תוצאת חיפוש

אודי נוסינוביץ¹, לאוניד אידלמן² *, יהודה שינפלד^1,3 *

¹המח' לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, מרכז זבלודוביץ למחלות אוטואימוניות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²ההסתדרות הרפואית בישראל, מחלקת הרדמה, מרכז רפואי רבין, בית חולים בילינסון, ³מופקד הקתדרה לחקר מחלות אוטואימוניות על שם לאורה שוורץ-קיפ, אוניברסיטת תל אביב

*המחברים השתתפו בוועדה מטעם ה-World Medical Association לקביעת עמדה בנושא ולהתאמת הצהרת הלסינקי בנושא משנת 2010.

הטיפול באינבו (פלצבו) במחקרים רפואיים החל בשנות השלושים של המאה הקודמת, והוא מנוצל מאז להערכת היעילות של תרופות וטכנולוגיות רפואיות חדשות. עם זאת, קיימת אי תמימות דעים לגבי ההיבטים האתיים של הטיפול באינבו, בפרט כאשר קיימות חלופות טיפוליות או אבחוניות. מקובל, שרישום באינבו מתבצע כל עוד אינו כרוך באי נוחות או בנזק משמעותיים. עם זאת, ההגדרה של "אי נוחות או נזק משמעותיים" נתונה לפרשנות. בנוסף, קיימות עדויות לגבי היעילות של אינבו במצבים קליניים מסוימים, וכן עדויות לכך שבנסיבות מסוימות עשוי אינבו להיות כרוך בהשפעות לוואי. במסמך זה נסקרים ההיבטים האתיים של טיפול באינבו, יעילותו הקלינית, וההנחיות האתיות העדכניות בעת עריכת מחקרים מבוקרי אינבו.

אופיר שיין, עומר וולף, משה וסטרייך, אבשלום שלום

המחלקה לכירורגיה פלסטית והיחידה לאבחון, טיפול ותיעוד נגעים פרגמנטריים, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מבוא: חלק ניכר מקרב המטופלים המיועדים לעבור ניתוחים זעירים, נוטלים אספירין באופן קבוע. הגישה למטופלים אלה, בהגיעם לעבור ניתוח זעיר בעור – אינה אחידה. מעט עבודות בהיקף נרחב נבחנה השפעתה של נטילת אספירין על תוצאות ניתוחים זעירים בעור, ולפיכך הבחירה הייתה לערוך ניסוי פרוספקטיבי לבחינת נושא זה.

שיטות וחומרים: קבוצת המחקר נבנתה ממטופלים שעברו ניתוח זעיר (ללא מתלים או שתלי עור) תחת הרדמה מקומית, במרפאה אמבולטורית על ידי מנתח פלסטי יחיד. הנתונים האפידמיולוגיים אודות המטופלים, וכן המידע על מחלות הרקע, סוג הניתוח והסיבוכים שנצפו בתקופת המעקב – נאספו לאורך המחקר. דגש ניתן לסיבוכים הבאים: דימום, היפרדות שולי הפצע (Dehiscence), זיהום פצע ואודם קל. קבוצת הניסוי הורכבה ממטופלים שנטלו אספירין ברצף עד הניתוח. יתר המטופלים היוו קבוצת בקרה. ההשוואה בין הקבוצות בוצעה באמצעות התבחינים test-Student's t ו-test Chi.

תוצאות: הוכללו במחקר 7,259 מטופלים שנותחו במהלך תקופת איסוף הנתונים. מאה וחמישה עשר מטופלים שנטלו פלביקס (Clopidrogel) או קומדין (Sodium Warfarin) לא נכללו במחקר. קבוצת הניסוי כללה 1,088 מטופלים שנטלו אספירין באופן קבוע. יתר 6,056 המטופלים הרכיבו את קבוצת הבקרה. בניתוח הנתונים, נמצא שוני מובהק סטטיסטית בגיל הממוצע, שכיחות מחלות הרקע ופיזור הנגעים על פני הגוף. עם זאת, לא נצפו הבדלים משמעותיים בשיער הסיבוכים בין קבוצת הניסוי לקבוצת הבקרה.

דיון: בעבודה רחבת היקף זו, שנערכה בה השוואה בין מטופלים המיועדים לעבור ניתוח זעיר תחת טיפול באספירין או ללא טיפול זה, נמצא כי למרות הגיל המתקדם, שיעור מחלות הרקע הגבוה יותר ומיקום רוב הנגעים באזור ראש צוואר בקרב קבוצת הניסוי, נטילת האספירין לא גרמה לעלייה בהיארעות הסיבוכים בהשוואה לקבוצת הבקרה. תוצאות אלה מחזקות את הסימוכין שבאמצעותם ניתן לקבוע, כי בניתוח זעיר ושטחי בעור, אין צורך להפסיק נטילת אספירין.
 

דני שרמן¹, טליה חלמיש-שני², יעל גרשטנסקי³, יוסי טל⁴, מיכאל פיינגולד⁵,

¹החברה לרפואת האם והעובר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²קבוצת מדנס, ³החברה לניהול סיכונים ברפואה בע"מ, מקבוצת מדנס, ⁴אוניברסיטת טילבורג, הולנד, ⁵שירותי בריאות כללית, החברה לניהול סיכונים ברפואה

חולשה או שיתוק של הגף העליון בילוד (Erb’s palsy) נובעים בדרך כלל מנזק למקלעת הזרוע (Brachial plexus injury), שמיקומה בצידי עמוד השדרה הצווארי התחתון (C5-T1) הופך אותה פגיעה לכוחות מתיחה או לחץ במהלך ההריון והלידה. החברה לניהול סיכונים ברפואה בע"מ (MRM), מקבוצת מדנס, מקבלת דיווחים שוטפים על אירועים חריגים, מהמוסדות המבוטחים באמצעותה בביטוח אחריות מקצועית רפואית. בעבודה הנוכחית, נותחו 536 דיווחים של חולשה או שיתוק הגף העליון בילוד המתאימים לנזק במקלעת הזרוע, שדווחו לחברה לניהול סיכונים ברפואה בשנים 1993-2004. נבנה שאלון ייעודי לניתוח אירועי ה-ERB, הכולל כ-30 משתנים רלבנטיים. על מנת לייחס חלק מהנתונים שבמדגם הנוכחי לשכיחויות ולמאפיינים של כלל היולדות/לידות בישראל, נלקחו נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תחום מידע במשרד הבריאות, החברה לרפואת האם והעובר, וערכים מקובלים בספרות המקצועית.

נמצא, כי שיעור דיווחי ה- Erb's palsy ל-MRM נע בין 0.5 ל-1.2 ל-1,000 לידות במהלך כל התקופה. בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, נמצא כי היולדות במדגם מבוגרות יותר, שמנות יותר, וולדניות יותר ובעלות רקע של מחלת הסוכרת. נמצא, כי קיימת שגיאה שיטתית של תת-הערכת משקל העובר ביחס למשקל הילוד בפועל בלידות של המדגם הנוכחי. למרות שמרבית האירועים התרחשו בעקבות לידות לדניות במועד, ב-3% היו הלידות בניתוחים לחיתוך הדופן ("ניתוחים קיסריים"), שמרביתם ברירניים, או בשלב הראשון של הלידה. כרבע מהאירועים התרחשו בלידות מכשירניות, בעוד ששיעור הלידות המכשירניות באוכלוסייה הכללית היה כ-5% במהלך כל אותה התקופה. רק במחצית מהאירועים של Erb's palsy דווח ברשומה הרפואית על קושי בחילוץ הכתף בצד הפגוע, אך רק בכמחצית מהלידות הלדניות יש התייחסות ברשומה לחילוץ הראש ו\או הכתפיים. מאידך, שיעור הרשומות המכילות התייחסות לחילוץ הראש ו\או הכתפיים בלידה עלה מ-44% בתחילת התקופה ל-74% בסוף תקופת המדגם. המשקל הממוצע של הילודים היה 3,888+569 גרם – משקל הגבוה מהמשקל הממוצע בלידה המדווח בישראל. בהשוואה לעקומי המשקל לגיל ההריון באוכלוסיה בישראל, נמצא כי התפלגות אחוזוני משקל הילוד במדגם הנוכחי שונה באופן משמעותי מהאוכלוסייה הכללית: 53% מהילודים הם מעל האחוזון 90 ו-31% הם מעל אחוזון 97.

בעבודה זו נמצא, כי גורמים שונים המוכרים כגורמי סיכון לנזק במקלעת הזרוע של הילוד, קיימים גם במדגם גדול של לידות באוכלוסייה בישראל. קיים קושי לקבוע את משקלם היחסי של גורמים אלו בהיעדר קבוצת בקרה או נתונים מדויקים של כלל אוכלוסיית היולדות באותה תקופה. שאלון שפותח עשוי לסייע בבניית בסיס נתונים תקף ומהימן שיאפשר בעתיד לאשש ממצאי עבודה זאת.

אנדרי קידר¹, חיה שוויגר², איתמר רז³,

¹המרפאה לטיפול כירורגי בהשמנה חולנית, המחלקה לכירורגיה כללית, ²מחלקת תזונה ודיאטה, ³היחידה לסוכרת, מרכז רפואי הדסה עין כרם, ירושלים

שיעור מחלת הסוכרת מסוג 2 נמצא במגמת עלייה מתמדת הנושא ממדים של מגפה. העלייה המשמעותית בהיארעות מחלת הסוכרת מוסברת לפחות בחלקה על ידי עלייה בשכיחות ההשמנה.

כבר למעלה מעשור חלף מאז התגלתה העובדה, שניתוחים לטיפול בהשמנה חולנית (ניתוחים בריאטריים) גורמים לריפוי מחלת הסוכרת או לשיפור במצבם של מנותחים שלקו במחלה טרם הניתוח. יתרה מזו, התמותה מסיבוכי מחלת הסוכרת בקרב מנותחים קטנה אף היא באופן משמעותי בעקבות הניתוח, והשיפור במחלה מתמיד לטווח ארוך.

הניתוחים היעילים ביותר לשיפור הסוכרת הם ניתוחי מעקף קיבה בשיטת Roux-en-Y Gastric Bypass  (RYGB) ומעקף ביליאופנקריאטי על שם סקופינרו [Scopinaro’s Biliopancreatic Diversion (BPD)], עם שיעור ההחלמה מסוכרת שנע בין 100%-80%. השיפור המפתיע במצב חולי הסוכרת בעקבות ניתוחים אלו מתרחש עוד בטרם נצפית ירידה משמעותית במשקל.

קיימים מספר מנגנונים משוערים שיכולים להסביר את התופעה, ביניהם ירידה במשקל עם שיפור בתנגודת היקפית לאינסולין, הקטנת צריכת המזון, תת ספיגה של מרכיבי המזון, ושינוי אנטומי במבנה התקין של מערכת העיכול, המשרה שינויים בהפרשת האינקרטינים. הבנת מנגנונים אלה יכולה להביא למציאת טיפולים חדשניים יעילים יותר כנגד השמנת יתר וסוכרת. 

אורית רז¹, לואיס ל' פיסטרס², פיליפ א' ספיס³, אריה לינדנר¹, דן ליבוביץ¹

¹המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²השירות לכירורגיה אורולוגית, אוניברסיטת טקסס, מרכז הסרטן MD Anderson, יוסטון טקסס, ארה"ב. ³ליי מופיט, מרכז הסרטן, טמפה פלורידה, ארה"ב

התפשטות מקומית של סרטן הערמונית מתבטאת בפריצת השאת (Tumor) מעבר לקופסית הערמונית ובחדירה לאיברים סמוכים, כגון שלפוחית השתן, החלחולת, דפנות האגן והשופכנים. תופעה זו כרוכה בתחלואה בלתי מבוטלת, פוגעת משמעותית באיכות חיים ועלולה לסכן חיים.

ההסתמנות הקלינית אופיינית וכוללת הפרעות חסימתיות בהטלת השתן עקב גוש גדול במוצא שלפוחית השתן, חסימת השופכנים העלולה לגרום לכשל הכליות, דם בשתן (המטוריה) כתוצאה מפריצת השאת לשלפוחית השתן, או תלונות על כאב באגן, עצירות או טחירה (Tenesmus), הנובעים מחדירה או לחץ של הגוש באגן על החלחולת.

לכן, דרוש טיפול מקומי יעיל במצבים אלה, על מנת להקל על סבלם הרב של חולים אלה, ולצמצם את התחלואה החמורה הנלווית לתופעות המתוארות. למרות שריפוי מלא במצבים אלו אינו אפשרי, מענה טיפולי לתחלואה המקומית, לתסמינים הקשים ולירידה באיכות החיים, הוא יעד קליני ראוי.

ההתמקדות בסקירה הנוכחית היא בתסמינים הנגרמים כתוצאה משאת מקומית מתקדמת של הערמונית (שממ"ע) ובאמצעים הפליאטיביים העומדים לרשות המטפלים, בהדגשת הערך של ניתוחים פליאטיביים.

אמיר חיים¹, ענת להב², תמיר פריטש¹, מיכאל דרקסלר¹, זיוה יזהר³

¹המרכז הרפואי תל אביב סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²משי – מרכז שיקום ילדים, ירושלים, ³המחלקה לפיזיותרפיה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

תסמונת דאון (ת"ד) היא השכיחה מבין התסמונות הלא תורשתיות הגורמות לפיגור שכלי. התסמונת מלווה במאפיינים פנוטיפיים טיפוסיים ובשכיחות גבוהה של שלל ליקויים רב מערכתיים מלידה ונרכשים. פגיעות אלו מובילות לתפקוד לקוי של מערכת השריר-שלד, וגורמות לפגיעה בכישורי התנועה וההליכה. סטיות ההליכה, אשר מתפתחות בגיל הרך, מלוות את האדם הלוקה בתסמונת דאון גם בבגרותו. בסקירה זו מובאים מאפייני התסמונות עם התמקדות בפגיעות האורתופדיות בגו, בגפיים התחתונים ובתבניות ההליכה הטיפוסיות.

נחום ורבין

המחלקה לכירורגיה א', בית חולים איכילוב, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

כידוע, לפני שנים ניתחתי את בן דודי הסופר משה שמיר ז"ל. שיחותינו אז נסבו בנושא הניתוח, ההרדמה וההתאוששות, ולפתע הוא שאל אותי, ללא קשר לנושא השיחה, כיצד אני, אנחנו הרופאים, מתמודדים עם הדם הנשפך כמים במהלך הניתוח.

חן גולדשמיט, יונה תדיר, מרק גלזרמן

בית חולים לנשים בילינסון, מרכז רפואי רבין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הגישה הניתוחית לפתרון בעיות ברפואת נשים, אשר עברה שינוי משמעותי במהלך השנים האחרונות, מחייבת שינוי שיטת הלימוד והתרגול. כחלק משינוי זה מוצגת כאן מערכת תרגול מחלקתית פשוטה ובעלות נמוכה, המאפשרת לשפר את יכולת הקואורדינציה ברמות קושי שונות, לצד מערך הדרכה הכולל גם רקע תאורטי. ברקע הדברים עומדת סקירת שיטות אחרות הקיימות כיום לתרגול גישה ניתוחית זו.
 

אריה הומינר, גדעון קופרניק, ציון חגי

מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי קפלן, רחובות, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

הריון לא תקין בשליש הראשון הוא מצב שכיח, שטופל עד כה בניתוח לריקון חלל הרחם. אפשרות נוספת לטיפול המקובל היא התרופה מיזופרוסטול, המהווה אנאלוג סינתטי של פרוסטגלנדין E1.

במחקרים רבים שנבדקה בהם יעילות הטיפול במיזופרוסטול לעומת טיפול באינבו, נמצא יתרון גדול לטיפול בתרופה זו. בעבודות שנערכה בהן השוואה בין ניתוח לריקון חלל הרחם לבין הטיפול במיזופורסטול, נמצא יתרון לניתוח, אם כי נרשמו שיעורי הצלחה של מעל 80% לטיפול בתרופה. לא נמצא הבדל משמעותי בשיעורי הסיבוכים בין שיטות הטיפול.

ניתן לטפל במיזופרוסטול במתן לדני או פומי, עם יתרון קטן לטיפול במתן לדני. עדיין לא נערכו מחקרים גדולים שנבדקה בהם בטיחות הטיפול בנשים עם רחם מצולק (לאחר ניתוח לחיתוך הדופן או כריתת שרירנים). אולם על סמך העבודות שפורסמו עד כה, ניתן להציע טיפול זה גם לנשים אלו.
 

מנחם בן-חיים^1,2,3, רישרד נקש^1,2,3, יוסף קלאוזנר¹

החטיבה לכירורגיה ב'¹, היחידה לניתוחי כבד² והיחידה להשתלות³ בחטיבה לכירורגיה ב', מרכז רפואי סוראסקי, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מבוא: בעשור האחרון הוגדר והתעצם תחום התמחות-על נוסף בכירורגיה, המבוסס על ניתוחי כריתות והשתלות  כבד ולבלב, ניתוחים מורכבים בדרכי מרה ומגוון פעולות פולשניות מונחות אנדוסקופיה ודימות שאינן ניתוח: Hepato-Pancreato-Biliary surgery (HPB).

עם זאת, הזיקה ומסלול ההתמחות (השתלות לעומת כירורגיה אונקולוגית), אִרגון העבודה (מחלקת השתלות ו/ או ניתוחי HPB עצמאית לעומת יחידות מקצועיות בחטיבה לכירורגיה רב-תחומית) ותבנית הפניית החולים – כל אלה לא הוגדרו ושנויים במחלוקת.  

שיטה: תיאור אִרגון העבודה, אופן העבודה ונפחי העבודה בתחום זה במרכז הרפואי סוראסקי, דיון בחלופות וסקירת סִפרות רפואית.

היחידה להשתלות והיחידה לניתוחי כבד פועלות כגוף אחד במִסגרת החטיבה לכירורגיה. תִכנון הטיפול מתבצע על ידי צוות רב תחומי ועל פי עקרונות אחידים. בביצוע הניתוחים ובטיפול הבתר-ניתוחי משתתפים המתמחים בכירורגיה כללית. 

תוצאות: בשנים 2003-2007 בוצעו 870 ניתוחי HPB והשתלות איברי הבטן הכוללים 70 השתלות כבד, מתוכם 9 מתורם חי, 100 ניתוחי הנצלת איברים לתרומה, גם להשתלה במרכזים אחרים, 165 השתלות כליה וכליה-לבלב, כ-30% מתוכם מתורם חי. בוצעו 250 כריתות כבד מסוגים שונים ובהוריות שונות. בוצעו 35 ניתוחים לשִׁחזור דרכי המרה, 250 כריתות לבלב (150 ראש לבלב ותריסריון, 90  גוף-זנב ו-10 אחרות), וכן לוו עשרות פעולות בתחום זה המבוצעות ברדיולוגיה פולשנית או באנדוסקופיה פולשנית. התוצאות שהושגו בטווח המיידי (תחלואה ותמותה) ובטווח הארוך (הישרדות) דומות למדווח במרכזי מצוינות בעולם. 

מסקנות: שילוב ניתוחי HPB והשתלות איברי בטן במִסגרת החטיבה לכירורגיה, מאפשר חשיפה מרבית למתמחים ולמומחים, הפעלה נכונה ויעילה של כוח האדם והמשאבים, והשגת תוצאות כמותיות ואיכותיות מצוינות. למבנה זה יתרונות נוספים בתחומי החינוך הרפואי, ההכשרה הניתוחית והמודעות להשתלות. בדומה לתחומים נוספים בכירורגיה, מתבקש דיון בהגדרת מרכזים המסוגלים לספק את מכלול אפשרויות הטיפול והכשרת המומחים, ובהתאם – בתבנית הפניית החולים.
 

דן לוי-פבר¹, רן קרמר¹, מיכאל אורלובסקי¹, מיכל ברק², לאל-אנסון בסט¹

¹המחלקה לניתוחי חזה, ²מחלקת הרדמה, רמב"ם - הקריה לבריאות האדם, הפקולטה לרפואה רפפורט של הטכניון, חיפה

רקע: בשנים האחרונות חלה עלייה בשכיחות מחלות הוושט – טבות וממאירות – ברחבי העולם, ובעיקר במדינות המערב. הפניית חולה במחלת ושט לניתוח נועדה למגר את המחלה עצמה ולחדש את המשכיות מערכת העיכול, על מנת לאפשר לחולה לאכול ולשתות. במחקר הנוכחי נבדקו מאפייני החולים שנותחו בשל מחלת ושט במחלקתנו בתקופה של שש שנים, על מנת ללמוד על סוג המחלות, הניתוחים והסיבוכים אשר מלווים טיפול זה.

שיטות: נסקרו באופן רטרוספקטיבי גיליונות כל החולים שעברו ניתוח ושט בין ינואר 2002 לדצמבר 2007. הנתונים שנאספו: גיל ומין החולה, סוג המחלה, במחלה ממארת מהו הדירוג (Staging), סוג ומשך הניתוח, משך האִשפוז, סיבוכים ותמותה בתקופה הבתר-ניתוחית.

תוצאות: מאה שמונים ושישה חולים נותחו בשל מחלת ושט, מתוכם 154 חולים לקו במחלה ממארת (83%) ו-32 חולים (17%) נותחו בשל מחלה טבה. פיזור סוגי הממאירות: 57% אדנוקרצינומה, 27% סרטן תאי קשקש, 8% סרטן תא טבעת ו-8% מחלות ממאירות אחרות. החולים שנותחו בשל מחלה טבה התפלגו כך: כשליש נותחו לאחר שתיית חומצה, שליש לקו בצפידות הוושט (Achalasia), והיתר בסְעִיף הוושט (Diverticulum), בבקע בסרעפת, במיומטוזיס, באִטְמות (אטרזיה) ובכיסה בוושט (Cyst). משך האִשפוז נע בין 10-293 יום (חציון 27 יום). כשליש מהחולים לקו בסיבוכים לאחר הניתוח: דליפה מההשקה – 10%;  סיבוכי נשימה – 9.5%; זיהום –7.5%; סיבוך בלב 2%; וסיבוך שחייב ניתוח נִשנה – 3%. שנים-עשר חולים (6.5%) נפטרו במהלך האִשפוז, בין היום ה-10 ליום ה-113 לאחר הניתוח.

מסקנות: רוב החולים שעברו ניתוח ושט במחלקתם של המחברים לקו במחלה ממארת, בעיקר אדנוקרצינומה. הניתוח מלווה באִשפוז ממושך ובשכיחות גבוהה של סיבוכים. שיעור התמותה משמעותי, אך דומה לשיעור המדווח במרכזים גדולים בעולם.

דניאל שינהר¹, איתמר אביגד¹, ארנה טל ^3,2

¹המחלקה לכירורגיית ילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ²משרד הבריאות, ³המרכז להערכת טכנולוגיות בשירותי בריאות, מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, תל השומר

בתקופה האחרונה נִצפות בעולם הרפואה בכלל והכירורגיה בפרט התפתחויות רבות, המביאות לשינוי בגישה הטיפולית. במאמר זה נסקרות המגמות בניתוחים בתקופה של למעלה מעשור (1995-2006) במחלקת כירורגיה ילדים, בבית חולים שיבא תל השומר, ונבדקו מדדים מרכזיים וביניהם: חלקה היחסי של הגישה הזעיר-פולשנית בהשוואה לגישה המסורתית הפתוחה, היקף הניתוחים הברירניים בהשוואה להיקף הניתוחים הדחופים ומספר המומים מלידה המטופלים.

נמצאו שינויים בעלי מובהקות סטטיסטית במגמות הגישה הכירורגית, המצביעים על ירידה בהיקף הניתוחים הברירניים בבית החולים ועלייה משמעותית במספר הניתוחים הזעיר-פולשניים, בעוד שמספר הניתוחים של מומים מלידה נותר קבוע.

סקירת הסִפרות הבינלאומית בתחום מעלה, כי גם במדינות אחרות נִצפים שינויים דומים במגמות המשתקפות בפעילות בית החולים המתואר. שינויים אלה מחייבים היערכות מתאימה של מערכת הבריאות ברמה הלאומית. מאמר זה כולל סקירה ראשונית בנושא.

שרונה דובדבן ששון, ברוך ירושלמי, יעקב מרדכי, זהבי כהן

המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

*המאמר מתפרסם על בסיס עבודת גמר של שרונה דובדבן ששון, במסגרת הדרישות לתואר D.M בפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

איטמות מלידה של דרכי המרה (אמד"מ)1 היא הפרעה נדירה. מחלה זו היא הגורם השכיח ביותר לעימדון מרה בילודים וההוריה השכיחה להשתלות כבד בילדים. אִבחון מוקדם של אמד"מ חיוני לקביעת טיפול מיטבי.

המטרה במאמר הנוכחי הייתה להשוות בין החולים שטופלו במרכז הרפואי סורוקה לעומת דיווחים בעולם בנוגע להיארעות, גיל בעת קביעת האבחנה, שיעור השתלות הכבד והתוצאות ארוכות-הטווח של הטיפול. מטרת מִשנה הייתה לבדוק הבדלים במדדים אלו בין האוכלוסייה היהודית והלא יהודית. במחקר נכללו יילודים עם אמד"מ שטופלו במרכז הרפואי סורוקה בין השנים 1980-2007.

מקורות המידע כללו רשומות רפואיות, סיכום ניתוח, תיק מִרפאה ותוצאות בדיקות מעבדה שבוצעו במִסגרת מעקב. ההשוואה בין התוצאות של אוכלוסיית המחקר לבין התוצאות המקובלות במדינות המערב, וההשוואה בין האוכלוסייה היהודית לבין האוכלוסייה הלא יהודית – כל אלה נעשו על ידי השוואת פרופורציות לפי שני מִדגמים בלתי תלויים. בחינת התוצאות ארוכות הטווח בוצעה בשיטת Kaplan Meier.

נותחו 29 ילדים עם אמד"מ. מתוכם, 16 היו ממוצא יהודי והשאר ממוצא לא יהודי. חמישה-עשר (52%) היו בנים ו-14 (48%) בנות. שיעור ההיארעות של אמד"מ הוא 0.9 ל-10,000 לידות חי. הגיל הממוצע בזמן ניתוח היה יום (טווח 20-115 יום). חמישה-עשר (51%) מהמנותחים שרדו, מהם 10 עם הכבד המקורי ו-5 לאחר השתלת כבד. שני מושתלי כבד נפטרו בין 1-3 חודשים לאחר השתלה, תִשעה (31%) נפטרו מאי ספיקת כבד סופנית וסיבוכיה ללא השתלה, ושלושה מנותחים אבדו במעקב.

שיעור מושתלי הכבד בקרב חולים ממוצא יהודי היה 31% לעומת 15% באוכלוסייה הלא יהודית (P=0.41). התוצאות ארוכות הטווח תואמות את אלה המדווחות ממדינות שונות ברחבי העולם, ללא הבדל בין שתי אוכלוסיות המטופלים.

יהושע שמר

המרכז הישראלי להערכת טכנולוגיות בשירותי בריאות, מכון גרטנר, תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר ובית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת תל אביב

סקירה היסטורית מעלה, כי לאורך השנים נצפית התפתחות בשיטות בעולם הכירורגיה בעקבות התפתחות טכנולוגית, לצד אימוץ מיומנויות ביצוע חדשניות.

רויטל גנדלמן-מרטון¹, מירי נויפלד²

¹המח' לנירולוגיה, בית חולים אסף הרופא, צריפין, ²יח' אפילפסיה ומכון האא"ג, המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

לנוכח הזדקנות אוכלוסיית העולם והשיעור הגבוה של הופעת מחלת הכִּפְיוֹן בקשישים בהשוואה לקבוצות גיל אחרות, ניתן לצפות כי קשישים עם כִּפְיוֹן יהוו קבוצה גדלה והולכת בקרב חולי הכִּפְיוֹן. הסיבה השכיחה ביותר להתקפי כִּפְיוֹן בקשישים היא מחלה צרברווסקולרית, ורוב התקפי הכִּפְיוֹן בקשישים הם מוקדיים-מורכבים. מאחר שאוטמים במוח מערבים בדרך כלל אזורים חוץ-טמפורליים, ההסתמנות הקלינית של התקפי כִּפְיוֹן בגיל זה שונה לעיתים קרובות מזו שבמבוגרים צעירים. היעדר המאפיינים המוכרים של התקפים מוקדיים, כמו אאורה ותנועות אוטומטיות, עלול לגרום לדחיית האבחנה הנכונה של המחלה בקשישים או לקביעת אבחנה שגויה. כתוצאה משינויים פרמקוקינטיים הקשורים לתהליך ההזדקנות, הפינוי של רוב התרופות נוגדות הכִּפְיוֹן הישנות והחדשות קטן בכ- 20%-40% בקשישים בהשוואה למבוגרים צעירים, ותיתכן עלייה בזמן מחצית החיים לפינוי תרופות מסוימות. בנוסף למדידת רמת התרופה בנסיוב, נודעת חשיבות רבה לניטור התגובה הקלינית של החולה לתרופה, משום ששינויים פרמקודינמיים התלויים בגיל יכולים לשנות את היחס בין רמת התרופה בנסיוב והשפעותיה הפרמקולוגיות. הסבילות לתרופות נוגדת כִּפְיוֹן מהדור החדש טובה יותר, ויש להן יכולת נמוכה יותר ליחסי גומלין בין תרופתיים בהשוואה לתרופות מהדור הישן. טיפול חד תרופתי הוא מדיניות הטיפול המועדפת לטיפול התחלתי בהתקפי כִּפְיוֹן, בשל מיעוט השפעות לוואי, הפחתת הסיכון ליחסי גומלין בין תרופתיים, שיפור ההיענות והפחתת עלות הטיפול. הסיכוי להפוגה (Remission) עם טיפול בתרופות גבוה יותר בקשישים בהשוואה לקבוצות גיל אחרות. חולים קשישים העמידים לטיפול בתרופות ועם קביעה מדויקת של מיקום מוקד הכִּפְיוֹן יכולים להיות מועמדים מתאימים לניתוח כִּפְיוֹן, וסיכויי ההצלחה של ניתוחים מרפאים בקבוצת גיל זו, כמו כריתת אונה טמפורלית, טובים.