תוצאת חיפוש

ערן בן-אריה¹, אמנון אורן¹, אלון בן-אריה²

¹היח' לרפואה משלימה ומסורתית, המחלקה לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ושירותי בריאות כללית מחוז חיפה והגליל המערבי, ²מח' נשים ויולדות, מרכז רפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

נשים פונות לרפואה משלימה וצורכות צמחים בהיקף נרחב לטיפול בבעיות שונות במעגל חיי האישה. במחקר הנוכחי נבדקו מחקרים מבוקרים בצמחים לטיפול בשלוש תיסמונות שבעטיין פונות נשים לרפואה משלימה: תיסמונת טרום-וסת, בחילות והקאות בשליש הראשון להריון, וטיפול בתסמיני גיל חדילת-אורח ("גיל המעבר"). נמצאו 19 מחקרים אקראיים מבוקרים. מגמת שיפור עם מובהקות סטטיסטית נמצאה לגבי הטיפול בתיסמונת טרום-וסת בצמח שיח אברהם מצוי (Vitex agnus), בבחילות והקאות בשליש ראשון להריון בטיפול בג'ינג'ר (Zingiber officinale) ובתסמיני גיל חדילת-אורח בטיפול בקוהוש השחור (Cimicifuga racemosa). מחקרים נוספים נדרשים כדי לקבוע את מידת היעילות והבטיחות של צמחים אלה, ואת אפשרות שילובם בטיפול המקובל בתרופות.

יצחק (צחי) בן ציון, אשר שיבר

המירפאה לטיפול מיני, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה לנגב, באר-שבע

הפרעות בתיפקוד המיני של האישה (להלן הת"מ – Female Sexual Dysfunction– FSD), שכיחות מכפי שנהוג היה לסבור, בסקירתם של אברבנל ו-רבינרסון, המתפרסמת בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מדווח באופן תמציתי על מיגוון ההפרעות בתיפקוד המיני של האישה, ועל הגישה לבירור ההפרעה ולטיפול בה. ההערכה היא כי כל אישה שלישית לוקה בתיפקודה המיני. אך למרות נתון זה, המחקר על מעגל התגובה המינית של האישה, הפיזיולוגיה של מיניות האישה, הליקויים בתיפקוד המיני של האישה והטיפול האפשרי בליקויים הללו, עדיין לקוי ומתקדם הרבה פחות מהמחקר על הפרעות בתיפקוד המיני של הגבר והטיפול בהפרעות הללו.

¹יוסף אברבנאל, ²דוד רבינרסון

¹מכון לאורולוגיה, ²והמחלקה לרפואת נשים, מרכז רפואי רבין (קמפוס גולדה-השרון), פתח-תקוה

הפרעה בתיפקוד המיני (הב"ה) בנשים היא תופעה נפוצה וחובקת עולם, המקיפה את כל המעמדות והגילאים. עד כה הייתה ההתמקדות בטיפול בהב"ה בנשים בהיבט הפסיכולוגי-התנהגותי של הבעיה. בשנים האחרונות, בעקבות התחלת ההבנה של המנגנונים הפיזיולוגיים השולטים בתגובה המינית באישה מחד-גיסא, והצלחת טיפולים תרופתיים בהפרעות בתיפקוד המיני בגברים מאידך-גיסא, התעורר הנושא של הב"ה בנשים בהיבט הרפואי-טיפולי. לנוכח ההשפעה המכרעת שיש להב"ה בנשים על איכות חייהן והקשר הזוגי שלהן, מובאת להלן סקירה עם פירוט של ההיסטוריה, השכיחות, האנטומיה והפיזיולוגיה הרלבנטיות, המיון וההגדרה של הב"ה בנשים, הסיבות האפשריות להופעת הב"ה, ולבסוף – האיבחון והטיפול בהב"ה בנשים, תוך שימת דגש על טיפולים תרופתיים חדשניים. זהו תחום חדש, רב-תחומי ומתפתח ברפואה, והתקדמות בתחום זה עשויה לפתור בעיה נפוצה ומעיקה בקרב נשים.

יעקב בורנשטיין¹, לילי מרדלר-לנדמן², לודמילה אוסטרובסקי³, צבי אלתר³, רנה טנדלר¹, עדה תמיר¹

¹המח' לרפואת נשים ויולדות, בית החולים לגליל המערבי, נהרייה, ²היח' לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי כרמל, ³היח' לקופוסקופיה, מרכז רפואי כרמל, ⁴המח' לאפידמיולוגיה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה.

משנות ה-80 של המאה העשרים עוברת מערכת שירותי הבריאות האמבולטוריים בישראל רפורמה, המאופיינת בהעברת שירותי בריאות ממירפאות חוץ וחדרי ניתוח של בתי- החולים למירפאות בקהילה. רפורמה זו מתקיימת גם במדינות אחרות, והכוח העיקרי המניע אותה הוא כלכלי. בישראל, כמו במדינות אחרות, מבוצעת הרפורמה ללא סקר מוקדם של עמדות או תגובות החולים והצוות.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק את העמדות השונות של חולים ואנשי צוות כלפי הרפורמה, במספר מירפאות המייצגות היבטים שונים של הטיפול הרפואי האמבולטורי הן בבית-החולים והן בקהילה. במחקר נבדקו אילו מדדים קודמים לחולים ואילו לצוות, כדי לשפר את תהליך המעבר של מתן שירותי בריאות לקהילה.

למטרה זו בוצע בין ינואר2001 לדצמבר 2001 סקר חתך, שכלי המחקר שיושם בו היה מילוי שאלון עמדות לחולים ושאלון עמדות לאנשי צוות. השתתפו בסקר אלף חולים ו-78 חברי צוות במירפאות הקהילה וביחידות אמבולטוריות מקבילות בבתי-חולים.

בתוצאות המחקר נמצא, כי גורם משמעותי להעדפת מקום קבלת הטיפול הוא הכרת הרופא המטפל בחולה. הדבר הוכח גם בבדיקת תסוגה (רגרסיה) לוגיסטית. לגורמים הבאים אין השפעה על מידת ההעדפה של מקום קבלת הטיפול: קבלת טיפול דומה באותו מקום בעבר, מחלה כרונית ברקע, מין החולה, המצב המשפחתי, איזה טיפול קיבל החולה וגיל החולה. קיימת בקרב החולים התפיסה של בית-החולים כמוסד שבו ניתן לטפל בסיבוכים באופן יעיל יותר מאשר במירפאה, וכן שבבית-החולים הרופאים מיומנים יותר. קיים הבדל בין עמדות החולים לאנשי הצוות בשיקולים להעדפת מקום הטיפול.

לסיכום, מספר שיקולים חשובים לחולים ועשויים להגביר את שביעות הרצון שלהם מהמקום אליו יישלחו לקבלת הטיפול. העובדה שאנשי הצוות מעניקים משקל שונה מאשר החולים לשיקולים שונים מדגישה את החשיבות של בדיקת עמדות החולים עצמם בעת קביעת העדפות לקביעת מיקום הטיפול.

אשר אור-נוי

נגיף הציטומגלו ( CMV–cytomegalo virus), שהוא נגיף דנ"א השייך לקבוצת נגיפי השלבקת (herpes viruses), גורם רק לעתים רחוקות למחלה קלינית בבני-אדם. קיימים מספר זנים (strains) של הנגיף המדביקים בני אדם. נגיפים מקבוצת השלבקת מתאפיינים בהישארותם הממושכת בגוף ובאפשרותם לעבור שיפעול (reactivation) בגוף. לכן הדבקה בנגיף זה, השכיחה הן בילדות והן בבגרות, לרוב אינה גורמת לסימנים קליניים אופייניים. ברוב המקרים ההדבקה היא אי-תסמינית מבלי שהחולה מודע לכך. לעתים רחוקות גורמת הדבקה ראשונית לסימנים קליניים המתבטאים בעלייה בחום הגוף, בשריעות קישריות-הלימפה, הטחול והכבד, ולעתים בצהבת ובתיפרחת.

כאשר אדם נדבק בנגיף, הוא מפריש אותו בהפרשות הגוף, בעיקר ברוק ובשתן. ההפרשה ברוק יכולה להימשך תקופה ממושכת לאחר ההדבקה. הנגיף עובר בחלב אם ועלול לגרום באופן זה להדבקת התינוק היונק. גהות (hygine) אישית טובה באדם המבוגר יכולה להקטין את הסיכון להדבקה.

ד' זלצר, ש' ברלינר, י' שפירא

המח' לרפואה פנימית ד' והיח' לטיפול בנוגדי-קרישה, מרכז רפואי סוראסקי והפקולט הלרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

לטיפול ההורמונלי החלופי מספר מטרות, ביניהן מניעה של מחלת לב איסכמית בנשים בתקופה שלאחר חידלון וסת. הקשר שבין טיפול הורמוני חלופי למניעה של מחלת לב נבדק במספר מחקרים. אולם יעילותו של טיפול זה במניעת מחלת לב איסכמית בנשים לאחר חידלון-וסת, אינו ברור. מבחינת המניעה הראשונית מלמדים המחקרים השונים על תוצאות לא עקביות, וקיימים חילוקי דעות בין הטוענים להיעדר השפעה מונעת ראשונית לבין הטוענים, כי ניתוח תוצאות המחקרים השונים אינו מדויק, וכי לטיפול אכן יש השפעה המונעת מחלת לב איסכמית. במחקר HERS בנושא מניעה שניונית של מחלת לב איסכמית הודגמה דווקא עלייה בשכיחות האירועים בעקבות טיפול הורמוני, אם כי עלייה זו חלה בעיקר בשנה הראשונה לטיפול, ובהמשך הסתמנה ירידה בשכיחות אירועים אלה. הסיבות לעלייה בשכיחות האירועים מצד הלב אינן ברורות, אם כי אפשר שהדבר כרוך בהתגברות התהליכים הפקקתיים, הדלקתיים והאיסכמיים בתת-אוכלוסיות מסוימות של נשים עם מחלת לב איסכמית.

Ambulatory Oral Procedures on Low-Dose Aspirin

Ronen Gaspar, Leon Ardekian, Benyamin Brenner, Micha Peled, Dov Laufer

Dept. of Oral and Maxillofacial Surgery, and Thrombosis and Hemostasis Unit, Rambam Medical Center, Haifa

Discontinuation of long-term, low-dose aspirin prior to ambulatory oral surgical procedures was assessed in a blind, controlled prospective study. 50 patients on low-dose aspirin who needed dental extractions, periodontal surgery, or other ambulatory oral surgery were randomly divided into test and control groups. The control patients stopped taking aspirin a week before operation, but in the test group aspirin was continued. Before, during and after surgery bleeding time was tested. Although bleeding time was significantly longer when aspirin was continued, in both groups it was within normal limits. Intraoperative hemorrhage was more frequent in those taking aspirin. Hemostasis control posed no problem and there were no postoperative complications in either group. It is concluded that discontinuing low-dose aspirin prior to elective oral surgery is not justified.

Fear of Personal Death among Hospital Physicians

Y. Hamama-Raz, Z. Solomon, A. Ohry

School of Social Work and Dept. of Neuro-Rehabilitation, Chaim Sheba Medical Center, Tel Hashomer (Both affiliated with Tel Aviv University)

Many studies have tried to explain why professionals experience difficulty when dealing with, and in treating efficiently situations connected with death. We studied levels of personal fear among physicians in general hospitals and addressed 2 questions: Does exposure to death on professional and personal levels, affect the level of the fear of personal death which physicians experience? Is there a relationship between personality variables, represented by the repression-sensitization dimension, and level of fear of personal death? A sample of 233 physicians from 22 general hospitals who specialized in oncology, internal medicine, surgery, psychiatry or pediatrics was studied. Each answered 4 questionnaires with regard to demographic information, fear of personal death, level of repression-sensitization and exposure to the death of relatives and significant others. There were no differences in level of fear of personal death of physicians according to specialization, but those who had been exposed to death on the personal level, feared less their own death. With respect to the personality variable, tendency to sensitization, it was found that those who were sensitized exhibited a higher level of the fear of their own death compared to those who were repressive. Of the various demographic variables examined (sex, level of religiouobservance, age, number of children, health, professional experience) it was found that those: with many years of professional experience, who were relatively older, who were nonobservant religiously and who were in good health, had lower levels of personal fear of death; gender was not a factor.