תוצאת חיפוש

דקל שלומי¹, דוד שטרית¹, אהובה גרובשטיין², מרדכי ר' קרמר¹

¹המכון למחלות ריאה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, ²המכון לדימות, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון

ברונכיאקטזיס נקראת גם "המחלה היתומה", מכיוון ששכיחותה ירדה במדינות המפותחות לעומת מדינות מתפתחות ובשכבות חברתיות-כלכליות גבוהות לעומת אלה הנמוכות. זיהומים נשנים במערכת הנשימה, טיפול אנטיביוטי לא מספק ושיעור חיסונים נמוך הם הגורמים העיקריים לשיעור הגבוה יחסית של המחלה באוכלוסיות אלו.

אולם גם כיום נתקלים בחולים המאובחנים באיחור ואינם מטופלים כראוי. הרחבה קבועה של דרכי-האוויר, הפרעה בפינוי ההפרשות וזיהומים נשנים הם הבסיס למחלה שתסמיניה כוללים שיעול כרוני עם הפרשת ליחה בעלת סממנים דלקתיים ואירועים נשנים של התלקחויות חדות. המחלה יכולה להופיע בצורה ממוקדת או מפושטת ובצורה ראשונית או משנית למחלות מערכתיות. האבחנה נקבעת בעיקר באמצעות בדיקת טומוגרפיה מחשבית (CT) בחתכים דקים. היעדר מחקרים קליניים מבוקרים מקשים על קביעת הנחיות לטיפול. עם זאת, מידע חלקי מצביע על יעילות הטיפול בברונכיאקטזיס במתן אנטיביוטיקה ממושך, מכייחים וסטרואידים בשאיפה. יש להתאים את הטיפול לחולה על-פי מדדים קליניים ומעבדתיים, ולהוסיף טיפול במרחיבי סימפונות, הפניה לפיזיותרפיה ושיקום הנשימה במידת הצורך. כריתת אזור שנפגע בברונכיאקטזיה מומלצת במחלה ממוקמת בעלת תסמינים, והשתלת ריאות יש לשקול רק בחולים שמצבם סופני.

מנחם בן-חיים

הפער בין מספר הילדים הנזקקים להשתלת כבד לבין היצע שתלי כבד בגודל מתאים גדל והולך, וגורם להארכת זמן ההמתנה, ובעקבות זאת לעלייה בשיעורי התחלואה והתמותה בזמן ההמתנה. בעשור האחרון פותחו שיטות להשתלת שתלים חלקיים (segmental), שמקורם בהקטנת כבד מלא (reduced size), בפיצול כבד מלא בין שני מקבלים, בדרך-כלל מבוגר וילד (split liver transplantation) או בחלקי כבד שמקורם בתורם חי (living donor liver transplantation). אולם יישום שיטות אלו עדיין מוגבל ומתבצע במספר מרכזים רפואיים מובילים בעולם. מובאות במאמר זה תוצאות המרכז הרפואי "הר-סיני" בהשתלות מסוג זה.

מתוך 195 השתלות כבד בילדים (גיל<18), 48 (25%) היו מתורם חי, וב-47 (24%) מהם הושתל חלק שמקורו בהקטנה (27=n) או בפיצול (20=n) של כבד מתורם מת (מוות מוחי). בוצעה השוואה רטרוספקטיבית בין שתי קבוצות אלו מבחינת מאפייני המושתלים, שיעורי הסיבוכים מהניתוח, והישרדות השתל והחולה. להשתלות מפיצול נבחרו כבדים מתורמים מיטביים, והפיצול או ההקטנה בוצעו בדרך-כלל לאחר ניתוח תקציר (ex-vivo), תוך שימור הווריד החלול התחתון עם אונת הכבד הימנית והגבעול הוואסקולרי (vascular pedicle) עם החלק הימני. ההשתלה בוצעה תוך השקת וריד הכבד לגדם וריד הכבד התואם (piggy-back). במרבית ההשתלות מתורם חי בוצעה השקת עורק הכבד השמאלי בסיוע מיקרוסקופ. במרבית ההשתלות בוצע חיבור צינור (או צינורות) המרה ללולאת מעי (hepatico-jejunostomy).

הגיל והמשקל הממוצעים בקרב המושתלים מתורם חי היו 1.8+-3 שנים ו- 8.1+-9 ק"ג לעומת 3.5+-4 שנים ו- 15.2+-14.5 ק"ג בקבוצה המקבילה. התפלגות האטיולוגיות לאי-ספיקת כבד בחולים במצב סופני היתה דומה, וכך גם חומרת מחלת הכבד לפני ההשתלה. יותר כבדים (6 לעומת 1) שמקורם מתורם מת נוצלו להשתלה נשנית דחופה. זמן האיסכמיה החמה היה דומה (43 דקות לעומת 45 דקות), וזמן האיסכמיה הקרה היה ארוך משמעותית בהשתלות מתורם מת (340 דקות לעומת 60 דקות). שיעור הסיבוכים הוואסקולריים ובמרה היה דומה בשתי הקבוצות. שיעור תיפקוד מוקדם ירוד של השתל (poor early graft function ) היה גבוה משמעותית לאחר השתלות מתורם מת (18% לעומת 2%, בהתאמה, p<0.005). הישרדות השתלים והמושתלים היתה טובה יותר בין מקבלי שתל מתורם חי: הישרדות שתל בשיור של 89% לאחר שנה ו-77% לאחר 5 שנים לעומת 59% ו-52%, בהתאמה. שיעור הישרדות החולים היה 91% כעבור שנה ו-89% שנה לאחר 5 שנים לעומת 70% ו-62%, בהתאמה, p<0.001.

לסיכום, למרות הדמיון במורכבות הניתוח, השתלות כבד מתורם חי המבוצעות בילדים מניבות תוצאות טובות יותר על-פני אלה המושגות בהשתלת חלקי כבד דומים שמקורם בתורם מת.

איתן מור

השתלת כבד מתורם חי של חלק מהאונה השמאלית היא שיטת ניתוח, שפותחה כדי לענות על הצורך במציאת שתלי כבד שיתאימו בגודלם להשתלה בילדים. בניסיון הרב שנרכש בהשתלת אונות כבד בילדים בעשור האחרון והתוצאות הטובות שהושגו, הביאו לאחרונה להרחבת היישום של שיטה דומה, שבה מושתלת האונה הימנית ש הכבד מתורם חי במבוגרים.

השתלה זו מתאימה במיוחד לחולים הלוקים בצמקת הכבד (cirrhosis) שאינם מצויים בדרגת סיכון גבוהה ועשויים להמתין זמן ממושך להשתלה מן המת. לדוגמה, חולים הלוקים במחלות כולסטטיות וחולי צמקת עם שאת הכבד מסוג הפאטומה. עם זאת יש לזכור, כי התורמים הם אנשים בריאים, הנוטלים על עצמם סיכון משמעותי בהסכימם לניתוח, מאחר שכריתת האונה הימנית באדם בריא לצורך השתלה היא ניתוח נרחב יותר מכריתת חלק מאונת הכבד השמאלית. ניתוח זה כרוך בסיכון לתחלואה של כ-5%. בעיקר בשל דמם במהלך הניתוח או דלף לאחריו, והסיכון לתמותה מוערך בשיעור של 0.2%-0.5%.

ניסיון נרחב בביצוע מיגוון כריתות והשתלות אונות כבד בילדים הוא תנאי מוקדם לביצוע השתלה מן החי במבוגרים. כמו-כן, קביעת הוריות ברורות לבחירת התורמים והמושתלים יפחיתו את הסיכון לסיבוכים ולתמותה, ויצדיקו את הרחבת היישום של שיטה זו.

גיל ניסים בכר, אלדד רחביה, יצחק רוסו, רמי פז, אלכסנדר בלינקי ומיה כהן

מוצא חריג (anomaly) של העורק הכלילי השמאלי, עלול לגרום לתיסמונת תעוקתית, לאיסכמיה, לאוטם חד בשריר הלב ואף למוות פתאומי בעת מאמץ.

מדווח במאמר זה על חולה עם מוצא חריג של העורק הכלילי השמאלי מהסינוס הימני, עם מהלך בין הוותין לטרונקוס הריאה כסיבה לתיסמונת תעוקתית ולאיסכמיה של שריר הלב. האבחנה שנקבעה אומתה באמצעות טומוגרפיה מחשבית (ט"מ) לוליינית (spiral CT), נוכח מימצאים לא ברורים בצינתור לגבי המהלך האנטומי של העורק הכלילי השמאלי ביחס לכלי הדם הגדולים. המטרה בדיווח על פרשת חולה זה היא להסב את תשומת הלב לגורם נדיר זה של תיסמונת תעוקתית, ולאפשרות לאבחן באופן שאינו פולשני ליקוי זה באמצעות טומוגרפיה מחשבית לוליינית.

Multiresistant Escherichia Coli from Elderly Patients

Ilana Slucky-Shraga, Moshe Wolk, Sofia Volis, Israel Vulikh, David Sompolinsky

Dept. of Medicine and Microbiology Laboratory, Mayanei Hayeshua Hospital, Bnei Brak; Central Laboratories, Ministry of Health, Jerusalem; and Faculty of Life Sciences, Bar Ilan University, Ramat Gan

We examined all ceftriaxone-resistant Escherichia coli isolates obtained from clinical samples during 16 months (1‚Dec. '97 - 31 Mar. '99). A total of 97 resistant isolates from 36 patients were obtained, mostly from urine specimens. Of these patients, 35/36 were over 75 years old, most lived in nursing homes, were dependent on nursing in their daily lives, and were incontinent and/or had indwelling catheters.

All 97 isolates had similar susceptibility profiles: resistant to ciprofloxacin, gentamicin, ampicillin, amoxycillin/clavulanate, tricarcillin/clavulanate, aztreonam, and cefuroxime; decreased susceptibility to ceftazidime and cefepime; and susceptible to imipenem and meropenem. Double-disc tests indicated that all strains produced extended spectrum beta-lactamase(s). All the isolates belonged to 1 of 3 E. coli serotypes: 79 were 0153:H31, 13 were 0142:H10, and 5 were 0102:H6.

Balloon Angioplasty of Native Coarctation of the Aorta

Benjamin Zeevi, Galit Bar-Mor, Michael Berant

Cardiac Catheterization Unit, Schneider Children's Medical Center, Petah Tikva, and Sackler School of Medicine, Tel Aviv University

The use of balloon dilatation to treat native coarctation of the aorta is gaining acceptance among interventional pediatric cardiologists, but is still controversial. We describe our experience with this procedure in 21 children, mean age 5.6 years and mean weight 21.1 kg. Most had an additional congenital heart defect, most commonly a bicuspid aortic valve. 17 were asymptomatic, 3 had tachypnea and 1 infant had severe congestive heart failure and was ventilated. The mean systolic blood pressure was 129.7 mm Hg.

Balloon dilatation was successful in 90% (19), decreasing the mean maximal systolic gradient from 35.3 to 9 mm Hg (p<0.001), and increasing the narrowest area from 3.9 to 8.2 mm (p<0.001), with a mean balloon-to-coarctation width-ratio of 2.8. There were no complications. Of 15 who underwent repeat cardiac catheterization at a mean interval of 10.6 months, 2 had a maximal systolic gradient of more than 20 mm Hg. 1 of these underwent successful repeat angioplasty and the other, who also had a small aneurysm, underwent surgical repair successfully. 2 others had small aneurysms and they are being followed clinically.

All patients were seen again after a mean interval of 31 months. The mean systolic blood pressure was 104 mm Hg, significantly lower than before intervention (p<0.002). 1 had an increased pressure gradient between right arm and leg of 35 mm Hg at later follow-up, and repeat cardiac catheterization demonstrated a good result 13 months after the initial procedure. She is awaiting a third catheterization. Overall, 90% had good mid-term results.

Based on our experience and recent reports, balloon angioplasty is safe and effective in most children older than 7 months and should be considered a viable alternative to operation for discrete aortic coarctation. Further long-term evaluation is needed.

Use of Abciximab (Reopro) in the Catheterization Laboratory and in Unstable Coronary Syndromes

Shmuel Banai, Andre Keren, Nataly Daniel, Jesaia Benhorin

Heiden Dept. of Cardiology, Bikur Cholim Hospital, Jerusalem

Blockage of platelet glycoprotein IIb/IIIa receptor by Reopro c7E3 Fab-abciximab) has been shown to reduce markedly ischemic complications during and following elective and high-risk coronary intervention CI). Between July ’96 and February ’98, 120 consecutive patients (85 men and 34 women, aged 34-90 - mean 62) received Reopro (20 mg bolus, followed by 10 mg/min for 12-48 hours). 100 were treated with Reopro in the catheterization laboratory, in 76 as prophylactic treatment preceding high-risk CI and in 24 as bailout treatment for acute complications during CI. 20 additional patients were treated in the CCU for acute coronary syndromes, 17 of whom underwent CI 6-48 hours later.

Coronary angiography demonstrated multivessel disease in 66 (56%), and the target lesions were LAD - 77, RCA - 41, LCX - 22, SVG - 6, and 2 unprotected LMCA (total: 148 lesions dilated in 117 patients). Of the 117 CI, 44 were PTCA alone, and 73 included stenting.

Indications for prophylactic Reopro for high risk CI were: acute MI (48 hours), early post-MI angina, unstable AP, and/or complex anatomy with visible thrombus. In this high-risk population the overall success rate (open artery, no MI, discharged alive, no need for urgent re-vascularization) was 97% when Reopro was given prophylactically prior to CI. The success rate was lower (87.5%) when Reopro was given in bailout situations.

In 20 patients with acute coronary syndromes treated in the CCU while receiving maximal combined conventional therapy (including full-dose heparin), all symptoms and dynamic ischemic ECG changes disappeared within minutes following Reopro. 17 underwent successful CI during hospitalization and 3 were treated medically.

Reopro given prior to high risk CI was associated with a very low rate of complications. In a few cases with acute coronary syndromes, Reopro given in the CCU cases immediate relief of myocardial ischemia and reduced the need for urgent coronary intervention.

Percutaneous Revascularization of the Left Main Coronary Artery as Coronary Artery Bypass in High Surgical Risks

Yoseph Rozenman, Chaim Lotan, Hisham Nassar, Mervyn S. Gotsman

Cardiology Dept., Hadassah-University Hospital (Ein Kerem) and Hebrew University-Hadassah Medical School, Jerusalem

Coronary artery bypass grafting is the treatment of choice for obstructive disease of the left main coronary artery. Its proximal location and easy accessibility make the left main artery an inviting target for percutaneous intervention, an approach contraindicated by the high associated risk. We describe 2 patients at high operative risk in whom the obstructed main coronary artery was successfully revascularized percutaneously. Coronary stenting and rotational ablation of calcified arteries are essential for successful outcome and minimize complications.

Angioplasty and Stenting of the Carotid Artery

Eli Atar, Alexander Garniek, Issam Rabi, Benymina Morag, Zallman Rubinstein

Dept. of Diagnostic Imaging, Interventional Radiology Unit, and Dept. of Vascular Surgery; Chaim Sheba Medical Center, Tel Hashomer (Affiliated with the Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University)

Percutaneous endovascular techniques are well established procedures in the management of peripheral vascular disease and visceral arterial stenosis. They are now being adapted for use in the carotid artery as well. 8 patients with 9 extracranial carotid artery stenoses were successfully treated by percutaneous angioplasty, following which in 4 of them 5 stents were inserted. The stenotic lesions were situated in the proximal internal carotid artery and in its bifurcation and also in the common carotid artery. The indications for angioplasty in these patients were the same as for surgery. There were no major complications. 1 patient had transient hemiparesis lasting a few hours, and another had bradycardia following balloon dilatation in the region of the carotid body. Percutaneous endovascular treatment of carotid artery stenosis is becoming a safe, feasible alternative to surgery.