תוצאת חיפוש

אריה באואר¹, משה בירגר^2,3, יובל מלמד^3,4

¹המח' לפסיכיאטרייה משפטית, משרד הבריאות, ²המרכז לבריאות הנפש נס ציונה, באר יעקב, ³אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לרפואה, תל אביב, ⁴המרכז לבריאות הנפש לב-השרון

מאמר זה מתבסס בחלקו על סקירה שבוצעה על ידי אסף קרון מאייריס ג’וינט מכון ברוקדייל, המרכז לחקר מוגבלויות ואוכלוסיות מיוחדות, בהזמנת המחלקה לפסיכיאטרייה משפטית, שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות והשירות הארצי לעבודה סוציאלית במשרד הבריאות. http://jdc.org.il/brookdale

מסוכנות מייצגת הפוטנציאל לבצע מעשי אלימות או עבריינות. המתח בין שלילת חירותו של החשוד לבין הצורך להגן על הסביבה שעליה הוא מאיים, הפך את הערכת "מידת המסוּכָּנוּת" של אדם לבעלת משקל רב בהחלטה לגבי התערבות כפויה ושלילת זכויות. המטרות בהערכת המסוכנות בקרב חולי הנפש הן: שמירה על חיי המטופל והאחר – מניעת פגיעות חמורות, הגנה על שלום הציבור וסיוע בקבלת החלטות אפקטיביות להקטנת האלימות. רוב ההחלטות על "מידת המסוּכָּנוּת" של אדם מתבססות על הערכה קלינית הכוללת ראיון ובדיקת הנבדק במִסגרת מובנית, ישירות עם הנבדק, באמצעות מִבחנים פסיכו-דיאגנוסטיים או בעקיפין, תוך כדי הסתמכות על דיווחים לגבי התנהגותו. השיטה נחשבת סובייקטיבית, היות והיא מושפעת מניסיונו הקליני של הבודק לעומת בדיקה  אקטוארית, אשר מתייחסת לדגם (מודל) מתמטי.

נסקרים במאמר זה שלושה כלים:

Psychopathy Checklist-Revised) PCL-R) הוא כלי מוכר לניבוי התנהגות אלימה. הרשימה מורכבת מ-20 פריטים של מִבנה אישיות פסיכופתי המקודדים על בסיס ריאיון מובנה למחצה או על סמך הנתונים בתיק אישי.

HCR-20 הוא רשימה של 20 גורמי סיכון להתנהגות אלימה המתבססת על "פריטים היסטוריים", "פריטים קליניים", "ויסות מסוּכָּנוּת", "וניהול סיכון". המהימנות בין הבוחנים נעה בין 0.76 לבין 0.96.

MacArthur VRAS הוא תוכנת מחשב המבוססת על תהליך של מספר קטגוריזציות בצורה של "עץ החלטה" (Classification Tree-CT) והשוואה בין "עצי-החלטה" שונים.
 

מרים אינס זיבצינר¹, חיה באליק², אנדרה מטלון³

¹המרכז הישראלי להערכת טכנולוגיות בשרותי הבריאות, מכון גרטנר, המרכז הרפואי שיבא, תל-השומר, האגף למדיניות טכנולוגיות רפואיות, מינהל הטכנולוגיות והתשתיות, משרד הבריאות, החוג לסיעוד, בית-הספר למקצועות בריאות, אוניברסיטת תל-אביב, ²בית-הספר האקדמי לסיעוד שיינברון, המרכז הרפואי תל-אביב סוראסקי, החוג לסיעוד, בית-הספר למקצועות בריאות, אוניברסיטת תל-אביב, ³המח' לרפואת המשפחה, מרכז רפואי רבין, בית-חולים בילינסון ומחוז דן-פתח-תקווה, שירותי בריאות כללית והחוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

במהלך המאה העשרים זכו הרופאים למעמד מיוחד במערכת הבריאות, דבר העשוי להשתנות בעקבות שינוי ביחסי רופא-מטופל ומאפייני שוק העבודה בבריאות. חלק מהשינוי שהתרחש טעון באימוץ מונחים מעולם העסקים אשר הועברו למערכת הבריאות. הרופא מוצג כ"ספק שירותים", בעוד שהמטופל מוצג "כלקוח או צרכן". מגישה ממוקדת במטופל, Patient centered medicine , הפכו יחסי רופא-חולה להיות יחסי צרכן-ספק שירותים כמו בתחומים אחרים של החברה הצרכנית.

במאמר זה מנותחים השינויים בדפוסים של יחסי-גומלין בין רופא ומטופל, לנוכח השינויים החברתיים בעשורים האחרונים, כגון יצירת תקנות וחוקים הקשורים לזכויות המטופלים, ייסוד אירגונים המייצגים חולים, הפצת ידע ומידע באמצעות תקשורת המונים, שינויים במעמד הרופאים, האקדמיזציה של מקצועות הבריאות האחרים, שינויים בניהול שירותי הבריאות וגישות כלכליות הקשורות להכלת עלויות הבריאות.

אריאל פינקלשטיין, גד קרן, שמואל בנאי

המחלקה לקרדיולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

גבר בן 61 שנה התקבל לחדר המיון עם הסתמנות של אוטם תחתון חד כשעה וחצי מתחילת הכאבים.

לאחר טיפול ראשוני בזריקת דחף (בולוס) ראשונית של הפרין לתוך הווריד, ומתן אספירין בדרך פומית (300 מ"ג) ופלביקס (600 מ"ג), הובהל החולה לחדר הצינתור לביצוע צינתור טיפולי ראשוני.

עוז הרגש^1,2, עופר כספי¹

¹היח' לרפואה משלימה, מרכז דוידוף לטיפול, מניעה וחקר הסרטן, מרכז רפואי רבין, קמפוס בלינסון, ²המח' להמטולוגיה אונקולוגיה, מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל

בשנים האחרונות, חלה עלייה משמעותית בפניית חולי סרטן ובני משפחותיהם לקבלת טיפולי רפואה משלימה כאמצעי לתמיכה בריפוי המחלה. על רקע זה, החלו לפעול בתקופה האחרונה במרכזי הסרטן הגדולים באירופה ובארה"ב יחידות ייעודיות המשלבות בין רפואה מסורתית ומשלימה. שילוב מושכל זה בין שיטות הרפואה השונות זכה לשם רפואה אינטגרטיבית (משולבת). בישראל הוקמה יחידה כזו בשנת 2006 במרכז דוידוף לטיפול מניעה וחקר הסרטן שבמרכז רפואי רבין, המציעה שילוב של טיפולי גוף-נפש, רפואה סינית, תזונה, צמחי מרפא ותוספים, וטיפולי מגע ותנועה (לדוגמה שיאצו) הניתנים לפני הטיפול המסורתי נגד סרטן, בתרופות או בקרינה, במהלך הטיפול או אחריו.

שיאצו (Shiatsu) היא אוסף שיטות טיפול במגע, ביניהן האקופרסורה (Acupressure – לחיצה על נקודות דיקור). מטרת הטיפול בשיאצו בחולי סרטן היא להציע דרך טיפול שאינה תרופות, אשר תאפשר התמודדות והקלה בהשפעות-הלוואי הגופניות בכל שלבי המחלה, הטיפול והשיקום. תוצאות מחקרים שונים הראו, כי אקופרסורה, לדוגמה, היא גישה יעילה ובטוחה לטיפול במיגוון תסמינים בחולי סרטן, כמו בחילות, הקאות, ובעיות שינה. מניסיוננו, השיאצו יעיל ובטוח גם בהקלה על תסמינים שכיחים אחרים, כמו עייפות ותשישות, כאב במערכת השריר-שלד, ופגיעה בדימוי הגוף.

יחד-עם-זאת, אין עדיין מחקר קליני מבוקר מספיק, המאפשר להגדיר היטב את דרך השילוב הראויה של טיפולי מגע בחולי סרטן. המטרה במאמר הנוכחי הייתה לדווח על הידוע בנושא, על-מנת לאפשר לחולים ולצוות הרפואי כאחד לקבל החלטות מדעת, שלא תהיינה מבוססות על דעות ומיתוסים, אלא על עובדות. מומלץ לתמוך במחקר קליני אקראי ומבוקר היטב, שההתמקדות בו תהיה בבחינת היעילות והבטיחות של טיפולי מגע בכלל ושיאצו בפרט, כטיפול תומך בשלבים השונים של מחלת הסרטן.

מיכאל ויסבורד, יגאל ליבוביץ, ענת לבנשטיין, יובל יסעור

מח' עיניים, המרכז הרפואי תל אביב

לוסנטיס ואבסטין הן שתי תרופות חדשות הנוגדות שגשוג כל-דם ומיועדות לטיפול בחולי ניוון מקולרי הקשור בגיל (להלן, נמ"ג ¹AMD – Age-Related Macular Degeneration).

ספי מנדלוביץ¹*, צבי סיימון²**, יוליה קונדל², טניה רבין², רפאל קטן², רפאל פפר²

¹הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בן גוריון, ²המכון לאונקולוגיה, מרכז שיבא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

*המאמר נכתב כחלק מן הדרישות האקדמיות לקבלת תואר M.D. בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בן גוריון, באר-שבע.

** למחבר ראשון ושני חלק שווה בכתיבת המאמר.

גמציטבין היא תרופה המחוללת בתאי סרטן הלבלב רגישות לנזק מקרינה. טיפול המשלב גמציטבין במינון מלא עם קרינה תלת-ממדית לשדה קרינה מצומצם, מהווה גישה חדשנית בטיפול בסרטן לבלב מתקדם בלתי ניתן לניתוח.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לסכם את התוצאות, הסבילות והרעילות של הטיפול המשולב.

נערך מחקר רטרוספקטיבי עם איסוף מידע מהתיקים, מירשם האוכלוסין ועיבוד סטטיסטי באמצעות SPSS. הקרינה שתוכננה באמצעות טומוגרפיה מחשבית כוונה לגוש השאתי, ללא הניקוז הלימפטי האזורי, וניתנה ב-15 מיקטעים של 2.4 Gy למנה כוללת של 36 Gy. התרופה גמציטבין ניתנה בתחילת כל שבוע במינון של 1,000 מ"ג/מ"ר².

השפעות-הלוואי במערכת העיכול העליונה דורגו על-פי אמות-המידה המקובלות. מבחינה שליטה מקומית הוגדרה התגובה לטיפול על-פי המדדים של RECIST, דהיינו, תגובה חלקית משמעותה ירידה של 30% לפחות בקוטר הארוך ביותר של המימצא.

מתוך 19 חולים, 18 סיימו את הטיפול ללא צורך בפסק זמן במהלך הטיפול המשולב. בהמשך פיתחו 4 חולים רעילות קשה בדרכי-העיכול העליונות. בעת ההערכה הראשונית ניצפתה תגובה חלקית טובה ב-37% והקלה קלינית חשובה ב-52% מהמטופלים. ההישרדות החציונית הייתה 11.7 חודשים.

גמציטבין במינון מלא עם קרינה תלת-ממדית לשדה מצומצם הוא טיפול הנסבל היטב. כמו-כן, הוא גורם לשיעור נמוך יחסית של רעילות קשה בדרכי-העיכול העליונות בהשוואה למישלב התרופה עם שדות הקרינה המקובלים, הכוללים הן את השאת והן את הניקוז הלימפטי. תגובה חלקית טובה ניצפתה ביותר משליש מהמטופלים; יציבות בגודל השאת המוקרנת בשאר החולים; וכן הקלה בכאב ושיפור קליני משמעותי בקרב מחציתם. כמחצית מהחולים שרדו למעלה משנה.

לסיכום, טיפול זה מתאפיין בסבילות טובה ובשיעור השפעות-לוואי קטן יחסית, המניב תוצאות זהות לסדרות אחרות של כימו-רדיותרפיה עדכנית ולעיתים אף עולה עליהן.

יובל מלמד^1,2, אסנת זמיר¹, עדיאל דורון^1,2, יהודית גלברד¹, אבי בלייך^1,2

¹המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב-השרון, ²מסונף לאוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, תל-אביב

מינוי אפוטרופוס הוא תהליך מורכב וחשוב ביותר בעת הצורך. זוהי התערבות פטרנליסטית בחיי הפרט הבאה להגן על אלו הזקוקים לכך. מינוי אפוטרופוס פוגע במידה ניכרת בזכות הפרט ובאוטונומיה, ולכן עליו להישאר כמוצא אחרון עבור הזקוקים לכך.

מאידך, אי מינוי אפוטרופוס לנזקק עלול לחשוף אותו לפגיעה כלכלית וגופנית, לניצול והזנחה. החוק מאפשר מינוי אפוטרופוס לאדם שאינו יכול לדאוג לכל ענייניו או לחלק מהם. בחוק, ולמעשה גם בפסיקה, לא הוגדר מיהו שאינו יכול לדאוג לענייניו.

מדדים למסוגלות כלכלית: האם המטופל יודע מהו היקפם של נכסיו, הכנסותיו, הוצאותיו, ומגלה יכולת לקבל החלטות הגיוניות בנושא.

מדדים למסוגלות אישית (לגוף): האם המטופל יכול להתנהל בעצמאות, ולדאוג לעצמו בתחומים של אספקת מזון, מחסה, ביגוד, ביטחון כללי, סביבה בטוחה למגורים?

מומלץ שבחוות-הדעת תהיה התייחסות באופן מוגדר לנושא אפוטרופוס לגוף או לרכוש, תוך מתן נימוקים: 

א'   הסיבה – מהי ההפרעה שבה לוקה החולה.

ב'   הפגיעה הקוגניטיבית – מהי הפגיעה הקוגניטיבית שבה לוקה החולה עקב מחלתו.

ג'   ההפרעה בתיפקוד – מהי הפגיעה בתיפקוד בחייו עקב מחלותיו.

לודמילה ליסי, שמואל עובדיה, טטיאנה זובקוב, ישראל קופר, ג'יזל זנדמן-גודארד

המח' לרפואה פנימית ג', היח' לרגל סוכרתית, מרכז רפואי וולפסון

מחלת סוכרת מהווה את הסיבה העיקרית לקטיעת גפיים במדינות המערב. כיבים מזוהמים ברגל של חולה סוכרת גורמים לכ-85% מהקטיעות הלא טראומתיות של הגפיים התחתונים באוכלוסייה זו. חיידקים חודרים דרך הכיב וגורמים לזיהום המחמיר את מצב הכיבים בחולים אלו. המטרה בטיפול בחולים הללו היא לשמור על שלמות הרגל. בסיפרות דווח על ירידה בקטיעות גדולות, זאת בעקבות גישה רב-תחומית בטיפול בחולי סוכרת עם סיבוכים בכף הרגל. בסוף שנת 2002 הוקמה יחידה לטיפול בכף רגל של חולי סוכרת במרכז הרפואי וולפסון.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לזהות את סוגי החיידקים ולעקוב אחר תוצאות הטיפול בכיבים בחולי סוכרת. נלקחו נתוני רישומים רפואיים מ-210 אישפוזים בחולים שטופלו ביחידה לרגל של חולי סוכרת במרכז הרפואי וולפסון במהלך השנים 2003-2004. החולים טופלו באופן שמרני ובניתוח. ברוב החולים היה המחולל מסוג גראם-שלילי, וחלקם לקו בזיהומים עמידים מסוג MRSA ו-ESBL. שיעור הכריתות הגדולות היה 10.5% בשנת 2003 ו-9.6% בשנת 2004.

ככלל, השכיחות של כריתות הגדולות שבוצעו במחלקתנו תואמת את זו המדווחת במרכזים אחרים הנוקטים בגישה רב-תחומית בטיפול ברגל של חולה סוכרת.

מרדכי גוטמן¹, פייר זינגר², צבי גימון³

¹המח' לכירורגיה א', מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא, ²המח' לטיפול נמרץ, מרכז רפואי רבין, ³המח' לכירורגיה, בית-חולים הדסה עין-כרם, ירושלים

מחלת הסרטן יוצרת מצב קטבולי בחולה, הגורם לכיחשון הסרטן (Cancer cachexia). קטבוליזם זה מוחמר בתגובה לניתוחים, כימותרפיה וקרינה. ניתן להאט קטבוליזם זה, אך לא ניתן להפכו לאנבוליזם באמצעות תמיכה תזונתית. תמיכה תזונתית בחולה סרטן, אנטרלית או פרנטרלית, מסייעת לו להתמודד בקטבוליזם המלווה את הטיפולים בסרטן. אין עדויות ניסיוניות לכך שתמיכה תזונתית בחולה הסרטן מאיצה את התקדמות המחלה, את קצב גדילת השאת (Tumor) או את התפשטותה.

לחולה סרטן במצב סופני שמיצה את הטיפולים האונקולוגיים למיניהם, לא נותר אלא טיפול פליאטיבי – עוזר ותומך. בין השאר הוא זקוק לתמיכה תזונתית. הדרך האנטרלית, בדרכי נגישות שונות, היא טיפול הבחירה, ואנו עושים מאמצים רבים כדי לתת לחולה את ההזנה הדרושה. עם זאת, כאשר נחסמת הדרך האנטרלית עקב חסימת מעיים, נצור או כל סיבה אחרת, איננו ממהרים להזין את החולה בדרך פרנטרלית, מחשש של האצה בצמיחת השאת, עלויות, סיבוכים או חשש מהארכת סבל מיותרת. ההחלטה שלא לתת הזנה לתוך-הווריד קשה מאוד מבחינת החולה.

תמיכה תזונתית נתפסת במודעות החולה ובני-משפחתו כצורך בסיסי ביותר וכטיפול שיאריך את ימיו של החולה, אשר בהיעדרו יהיה הגורם למותו של החולה. אולם יש חולים שמצבם הגופני והנפשי עדיין טוב, אשר תוחלת-חייהם החזויה עולה על שלושה חודשים (50< Karnofsky status או 3 > ECOG scale). אלה עשויים להפיק תועלת מתמיכה תזונתית לתוך-הווריד. ההחלטה אמורה להתקבל על-ידי צוות רב-מקצועי המכיר היטב את החולה, בשיקול דעת מעמיק. על החולה ובני-משפחתו להבין שההזנה אינה טיפול סגולי במחלתו, ושקרוב לוודאי לא תאריך את ימיו. בהתקבל ההחלטה על טיפול כזה, יש לעשות כל מאמץ לבצעו בבית החולה.

פעילות גופנית יכולה לתרום למצב הגופני של כל אדם, והיא חשובה אף יותר במטופלים פסיכיאטריים המנהלים אורח-חיים לא בריא ונוטלים תרופות המגבירות את הסיכון להופעת תיסמונת חילוף-החומרים. במאמר זה מובאות תוצאות המחקר בנושא היעילות של פעילות גופנית בהפרעות פסיכיאטריות שונות, גם מהיבט פיזיולוגי רפואי וגם מהיבטים פסיכולוגיים. מוצע להגביר המעורבות של רופאים ואנשי בריאות הנפש בתיחקור ובעידוד מטופלים לפעילות גופנית סדירה.

סיבוכי כף רגל בחולה סוכרת הם הסיבה הראשונה במעלה לאישפוז חולי סוכרת ולקטיעת הגף התחתון. בעשור האחרון מתגברת ההכרה בחשיבות ניתוח הרגל של חולה סוכרת ככלי יעיל לטיפול בו ולמניעת סיבוכים מהמחלה.

כיבים בחולי סוכרת שאינם מלווים בזיהום מטופלים באופן שמרני על-ידי הפחתת לחץ מאזור הכיב וטיפול בפצע. ניתוחים נדרשים במצבים שבהם הטיפול השמרני נכשל או שאינו יעיל, ואלה כוללים פעולות להפחתת לחץ מאזור הכיב על-ידי שינוי מבנה כף הרגל ופעולות לסגירת הפצע.

הטיפול בכיב המזוהם כולל מתן אנטיביוטיקה, טיפול רפואי תומך וניתוחים, בחלקם דחופים, כולל ניקוז מוגלה, הטרייה (Debridement), קטיעות חלקיות של כף הרגל, וקטיעות מתחת ומעל לברך. לאחר השתלטות על הזיהום ניתן לבצע ניתוחים לסגירת פצע.

ניתוח מונע מבוצע כשהטיפול השמרני נכשל, והמטרה בביצועו היא להקטין את הסיכון להישנות הכיבים על-ידי שינוי מבנה כף רגל והפחתת הלחצים הנוצרים בזמן הליכה. תיקון העיוות בכף הרגל מאפשר הקטנת התלות באמצעים חיצוניים כנעליים רפואיות וסדים.
 

חוק טיפול בחולי נפש התשנ"א-1991, מסמיך את הפסיכיאטר המחוזי להורות על בדיקה כפויה דחופה או בלתי דחופה ועל אישפוז כפוי דחוף או לא דחוף. על-פי סעיף 12 לחוק, ניתן לערער על הוראת אישפוז כפוי (דחוף ולא דחוף) ועל טיפול כפוי במירפאה בפני הוועדה הפסיכיאטרית. מפאת מהותן והוראותיהן, ההוראות לבדיקה כפויה אינן נתונות להליך עירעור. הגשת ערער על הוראות לאישפוז כפוי בפני הוועדה הפסיכיאטרית מתרחבת והולכת. אם מוגש ערר, על הוועדה לדון בו מוקדם ככל האפשר ולא יאוחר מחמישה ימים ממועד הגשתו. עירעור על אישפוז כפוי דחוף נדון לאחר שהחולה כבר מאושפז. בשונה ממצב זה, החוק מחייב דיון בעירעור על אישפוז כפוי לא דחוף טרם אושפז החולה, זאת בתנאי שהעירעור הוגש תוך 24 שעות ממועד הנפקת הוראת האישפוז הלא-דחופה.

הוראה לאישפוז כפוי לא דחוף ניתנת על-ידי הפסיכיאטר המחוזי כאשר מתקיים אצל חולה נפש, אשר כתוצאה ממחלתו פגום במידה ניכרת כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות, לפחות אחד מהתנאים הבאים: הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון גופני שאינו מיידי; יכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים פגומה בצורה קשה; הוא גורם סבל קשה לזולתו, באופן הפוגע בקיום אורח-החיים התקין שלו; הוא פוגע פגיעה קשה ברכוש.

במאמר נדונים ההיבטים הקליניים והמשפטיים של "אישפוז כפוי שאינו דחוף", ומתוך פרשות החולים שתוצגנה תומחש הבעייתיות הקיימת לעיתים, ואשר ראוי למצוא לה פיתרון הן בהיבט הקליני-פסיכיאטרי והן בהיבט המשפטי.
 

סעיפי החוק לטיפול בחולי נפש התשנ"א-1991 ( להלן "החוק") הנוגעים לעניין הבדיקה והאישפוז הכפוי עניינם בתנאים המוקדמים והדווקנים הנדרשים כדי לאשפז אדם בכפייה באופן דחוף או לא דחוף.

סעיפים אלה מאזנים בין זכות היסוד של אדם להיות אדון לגופו, וזכותו לחירות ולכבוד לבין שלום הציבור. המודעות הגוברת לערכי יסוד של חירותו של אדם, כבודו וזכותו להיות אדון לגופו, היא שעמדה בבסיס חקיקת החוק, אשר באיזון בין הסכנה הנשקפת לשלום הציבור אל מול שלילת החירות של חולה הנפש, היטה את מרכז הכובד אל השמירה על כבודו וחירותו של חולה הנפש. הדבר בא לידי ביטוי בתנאים המוקדמים הנדרשים לאישפוז כפוי דחוף, המופיעים בסעיף 6(א) בצירוף סעיף 9(א) לחוק.

מרכיב חשוב בהוצאת ההוראות הכפויות מן הכוח אל הפועל הוא של מבצעי ההוראה שממנה אותם הפסיכיאטר המחוזי על-פי סעיף 14 לחוק לשם ביצוע ההוראות. סעיף זה מפרט את הסמכויות ואת המיסגרת של עבודת מבצעי ההוראה.

במאמר זה נסקרים הליך הוצאת ההוראות הכפויות והגופים המוסמכים להוציאם לפועל, הן בישראל והן בעולם. אנו ביקשנו לבדוק את היישום של ביצוע ההוראות בישראל ולהסיק מסקנות לגבי התהליך כפי שהוא מתקיים היום בפועל.

לשם כך, ננתח תוצאות של סקר רטרוספקטיבי שערכנו  (170=N ) המתבסס על  דוחות של ביצוע הוראות כפויות על-ידי מבצעי הוראה באחד מששת המחוזות בתקופה של שלושה חודשים במהלך שנת 2005. מצאנו כי קרוב למחצית ההוראות (48.3% ) הוצאו לפועל על-ידי מבצעי ההוראה לאחר ביקור יחיד, ולגבי היתר נדרשו שני ביקורים או יותר, במיפגש בין מבצעי ההוראה והמטופל, ב-43% המטופל שיתף פעולה והתלווה למבצעי ההוראה מיידית, וב-58.4% המטופל נלקח לבדיקה או לאישפוז כפוי לאחר הסברים ושכנוע, היה צורך בקריאה והתערבות המשטרה ב-7.2% מהמקרים. בסך-הכל כשני-שלישים (65.3% ) מההוראות הוצאו לפועל על-ידי מבצעי ההוראה, והסיבה העיקרית לאי ביצוע ההוראות הייתה בגלל הקושי באיתור נשוא ההוראה. בקרב 71.7% מהמקרים ההוראה הסתיימה באישפוזו של האדם.

 

לכאורה עבירה המסכנת את החברה כשהם במצב פסיכוטי. למרות זאת, החוק לטיפול בחולי נפש-1991 מאפשר לחולים אלו להיות מטופלים תחת צו בטיפול במירפאה במקום להיות מאושפזים באישפוז כפוי בבית-חולים פסיכיאטרי.

מצב זה מעלה שאלות רבות, והעיקרית שבהן היא כיצד ניתן להבטיח כי חולה אשר קיימת בו מידה מסוימת של מסוכנות לחברה ועבריינות יוכל לקבל את הטיפול במיסגרת אמבולטורית, שהיא מטיבעה מסגרת חופשית ורצונית. מתעוררות שאלות נוספות: א' על מי נופלת האחריות כאשר הצו לא מבוצע בפועל ויש צורך לכפות את הטיפול; ב' מהם הצעדים המעשיים שרצוי לנקוט למימוש מטרות הצו?

בסקירה הנוכחית מועלות שאלות אלו ומובאים פיתרונות אפשריים.

 

מחלת ריאות חסימתית כרונית היא מחלה נפוצה עם נטייה להתפשטות בעולם. מבחינה פיזיולוגית, במחלת ריאות חסימתית כרונית נגרמת הפרעה באיוורור ובחילופי גזים בריאות. בבדיקות מעבדה יכולה לחול עלייה בדו-תחמוצת הפחמן עם ירידה הדרגתית בערכי החמצן וה- pH בדם העורקי, וכתוצאה מכך חלה עלייה במקטעי שטח מת פיזיולוגי.

חולים עם מחלת ריאות חסימתית כרונית מהווים חלק גדול מהחולים המונשמים ביחידה לטיפול נמרץ. על-מנת לנבא את משך ההנשמה עלה הרעיון לבדוק את היחס בין מקטע שטח מת פיזיולוגי למשך ההנשמה ולהתבסס עליו כמדד פרוגנוסטי.

נכללו במחקר 49 חולים מונשמים על רקע החמרה במחלת ריאות חסימתית כרונית. מכל החולים נלקחו בהתקבלותם דגימות דם לגזים בדם העורקי, נבדק PECO2 באמצעות מכשיר Datex S/5 ובהמשך חושב מקטע של שטח מת פיזיולוגי – Dead space fraction  על-פי המשוואה על-שם Bohr. העיבוד הסטטיסטי של הנתונים נעשה באמצעות תוכנת ה- SPSS-11.

נמצא, כי החולים שנכללו במחקר היו מונשמים לפחות מ-5 עד 161 שעות (ממוצע 40±47). בנוסף למדדי המעבדה כמו גזים בדם העורקי, נמדד הערך של דו-תחמוצת הפחמן באוויר הנשאף וחושב הערך של DSF. ערכי ה- DSF שהתקבלו נעו בין 0.22 לבין 0.74 (ממוצע 0.119±0.489). לא נמצא קשר בין ה-DSF לזמן ההנשמה, מימצאים אלו אינם תורמים להערכת מצב החולים הללו או לניבוי הפרוגנוזה ותקופת ההנשמה.

לסיכום, מקטע של שטח מת פיזיולוגי (Dead space fraction) אינו יכול להוות מדד פרוגנוסטי למשך ההנשמה בחולים עם אי-ספיקת נשימה חדה על רקע החמרה במחלת ריאות חסימתית כרונית.