תוצאת חיפוש

רונית אלוני¹, רפי (רפאל-יוסף) חרותי ^{2, 3}

¹מרפאה לטיפול מיני, תל אביב, ²מרפאה לשיקום וטיפול מיני, מרכז רפואי רעות, תל אביב, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

טיפול מיני הוא טיפול זוגי בעל מאפיינים התנהגותיים במהותו, שבו לתרגול תפקיד קריטי בהצלחת הטיפול. בספרם Human Sexual Inadequacy  טענו מסטרס ו-ג'ונסון, כי אין דרך ללמד תפקוד מיני אלא על ידי תרגול עם בני זוג, ולכן דווקא מטעמים אתיים של קבלת כל הפונים לטיפול ומתן סיכויי החלמה שווים לכולם, הגו את הטיפול המיני בעזרת סרוגייט.

טיפול הסרוגייט הוא בעצם סוג של חונכות היוצרת מערכת יחסים של "אחד לאחד", ומאפשר תרגול של גישות טיפול שונות המקובלות בטיפולים התנהגותיים, כמו: העלאת דרגת קושי בהדרגה, פירוק משימות, מתן משובים, חזרות,  משחקי תפקידים, התאמת הסביבה ועוד. המיומנויות והתכנים המתורגלים קשורים בתפקוד מיני לקוי, אך גם בלמידת מיומנויות חברתיות, זוגיות ואינטימיות, שחסרונן אינו מאפשר ליחידים יצירת קשר זוגי שבו יוכלו להגשים את תפקודם המיני.

הנהלים האתיים חייבים להישמר בטיפול המיני בעזרת הסרוגייט כדי להגן על המטופלים ועל הסרוגייט. הטיפול בנוי על משולש טיפולי הכולל את המטפל, המטופל והסרוגייט. משולש זה פועל יחד להשגת מטרות הטיפול.

במהלך הטיפול נערכות בכל שבוע שלוש פגישות: מטפל מטופל, מטפל סרוגייט, ורק אחר כך מתקיימת פגישה בין המטופל לסרוגייט. בסיום הטיפול מסתיים הקשר בין הסרוגייט והמטופל.

במאמר זה נשפך אור על מורכבות הטיפול ועל השאלות האתיות המתעוררות מהפעלת הטיפול הלכה למעשה, תוך שימת דגש על זיהוי המטופלים שיכולים להפיק תועלת מטיפול מיוחד זה.

צבי פרי¹, זיוה בוסיבא², אליה עוזיאל², גל מאירי³

¹המרכז לחינוך רפואי על שם פריבס, אוניברסיטת בן גוריון בנגב והמחלקה לכירורגיה א’, ²השירות לעבודה סוציאלית, ³היחידה לגיל הרך, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

מבוא: רופאים נתקלים במהלך עבודתם הקלינית במצבי חולי קשים ומורכבים, המלוּוִים לעיתים במשבר העשוי להשפיע על חייו של המטופל ובני משפחתו. במחקרים שנערכו בנושא דווח על קושי של רופאים להתייחס לרגשות החולים ומשפחותיהם במצבים אלו, בעיקר כאשר הם נדרשים לבשר בשורה קשה. רוב תוכניות ההוראה בתחום המתפרסמות בסִפרות הרפואית אינן כוללות תוכניות להקניית מיומנויות אלה לסטודנטים. חוק

זכויות החולה ורצונם של מטופלים להיות מעורבים בשיקולים הטיפוליים, העלה ביתר שאת את הצורך לחשוף רופאים ורופאים לעתיד למצבי התמודדות אלה של מטופלים ומשפחותיהם, וללמדם מיומנויות של מסירת מידע קשה בעת הצורך.

שיטות: הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון היא מהחלוצות בגיבוש והוראת תוכניות אשר מקנות מיומנויות נוספות אלה לסטודנטים לרפואה. הסבב הקליני "התערבות במשבר" לסטודנטים לרפואה שנה ב’, המתקיים ברציפות מזה חמש עשרה שנים, הוא  אחד הקורסים הממקדים תכנים אלה. את הקורס מרכזים פסיכיאטר מומחה ועובדת סוציאלית בכירה. התוכנית נועדה להקנות ידע תיאורטי בנושאי התמודדות עם מצבי לחץ ומשבר לחשוף את הסטודנטים למצבי משבר, ולערוך מִפגש בזמן אמת בינם לבין החולים ובני משפחותיהם בשעת משבר. במהלך הסבב, הנמשך 4 ימים, לומדים הסטודנטים כיצד לבשר בשורות קשות ונחשפים לתהודה הנפשית של המשבר המתלווה למצב זה. בתוכנית מודגשות הבעיות האתיות והמשפטיות הנובעות מהטיפול בחולים במצבים קשים. במאמר זה מדווח על הסבב הקליני, שיטות ההוראה ותכני ההרצאות. 

תוצאות: שאלוני משוב אשר מולאו על ידי הסטודנטים ועובדו סטטיסטית, הדגישו שביעות רצון רבה מתוכנית זו.

דיון: על פי התוצאות שעלו בניתוחים הסטטיסטיים ועל פי המשוב שניתן בסוף הקורס, נמצא כי המעורבות של הסטודנטים במחלקות השונות חשפה את הסטודנטים לתהליכי התמודדות שונים של מטופלים ומשפחותיהם בשעת משבר. הליווי שניתן על-ידי רופא המחלקה והעובדת הסוציאלית, הדגיש את המעורבות הרגישה והאִכפתית של צוות המחלקה למצוקות המטופלים. תהליך הלמידה, שהיה חווייתי בעיקרו, וכלל הרצאות פרונטליות ודיונים בכיתה בקבוצות קטנות יותר, אִפשר לסטודנטים להפנים תפיסה אנושית של רופא מטפל, אשר מקצועיותו ניכרת לא רק במיומנויותיו הקליניות.
 

בשנים האחרונות פותחו שיטות שונות ונהלים חדשניים לביצוע החייאה נכונה, אך עדיין חסרים ידע ומיומנות לרבים מהרופאים ואחרים העוסקים במקצוע הרפואה. לנוכח העובדה שהחייאה דורשת תירגול ועידכון תמידי, עלה הצורך לבצע תירגולי החייאה בסיסית בצורה שיטתית ומובנת ברמה מוסדית. נעשה ניסיון בבית-החולים לגליל המערבי לפתח שיטות שונות כחלק מבקרת איכות בנושא ההחייאה.

מזה מספר שנים מבוצע בכל יחידות בית-החולים מבדק פתע תקופתי, המדמה החייאת אמת.  מבדק זה מנוהל ומתופעל על-ידי רופאים ואחיות, מדריכי החייאה.   

המטרות בעבודה היו שיפור בביצוע ההחייאות, רכישת ידע ומיומנות, שיפור בניהול החייאה, כולל עבודת צוות וזמינות בקרב רוב הצוות הרפואי והפארא-רפואי במיסגרת בית-החולים, וכן לבחון מגמות לאורך שנים בתוצאות מבדקי ההחייאה (תרגילי הפתע), הן ברמת האגפים השונים והן ברמת בית-החולים.

תרגילי פתע מתבצעים מדי שבוע ובהם נבדקות 2-3 מחלקות או יחידות בכל פעם. עבודה זו הסתמכה על 131 תרגילי פתע ב-30 מחלקות שונות בין השנים 2003-2005. מתוך כלי הבקרה נבחרו 9 מדדים לבדיקה ונקבע ציון (0-100). הנתונים הושוו בין השנים ובין האגפים השונים.

מגמת שיפור נמצאה בתוצאות המבדקים בשנים 2003-2005 (s=0.29, n=131, P<0.001). הציון הממוצע לשנת 2003 היה 59, 74 בשנת 2004 וציון ממוצע 77 לשנת 2005. הודגם שיפור בציוני המבדקים בשנים 2004 ו- 2005 בהשוואה לשנת 2003 (0.012 P= וכן 0.001 P=, בהתאמה). חושבו ציונים גבוהים יותר באגף הפנימי ובאגף הכירורגי בהשוואה לאגף המיילדותי, וכן בהשוואה למירפאות והמכונים.

בהשוואה בין השנים במרכיבי ההחייאה השונים הודגם שיפור בהזעקת רופא, במיומנות הצוות, בידע, בעבודת הצוות, במיכשור דה-פיברילטור (P<0.05 לכל תחום). השיפור הודגם כבר בשנת 2004 לעומת 2003 ונמצא גם בשנת 2005. נושא המיומנות השתפר באופן בולט במיוחד בשנת 2005.

לסיכום, נראה כי תרגילי פתע בהחייאה הם נדבך חשוב במערך ההחייאה והם מסייעים לשיפור ביצוע החייאת אמת, ובפרט משפרים את רמת הידע, המיומנות ועבודת הצוות.
 

Proper use of Pressurized Hand-Held Inhalers in Patients with Chronic Airway Obstruction 

Shabtai Varsano, Ilana Jacoby, Mila Garenkin

Asthma Care and Education Unit, Dept. of Pulmonary Medicine, and Epidemiology Unit, Meir General Hospital, Sapir Medical Center, Kfar Saba; and Sackler School of Medicine, Tel Aviv University

Inhaling drugs via hand-held inhalers in recommended for those with chronic obstructive airway disease (COPD). Approximately 8%-9% of Israel's population use hand-held inhalers, many of them pressurized. Skill in using them and ability of chronic users to learn their proper use have not been assessed.

During 1993 and 1994 we studied 200 patients with bronchial asthma or COPD who regularly used a pressurized hand-held inhaler (PI), but were not trained to use it in our out-patient pulmonary clinic. Only a third were found to be skilled in its use. About half were completely unable to use it properly, and 17% used it in a suboptimal way. Remarkably, only 40% had been taught anything with regard to its use. About 75% of the suboptimal users significantly improved their skill in its use immediately after receiving a single individual teaching and corrective demonstration session. While 15% failed to learn the proper use of the PI, many of those who improved immediately after a single teaching session retained the learned skills for months.

We conclude that the physician who recommends the use of a PI is responsible for the patient's being taught its proper use in a demonstration session. Skill in its use should be reassessed periodically during the entire treatment period.