תוצאת חיפוש

נגיף הקורונה, המתפשט במהירות ברחבי העולם, מעמיד בחודשים האחרונים למבחן את מוכנותה של מערכת הבריאות להתמודד עם מצב פנדמיה בכלל, ועם כזה הצפוי לייצר דרישת משאבים העולה על זמינותם בפרט.

מערכת הבריאות כולה, וצוותי רפואת החירום בפרט,  נדרשים לנוכח פוטנציאל משבר זה, לנסח בימים אלו דרכי התמודדות לתרחישי קיצון, ובכללן שיטות תיעדוף הקצאתן של מכונות הנשמה, לכלל המטופלים אשר צפוי שיידרשו להן. החלטות תיעדוף אלו מבוססות על שיקולים רפואיים, אשר בחלקם מתקבלים באי ודאות, לנוכח גילויו אך לאחרונה של הנגיף,  וכן על שיקולים ערכיים, אשר אין עליהם בהכרח קונצנזוס.

הכנסת תרופה חדשה, חיסון או ביצוע ניסוי קליני בתרכיב חדש, מחייבים כיום הקמת מערך מבוקר של ניסוי מדעי בהתאם לאמנת הלסינקי, חוק בריאות ממלכתי, חוק זכויות החולה ונוהלי משרד הבריאות.

הקמת ארגון הבריאות העולמי, WHO, בשנת 1946 תרמה נדבך חיוני לבסיס האיתן של העקרונות לביצוע מחקרים רפואיים הקיימים כיום. תרומה עיקרית הייתה למציאות שנוצרה לאחר מלחמת העולם השנייה ובעקבות משפטי נירנברג. אמנת הלסינקי גובשה רק 18 שנים מאוחר יותר בשנת 1964.

בימים הראשונים לקיומה תקפה את מדינת ישראל הצעירה מגיפה קשה שהפילה קורבנות רבים – מרביתם ילדים וצעירים. מגפת שיתוק הילדים, פוליו מיאליטיס (פוליו), נחשבה אז חשוכת מרפא.

כשהתפרצה המחלה בארץ, היקף התחלואה היה כ-0.1% מכלל התושבים. מאוכלוסייה של 1,200,000 איש חלו כ-1,500 בפוליו בשנת 1950. שלוש עונות ברציפות היכתה המגיפה והפילה מעל 3,000 קורבנות. שיעור התמותה עמד על 10%.

מומחים, שרלטנים ומחפשי-תהילה רבים הציעו בארץ את המצאותיהם בתחום – משחות, תרופות ומחקרים שונים שיביאו "מזור" לילדים החולים. מול אלו עמד משרד הבריאות הצעיר בפרץ בנחישות.

הניסוי היחיד שערך משרד הבריאות הסתיים אומנם ללא הצלחה, אך היה מלווה במערך מחקר ובקרה שלא היו מביישים את טובי החוקרים כיום. הניסוי בזיבאלין נערך בתחילת שנות השישים, לאחר שהוכנס חיסון נגד שיתוק ילדים לשגרה והמגיפה חלפה.

מטרת המאמר היא להציג את משקלן של האתיקה הרפואית, הנורמות והמוסר, שאפיינו את ההתמודדות עם המגיפה, בימים שבהם עדיין לא היו חוקים ונהלים במערכת הבריאות.

עבודתם של רופאים כפריים בדרום אפריקה במחצית הראשונה של המאה העשרים כללה התמודדות רפואית ואתית: מתן שירותי בריאות תחת חוקי הפרדה גזעית; מתן שירותי בריאות נאותים לאוכלוסייה כפרית בורה ולאוכלוסייה לבנה מבוססת ומשכילה יותר, בעיירות ובחוות נידחות, ובאזורים נידחים הרחוקים ממרכזי בריאות גדולים ומבתי חולים. הרופא נדרש להיות כל יכול מבחינה רפואית ואנושית, תוך שמירה על כללי האתיקה ועל התנהלות רפואית ראויה. דרישות אלו העמידו לא אחת את הרופא בפני דילמות רפואיות ואתיות קשות. ד"ר ג'ק כרפס, רופא כפרי יהודי בדרום אפריקה שעלה לישראל בשנת 1951 וכיהן משנת 1953 כסמנכ"ל ומשנה למנכ"ל הדסה, תיאר זאת בצורה ציורית בזיכרונותיו. מאמר זה בא להציג אירועים שליוו את התמודדותו היומיומית כרופא כפרי בדרום אפריקה של ההפרדה הגזעית, ולאחר מכן כמתמחה אחראי על מחלקת "הילידים" (כינוי גנאי גזעני שניתן אז לבני המקום) (Native Medical Department) אשר שירתה אוכלוסייה מגוונת, ואת בעיות הבריאות והתחלואה המיוחדות של האוכלוסיות השונות בהן טיפל. ד"ר כרפס מראה בזיכרונותיו כי גם רופא כפרי בודד, כמו גם רופא של קבוצות מיעוט בהפרדה, בתנאי חסר, יכול לתת טיפול רפואי מסור ומתאים תוך שמירה על כללי המקצוע יחד עם התנהלות אנושית ראויה.

בינואר 2018 ערכה יו"ר הלשכה לאתיקה של הר"י סקר עמדות אתיות של הרופאים במדינת ישראל.

התפיסות האתיות רפואיות משתנות עם הזמן וחשוב היה לדעת מה חושבים הרופאים. חלק מהשאלות מתייחסות לדילמות יומיומיות עבור חלק מהרופאים וחלק מהשאלות תיאורטיות יותר. אין ספק כי רפואה ואתיקה שזורים זה בזה וכולנו מתרגלים חשיבה אתית על בסיס יומי. שיקולי תועלת מול נזק אפשרי הם לחם חוקינו. דיונים של טובת הכלל, קופות החולים, בית החולים וטובת המטופל האישי אשר בו אנו מטפלים מעסיקים אותנו.

במסמך מפורסמים מימצאי הדו"ח בעקבות המחוייבות של יו"ר הלשכה לאתיקה של הר"י לידע את רופאי מדינת ישראל בעמדות שהביעו בשנת 2018, ולהביע תודה לכל המשיבים לסקר, בתקווה שכשנפיצו שוב בעוד מספר שנים רופאים נוספים יביעו את עמדותיהם האתיות.

בשנים האחרונות קיימת מגמה ארצית וכלל-עולמית של עלייה בשכיחות ביצוע ניתוח לחיתוך הדופן כחלופה מועדפת של סיום הלידה בנסיבות רבות ושונות. נמצא בסקירת הספרות כי העדפת הניתוח לחיתוך הדופן כחלופת הבחירה של המיילדים קשורה באופן הדוק להיקף ומספר התביעות כנגדם באמתלה של רשלנות רפואית. תופעה זו היא אחד הגורמים המרכזיים לנטייה זו של המיילדים. להעדפה קיים גם מחיר אפשרי ברמת הירידה במיומנותם של המיילדים בעתיד, תוך פגיעה בידע שלהם וביכולתם לנהל לידה במצג עכוז, לידות מכשירניות, לידות לדניות (נרתיקיות) של תאומים או לידות לאחר ביצוע ניתוח חיתוך דופן (ניתוח קיסרי) קודם ביולדת. במקביל, התפתחות מושג האוטונומיה של המטופל על גופו במסגרת מדע האתיקה הרפואית, והנטייה של לא מעט יולדות לבחור בניתוח לחיתוך הדופן כחלופה הנבחרת על ידן לסיום הריונן, נמצאו כתורמים לעלייה בשכיחות ביצוע ניתוחים אלו. בסקירה זו נדון על ההיבטים השונים של העלייה בביצוע ניתוחים לחיתוך הדופן לשם סיום ההריון ובהשלכותיהם, וכמשתקף באספקלריית הספרות הרפואית העכשווית.

אסף שמר^1,2, יהודה שינפלד^1,2

¹מרכז זבלודוביץ למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

העולם המדעי בכלל ומדעי הרפואה בפרט מתקדמים בצעדי ענק. קצב גידול הידע גדל והולך עם הזמן באופן מעריכי. בעוד שעד שנת 1900 הידע האנושי הוכפל כל מאה שנים, הרי שעם תום מלחמת העולם השנייה, הידע הוכפל כל 25 שנים, וכיום הידע מוכפל מידי שנה [1].

אחת הדרכים המקובלות להבאת חידושי המחקר לכלל הקהילה הרפואית בעולם נעשית על ידי פרסומם בכתבי עת מדעיים ובעיתונות המקצועית. בנוסף, דרך זו סוללת  קריירה אקדמית והכרה עולמית עבור החוקרים בזירה המקומית והבינלאומית.

הקידום האישי של החוקר תלוי בפרסומים מדעיים, לכן קיימת רגישות רבה לסוגיות הנוגעות בהתנהגות בלתי הולמת. בשנת 2000 קבע הממשל הפדראלי בארה"ב הגדרה אחידה להתנהגות זו המורכבת מזיוף (Fabrication), עיוות נתונים (Falsification) או גניבה ספרותית (Plagiarism), וחייב את כל סוכנויות המחקר ליישם הגדרה זו בתוך כשנה [2].

מרק גלזרמן^1,2,3 , אהוד גרוסמן^1,2,4

¹ועדת האתיקה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ⁴מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

היעדים העיקריים בפרסום מדעי הם לחדש ולגלות מציאות חדשה ולחלוק עם עמיתים הישגים מדעיים, אך קיימות סיבות נוספות בעלות משקל כמו כמיהה לפרסום מדעי. מרחפת מעלינו, החוקרים, סכנת החרב של "פרסם או היעלם". הפרסום דרוש לקידום אקדמי ומקצועי, להעלאת היוקרה ולקבלת מימון למחקר. רוב הסוגיות שבהן דנה הוועדה לאתיקה של הפקולטה לרפואה סאקלר באוניברסיטת תל אביב עוסקות במחלוקות בין חוקרים אודות הקרדיט בפרסום. הסוגיות שבהן דנה ועדת האתיקה מסווגות למספר קטגוריות, ביניהן מתן מקום בין רשימת המחברים לאדם שלא השקיע די במחקר, על מנת שהכללת שמו תהיה מוצדקת. קטגוריה זו היא מתן מְחַבְּרוּת מטעמי כבוד, על מנת לקבל תמורה כלשהי, או כ"עסקה". הסוגיה הנוספת היא העלמת שמו של חוקר מרשימת המחברים כנגד רצונו. מושג שמוכר כ"מחבר צללים". איגודים של עורכים המליצו על מדדים ברורים למְחַבְּרוּת שמובאים במאמר ונדונים בו.

ועדת האתיקה של הפקולטה לרפואה סאקלר באוניברסיטת תל אביב עוסקת בנושאים של אתיקה המופנים על ידי אנשי הסגל, אשר אינם קשורים ישירות להוראה או לנושאים שבהם מטפלת ועדת הלסינקי. רוב הסוגיות שבהן דנה הוועדה עוסקות במחלוקות בין חוקרים אודות הקרדיט בפרסום. במאמר זה, מובאות הבעיות שהועלו לוועדת האתיקה ודרכים אפשריות למניעתן.

אביבה אלופי

"לראות את נאפולי ולמות" – אימרה מפורסמת. אכן, העיר יפה ומיוחדת בנופה ובמזגה שעוצבו משך אלפיים שנים. בשלשת ימי הכנס רחב היריעה על ביו-אתיקה ומשפט רפואי, שהתקיים בנאפולי באוקטובר 2015, התברר כי הצהרה זו אינה פשוטה לביצוע. במבחן האתיקה, המוות אינו "בשליטה" שוויונית עבור כל אחד. אף האפשרות האחרת, הטובה, לחיות בבריאות ובכבוד, כרוכה בעיוותים מרובים ברחבי העולם.

בצלאל פרל

מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

אישה בת 54 שנים פנתה לחדר המיון עקב כאב במרכז בית החזה שהופיע לסירוגין משעות הבוקר, ללא קשר לחולי או פעולה כלשהי, ללא אופי מובהק של תעוקה וללא מימצא גופני חריג. בתרשים האק"ג לא הודגמו  שינויים פתולוגיים ובדיקות הדם, כולל טרופונין, פורשו כתקינות. בשעה 18:00  נשלחה בדיקת טרופונין נוספת, גם היא תקינה. הכאב חלף. הומלץ לאישה להישאר למעקב בבית החולים כדי להחליט על צורך בבדיקות נוספות. המטופלת חשה בטוב ולא הייתה מעוניינת להישאר ללון בבית החולים. באחריות ובצלילות, היא דיווחה לרופא המטפל כי היא מבינה את המלצתו, אך מעדיפה להשתחרר לביתה. היא הבטיחה שאם לא תרגיש טוב, תחזור לחדר המיון.

ענת פליגלמן

המחלקה לרפואת הקהילה ואפידמיולוגיה, והמרכז הארצי לבקרת סרטן בשירותי בריאות כללית, מרכז רפואי כרמל חיפה והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון-חיפה

לאחר השלמת מיפוי הגנום האנושי, מתפתחת במהלך העשור האחרון בקצב מהיר הרפואה הגנומית, ועימה הרפואה המותאמת האישית המתבססת על הפרמקוגנטיקה והפרמקוגנומיקה [1]. פריצת דרך זו אמורה לכאורה להיטיב עם המין האנושי הודות להתאמת טיפולים תרופתיים המתאימים ביותר לכל פרט והפחתת השפעות הלוואי, על סמך מיגוון גנטי והבדלים בינאישיים אף ברמת סניפ יחיד [2]. רפואה מותאמת אישית היא התאמת התערבויות מונעות, אבחוניות וטיפוליות למאפיינים גנטיים, מולקולאריים ופנוטיפיים ברמת הפרט והאוכלוסיה [3]. התחום נשען לא רק על התפתחות הרפואה והמדע, אלא גם על מדיניות, כלכלת בריאות, רגולציה [4] וחקיקה, שצריכות להכתיב כיוון מועיל וצודק [6,5].

ברבדים מעמיקים, קיימות סוגיות אתיות בעלות השלכות רחבות על הפרט, המשפחה, הציבור והחברה, שאת מהלכן לא ניתן לחזות מראש. נושאים מרכזיים ועדכניים לעת הכתב הסקירה הם המידע הגנומי ואוטונומיית הפרט, שיוויון וצדק בחלוקת משאבים, איתגור מעמדה המסורתי של הרפואה והתמודדות עם גבולות ידע אינסופיים. סוגיות אלו אינן חדשות ברפואה ואינן סגוליות לרפואה גנומית, אולם מעבר לחשיבותן ולחומרתן, הרי שהטווח הרחב, ההתפרסות על פני תחומים רבים וההשלכות הפוטנציאליות הם המעוררים דאגה. הסוגיות ייבחנו לנוכח ארבעת עקרונות הביואתיקה כפי שהוגדרו על ידי Beauchamp and Childress, שהם עשיית הטוב, הימנעות מעשיית רע ומגרימת נזק, אוטונומיה וצדק, ולאור תורות מוסר עיקריות שהן תורת Kant, המדגישה את זכויות הפרט ואת כבוד האדם וחירותו, תועלתנות Utilitarianism הדוגלת בתועלת הכלל, ותורת הצדק של Rawls.

מנחם אוברבאום¹, קורנליוס גרופ²

¹המרכז המשולב לרפואה משלימה, ²השירות הפסיכיאטרי, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

תועלת למטופל (Beneficence) נחשבת לאחד העקרונות הבסיסיים והמקודשים של האתיקה הרפואית. המושג רפואה מוכחת עובדות (Evidence based medicine) הוא כיום כמעט שם נרדף לעקרון זה, ונחשב למדד העיקרי, הבלתי ניתן לערעור, של  יעילות ברפואה הקונבנציונלית.

עקרונות הרפואה הקונבנציונלית והרפואה מוכחת העובדות מבוססים על מה שהפילוסוף הגרמני מרטין היידגר כינה מחשבה חישובית (Calculative thinking). מאידך, רוב מקצועות הרפואה המשלימה מתבססים לעיתים קרובות על  מחשבה מדיטטיבית.

הנושא המרכזי של עיקרון התועלת למטופל הוא החתירה לבריאות ולרווחת החולה. הרפואה מוכחת העובדות מתייחסת רק בשוליים לרווחת החולה. היא מנסה לשפר את רווחתו על ידי שיפור המצבים והתהליכים הפתולוגיים שהוא עובר כמו ריפוי המחלה הזיהומית שלו, מחלת הלב הכלילית, יתר לחץ הדם או רמות הכולסטרול הגבוהות שלו.

מאידך, הרפואה המשלימה והחלופית (אלטרנטיבית) רואה ברווחת החולה נושא מרכזי בתהליך הטיפול. בשיטות המדעיות שבאמצעותן מוערכת הצלחה טיפולית ננקטות טכניקות כמותיות (Quantitative), שמטבען מבוססות על מחשבה חישובית. לעומת זאת, ברפואה המשלימה נבחנות הצלחות הטיפולים שלה בעיקר בדרכים איכותניות – דרכים המבוססות על דרך מחשבה מדיטטיבית.  

נראה כי כדי להעצים באופן מרבי את התועלת למטופל יהיה זה חשוב ובר ביצוע לנקוט בשתי הגישות – החישובית והמדיטטיבית, על ידי שילוב הרפואה מוכחת העובדות עם הרפואה המשלימה והחלופית (אלטרנטיבית), לטובת החולה הפרטני.

הגיליון הנוכחי של 'הרפואה' מוקדש לנושא הנרחב של רפואה משלימה, ומקוצר היריעה, חלק מהמאמרים שיועדו לגיליון זה יתפרסמו בגיליון מרס 2015 של 'הרפואה'. אנו מביאים בזאת את תקצירי המאמרים – סקירות ואתיקה רפואית – עד לפרסום המאמרים במלואם. (הסקירות בגרסתן המלאה תפורסמנה בגיליון מרס 2015)

בנימין גזונדהייט¹, איתן זלוטניק², מיכאל ויגודה³, פסח יהושע רוזנצווייג⁴, אברהם שטינברג⁵

¹לימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת  בר אילן, רמת גן ²הפקולטה  לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ³ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים, ⁴ירושלים, ישראל, ⁵היחידה לאתיקה רפואית, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

החובה לעזור לזולת כרוכה לעיתים בסיכון עצמי, ובעקבות כך, ההיקף והגבול של מחויבות זו יכולים להוות דילמה מורכבת, אשר יש לה השלכות מעשיות ומוסריות גם בעולם הרפואה. באתיקה הרפואית היהודית נובעת דילמה זו ממפגש בין עקרון החובה לעזור לזולת על פי המצווה המקראית "לֹא תַעֲמֹוד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'" מחד גיסא, ובין זכותו וחובתו של האדם להגן על עצמו, על חייו ועל בריאותו, אשר מעוגנים בהלכה היהודית, מאידך גיסא. במאמרנו זה אנו סוקרים דילמה זו במקורות יהודיים מהמקרא, המשנה והתלמוד וספרות הפוסקים לדורותיה בהקשרים רפואיים ואחרים. בדיון מודגש ההבדל המהותי בין דרישות החוק, אשר מגן על זכויות האדם לדאוג לעצמו, לבין הדרישה המוסרית לעזור לזולת, גם אם הדבר עלול להיות כרוך בסיכון. המקורות מציעים להבחין בין רמת סיכון גבוהה, סבירה וקטנה. בכך מכינים המקורות הקלאסיים את העקרונות והכלים ההלכתיים לפתרון שאלות מודרניות בזמננו, כגון השתלת איברים, ולהתמודד עם מצבים חדשים על פי היסודות והערכים של תורת ישראל. מהדיון במקורות הללו עולה, שיש לשאוף לגישה מאוזנת בין חובת הושטת עזרה לזולת מחד גיסא, ובין הזכות להגנת הבריאות והבטיחות העצמית מאידך גיסא. יש להעריך את הסיכון והסיכוי של המצב, תוך התחשבות בשיקולים סובייקטיביים. 

בנימין גזונדהייט¹, איתן זלוטניק², מיכאל ויגודה³, פסח יהושע רוזנצווייג, אברהם שטינברג⁴

¹לימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, ²הפקולטה לרפואה, אוניברסיטה עברית, ירושלים, ³תחום משפט עברי, משרד המשפטים, ⁴היחידה לאתיקה רפואית, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

מחבר מכותב: בנימין גזונדהייט, ת.ד.411, 90433 אלון שבות. 

הגדרת האמת ואמירתה לחולה מהוות נושא מרכזי בפילוסופיה, במשפט ובפסיכולוגיה עם השלכות רבות ברפואה. במאה שנים האחרונות, עם המעבר מרפואה פטרנליסטית לדגש על האוטונומיה של החולה, ההחלטה על היקף המידע הרפואי שחושפים לחולה נעשית מורכבת ומחייבת שיקול דעת רב ורגישות מיוחדת של הרופא. במדינת ישראל נקבעו בחוק זכויות החולה (1996) כללים לצוות הרפואי בנוגע לאמירת אמת לחולה, עם האצלת סמכות מיוחדת לרופא להחליט לפעמים לטובת החולה לפי שיקול דעתו ובאישור ועדת האתיקה המוסדית, אך בפועל קיימים גם קשיים ליישום החוק. במאמר זה, נסקור מבחר מקורות ממורשת ישראל לדורותיה העוסקים באמירת אמת או בהסתרתה בהקשרים רפואיים ואחרים. מובאים מקורות מהמקרא, משנה-תלמוד וספרות הפוסקים, מהם ניתן להפיק לקחים לסוגיה זו. לדעתנו, ממקורות אלה עולים מסרים וערכים רלוונטיים גם לעולם הרפואה המודרני. דבר זה נכון במיוחד לסביבה רב תרבותית כמו בישראל, המחייבת את הרופא לפעול בהתחשבות ברקע שממנו מגיע החולה, ולדעת להעביר לו מידע בהתאם לרצונו, בצורה מועילה ורגישה.