תוצאת חיפוש

מעיין גרובר^1,2, טל הוניגמן^1,2, רענן כהן-כרם^1,2

¹מחלקת אף, אוזן וגרון, ניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי כרמל, חיפה, ² הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

דלקת אוזן תיכונה עם תפליט ("תפליטית") היא אבחנה שכיחה בקרב תינוקות וילדים, והדעות בנוגע להשפעת הנוזלים ולגישה הטיפולית המומלצת חלוקות. קיימים מספר גורמים פתוגנטיים העומדים בבסיס תופעת הצטברות הנוזלים באוזן התיכונה ולעיתים שילוב של מספר גורמים מוביל לתופעה. ההשפעות הקוגניטיביות וההתנהגותיות בקרב ילדים הלוקים בדלקת אוזן תיכונה עם תפליט נלמדו בעבודות רבות, ונראה שבקרב ילדים שאינם בסיכון לא קיימת השפעה על ההתפתחות בטווח הארוך. מקובלות מספר גישות טיפול וביניהן השגחה, טיפול מערכתי בתרופות, טיפול מקומי בתרופות, טיפולים מכאניים וניתוח. מבין חמש אפשרויות טיפול אלו, העדויות בספרות העדכנית תומכות בעיקר ביעילות הניתוח לאחר בחירה מושכלת של המטופלים.

רונן פרץ¹, ריקי סלם², ג'ון טומאס רולנד³, ג'אן-איב סישל¹

¹מחלקת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש צוואר, מרכז רפואי שערי צדק, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים, ²מכון שמיעה, מחלקת אך-אוזן-גרון, המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים, ³מחלקת אף-אוזן-גרון, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת ניו-יורק, ניו-יורק, ניו-יורק, ארה"ב

הקדמה: שתל השבלול הוא טיפול הבחירה בבני אדם עם ליקוי שמיעה תחושתי-עצבי בדרגה חמורה עד עמוקה. לרוב, כאשר האנטומיה תקינה, החדרת האלקטרודות מתבצעת בצורה חלקה, מלאה ולמיקום הנכון. אולם כאשר קיימים פגמים מבניים באוזן הפנימית, האתגר בניתוח רב ועולה הסיכון להחדרת האלקטרודה במיקום לא נכון – בתוך השבלול ואף מחוצה לו.

מטרות: תיאור שיטת ביצוע הניתוח בהכוונת שיקוף (Fluoroscopy) בילדים עם פגמים אנטומיים קשים, והצגת תוצאות ההשתלות בהכוונת שיקוף מבחינת מספר האלקטרודות הפעילות בשבלול ותפקוד המושתלים לאחר הניתוח האמור.

שיטות: בין השנים 2014-2009 בוצעו במרכז שתל השבלול בשערי צדק 15 השתלות בתשעה ילדים בהכוונת שיקוף תוך-ניתוחי. בכל האוזניים שהושתלו היו פגמים מבניים קשים. הגיל הממוצע בזמן ההשתלה היה 3.5 שנים (טווח בין 11-1 שנים). שישה מן הילדים עברו השתלה דו צדדית (בניתוחים נפרדים) ושני ילדים עברו השתלה נשנית, כאשר ההשתלה הראשונית בוצעה במרכזים אחרים, ללא שיקוף ומערך האלקטרודות לא היה במיקום נכון. 

תוצאות: בכל 15 ההשתלות שבוצעו בסיוע השיקוף לא הייתה עדות בבדיקת דימות או בבדיקות אלקטרו-פיזיולוגיות לקיפול, שבירה או נזק לאלקטרודות. בכל הילדים הוכנסו כל האלקטרודות לשבלול פרט לילד אחד שבוצעה בו החדרה חלקית. בכל הילדים לא הייתה החדרה מחוץ לשבלול. מספר האלקטרודות הפעילות בזמן ההפעלה היה מלא בתשע מתוך 15 ההשתלות ונע בין 20-15 בשאר. בכל האוזניים הבחינו הילדים בכל ששת צלילי הלינג, וב-13 מתוך 15 האוזניים היה אף זיהוי של הצלילים הללו.

מסקנות: השיקוף מהווה כלי עזר יעיל וחשוב בניתוחי השתלה מורכבים כאשר לא ניתן לחזות בוודאות את כיוון התקדמות מערך האלקטרודות. השימוש בשיקוף הוא פשוט ובטוח לצוות ולמושתל, וכפי שהודגם בעבודה זו, התוצאות בהכוונתו טובות בילדים עם פגמים קשים במבנה השבלול.

¹מחלקת אא"ג ניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²מחלקת אא"ג ניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר אוניברסיטת תל אביב

הקדמה: קיומה של רקמת כולסטאטומה באוזן התיכונה ובזיז הפיטמה (מסטואיד) מהווה סכנה לבריאות החולה וסילוקה הכרחי. ניתוחי זיז הפיטמה המקובלים הם פתרון לא מיטבי עם תחלואה בתר ניתוחית, אשר חסרונותיהם הם הצורך בהימנעות מהרטבת האוזן, שכיחות גבוהה של הישנות המחלה וקושי בשיקום השמיעה. 

שיטות: ארבעים וחמישה חולים (45) עברו ניתוח חדשני  MAPRO (Mastoidectomy posterior wall reconstruction and obliteration). ניתוח זה מאפשר סילוק מיטבי של הכולסטאטומה, שחזור מבנה האוזן ושיקום השמיעה.

תוצאות: קבוצת המנותחים סווגה לשניים: (1) קבוצת "ניתוח ראשוני" – אלו שהיה זה עבורם הניתוח הראשון, אשר דופן העצם האחורית היה קיים לפני הניתוח, (2) קבוצת "ניתוח שניוני", כאשר דופן העצם האחורית סולקה בניתוחים קודמים שעברו. בקבוצה הראשונה, שכללה 29 מנותחים, חלל התוף נמצא מאוורר לאחר הניתוח ב-69% מהם, עור התוף נמצא שלם ב-93% מהם וכולסטאטומה נשנתה ב-10.3%.  בקבוצה השנייה, שכללה 16 חולים, היה חלל התוף מאוורר ב-56.2%, עור התוף היה שלם ב-75%, ואילו כולסטאטומה נשנית נמצאה ב-25% מהם.

מסקנות: בניתוח MAPRO נראה שיפור בתוצאות הבתר-ניתוחיות לאחר ניתוחי זיז הפיטמה. הניתוח מאפשר סילוק מלא של הכולסטאטומה יחד עם שחזור מבנה האוזן והשמיעה.  לאחר ביצוע הניתוח הוא מאפשר הרטבת האוזן. התוצאות בסדרה זו מצביעות על יכולת טובה במניעת הישנות כולסטאטומה במיוחד כאשר הניתוח מבוצע כניתוח ראשוני, והיעילות הגבוהה ביותר נמצאה בעקבות השימוש בעצם המקורית של הדופן האחורית. במאמר הומלץ על ביצוע בדיקת תהודה מגנטית (MRI) לשלילת הישנות כולסטאטומה שנה וחצי לאחר הניתוח.

אבישי גולץ

מחלקת אף אוזן גרון וניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה רפפורט – הטכניון, חיפה

עד שנת 1911 לא היה בארץ ישראל אפילו רופא אף אוזן גרון אחד. בשנה זו הגיע לארץ ד"ר משה שרמן, שהתמחה ברפואת אף אוזן גרון במוסקבה והיה בכך לחלוץ הרופאים במקצוע זה בארץ ישראל. מאז ועד הקמת המדינה, בשנת 1948, עלו לארץ יותר ממאה רופאי אף אוזן גרון שהתפזרו בכל רחבי הארץ – מצפת וטבריה בצפון ועד לרחובות בדרום. רופאים אלו הביאו את בשורת הרפואה המודרנית והאירופאית לארץ. רבים הטביעו את חותמם על התפתחות רפואת אף אוזן גרון בארץ, והניחו את התשתית הרחבה והמוצקה של המקצוע במדינת ישראל כפי שהוא היום, מהבחינה הקלינית ומהבחינה המדעית-מחקרית.

רפואת אף אוזן גרון, כמו שאר תחומי הרפואה, התפתחה במיוחד לאחר הקמת המדינה: מחלקות רבות נפתחו בכל בתי החולים מצוידות במיטב הציוד המודרני, ובראשם מכהנים תלמידי-תלמידיהם של הרופאים החלוצים.

ראוי שזיכרונם של הרופאים הראשונים יישמר על ידי ממשיכי דרכם ועל ידי כלל ציבור הרופאים בישראל.

אבישי גולץ, אבירם נצר

מחלקת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם

הפקולטה לרפואה רפפורט – הטכניון, חיפה

בין כל רופאי אף-אוזן-גרון שפעלו בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים (יותר ממאה), בלט ד"ר ארנסט וודאק מעל כולם. ארנסט וודאק נולד בשנת 1891 בצ'כוסלובקיה. הוא החל את לימודי הרפואה בווינה וסיים אותם באוניברסיטה הגרמנית בפראג בשנת 1915.

מראשית שנות עבודתו כרופא, התבלט ד"ר וודאק כקלינאי מוכשר וכחוקר בעל שיעור קומה. עיקר התעניינותו הייתה במערכת הווסטיבולרית, וכבר בשנת 1914 החל לפרסם את מחקריו הראשונים בתחום זה. תוך זמן קצר התפרסם ד"ר וודאק בכל רחבי אירופה ונמנה על חברי המערכת של כתבי העת המפורסמים Acta Oto-Laryngologica השוודי ו-Excerpta Medica ההולנדי. כמו כן נבחר כחבר ב- Collegium Otolaryngologicum הבינלאומי.

בשנת 1939, בעקבות כיבוש צ'כוסלובקיה על ידי הגרמנים, נאלץ ד"ר וודאק להפסיק את עבודתו, וזמן קצר לאחר מכן עלה לארץ ישראל והתיישב בתל אביב.

במשך חמש שנים התנדב ד"ר וודאק במחלקת אף-אוזן-גרון של ד"ר משה שרמן בבית החולים "הדסה" בתל אביב, ובמקביל פתח מרפאה פרטית בביתו. למרות פרסומו הבינלאומי, לא זכה ד"ר וודאק להכרתן של הקהילה הרפואית והאקדמית בארץ ישראל. הוא לא יכול היה להמשיך במחקריו, ונאלץ להסתפק בעבודה במרפאתו ובניתוחים שביצע בבתי החולים אסותא ועין גדי (בעיקר ניתוחי אף). למרות זאת לא איבד ד"ר וודאק את הדחף לכתוב, והמשיך לפרסם מאמרים רבים וחשובים בכתבי עת בארץ ובחו"ל. בסך הכול פרסם למעלה מ-200 מאמרים ומספר ספרים.

ד"ר וודאק נפטר ב-27.4.1962 לאחר מחלה ממושכת רצופת ייסורים, הרחק מאשתו ובתו, ונשכח על ידי מרבית חבריו.

אבישי גולץ, אבירם נצר

מחלקת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה רפפורט – הטכניון, חיפה

ב-4.8.1911 ירד בנמל יפו ד"ר משה שרמן. ד"ר שרמן היה רופא אף-אוזן-גרון הראשון בארץ ישראל, ובמשך כשנה גם היה הרופא המומחה היחיד בתחום זה בארץ.

ד"ר משה שרמן נולד בניקולאייב (רוסיה) בשנת 1881. הוא החל את לימודי הרפואה באודסה, המשיך בברלין וסיים אותם בשנת 1907 בדופאט (אסטוניה). לאחר מכן התמחה באף-אוזן-גרון במוסקבה.

עם בואו לארץ התיישב ביפו, שם פתח מרפאה, ובמהרה היה למומחה מוכר ומבוקש. הוא התנדב בבית החולים היהודי ביפו "שער-ציון", ופעמיים בשנה היה עולה לירושלים למספר שבועות כדי לבדוק חולים ולבצע ניתוחים.

בינואר 1912, יחד עם חמישה רופאים נוספים, הניח ד"ר שרמן את היסודות לארגון הרופאים הראשון בארץ ישראל: "אגודה מדיצינית עברית ליפו ומחוז יפו". בשנת 1918 התמנה ד"ר שרמן ליועץ למחלות אף-אוזן-גרון של בית החולים הדסה בתל-אביב, ובשנת 1932 הוקמה בבית החולים מחלקה בהנהלתו.

במשך כל השנים היה ד"ר שרמן היוזם והמקים של איגודים ציבוריים שונים לקידום הרפואה בארץ. הוא הקים את איגוד רופאי אף-אוזן-גרון בארץ במשך שנים רבות עמד בראשו. הוא ייסד את סניף תל אביב של ההסתדרות הרפואית וכיהן כיושב ראש הסניף במשך 17 שנה. בשנת 1935 נבחר ליושב ראש הוועד המרכזי של "ההסתדרות הרפואית העברית בארץ ישראל" – תפקיד שאותו מילא במשך 20 שנה. לאחר סיום כהונתו נבחר לנשיא הראשון של ההסתדרות הרפואית ואחר כך לנשיא הכבוד שלה. ד"ר שרמן היה המייסד והעורך של "הרפואה" ו"מכתב לחבר". גולת הכותרת בפעולותיו הייתה הקמת מפעל "חברות החוץ".

ד"ר שרמן היה מחברם של מאמרים רבים בתחום מומחיותו,  ובהיסטוריה של ההתארגנות הרפואית בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

ד"ר שרמן נפטר בתל אביב ב-17 ביולי 1969.

לינה לאוז^3,1, שבתאי רומנו^2,1, אליעזר שלו^2,1

¹מרכז רפואי העמק עפולה החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, ²הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, ³החוג לסיעוד, המכללה האקדמית עמק יזרעאל

*המאמר מוקדש לזכרו של ד"ר אמיר פוקס ז"ל

הקדמה: אירועים חריגים מתרחשים בכל תחומי המערכת הרפואית ועלולים לפגוע במטופל, עד כדי גרימת מוות. הקשיים במתן שירותים במיילדות כוללים בין היתר ניבוי של מספר הפניות לחדר מיון יולדות, מספר הלידות ודרגת מורכבותן, והתאמת היקף כוח האדם ותגבורו במשך כל שעות היממה.  

מטרות: לבחון את הקשר בין עומס בחדר לידה ובחדר מיון יולדות לבין התרחשות אירועים חריגים.

השערות המחקר: בימים ובמשמרות עם עומס לידות רב יותר ומספר רב יותר של פניות לחדר מיון יולדות,  וכאשר צוות המחלקה מצומצם יותר ופחות מיומן, שיעור האירועים החריגים גבוה יותר.

שיטות המחקר: נאספו נתונים באופן רטרוספקטיבי על כלל הפניות למיון יולדות וכלל הלידות מספרי הלידה, ועל אירועים חריגים נאספו נתונים מהשנים 2006-2005 מהיחידה לניהול סיכונים. בנוסף לכך, נאספו נתונים משנת 2005 מספר לידה על כלל אירועי קרע בדרגה שלוש וארבע של הלדן (Vagina) במהלך הלידה.

תוצאות: במהלך השנים 2006-2005 היו בבית החולים 8,448 לידות. נמצא הבדל מובהק סטטיסטית בשיעור האירועים החריגים בין ימות השבוע, אשר נע בין 11.9%-6.6% למאה לידות (0.05>P). בבדיקת שיעור אירועי קרע בדרגה שלוש וארבע של הלדן במהלך הלידה מתוך כלל הלידות שהיו בשנת 2005, נמצא הבדל מובהק בין משמרת לילה לבין המשמרות האחרות, אשר נע בין 0.83%-0.24% (p<0.05).

דיון וסיכום: המחקר מעורר שאלה: האם ההבדל בין הימים נובע מרמת הדיווחים של  אנשי הצוות. כמו כן, נראה שקיים צורך להמשיך ולהעמיק את הבירור באשר לסיבות להבדלים בשיעורי האירועים החריגים בין ימות השבוע וגם בשעות העבודה במשמרות השונות. מגבלותיו של מחקר זה נובעות מכך שהוא רטרוספקטיבי, ומכך שנבדקו בו רק אירועים חריגים שהמחלקה למיילדות דיווחה עליהם ליחידה לניהול סיכונים בתקופת זמן מוגדרת זו .

אבי עורי

האגף לרפואה שיקומית, מרכז רפואי רעות והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

האבחון הגופני הקלאסי מהווה עדיין בסיס בלתי נפרד וחשוב מכל תהליך אבחוני או טיפולי ברפואה. הסתכלות על תנוך האוזן אינה זוכה תמיד לחשיבות מרבית, למרות פתולוגיות הניתנות לאבחון: כיחלון, מחלת השיגדון, שאתות, מומים מלידה, זאבת, חבלות ועוד. ניתן להוסיף עוד סימן נרכש (על שם פרנק): חריץ בתנוך האוזן המרמז על מחלת לב כלילית.

יונה קרוננברג¹, לילה מיגירוב¹, ריקי טייטלבאום סויד², מינקה הילדסהיימר²

¹מחלקת אא"ג, ניתוחי ראש וצוואר, ²מכון שמיעה ודיבור, מרכז רפואי שיבא תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

ניתוחי שתל שבלול הפכו להיות טיפול הבחירה בבני אדם עם ליקוי שמיעה עצבי תחושתי בדרגה חמורה עד עמוקה. בניתוח זה מוכנסת אלקטרודה לתוך שבלול האוזן הפנימית, ודרכה מועברת אינפורמציית שמיעה; זו האחרונה מקודדת דיגיטאלית ממעבד קול חיצוני, שנישא על האפרכסת, אל עצב השמיעה והגנגליון הלולייני (הספירלי).
 

סעיד אבו זיד, עודד מזור, יהושע צרפין

מח' ילדים, מרכז רפואי ברוך פדה, בית-חולים פוריה

במאמר זה מדווח על ילוד בן 10 ימים, שלקה בדלקת חדה של בלוטת הרוק בתת-לסת (Submandibular sialadenitis). המחלה אובחנה בשלב מוקדם והותחל טיפול אנטיביוטי מהיר, ללא צורך בניתוח. במעקב ארוך-טווח ניצפתה החלמה מלאה. בסקירת סיפרות בנושא מדווח על האטיולוגיות השכיחות והטיפול המומלץ לדלקת בלוטות הרוק בתת-לסת.

אלדר כרמל¹, ריקי טייטלבאום-סויד², ללה מיגירוב¹, מינקה הילדסהיימר², יונה קרוננברג¹

המח' לרפואת אף אוזן וגרון וניתוחי ראש צוואר¹ והמכון להפרעות שמיעה ודיבור², מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

שתל שבלול הוא טיפול מקובל לשיקום שמיעה במטופלים עם ליקוי שמיעה תחושתי עצבי דו-צדדי בדרגה חמורה עד עמוקה. בשנים האחרונות פורסם מספר גדל והולך של מחקרים המצביעים על יתרונות בהשתלה דו-צדדית לעומת חד-צדדית.

במאמר זה מדווח על 15 מושתלים, ילדים ומבוגרים, אשר עברו ניתוח שתל שבלול דו-צדדי. תוצאות מבחני תפיסת הדיבור מצביעים על תועלת לשמיעה בהשתלה דו-צדדית לעומת חד-צדדית, בעיקר במבחני תפיסת דיבור על רקע רעש.

ירון נזריאן^2,1, יואב תלמי^4,2, מיכאל וולף^4,2, זאב הורוביץ^4,2, לב בדרין², רפאל פפר^4,3, יונה קרוננברג^4,2

¹היח' לכירורגיה פה ולסתות, המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון, ²מח' אף אוזן וגרון ניתוחי ראש וצוואר, המרכז הרפואי שיבא, תל-השומר, ³המח' לאונקולוגיה, המרכז הרפואי שיבא, תל-השומר, ⁴הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

שאתות תאי אפיתל של בלוטת בת-האוזן (Parotid gland) מהוות כ- 3% מסך השאתות בראש-צוואר, ורובן (70%-80%) הן טבות. אדנומה פליאומורפית (Pleomorphic adenoma) היא השאת הנפוצה ביותר בבלוטת בת-האוזן. הישנות השאתות לאחר כריתת האונה השטחית (Superficial parotidectomy) דווחה עד לשיעור של 4%.

הישנות המחלה קשורה לרוב בניתוח ובכריתה בלתי שלמה. השאתות הנשנות הן בעלות קצב גדילה איטי, ומשך הזמן הממוצע ממועד הניתוח הראשון עד להישנות יכול להגיע ל-10 שנים, ולפיכך נדרש מעקב ארוך-טווח. השאתות ממוקמות לרוב באונה השטחית (75%) והן בדרך-כלל רב-מוקדיות. הטיפול בשאתות אלה מהווה עד היום אתגר, שכן הוא כרוך בשיעורים גבוהים של פגיעה בעצב הפנים (7%-50%). לעיתים נדרש טיפול בקרינה בתר-טיפולי לשם הקטנת שיעורי הישנות השאת בעתיד, תוך הערכת הסיכונים הנלווים ומשמעותם. גורם זה מקבל משנה-תוקף עקב גילם הצעיר יחסית של החולים.

במחלקת אא”ג-ניתוחי ראש וצוואר במרכז הרפואי שיבא טופלו בחמש השנים האחרונות 16 חולים עם הישנות ראשונה וארבעה חולים נוספים עם הישנות שנייה או יותר של המחלה. חמישה מהחולים הופנו לטיפול בתר-ניתוחי בקרינה. שיעור הישנות או שארית שאת לאחר הניתוח השני הגיעו ל-15%. בשני חולים בלבד נפגע ענף יחיד של עצב הפנים (10%), ללא מקרי פגיעה נוספת בעצב.

לסיכום, כריתות נשנות של שאתות בבלוטת בת-האוזן הן פעולות מורכבות המחייבות מיומנות רבה. ניתן לבצען בהצלחה ובתחלואה סבירה.
 

נופר בן דוד^2,1, ישי רון^3,1, אביגדור מנדלברג⁴, אריה לוין^5,1, חיים פלקסמן², אייל רוסו^2,1, יהודה רוט^6,2

¹המירפאה להפרעות בליעה, תזונה ושיגשוג בילדים, ²מח' אא"ג – ניתוחי ראש וצוואר, ³המכון לגסטרואנטרולוגיה, ⁴היח' לריאות ילדים, ⁵היח' לגסטרואנטרולוגיה, מחלקת ילדים, מרכז רפואי וולפסון, חולון, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ⁶המח' למדעי בריאות הציבור, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת טורונטו, קנדה

הפרעות בליעה ואכילה בילדים הן בעיות נפוצות, אך אינן מוכרות היטב. הפרעות אלו יכולות לבוא לידי ביטוי בהסתמנויות שכיחות שונות, ולכן חשוב להכירן ולאבחנן היטב. מובאות במאמר הנוכחי שלוש פרשות חולים מייצגות, המדגימות את טווח הבעיות, הגישה האיבחונית ודרכי הטיפול.על-מנת לאפשר אכילה בטוחה ושיגשוג, יש לזהות היטב את הפרעות הבליעה והאכילה ולדעת מהן דרכי השיקום היעילות בכל שלב, בהתאם להתפתחות הילד. גישה זו מתאפשרת בפעילות צוות רב-תחומי, כדוגמת המירפאה להפרעות בליעה, אכילה, תזונה ושיגשוג בילדים, הפועלת בהצלחה במרכז הרפואי וולפסון.