תוצאת חיפוש

מיכל סביון¹, ליטל קינן-בוקר^2,3, תאנה ענב², תמי רוזנטראוב², דני לאור⁴, תמי שוחט^2,5

¹לשכת הבריאות המחוזית תל אביב, משרד הבריאות, ²המרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ³בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה, חיפה, ⁴האגף לשעת חירום, משרד הבריאות, ⁵המחלקה לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב

רקע: בעשרים ושבעה בדצמבר 2008, החל צבא ההגנה לישראל בלחימה במסגרת מבצע 'עופרת יצוקה', במטרה לפגוע בתשתיות ארגוני הטרור ברצועת עזה. הוכרז על מצב מיוחד בעורף והופעל מערך של משק לשעת חירום. הרשות העליונה לאשפוז לשעת חירום תיאמה בשיתוף עם פיקוד העורף את הפעלת מרפאות קופות החולים בזמן המבצע.

מטרות: הערכת מידת הפנייה לשירותי בריאות ביישובים שבהם הוכרז מצב מיוחד, וקבלת אומדן באשר לזמינות שירותי הרפואה השונים לתושבי האזור.

שיטות: נערך סקר טלפוני אשר החל ביום העשרים למבצע והסתיים יומיים לאחר הכרזת הפסקת אש. הסקר נערך בקרב מדגם של בתי אב ביישובים יהודיים ברדיוס של 40 ק"מ מרצועת עזה. השאלון כלל שאלות דמוגרפיות, שאלות לגבי הזדקקות לשירותי רפואה שונים והמענה שניתן לצרכים אלה, ושאלות בנושא שביעות הרצון מקופות החולים.

תוצאות: נערכו 901 ראיונות. 91.3% מהאנשים שדיווחו על צורך ברפואה ראשונית (רופא משפחה או ילדים) קיבלו את השירות הנדרש. 76.2% מהאנשים שנזקקו לרופא מומחה התקבלו במרפאה. 89.6% מהמטופלים בקביעות בתרופות שנזקקו לחידוש המרשם, לא נתקלו בקושי בהשגת המרשם או התרופה. 87.1% מהאנשים שנזקקו לשירותי רפואה דחופה נענו לפנייתם. שביעות הרצון המדווחת מקופות החולים בתקופת הלחימה הייתה גבוהה: 91% דיווחו שהיו מרוצים או מרוצים מאוד מתפקוד קופת החולים שלהם בתקופה זו.

מסקנות: תוצאות הסקר מצביעות על תפקוד טוב של שירותי הבריאות השונים ביישובי 'עוטף עזה' בזמן מבצע 'עופרת יצוקה'. יש מקום לבדוק את מתן שירותי הרפואה הדחופה ואת הנגישות לרופאים מומחים. חשוב לתכנן סקרים מסוג זה בעיתות שיגרה, תוך שיתוף קופות החולים וגופי הצבא הרלוונטיים, כדי להיערך בעוד מועד למצבי חירום.
 

שרון ברסילוב1, דני מירון2, לילך מלצקי3, גור זמיר1, אוסנת נאור1, עזיז דרואשה3, יהודית אנטונלי1

1המחלקה לרפואה דחופה ילדים, מרכז רפואי העמק, 2מחלקת ילדים א', מרכז רפואי העמק והפקולטה

לרפואה רפפורט, 3המחלקה לרפואה דחופה, מרכז רפואי העמק

מטרה: פגיעות לא מכוונות מהוות גורם משמעותי לתחלואה ולתמותה בילדים. אנו מציגים במאמר זה תוצאות מחקר שנערך בו איסוף נתונים לגבי פגיעות לא מכוונות שאינן טראומטיות, בילדים שטופלו במחלקה לרפואה דחופה ילדים (מלר"ד ילדים) בבית החולים המרכזי העמק. במחקר הנוכחי מוצגים לראשונה נתונים וניתוח נתונים מסוג זה, שהתקבלו ממלר"ד ילדים בצפון ישראל. 

שיטות: המחקר פרוספקטיבי, ונאספו במהלכו נתונים באשר לילדים שנבדקו במלר"ד ילדים לאחר היפגעות לא מכוונת שאינה טראומטית, בין השנים 2002-2000. הפגיעות כללו הרעלות, שאיפות ובליעת גופים זרים, שאיפת עשן וכמעט טביעה. הנתונים שנאספו כללו את סוג הפגיעה, מקום ומועד הפגיעה, ונתונים על הילד ומשפחתו. בדקנו קשר בין משתנים, על מנת לזהות גורמי סיכון לאשפוז עקב הפגיעה.

תוצאות: נבדקו 412 ילדים, מהם 59% בנים, ו-41% בנות. מכלל הפגיעות, 73% אירעו בבית הילד או בחצר הפרטית – 36.5% מהם בחודשי הקיץ. הרעלה נמצאה בשכיחות הגבוהה ביותר מבין הפגיעות (61% מהילדים), והרעלה כתוצאה משתיית חומרי ניקוי נמצאה כשכיחה שמבין סוגי ההרעלות. הסבירות לאשפוז נמצאה גבוהה יותר במצבים הבאים: שאיפת גופים זרים, פגיעות שאירעו בחודשי הקיץ, ילדים מהמגזר הערבי וילדים שהובאו למלר"ד בשעות הלילה.

מסקנה: במחקר זה מוצגים נתונים ראשוניים על פגיעות לא מכוונות באזור עמק יזרעאל. הנתונים שהוצגו עשויים לעזור בפיתוח והכוונה של תוכניות מניעה מתאימות.
 

ברוריה עדיני^3,2,1, דני לאור^2,1, רוברט כהן^4,3,2,1, בעז לב¹, אבי ישראלי^5,1

¹משרד הבריאות, ²המרכז האוניברסיטאי לחקר המוכנות והמענה למצבי חירום ואסון, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ³המרכז לחקר הטראומה והרפואה הדחופה, מכון גרטנר, ⁴המרכז לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית והדסה, ⁵בית הספר לבריאות הציבור בראון, האוניברסיטה העברית והדסה

* חלקים ממאמר זה נשלחו לארגון הבריאות העולמי (WHO) על פי הזמנתם.

בעשור האחרון נדרשה מערכת הבריאות בישראל להתמודד עם נפגעים רבים כתוצאה מפעולות איבה, ובמקביל נדרשת היערכותה לאיומים נוספים – לרבות אסונות טבע, אירועים טוקסיקולוגיים או כימיים המוניים, אירועים רדיולוגיים ואירועים ביולוגיים. קיימים מגוון מודלים להיערכות לחירום אשר יושמו במדינות שונות. המטרה במאמרנו הנוכחי היא להציג את מבנה ומתכונת היערכות מערכת הבריאות בישראל לאירועי חירום.

הבטחת מוכנות מערכתית למתארי החירום השונים מושתתת על חמישה מרכיבים מרכזיים ובתוכם תכנון מערכתי כולל של המוכנות, פיקוד ושליטה בעיתות חירום, ניהול מרכזי של הכשירות והכוננות לעיתות חירום, שימור ידע ומיומנויות של צוותי מערכת הבריאות, ותיאום הפעילות של גופי החירום השונים. קשרי עבודה הדוקים בין המערכת האזרחית לצבאית מאפיינים את פעילות מערכת הבריאות לחירום, כך שקיימות זרימת מידע הדדית, פעילות משותפת לניתוח סיכונים, קביעת סדרי קדימויות והקצאת משאבים המבוצעת בהסכמה.

יכולתה של מערכת הבריאות לפעול בתיאום מרבי עם הגופים המשיקים וצה"ל בתוכם נובעת משלוש סיבות מרכזיות – המחסור במשאבים, המחייב את כלל הגופים לפעול במשותף על מנת לבנות מענה מיטבי לאיומים, מאפייני החברה הישראלית, שבה בעלי תפקידים מהמערך הצבאי עוברים למערך האזרחי, וכך מתאפשר למערכות אלו לפעול יחדיו, בעוד שבמרבית המדינות האחרות פועלות מערכות אלו בהפרדה מוחלטת זו מזו, בניית מנגנונים של עבודה מתמשכת משותפת כדוגמת הרשות העליונה לאשפוז ובריאות לשעת חירום, אשר במסגרתה מתבצעת פעילות מתואמת בשגרה ובחירום.

מערכת הבריאות עמדה פעמים רבות במבחן בעשור האחרון: בגל הטרור שהתרחש בין השנים 2006-2001, במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "עופרת יצוקה". תהליך מעמיק של הפקת לקחים שהתבצע במהלך כל אחת מהתקופות הללו ובעקבותיהן, וקיום המנגנון המאפשר קביעת מדיניות מערכתית ובחינת ישימותה – אפשרו למערכת הבריאות למלא את מחויבותן להעניק שירותים רפואיים לאוכלוסייה ולשפר את ההיערכות בתהליך מתמשך.
 

ברוריה עדיני^3,2,1, דני לאור^2,1, בעז לב¹, אבי ישראלי^4,1

¹משרד הבריאות, ²המרכז האוניברסיטאי לחקר המוכנות והמענה למצבי חירום ואסון, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ³המרכז לחקר הטראומה והרפואה הדחופה, מכון גרטנר, ⁴בית הספר לבריאות הציבור בראון, האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

קיימת במערכת הבריאות תרבות מובנית להערכת תפקוד, לביצוע תחקירים ולהפקת לקחים, מתוך מטרה לשפר את השירותים הניתנים לקהילה ולמנוע הישנות תקלות. קיימים כלים שונים לביצוע הערכת תפקוד ובכללם תחקיר (After action review), ביקורת (Critique) והפקת לקחים (Learning lessons). מטרותינו במאמר הנוכחי הן לתאר את תהליכי התחקיר, הביקורת והפקת הלקחים שבוצעו בעקבות מלחמת לבנון השנייה, ולפרט את הלקחים המרכזיים שזוהו ויושמו בעקבות תהליכים אלה.

בעקבות המלחמה התקיימו שלושה תהליכים מקבילים שיועדו להפקת לקחים – הפקת לקחי מערכת הבריאות ביוזמת ובניהול ה"רשות", תחקירים ביוזמת חיל הרפואה ובניהולו, בין היתר בתחומים המשיקים עם מערכת הבריאות האזרחית, ובשלב מאוחר יותר, ביקורת של מבקר המדינה, אשר בחן את תפקוד מערכת הבריאות במסגרת עריכת ביקורת על היערכות העורף במהלך המלחמה.

מספר נושאים הוגדרו כבעלי חשיבות גבוהה לשיפור המוכנות למלחמה עתידית ובתוכם – הפעלת מרפאות אחודות באזורי עימות, לרבות התחשבנות בין הקופות, מתן שירותים רפואיים לאוכלוסייה השוהה במקלטים, סיכום מתכונת הפעלת מגן דוד אדום בעת מלחמה, לרבות חלוקת סמכות ואחריות בין משרד הבריאות לפקע"ר, הגדרת יחסי הגומלין בין משרד הבריאות וצה"ל בהפעלת מערכת הבריאות בקהילה בעיתות חירום, וכן מיגון מוסדות הבריאות, מיגון אישי לצוותי רפואה וטיפול בנפגעי דחק בעיתות חירום. הפקת לקחים, תחקיר וביקורת (פנימית ו/או חיצונית) מהווים שלושה תהליכים שונים ולעיתים אף מנוגדים. עם זאת, ניתן להשיג שיפור מערכתי תוך שילוב שלושת התהליכים הללו – כפי שהודגם בפעילות ה"רשות" לשיפור היערכות מערכת הבריאות למלחמה בעתיד. את יעילות תהליך הפקת הלקחים ממלחמת לבנון השנייה ניתן לראות בשינויים המבצעיים שנערכו לאחר סיומה.

דני שרמן¹, טליה חלמיש-שני², יעל גרשטנסקי³, יוסי טל⁴, מיכאל פיינגולד⁵,

¹החברה לרפואת האם והעובר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²קבוצת מדנס, ³החברה לניהול סיכונים ברפואה בע"מ, מקבוצת מדנס, ⁴אוניברסיטת טילבורג, הולנד, ⁵שירותי בריאות כללית, החברה לניהול סיכונים ברפואה

חולשה או שיתוק של הגף העליון בילוד (Erb’s palsy) נובעים בדרך כלל מנזק למקלעת הזרוע (Brachial plexus injury), שמיקומה בצידי עמוד השדרה הצווארי התחתון (C5-T1) הופך אותה פגיעה לכוחות מתיחה או לחץ במהלך ההריון והלידה. החברה לניהול סיכונים ברפואה בע"מ (MRM), מקבוצת מדנס, מקבלת דיווחים שוטפים על אירועים חריגים, מהמוסדות המבוטחים באמצעותה בביטוח אחריות מקצועית רפואית. בעבודה הנוכחית, נותחו 536 דיווחים של חולשה או שיתוק הגף העליון בילוד המתאימים לנזק במקלעת הזרוע, שדווחו לחברה לניהול סיכונים ברפואה בשנים 1993-2004. נבנה שאלון ייעודי לניתוח אירועי ה-ERB, הכולל כ-30 משתנים רלבנטיים. על מנת לייחס חלק מהנתונים שבמדגם הנוכחי לשכיחויות ולמאפיינים של כלל היולדות/לידות בישראל, נלקחו נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תחום מידע במשרד הבריאות, החברה לרפואת האם והעובר, וערכים מקובלים בספרות המקצועית.

נמצא, כי שיעור דיווחי ה- Erb's palsy ל-MRM נע בין 0.5 ל-1.2 ל-1,000 לידות במהלך כל התקופה. בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, נמצא כי היולדות במדגם מבוגרות יותר, שמנות יותר, וולדניות יותר ובעלות רקע של מחלת הסוכרת. נמצא, כי קיימת שגיאה שיטתית של תת-הערכת משקל העובר ביחס למשקל הילוד בפועל בלידות של המדגם הנוכחי. למרות שמרבית האירועים התרחשו בעקבות לידות לדניות במועד, ב-3% היו הלידות בניתוחים לחיתוך הדופן ("ניתוחים קיסריים"), שמרביתם ברירניים, או בשלב הראשון של הלידה. כרבע מהאירועים התרחשו בלידות מכשירניות, בעוד ששיעור הלידות המכשירניות באוכלוסייה הכללית היה כ-5% במהלך כל אותה התקופה. רק במחצית מהאירועים של Erb's palsy דווח ברשומה הרפואית על קושי בחילוץ הכתף בצד הפגוע, אך רק בכמחצית מהלידות הלדניות יש התייחסות ברשומה לחילוץ הראש ו\או הכתפיים. מאידך, שיעור הרשומות המכילות התייחסות לחילוץ הראש ו\או הכתפיים בלידה עלה מ-44% בתחילת התקופה ל-74% בסוף תקופת המדגם. המשקל הממוצע של הילודים היה 3,888+569 גרם – משקל הגבוה מהמשקל הממוצע בלידה המדווח בישראל. בהשוואה לעקומי המשקל לגיל ההריון באוכלוסיה בישראל, נמצא כי התפלגות אחוזוני משקל הילוד במדגם הנוכחי שונה באופן משמעותי מהאוכלוסייה הכללית: 53% מהילודים הם מעל האחוזון 90 ו-31% הם מעל אחוזון 97.

בעבודה זו נמצא, כי גורמים שונים המוכרים כגורמי סיכון לנזק במקלעת הזרוע של הילוד, קיימים גם במדגם גדול של לידות באוכלוסייה בישראל. קיים קושי לקבוע את משקלם היחסי של גורמים אלו בהיעדר קבוצת בקרה או נתונים מדויקים של כלל אוכלוסיית היולדות באותה תקופה. שאלון שפותח עשוי לסייע בבניית בסיס נתונים תקף ומהימן שיאפשר בעתיד לאשש ממצאי עבודה זאת.

יקי כהן, דני פליס

מח' אף, אוזן וגרון ניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

ביופסיה מבית הדיבור באמצעות סיב אופטי גמיש דרך האף ובאִלְחוּש מקומי היא פעולה אִבְחוּנית מהימנה, בטוחה וקלה ליישום. בעבודה הנוכחית מדווח על סקירה של שלושים ביופסיות בשיטה זו ב-29 חולים שהופנו למִרְפָּאָת הקול והבליעה בין התאריכים מרס 2006 עד ינואר 2007.

הגיל הממוצע היה 70 שנה (טווח הגילים 48 עד 86 שנה). עשרים ושישה חולים (89%) לקו במחלות רקע, כגון מחלת לב איסכמית, אי ספיקת לב, היסטוריה של אירועי מוח ומחלות נירולוגיות.

בשבעה עשר (57%) מהחולים שהופנו לצורך ביופסיה ממיתרי הקול "נחסך" הצורך לעבור ניתוח בהרדמה כללית לקביעת אבחנה פתולוגית בלבד. בשלושה (10%) מהחולים עלה מהביופסיה חשד לתהליך ממאיר, אשר כיוון את הצוות הרפואי להמשך הבירור והטיפול בחדר ניתוח. בקרב 82% מהחולים שהופנו עם חשד גבוהה לנגע ממאיר, איששו תוצאות הביופסיה במִרְפָּאָה את האבחנה של סרטן אפיתל תאי קשקש של הלוע, וההחלטות בנוגע להמשך הבירור והטיפול ניתנו תוך פרק זמן קצר מרגע ההפניה לפעולה.

לא נִצְפּוּ סיבוכים משמעותיים במהלך הפעולה ולאחריה. בנבדק אחד אירע שיאוף של רוק לאחר אִלְחוּש בית הדיבור, שגרם לשיעול חזק. הפעולה הופסקה וחודשה לאחר המתנה של מספר דקות. בשני חולים החל דימום קל מהאף שפסק באופן עצמוני, ללא כל התערבות. ביצוע הביופסיות במִסְגרת אמבולטורית באִלְחוּש אזורי קיצה את זמן ההמתנה להליך לשבוע עד שבועיים וביטל את הצורך בהכנת החולים להרדמה כללית, על כל המשתמע מכך.

להערכתנו, פעולה זו תהפוך לשכיחה ותהווה חלופה טובה לשיטה המקובלת כיום, של נטילת ביופסיות בהרדמה כללית בחדר ניתוח.

לילי זובורובסקי^2,1, מאיה כלב-לנדוי², משה לוסקי^5,3,1, מונה בועז⁴, דני געתון^5,3,1

¹מכון מור, בני-ברק, ²מח' עיניים, בית-חולים וולפסון, חולון, ³מערך עיניים, בית-חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה, ⁴המח' לאפידמיולוגיה, בית-חולים וולפסון, חולון, ⁵הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

שדה ראייה מחשבי הוא בדיקה פסיכו-פיזית המחייבת שיתוף-פעולה והבנה מהנבדק. אוכלוסיות מהגרים אשר אינן דוברות את השפה המקומית עשויות להדגים ביצוע ירוד של הבדיקה, והדבר נבדק במחקר הנוכחי.

המחקר נערך בישראל, שבה העברית היא השפה השלטת. בקבוצת המחקר נכללו 49 חולים שאינם דוברי עברית. בקבוצת הבקרה נכללו 173 חולים דוברי עברית שהותאמו בגיל ומין לקבוצת המחקר. הבדיקות בוצעו במשך חודשיים ועל-ידי אותה קבוצת טכנאים. השווינו בין הקבוצות במספר מדדים: מדד אמינות קליני, שיעור איבודי פיקסציה וניקוד נזק בשדה הראייה. מדד האמינות וניקוד הנזק בשדה הראייה עלו באמינות ירודה או בנזק גדול יותר. כל דוברי העברית קיבלו אותן הנחיות לביצוע הבדיקה על-ידי טכנאי שדה ראייה. החולים שאינם דוברי עברית הונחו על-ידי טכנאי (N=34) או גורם לא מקצועי (מלווה) (N=15).

הגיל הממוצע של כל הקבוצה היה 69.7+/-13.1. הגיל הממוצע של קבוצת המחקר היה 67.1+/-18.0. בקבוצת המחקר דיברו החולים 7 שפות זרות שונות. מדדי האמינות, שיעור איבודי הפיקסציה וניקוד הנזק בשדה הראייה היו דומים בין קבוצת דוברי העברית לקבוצת דוברי השפות הזרות. בתת-הקבוצה של דוברי שפה זרה שהונחו על-ידי גורם לא מקצועי הודגמו מדדי אמינות גרועים יותר וניקוד נזק בשדה גבוה יותר.

לסיכום, מתן הנחיות מדויק ונאות הכרחי לקבלת תוצאות איכותיות בבדיקת שדה ראייה. במחקר הודגם, כי מהגרים עוברים את בדיקת שדה הראייה בצורה טובה לאחר שקיבלו הנחיות מקצועיות בשפתם.

דני געתון, ריטה ארליך, לריסה מוצמכר, נעמה המל, משה לוסקי, דב וינברגר

מערך עיניים, מרכז רפואי רבין, בית-חולים בילינסון, פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, תל-אביב

אנוקליאציה היא עקירת העין במלואה, תוך ניתוק עצב הראייה והשארת שרירי גלגל העין בארובה. אביסצרציה היא סילוק כל הרקמות הפנימיות של העין, תוך השארת דופן גלגל העין ושריריו.

שני סוגי ניתוחים אלו מבוצעים לצורך טיפול במצבים קשים של מחלות וחבלות בעיניים. בשנים האחרונות פחתה ההוריה לביצוע פעולות אלו, קרוב לוודאי שעקב שיפור בסוגי טיפול אחרים למחלות העיניים הקשות.

המטרה במחקר זה הייתה להעריך את היישום של פעולות אלה במשך 26 שנה, במרכז רפואי גדול במרכז ישראל. נכללו כל המטופלים שעברו אנוקליאציה או אביסצרציה במרכז רפואי רבין במהלך 1981 ועד שנת 2007, תוך רישום הגיל, המיגדר, מחלות עיניים, תאריך ביצוע הפעולה, סוג הפעולה וההוריה לניתוח.

מתוך סך של 279 חולים, 206 (74%) עברו אביסצרציה ו-73 (26%) עברו אנוקליאציה. מאה-ושמונה-עשר (118) (42.3%) מתוכם היו נשים ו-161 (57.7%) גברים. הביצוע היחסי בין שתי הפעולות נשאר דומה בעשור הראשון שנבדק (בשנים 1981-1990) לעומת העשור השני (1991-2000). הגיל הממוצע של הנבדקים היה 64 (SD=20) שנים. בעשור הראשון שנבדק היה הגיל הממוצע 57.03 (SD=22.3) שנים לעומת 68.55 שנים (SD=17.94) בעשור השני למחקר. בין השנים 2001-2007 היה הגיל הממוצע 69.23 SD=20.23) P=0.001, t-test).

ההוריות לביצוע הפעולות היו חבלה בעין ב-91 עיניים (32.6%), עין עיוורת וכואבת (אשר סיבתה העיקרית היא ברקית [Glaucoma] סופנית) ב-77 עיניים (27.6%), אנדופתלמיטיס (דלקת תוך-עינית) ב-76 עיניים (27.2%) ושאתות (Tumors) ב-35 עיניים (12.6%). בשני העשורים למחקר הייתה חבלה בעיניים הסיבה המובילה לאביסצרציות, ואילו בשנים האחרונות זיהומים תוך-עיניים קשים הפכו הסיבה העיקרית. שאתות בעיניים היו הסיבה המובילה לאנוקליאציות לאורך כל התקופה.

לסיכום, ביצוע ניתוחי אנוקליאציה ואביסצרציה מהווה עדיין טיפול יעיל למחלות עיניים קשות. חלה עלייה משמעותית בגיל החולים העוברים ניתוחים אלה בעשור השני למחקר לעומת העשור הראשון. הביצוע היחסי שבין שני הניתוחים הללו, הפיזור לפי מיגדר וההוריות - כל אלה לא השתנו משמעותית בין השנים 1981-2001. בשנים האחרונות הפכו זיהומים תוך-עיניים קשים להוריות השכיחה ביותר לניתוח אביסרציה, וחלה ירידה בביצוע היחסי של אנוקלאציות לעומת אביסרציות.

דוד קמינסקי^1,2, פאולה רושקה¹, דני בודובסקי¹, יעקב קורין², ליאת יכניץ'³

¹המח' לטיפול בהתמכרויות, משרד הבריאות, ירושלים, ²מ.א.מ.צ. לנפגעי סמים, חיפה, ³המכללה האקדמית בית ברל

כעשרה אחוזים מהמכורים לאופיאטים המקבלים טיפול אחזקתי במתדון ממשיכים במקביל לצרוך הרואין וסמי רחוב נוספים. מכורים אלה מהווים את הקבוצה הקשה ביותר לטיפול במתאדון, עקב מאפיינים התנהגותיים קשים ובעיות בריאותיות. הוכח, כי התערבות בהיפנוזה רפואית היא שיטה יעילה בשיכוך כאבים ובהפחתת חרדה, ובאופן חלקי גם בטיפול בהתמכרות לניקוטין. אחד מיתרונותיה טמון ביכולתה לעקוף את התנגדות המטופל לתהליך הטיפולי.

המאמר נועד לתאר תהליך של טיפול קבוצתי באמצעות היפנוזה רפואית בקרב מכורים, תוך הבאת תיאור קליני של תוצאות הטיפול ויעילותו בהפחתת הצריכה של הרואין וסמי רחוב אחרים, במקביל לקבלת טיפול אחזקתי במתאדון.

טיפול קבוצתי באמצעות היפנוזה רפואית ניתן לשתי קבוצות מטופלים במתאדון, אשר במקביל המשיכו לצרוך הרואין, וחלקם אף צרכו סמי רחוב נוספים. בכל קבוצה נכללו 5 מטופלים, והטיפול התפרס על-פני 10 מיפגשים שבועיים. נקבעו שלוש נקודות זמן לבחינת רמת הצריכה של סמים באמצעות בדיקות שתן: לפני תחילת הטיפול בהיפנוזה, חצי שנה לאחר תום הטיפול ושנתיים לאחר תום הטיפול. כמו-כן, נערך ראיון חצי-מובנה בתום ההתערבות לבחינת שינויים במצב הרגשי והתיפקודי.

אחד המטופלים לא סיים את הטיפול בעקבות ניתוח. תשעת המטופלים הנותרים (90%) סיימו את הטיפול. כולם (100%) הפסיקו לחלוטין את הצריכה של סמי רחוב ושמרו על ניקיון מלא מסמים במהלך שישה חודשים לאחר תום הטיפול. במעקב שנערך שנתיים לאחר סיום ההתערבות, נמצא כי שבעה מתוך תשעת המטופלים (78%) היו נקיים מהרואין ושניים (22%) חזרו לצריכה מזדמנת; שישה מטופלים (67%) חזרו לצריכה מזדמנת של בנזודיאזפינים; כל המטופלים (100%) הפסיקו את הצריכה של מריחואנה וקוקאין.

לסיכום, במאמר מובא דיווח קליני של התערבות קלינית בקבוצת מטופלים נבחרת וקטנה. המימצאים הראשונים מצביעים על הפוטנציאל שעשוי להיות גלום בטיפול בהיפנוזה קבוצתית להפחתת הצריכה של סמי רחוב. נדרש מחקר מבוקר שיבחן את יעילותה של ההתערבות בקרב אוכלוסייה זו של מטופלים.

דקלה דנינו, זהר עמר

המדור לתולדות הרפואה, המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן

בישראל קיימת קהילה אתיופית גדולה המשמרת את תרבותה ומנהגיה הייחודיים. רבים מבני הקהילה האתיופית מטופלים עדיין בשיטות הריפוי המסורתיות, כגון הקזת דם, כוויות, כתובות קעקע, קמיעות, מים מרפאים, קטורת וסממני מרפא שונים, הניתנים בהתאם לאיבחון המחלה. מחקר זה נועד לתעד את סממני המרפא של קהילת יוצאי אתיופיה בישראל, שהיא בבחינת עולם הולך ונעלם. המחקר מבוסס על ראיונות של מאות אינפורמנטים, ובהם מרפאים מסורתיים, וסקר שכלל כחמישים חנויות של סממני מרפא ותבלין אתיופיים. מהסקר עולה רשימת חומרי המרפא המצויים בשווקים האתיופיים בישראל, הכוללת 89 מיני צמחים (כ-85%); 6 מינרלים שונים (כ-6%); 5 מיני בעלי-חיים (כ-4.5%); ו-5 חומרים ממוצא שונה (כ-4.5%). רוב הסממנים מיובא מאתיופיה לישראל מאחר שהם אנדמיים. קיימים עוד סממני מרפא המלוקטים בשדה בישראל או מיובאים באופן פרטי, ובסך-הכול לפי הערכה קיימים עד כ -150 סממני מרפא (Medicinal drugs) שונים בישראל. זהו מספר קטן יחסית בהשוואה לאינוונטר התרופות בארץ המוצא אתיופיה. הירידה בטיפול בסממנים המסורתיים בשל זמינות מוגבלת ותהליכי המודרניזציה שחלים על הקהילה האתיופית בישראל, מעלים את החשיבות של מחקר המתעד תרבות ייחודית. המחקר גם מסייע לרשויות הרפואה המודרנית להבין ולהכיר טוב יותר את בני קהילה האתיופית על צרכיה ונהגיה המיוחדים, הן במישור המניעתי והן במישור הטיפולי.

יניב בר-קנא¹, דני געתון²

¹מח' עיניים, מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין, ²מערך עיניים, מרכז רפואי רבין, בית-חולים בילינסון, פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, תל-אביב

במרץ 2008 מתקיים לראשונה יום הברקית העולמי ומשתתפות בו כ-70 מדינות, ביניהן ישראל. המטרה ביום זה היא העלאת המודעות בקרב הרופאים והציבור למחלת הברקית. מחלה זו היא עדיין אחת הסיבות המובילות לעיוורון בעולם, שכיחותה 1%-2% בכלל האוכלוסייה ומגיעה ל- 10% לערך בעשורים המתקדמים של החיים.

הפרעות הולכה חדשות המצריכות השתלת קוצב לב קבוע מופיעות ב-1%-3% מהחולים העוברים ניתוח לב. המטרה בעבודה הנוכחית היא לאפיין את החולים שנזקקו להשתלת קוצב קבוע, ההוריות והמנבאים להשתלתו.

נבדקו 4,999 חולים שעברו ניתוח לב בשנים 1993-2005. נתוני החולים הוזנו למאגר נתונים ובוצע ניתוח חד- ורב-משתנים השוואתי בין החולים שעברו השתלת קוצב לבין אלו שלא.

בשבעים-ושניים (1.4%) חולים הושתל קוצב לב קבוע. ההוריות היו חסם פרוזדורי-חדרי מלא (59 חולים), ברדיקרדיה קיצונית (9 חולים), חסם פרוזדורי-חדרי מדרגה שנייה (2 חולים) וחסם בשני צרורות (2 חולים). המנבאים לצורך בקוצב לב קבוע בניתוח רב-משתנים היו חסם בצרור הולכה שמאלי לפני הניתוח, ניתוח של מסתם הוותין ורמה גבוהה שלCPK-MB .

1.4% מהחולים שעוברים ניתוח לב יזדקקו לקוצב לב קבוע. ניתן לזהות מנבאים לצורך בהשתלתו. בהתאם למנבאים אנו ממליצים השתלה מוקדמת של קוצב, על-מנת לאפשר ניוד מוקדם של החולים וקיצור משך האישפוז.
 

הופעת נוזל בחלל הצדר שכיחה לאחר ניתוח מעקפים. המטרה בעבודה הייתה לקבוע את שכיחותה ולזהות מאפיינים להתהוותה. בין היתר נבדק האם מתן בתר-ניתוחי של אנוקספרין כרוך בעלייה בשכיחות התופעה.

נבדקו באופן רטרוספקטיבי 893 חולים שעברו ניתוח מעקפים. חמש-מאות-עשרים (520) חולים רציפים לא קיבלו אנוקספרין סביב הניתוח ו-373 כן קיבלו אנוקספרין. נבדקו כל צילומי בית-החזה הבתר-ניתוחיים המוקדמים (עד 10 ימים לאחר הניתוח) של החולים ודורגו לפי כמות הנוזל:

1) קטנה – הגת (סינוס) הקוסטו-פרנית מלאה; 2) בינונית – עד 50% משדה הריאה; 3) גדולה – מעל 50% משדה הריאה. משתנים קדם- תוך- ובתר-ניתוחיים נבדקו כגורמים מנבאים להופעת נוזל.

בקרב 415 (46%) חולים נמצאה כמות נוזל קטנה, ב-346 (39%) כמות בינונית וב-132  (15%) כמות גדולה. במבחן רב-משתנים כללו המנבאים להופעת נוזל גיל מבוגר, נשים ואי-ספיקת לב ((P<0.05. טיפול מונע באנוקסופורין לא נמצא כגורם מנבא להופעת נוזל.

לסיכום, לאחר ניתוח מעקפים מפתחים למעלה ממחצית מהחולים נוזל בצדר בכמות בינונית ומעלה. ניתן לזהות  גורמים מנבאים לתהליך זה.  מתן אנוקספרין סב-ניתוחי לא גרם לעלייה בכמות הנוזל.
 

הפרוגנוזה של החולים עם אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי על רקע איסכמי ללא ניתוח היא גרועה. בדקנו את התוצאות ארוכות-הטווח לאחר ניתוח מעקפים משולב עם תיקון המסתם הדו-צניפי.

בין השנים 1993-2004 עברו 122 חולים ניתוח מעקף כלילי ותיקון המסתם הדו-צניפי. גיל החולים היה 65+10 שנים, 89 (73%) היו גברים. חמישים ואחד (42%) היו בדרגת תיפקוד NYHA IV (ממוצע דרגת תיפקוד 1+3.1), ב-77 (63%) היה תיפקוד חדר שמאל ירוד בדרגה בינונית או קשה, וב-103 (84%) הייתה אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי בדרגה IV (ממוצע 3.8+0.4). בכל החולים הושתלה טבעת אנולופלסטיה גמישה (גודל 26+1 מ"מ), ומספר המעקפים שבוצעו היה 2.5+0.9.

שיעור התמותה מהניתוח היה 7% (9 חולים). מאה-ושלושה-עשר חולים ששרדו את הניתוח עברו מעקב במשך תקופה ממוצעת של 34 חודשים (טווח 2-91). ניצפה שיפור בדרגת תיפקוד עד דרגת NYHA 2.2+1, וב- 65 (58%) תיפקוד חדר שמאל היה בדרגה I-II. אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי הייתה בדרגה 1.6+1 לכלל הקבוצה, וב- 28 (25%) נשארה אי-ספיקה בדרגה III-IV. תמותה מאוחרת הייתה ב-21 חולים (18%) בתקופה של 33+20 חודשים לאחר הניתוח (טווח 2-62). מנבאים לתמותה מאוחרת היו תיפקוד ירוד של חדר שמאל, דרגת NYHA IV, וגיל מעל 70 שנה (P<0.0001). אי-ספיקה שאריתית של המסתם הדו-צניפי לא נמצאה כגורם מנבא לתמותה מאוחרת.

לסיכום, בחולים עם אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי על רקע איסכמי, ניתן לבצע ניתוח מעקפים לתיקון המסתם עם סיכון סביר. תיפקוד חדר שמאל הוא הגורם העיקרי המנבא הישרדות לטווח ארוך.
 

השתלת לב היא הטיפול היחיד לחולים רבים הלוקים באי-ספיקת לב מתקדמת. החסר בתרומות לב הוא הגורם המגביל את מספר השתלות הלב המבוצעות בעולם בכלל ובישראל בפרט. המיעוט בתורמים גורם לתמותה מוגברת בהמתנה להשתלת לב. לשם ניצול מרבי של התורמים הפוטנציאליים הוגדרו לראשונה בישראל איפיוני הלב "האידיאלי" והלב ההולם להשתלה, וכן הוגדרו מצבי ביניים שבהם נמצאות תרומות המתאימות לחולים בסיכון מוגבר לתמותה בטווח קצר.