמר^1,5, בני פיש^3,5

¹המכון לאונקולוגיה, מרכז דוידוף, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ²המערך להמטולוגיה-אונקולוגיה ילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה, ³היחידה להפריה חוץ-גופית ופוריות, בית החולים לנשים שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ⁴המחלקה לכירורגיה ילדים ונוער, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה, ⁵הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הקדמה: שיעור המחלימים מסרטן עולה בעשור האחרון הודות לשיפור בטכנולוגיות האבחון והטיפול. לפיכך, סוגיות כגון פוריות לאחר הטיפול האונקולוגי מקבלות משנה תוקף בחולים צעירים. הדיסציפלינה החדשה הקרויה "אונקופרטיליטי", מהווה מימשק בין תחום האונקולוגיה לתחום הפוריות בהיבט הקליני ובהיבט המחקר.

שיטות: במאמר זה, אנו מדווחים על תוכנית רבת-צוותים ייעודית לשימור פוריות בחולי סרטן פדיאטריים ובוגרים צעירים, המהווה גם נדבך למחקר פרוספקטיבי אורכי של תוצאי פוריות באוכלוסיה זו.

תוצאות: מנתוני פעילות התוכנית עולה כי שיעורי הפניית החולים לשימור פוריות עלו משמעותית, בייחוד של חולים שלא נחשפו לכימותרפיה. בשלוש השנים הראשונות לפעילות התוכנית הופנו אליה 235 חולים.

מסקנות: תוכנית רבת-צוותים ייעודית, המהווה ממשק פעיל בין מומחים מדיסציפלינות שונות, מעבדה מיומנת והליך הפנייה וטיפול במסגרת זמן מצומצמת, מביאה לתועלת מרבית הבאה לידי ביטוי בשיעורי שימור פוריות גבוהים יותר.

שקמה ויסברג, נג'ם חטיב, שירה גינסברג, אמל נסר, אלעד שיף, יניב דותן

מחלקה פנימית ב', מרכז רפואי בני ציון, חיפה

הקדמה: אירועים של תסחיפי קרישים מהווים גורם משמעותי בתחלואה ותמותה בקרב מאושפזים, ו-75%-50% מאירועים אלה בבתי החולים מתרחשים במחלקות הפנימיות. למרות היעילות המוכחת של טיפולים למניעת אירועים של תסחיפי קרישים, יישומם בבתי חולים אינו מיטבי ובתת שימוש. במספר מחקרים נמצא, כי 50%-30% בלבד מהחולים הנמצאים בסיכון גבוה לפתח אירועים של תסחיפי קרישים מטופלים באופן מונע. הוכח, כי התערבות להעלאת המודעות לטיפול מונע מעלה את יישומו. יחד עם זאת, אין בנמצא תוכנית סדורה להטמעת הטיפול המונע לאירועים של תסחיפי קרישים בקרב הצוות הרפואי בבתי החולים בישראל.

שיטות מחקר: ערכנו מחקר פרוספקטיבי שבו נדגמו חולים באופן אקראי במחלקה הפנימית לצורך אומדן הסיכון לאירועים של תסחיפי קרישים ומתן הטיפול. בישיבת הצהריים של ימי הדגימה האקראיים בוצעה בדיקה פתוחה מול הרופא המטפל של ניהול החולה מבחינת הסיכון לאירועים של תסחיפי קרישים ומתן טיפול מונע. בדיקה זו בוצעה במשך שלושה חודשים רצופים ולאחר כחצי שנה, על מנת לבדוק את מידת הטמעת התהליך.

תוצאות: במהלך תקופת המחקר נדגמו 205 חולים המאושפזים במחלקה פנימית. שיעור החולים עם הוריה לקבלת טיפול מונע וללא הוריות נגד אשר אכן טופלו בחודש הראשון של המחקר היה 35%. בחודש השני עלה שיעור החולים המטופלים ל-50% , ל-60% בחודש השלישי ול-86% כעבור חצי שנה (p<0.0001).

מסקנות: קיימת מודעות נמוכה לטיפול מונע לאירועים של תסחיפי קרישים טרם התערבות, וכשליש מהחולים עם הוריה לטיפול מונע אכן טופלו. הטמעת התהליך להעלאת המודעות היא יעילה, הדרגתית ואיטית, והמודעות לטיפול מונע עלתה מ-35% ל-86% מתחילת ועד סוף המחקר, משמע שלתהליך הבקרה יש השפעה משמעותית וארוכת טווח.

דב גפל^1,2, סבטלנה טורקוט³, דורית אהרוני⁴, שלמה פייטלוביץ'⁴, יניב ש' עובדיה^1,2*

¹בית הספר למדעי התזונה, הפקולטה לחקלאות, מדעי המזון ואיכות הסביבה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ²מחלקה לרפואה פנימית ג', ³מירפאת אנדוקרינולוגיה, ⁴מעבדה לביוכימיה קלינית, מרכז רפואי אוניברסיטאי ברזילי, אשקלון

*עבודה זו בוצעה בחלקה על ידי מר יניב עובדיה, תזונאי-דיאטן קליני רשום, במסגרת מילוי חלק מהדרישות לקבלת תואר מוסמך מבית הספר למדעי התזונה, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

רקע: מחסור ביוד במזון ובמי השתייה עלול לגרום למחלות של בלוטת התריס. לאחרונה דווח בישראל על עלייה בשיעור הטיפול בתרופות כנגד מחלות בלוטת התריס, כאשר במקביל התרחבה הצריכה הלאומית, ובמיוחד בנפת אשקלון, במי שתייה משולבי מי ים מותפלים ומדוללי-יוד.

מטרה: לקבוע את רמות תירוגלובולין בנסיוב (Tg) ולהעריך את צריכת היוד במדגם בוגרים ישראליים ללא מחלות בלוטת התריס מנפת אשקלון, אשר בה מי ים מותפלים מדוללי-יוד הפכו למקור העיקרי של מי שתייה.

שיטות: בוצעה הערכה של ריכוז היוד במי הרשת (מי ברז לשתייה מחב' "מקורות") לפני ולאחר שילוב מי ים מותפלים מדוללי-יוד בנפת אשקלון. בחודשים מרס 2012 ועד אוקטובר 2013 גויסו נבדקים תושבי נפה זו במרכז הרפואי אוניברסיטאי ברזילי אשקלון, שסיפקו נתונים לגבי מגורי הקבע שלהם, BMI וטיפול בתרופות המכילות יוד ו/או סטרואידים. נקבעה בדמם של נכללים מתאימים רמת תירוטרופין, נוגדנים לאנזים פר-אוקסידאזה, נוגדני Tg ו-Tg, והם רואיינו לשאלון תדירות צריכת יוד מקוצר (sIFFQ).

תוצאות: הערכת ריכוז היוד המי הרשת פחתה מ-52 מק"ג/ל' ל-27 מק"ג/ל' לאחר שילוב מי ים מותפלים מדוללי-יוד בנפת אשקלון. לאחר סינון מתוך 92 נבדקים, נכללו במחקר 50 מבוגרים ללא מחלת בלוטת תריס מדווחת או ידועה. חציון רמות Tg בנסיוב היה 21 ננוג'/מ"ל, וב-76% נכללים נמצאו רמות גבוהות (Tg ≥ 10 ננוג'/מ"ל), המצביעות על שכיחות גבוהה של מחסור אפשרי ביוד. הערכת צריכת היוד היומית הממוצעת (חציון 99 מק"ג/יום, על ידי sIFFQ) הייתה נמוכה מהצריכה הנאותה המומלצת (150 מק"ג/יום). שיעור תרומת מי רשת שאינם מסוננים מסך צריכת היוד היומית הממוצעת הוערך ב-16%.

מסקנה: הממצא של צריכת יוד ירודה במדגם הנוכחי, מחייב לדעתנו איסוף נתונים באזורים רבים נוספים ברחבי הארץ. בירור שכזה מתבקש בדחיפות לנוכח הצריכה הגוברת של תושבי ישראל במי ים מותפלים מדוללי-יוד כמי שתייה.

נדב וילנר¹ , רנד עבוד² , אלעד שיף¹, יניב דותן¹, טובה ריינס³, מטיאס קרליבך⁴

¹מחלקה פנימית ב', מרכז רפואי בני ציון, חיפה, ²הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ³מכון גסטרו, מרכז רפואי בני ציון, ⁴מכון גסטרו ויחידת הכבד, מרכז רפואי בני ציון

מימגלת חיידקית עצמונית (Spontaneous bacterial empyema) בנוזל הצדר של חולי צמקת הכבד היא תופעה רפואית נדירה באופן יחסי, אך להכרתה חשיבות ניכרת. למימגלת חיידקית עצמונית דרכי אבחון וטיפול השונות מהותית ממימגלת על רקע דלקת ריאות חדה, והיעדר אבחון וטיפול נכונים עשוי להיות בעלי השלכות מרחיקות לכת. אנו מביאים בזאת פרשת חולת צמקת הכבד שאובחנה במחלקתנו עם מימגלת עצמונית של בית החזה, סוקרים את עיקרי הספרות העדכנית בנושא ומפרטים את השיקולים הטיפוליים הקשורים לניהול פרשת החולה.

יעקב גינדין^1,2, דרור וסרמן¹, יניב שלמה², יעל רפאל²

¹בית חולים אסותא, רמת החייל, תל אביב, ²אוניברסיטת חיפה, רשות המחקר, המוקד לסטנדרטים בבריאות ובמוגבלות

הקדמה: עם העלייה בתוחלת החיים, עולה שכיחותם של לקויי הבריאות הכרוניים. במאה ה-21 עלה שיעור המצבים שאינם דחופים והניתנים לתיקון בניתוח מתוכנן (Elective surgery). בעולם המפותח תופסים עתה הקשישים מקום גדל והולך בין המנותחים המתוכננים. הרקע הבריאותי חשוב במיוחד בכירורגיה בקשישים עקב הסיכון בהרדמה, וכן עקב סיבוכים במהלך הניתוח ולאחריו, אשר גדלים והולכים עם הגיל. ההערכה הטרום ניתוחית המקובלת עד כה בצעירים ובקשישים, היא על פי קריטריונים פיזיולוגיים שנקבעו על ידי מומחים ברפואה פנימית ובהרדמה. עם זאת, בכירורגיה קיימים גם סיכונים גריאטריים ייחודיים – בתר-ניתוחים, כגון דיכאון, נפילות, הפרעות תנועה וניידות, תלות בסביבה, דליריום ועוד. קיים צורך בפיתוח מערכת לאיתור תסמונות גריאטריות באוכלוסייה הקשישה העוברת הליכי ניתוחים מתוכננים, תטפל בתסמונות אלה ו/או תמנע אותן, טרם הניתוח ואחריו. במצבים רבים, הקשיש העומד לפני ניתוח מתוכנן עבר תקופה ארוכה של סבל בכאב, בהסתגרות, ובתרופות מרובות (פוליפרמסיה) העלולות להפריע לתפקוד, לקוגניציה וליציבות.|

מטרות: פיתוח כלי להערכת סיכון באוכלוסייה מבוגרת המגיעה לניתוחים מתוכננים תוך מתן מענה הולם לסיכוניו ולצרכיו הייחודיים של החולה הקשיש, בדגש על הצד התפקודי, הנפשי, הרגשי והסביבתי - תמיכתי, לצד החלק הגופני המאפיין את הזיקנה.

שיטות: בנוסף להערכה הטרום ניתוחית בנוגע להרדמה, בוצעה הערכה גריאטרית סורקת מקדימה במנותחים בני 75 ומעלה כחלק מהשירות המובנה. הסריקה העלתה את הקשישים עם פוטנציאל לסיכון הזקוקים לביצוע הערכת עומק גריאטרית. הערכת העומק הופעלה בדרך אלגוריתמית של פרוטוקולים לטיפול ולהתערבות. במאמרנו מדווח על הפעולה ועקרונותיה, אפיון החולים והבעיות, והפתרונות האישיים והמערכתיים.

תוצאות: בקרב 18.6% מהקשישים הנסרקים התגלה צורך גם בהערכת עומק עקב גילוי סיכונים או בעיות להתערבות. 5.9 הוא ממוצע מספר הפרוטוקולים לטיפול ולהתערבות לנבדק עומק שהופעלו במערכת, אשר זכו להתייחסות טיפולית במערך הגריאטרי ובצוותי המחלקות. 

מסקנות: הפעלת המערך הגריאטרי הייחודי באסותא מצאה הד חיובי בסביבת הטיפול, בסביבה הניהולית וכן בקרב משפחות המנותחים, תוך טיוב הרצף הטיפולי עם הקהילה. ההצלחה נמדדת בהפעלה משנית של נהלי גריאטריה ייחודיים לכירורגיה המתוכננת, ובהכפלת הקריאות היזומות לצוות הגריאטריה במהלך חודשי ההטמעה הראשונים. 

סיכום: הפעלת מערכי סריקה וסינון באוכלוסיית הקשישים בכירורגיה המתוכננת ממקדת משאבים בחמישית מהם הנמצאים בסיכון. מתן פתרונות לפרט, למערכת, למשפחה ולשירותים לאחר שחרור, משפר את המהלך באשפוז ואחריו.

יניב ברגר¹, אנדרו פול זבאר¹, אלכסנדר לבדב¹, יוסף לוי¹, אבינועם נבלר¹, דן אדרקה², טליה גולן², עופר פורים³, ברוך ברנר³, מחמוד נאטור¹, מרדכי גוטמן¹

¹מחלקה לכירורגיה ב', ²המערך לאונקולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ³מרכז דוידוף, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ^1,2,3מסונפים  לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

הקדמה: בשנים האחרונות התפתחה תפישה חדשה לטיפול בגרורות של הצפק  שמקורן בסרטן הכרכשת והחלחולת או התוספתן: כריתה מרבית של השאתות הנראות לעין (Cytoreduction, או טיפול מפחית תאים),  ושטיפת חלל הבטן בכימותרפיה היפרתרמית תוך צפקית המכונה HIPEC (Hyperthermic intraperitoneal chemotherapy). המטרה בעבודתנו זו היא להציג בפני הקוראים את ניסיוננו הראשוני בטיפול משולב ומורכב זה.

שיטות: נכללו במחקר כל החולים שעברו טיפול מפחית תאים +HIPEC  במרכז הרפואי שיבא, מאפריל 2009 ועד דצמבר 2011. HIPEC  בוצע בשיטת "הקולוסאום" באמצעות מכונת לב-ריאה, בטמפרטורה של 41 מ"צ. כתרופה כימותרפית טיפלנו ב- Mitomycin-C . משך ההזלפה היה 90 דקות.

תוצאות: הוכללו במחקר 45 חולים (מתוכם 18 גברים) עם שאת ראשונית שמקורה בכרכשת ובחלחולת או תוספתן בקרב 42 חולים ותסמונת פסאודו-מיקסומה צפקית בקרב שלושה חולים. כריתה מלאה של כל השאתות (CC-0) הושגה בקרב 37 חולים (82%). משך האשפוז החציוני לאחר הניתוח היה שמונה ימים (טווח 5-43). חולה אחד נפטר 90 ימים לאחר הניתוח. שיעור הסיבוכים הסב ניתוחיים (Peri operative) היה 31.1%. משך המעקב החציוני היה 12 חודשים לאחר הניתוח (טווח 36-2), אשר במהלכו 13 חולים נפטרו, בניתוח קפלן-מאייר ההישרדות הכוללת החציונית בקרב חולי סרטן כרכשת חלחולת או תוספתן הייתה 20.2 חודשים ומשך הזמן החציוני להתקדמות המחלה (Progression free survival) היה 16.4 חודשים. במהלך תקופת המעקב נצפתה התקדמות של המחלה בקרב 23 חולים. 

מסקנות: טיפול מפחית תאים במשלב עם כימותרפיה היפרתרמית תוך צפקית לטיפול בגרורות בצפק שמקורן בכרכשת, בחלחולת ובתוספתן, שבוצע ב-45 חולים, הוא ישים, בטוח ומלווה בתחלואה סבירה ובשיעור תמותה נמוך.

¹ ג"צ – גרורות של הצפק/צפקיות.

² סכ"ח – סרטן הכרכשת והחלחולת (Colorectal cancer).

³ פמ"צ – פסאודו מיקסומה צפקית (פריטונאית).

⁴ טמ"ת – טיפול מפחית תאים. 

יניב סאיסקי^1,2, סולי חסיד²,טניה אברט, ¹אירנה קוסוב¹

¹מחלקת ילדים, המרכז לבריאות נפש, נס-ציונה, באר יעקב מב"ן-שב"ס, ²בית חינוך עיוורים, ירושלים

שיעור של 8% בקירוב מהזכאים לתעודת עיוור בישראל הם ילדים/מתבגרים. נמצא, כי לקות ראייה קשורה לשיעור מוגבר של פסיכופתולוגיה. למרות זאת, חלק מילדים ומתבגרים אלו אינם מקבלים אבחון וטיפול מתאימים. לעיתים, לקלינאים המאבחנים והמטפלים בילדים/מתבגרים אין מספיק ידע מקצועי המתייחס לייחודיות האבחון והטיפול הנפשי בילדים/מתבגרים בעלי לקות ראייה. לקות הראייה עלולה להשפיע על היבטים שונים הקשורים לאבחון הפסיכיאטרי. היבטים אלו כוללים את השפעת הלקות על צירי ההתפתחות השונים, על יחסי הגומלין בין הילד לסביבתו, על אופן ההסתמנות הקלינית של פסיכופתולוגיות שונות וכן על אופני הטיפול השונים. בסקירה זו, נדון בהיבטים אלו וגם בשאלה – האם יש צורך להתאים את ההערכה הפסיכיאטרית והטיפול באופן מיוחד לילד עם לקות ראייה. הסקירה מתבססת על הספרות שפורסמה בנושא ועל ניסיון קליני, מתוך עבודה עם ילדים ומתבגרים השוהים ב"בית חינוך עיוורים" – מסגרת חינוכית וטיפולית לילדים ומתבגרים בעלי לקות ראייה.

יעל באומפלד¹, ויקטור נובק¹, יניב אלמוג²

¹המרכז למחקרים קליניים, ²היחידה לטיפול נמרץ פנימי, מרכז רפואי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון שבנגב

רקע: מצוי ידע מועט לגבי השכיחות והמשמעות של פרפור פרוזדורים בחולים המאושפזים בטיפול נמרץ פנימי. המטרה במחקרנו היא להעריך באופן פרוספקטיבי את השכיחות, גורמי הסיכון והפרוגנוזה של פרפור פרוזדורים חדש באוכלוסיית החולים המאושפזים בטיפול נמרץ פנימי.

שיטות: המחקר הוא פרוספקטיבי, אשר נערך בטיפול נמרץ פנימי בעל שמונה מיטות. החולים נוטרו באופן רציף במהלך אשפוזם, וכאשר נקלט קצב בלתי סדיר, בוצע אק"ג בעל 12 לידים, על מנת לאשש את האבחנה של פרפור הפרוזדורים. לאחר מכן תועדו קיום פרפור הפרוזדורים, משכו והסימנים החיוניים של החולה ברשומות הממוחשבות.

תוצאות: כ-209 חולים נכללו במחקר, מתוכם כ-23 פיתחו פרפור פרוזדורים במהלך האשפוז. כ-26% מתוך 209 החולים נפטרו במהלך האשפוז. היו כמה הבדלים משמעותיים בין קבוצת פרפור הפרוזדורים לבין קבוצת הבקרה שכללו גיל (67 לעומת 49, p<0.001), מוצא אתני – חלקה היחסי של אוכלוסיית הבדואים  (4% לעומת 28%, p=0.01), הימצאות מחלת לב כלילית (39% לעומת 10%, p<0.001), פרפור פרוזדורים התקפי (52% לעומת 3%, p<0.001), יתר לחץ דם (70% לעומת 31%, ,p<0.001) ודיסליפידמיה (66% לעומת 24%, p<0.001). ציוני ה-APACHE II  היו דומים בשתי הקבוצות. בקבוצת הפרפור היו יותר חולים עם אבחנה של אלח דם בעת התקבלותם לאשפוז לעומת קבוצת הבקרה. גיל החולה, משך האשפוז, אבחנה של פרפור פרוזדורים התקפי ודיסליפידמיה, היוו גורמים מנבאים עצמאיים להתפתחות פרפור פרוזדורים. פרפור פרוזדורים כשלעצמו לא היווה גורם מנבא משמעותי לתמותה לאחר תקנון לציון APACHE II (OR=1.55, p=0.38).

מסקנות: אירוע פרפור פרוזדורים התרחש באופן תדיר יותר בחולים עם אנמנזה של פרפור פרוזדורים התקפי. התפתחות פרפור פרוזדורים לא נמצאה כגורם סיכון עצמאי לתמותה ב-28 יום.

יניב קרן¹, עמית סיגל¹, ארנן גרינטל¹, יבגני וולודבסקי², מיכאל סודרי¹, דניאלה מיליטיאנו³

¹מחלקת אורתופדיה א', הקריה הרפואית לבריאות האדם, בית חולים רמב"ם, חיפה, ²המחלקה לפתולוגיה, הקריה הרפואית לבריאות האדם, בית חולים רמב"ם, חיפה, ³מחלקת הדמיה, הקריה הרפואית לבריאות האדם, בית חולים רמב"ם, חיפה

היעלמות מהירה של מיפרק הירך (Rapidly Destructive Hip Disease) היא מחלה נדירה, שסיבתה איננה נהירה, המתועדת בספרות בפרשות חולים ספורות. המחלה תוארה לראשונה על ידי פורסטייר בשנת 1957, ומאז ניתנו לתופעה זו מספר שמות, אשר נועדו כולם להמחיש את ההיעלמות המהירה של ראש עצם הירך ולעיתים גם של המרחשת (אצטבולום). המחלה מופיעה באופן פתאומי ככאב במיפרק הירך,  ומתקדמת בקצב מהיר תוך מספר חודשים עד להיעלמות של ראש עצם הירך או להיעלמות החלק הקריבני (פרוקסימלי) של עצם הירך. במאמר הנוכחי אנו סוקרים את הספרות הקיימת על מצב זה, ומביאים פרשת חולה שבה הזדמן לנו לטפל לאחרונה, ולגביה נמצאת ברשותנו בדיקת דימות המדגימה היעלמות מלאה של עצם הירך הקריבנית במהלך תקופה של תשעה שבועות בלבד.

גל יניב, אייל קלנג, גל גרינברג

מכון דימות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

תסמונת PRES (Posterior Reversible Encephalopathy Syndrome) מהווה שם נרדף לדפוס דימות ייחודי של בצקת ואזוגנית במוח (קרי, בצקת הנגרמת כתוצאה מהפרעה במחסום הדם/מוח) המופיעה בהקשר של רעילות המוח (Neurotoxicity)

יניב ספינזי¹, ישראל קריגר²

¹מרפאת מבוגרים, מרכז רפואי לבריאות הנפש שלוותה, הוד השרון, ²מחלקה ב' ומרפאת דיכאון, מרכז רפואי לבריאות הנפש שלוותה, הוד השרון

רקע: סכיזופרניה נחשבת להפרעה הנפשית הקשה ביותר. היא מתאפיינת בין היתר בתובנה חלקית של המטופלים למחלתם, בהיענות נמוכה לטיפול, בהחמרות נשנות של המחלה ובהתנהגויות מסכנות חיים. בישראל, בדומה למדינות רבות בעולם, חוקקו חוקים המאפשרים מתן טיפול כפוי במרפאה למטופלים שמצבם הרפואי מהווה סיכון לעצמם או לסביבה. במחקרים מועטים בלבד נבדקה היעילות שבמתן טיפול כפוי במרפאה, אך תוצאותיהם אינן חד משמעיות.

מטרות ושיטות: בעבודה רטרוספקטיבית ומבוקרת זו, נסקרו תיקיהם הרפואיים של כל המטופלים הלוקים בסכיזופרניה אשר קיבלו טיפול תחת הוראה לטיפול מרפאתי כפוי, בין השנים 2010-2003, במרכז הרפואי לבריאות הנפש שלוותה. מתוכם, נכללו בקבוצת המחקר 77 מטופלים. בקבוצת הבקרה נכללו אותם מטופלים עצמם, כאשר כל מטופל מהווה בקרה לו עצמו, והישרדותם מחוץ לאשפוז נבדקה לאורך שלוש שנים – לפני ואחרי הוצאת ההוראה לטיפול כפוי במרפאה. במחקר נבדקה השפעת ההוראה לטיפול כפוי במרפאה על הישרדותם של המטופלים מחוץ לאשפוז פסיכיאטרי. כך, ניסינו להעריך האם אכן משפרת ההוראה לטיפול כפוי במרפאה את מהלך המחלה במטופלים אלו.

תוצאות: ערכנו לקבוצת המחקר תבחין T למדגמים מזווגים (Paired T-test). מצאנו, כי הזמן הממוצע ללא אשפוז לאחר הוצאת ההוראה לטיפול כפוי במרפאה היה גבוה יותר (M=426 days, SD=392) בהשוואה לממוצע משך הזמן ללא אשפוז לפני הוצאת ההוראה. (M=345 days, SD=366, N=77), אך ההבדל אינו מובהק סטטיסטית (t= -1.34, p=0.2).

מסקנות: תוצאת המחקר היא, כי לא הייתה השפעה מיטיבה משמעותית להוראה לטיפול כפוי במרפאה בקרב קבוצת המטופלים שבדקנו. נמצא, כי משך הזמן הממוצע מחוץ לאשפוז תחת ההוראה לטיפול כפוי במרפאה לא גדל באופן מובהק סטטיסטית. המחקר שערכנו מעלה שאלות למחוקק ולמקבלי החלטות בתחום בריאות הנפש, בנוגע לחשיבות הטיפול הכפוי במרפאה, יישומו ואכיפתו. 

* המושג "טיפול כפוי במרפאה" אשר נידון במאמרנו (להלן טכ"מ) מוצג בחוק לטיפול בחולי נפש במדינת ישראל (סעיף 11) כ"טיפול מרפאתי כפוי".

יצחק גור¹, ברכה זיסר², ניקי ליברמן³, יצחק יניב⁴

¹"מתחילים מחדש" – ייעוץ רפואי, תמיכה והכוונה למחלימים מסרטן, עזר מציון, פתח תקווה, והחוג לרפואת המשפחה, בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, ²המאגר הלאומי לתורמי מח עצמות, אורנית, עזר מציון, ³ראש אגף רפואה, חטיבת הקהילה, שירותי בריאות כללית, ⁴המחלקה להמטולוגיה ואונקולוגיה ילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

כרבע מיליון אזרחים חיים כיום בישראל כשאבחנה של סרטן זה או אחר היא חלק מהאנמנזה הרפואית שלהם. ציבור הולך וגדל זה עתיד לגדול עוד יותר בשנים הבאות, והוא סובל מבעיות רפואיות ופסיכו סוציאליות ייחודיות לו, הנובעות ממחלת הסרטן עצמה ומגורמי הסיכון שלה, מהשפעות הלוואי של הטיפולים האונקולוגיים ומהתבטאויות חריגות של מחלות נלוות. בסקירה זו אנו מתמקדים בתיאור הלבטים הקיימים כיום בעולם הרפואה באשר לאחריות על הטיפול במחלימים מסרטן והיקפו, ומדגישים את הצורך במחקר המתייחס לאוכלוסיית המחלימים מסרטן ובהתמקצעות בטיפול בציבור מטופלים זה. 

יניב קרן^1,2, אורן פלדמן³, מיכאל סודרי², מרק אידלמן¹

¹היחידה לאורתופדית ילדים, הקמפוס לבריאות האדם, בית חולים רמב"ם, חיפה,²מחלקת אורתופדיה א', הקמפוס לבריאות האדם, בית חולים  רמב"ם, חיפה, ³מחלקת ילדים ב', בית חולים מאייר, בית חולים רמב"ם, חיפה

דקירה מקוצי קיפוד ים יכולה לגרום לפציעה קלה וזניחה, אולם יכולה לגרום גם לדלקת כרונית של קרום המפרק (Synovitis), עם תחלואה ארוכת טווח. השכיחות של בעלי חיים ימיים אלו במים הרדודים לאורך קו החוף טומנת בחובה את הפוטנציאל לפציעה בגפיים, בייחוד בכפות הידיים והרגליים, ובברכיים. טיפול מוקדם הוא המפתח למניעת ההשלכות לעתיד של הפציעה.

במאמר זה אנו סוקרים את הספרות בנוגע לפציעות אלו, ומדווחים על פרשת חולה, מתבגר, עם דלקת כרונית של נוזל המפרק, שנותח שנתיים לאחר הפציעה, עם היעלמות מלאה של התסמינים.