תוצאת חיפוש

אוריאל שפריר

הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסטית ת"א

עמדתה המסורתית של מערכת הרפואה היא התנגדות להפלות מלאכותיות. אולם במאה העשרים חל שינוי בגישה הזו. במאמר זה נבחנת עמדת הרופא והמערכת הרפואית כלפי הפלות. האם אין הרופא רואה התנגשות בין ההפלה לבין החובה להציל חיים? האם אין הוא מרגיש סתירה קיומית בין הפלת עובר במקרה אחד לבין מאבק להצלתו במקרה אחר? נושא ההפלה מאפשר לבדוק למי מחויב הרופא- האם לאישה ולטובתה או שמא לעיקרון הצלת החיים.

דיון אחר יוקצה לנושא ההפלות המלאכותיות בישראל ולבדיקת הגורמים המשפיעים על החלטות חברי ועדות וועדות-העל להפסקות הריון בישראל. הרופאים בוועדות אלו מתחשבים בשיקולים שאין להם ביטוי בלשון החוק, כגון מצבה החברתי של האישה. יתר-על-כן, הרופאים מתחשבים בתפיסת עולמם ובמצפונם בבואם להכריע במקרה מסוים.

צוות בדיקה שהוקם על ידי משרד הבריאות מצא, כי במקרים רבים בהם ניתן אישור להפלה מלאכותית על-ידי הוועדה להפסקת הריון, לא הייתה הצדקה חוקית לכך. דהיינו, נמצאו מקרים רבים בהם לא הייתה התאמה בין הוראות החוק לבין החלטות הוועדות. לנוכח מצב זה הגיש הצוות המלצות שונות, ביניהן המלצה המחייבת את חברי הוועדה לבסס את האישור להפסיק הריון על מסמך רפואי מנומך, המאשר כי אכן קיים חשש סביר לפגיעה באם או בעובר.

דין עד-אל, דוד אריאלי, רמי נוימן, מנחם רון וכסלר ואריה אלדד

שיחזור שד הפך בדור האחרון לניתוח שיגרתי, המבוצע בחלק גדול מהנשים העוברות כריתת שד. שיפור בתדמית הגוף והתמודדות טובה יותר עם סרטן השד הם מהסיבות שגרמו למנתי השד והמנתחים הפלסטיים להמליץ בחום על הניתוח. ההתקדמות בנושא האיבחון הגנטי של סרטן השד הביאה לעלייה בשכיחות כריות השד למטרות מנע ושיחזורי השד המבוצעים לאחר מכן.

היום ניתן לבחור בין שיחזורים המבוססים על החדרת מרחיבי רקמות לבין ניתוחים המבוססים על השתלת רקמות עצמיות מהבטן, הגב והעכוז. התקדמות זו בשיטות הניתוח מאפשרת להציע למנותחת השד שיחזור המותאם למצבה הרפואי ורצונותיה.

במאמר נסקר נסיוננו בעשור האחרון בשיחזור שד באמצעות תותבת מרחיבת רקמות מסוג

"Becker” ב-229 חולות סרטן השד, תך התייחסות לשיחזורים מריקמה עצמית. במאמר מדווח על אופן האירגון של מירפאה לשיחזור שד, וכן תרשים זרימה להערכה של סוג השיחזור הנדרש ותיכנונו. המגמה בעתיד היא שיחזור המתוכנן באופן פרטני לכל חולה, במסגרת מערכת רב-תחומית תומכת.

רונית חיימוב-קוכמן, יובל לביא ודרורית הוכנר-צלניקר

סרטן השד הוא המחלה  הממארת הנפוצה ביותר בנשים בישראל. המשתנים המשמעותיים ביותר המשפיעים על שיעור התחלואה הם מין נקבי, גיל ומוצא. בניגוד לסוגי סרטן אחרים, עולה שיעור התחלואה בסרטן שד כבר בגיל הפוריות וממשיך לעלות עם הגיל הסיכון לסרטן שד קשור גם לאנאמנזה המשפחתית ולמוטציות בגנים BRCA1 ו- BRCA2. כיום נחקרת תרומת הפולימורפיזם בגנים האחראיים על הייצור והפירוק של אסטרוגן לשיעור התחלואה בסרטן שד. שיגשוג לא-אופייני של האפיתל הבלוטני נדיר אמנם, אך נחשב כמצב טרום-ממאיר.

בנשים לאחר חדילת-אורח (menopause) נמצא בשנים האחרונות קשר בין סמיכות גבוהה של ריקמת השד בממוגרפיה לבין הסיכון לסרטן שד. קיים מיתאם בין צפיפות עצם גבוהה לסיכון מוגבר לתחלואה, ככל הנראה בשל רמות אסטרוגן גבוהות; לנשים חולות בסרטן שד רמות אסטרוגן בדם הגבוהות מאלה של נשים בריאות. נטילת גלולה למניעת הריון ונטילה ממושכת של טיפול הורמוני חלופי מוכרות גם הן כגורמי-סיכון לסרטן השד. טמוקסיפן ורלוקסיפן מקטינים את הסיכון של נשים המצויות בסיכון גבוה ללקות בסרטן השד. ההשפעה של מרכיבי מזון שונים על התחלואה איננה ברורה עדיין כל צורכה, אך קיים מיתאם בין המצב החברתי-כלכלי לתחלואת סרטן השד: ככל שזה גבוה יותר, כך עול הסיכון ללקוחת במחלה.

הכרת גורמי הסיכון של סרטן השד וההתקדמות שחלה בהבנת האטיולוגיה לתחלואה ברמה המולקולתית, תורמים לזיהוי אוכלוסיות בסיכון ולאיבחון המוקדם של המחלה באוכלוסיות אלה.

חובב נחושתן ותמר פרץ

טמוקסיפן (tamoxifen) היא תרופה השייכת לתרופות ה-SERM (selective estrogen receptor modulator), דהיינו מודולטור ברירני (selective) של אסטרוגן בעל פעילות נוגדת ופרו-אסטרוגנית. היום זוהי התרופה הנפוצה ביותר לטיפול כנגד סרטן שד המשלח גרורות. כמו-כן ניתנת התרופה כטיפול משלים לאחר כריתה של השאת בשלב מוקדם של המחלה. לאחרונה אף נרשמה על-ידי ה-FDA כטיפול בנשים המצויות בסיכון מוגבר ללקות בסרטן השד. הבעיה העיקרית בטיפול ממושך בטמוקסיפן היא השראת סרטן רחם. במחקר על טיפול בטמוקסיפן למניעת סרטן השד,התגלה מספר קטן יחסית של נשים שלקו בסרטן הרחם, כולן בשלב מוקדם של המחלה. יתרה מכך, לאחרונה נמצא במספר מחקרים שסריקת על-שמה לדנית היא אמצעי בלתי יעיל לגילוי מוקדם של סרטן הרחם הנגרם בעקבות טיפול בטמוקסיפן.

לנוכח נתונים אלו, בדיקת על-שמע לדנית אינה מומלצת היום כבדיקה שגרתית לנשים המטפלות בטמוקסיפן.

לאחרונה פורסמו תוצאות שני מחקרים המצביעות על כך שטיפול ממושך בטמוקסיפן עלול לגרום לסרטן הרחם בשלב מתקדם, כולל התהוות סארקומות (בדרך-כלל מסוג malignant mixed mesodermal tumors) שחלקן קטלני. לנוכח תוצאות אלו, נראה כי ניתן לשקול בדיקות על-שמע לדניות בנשים הנוטלות טמוקסיפן ושייכות לקבוצה עם סיכון מוגבר להתהוות מחלה נוספת לסרטן השד. בקבוצה זו נכללות נשים שקיים לגביהן חשד לנשאות למוטציה בגנים ל-BRCA, נשים עם סיכון מוגבר ללקות בסרטן הרחם (משקל עודף משמעותי או אנאמנזה משפחתית של המחלה), וכן נשים שטופלו בטמוקסיפן מעל 5 שנים ולא היו במעקב ארוך-טווח הכולל בדיקות על-שמע.

יובל לביא, ירון חמני ואחינעם לב-שגיא

צניחת חצוצרה דרך גדם הלדן היא סיבוך נדיר של כריתת רחם, המסתמנת בהפרשה מהלדן, בכאבי-בטן, בתסמינים של דלקת באגן ובדימום בלתי-סדיר מהלדן. גורמי-הסיכון לצניחת החצוצרה בעקבות כריתת רחם הם זיהום במיטת הניתוח, דמומת (hematoma), השארת נקז וכישלון בריפוי החתך הניתוחי. האבחנה נקבעת לעתים קרובות בשלב מאוחר, בדרך כלל רק לאחר זיהוי של רקמת החצוצרה בבדיקה היסטופתולוגית. התיקון המומלץ הוא כריתה שלמה של החצוצרה אותה ניתן לבצע בגישה לדנית, בטנית או לאפארוסקופית.

מובאת במאמר זה פרשת חולה שאובחנה כלוקה בצניחת החצוצרה כשנה לאחר ניתוח לכריתת רחם בגישה לדנית, אשר טופלה בכריתת החצוצרה דרך חתך בגדם הלדן. כמו-כן מובאת סקירה של הספרות הרפואית בנושא.

אשר אור-נוי

נגיף הציטומגלו ( CMV–cytomegalo virus), שהוא נגיף דנ"א השייך לקבוצת נגיפי השלבקת (herpes viruses), גורם רק לעתים רחוקות למחלה קלינית בבני-אדם. קיימים מספר זנים (strains) של הנגיף המדביקים בני אדם. נגיפים מקבוצת השלבקת מתאפיינים בהישארותם הממושכת בגוף ובאפשרותם לעבור שיפעול (reactivation) בגוף. לכן הדבקה בנגיף זה, השכיחה הן בילדות והן בבגרות, לרוב אינה גורמת לסימנים קליניים אופייניים. ברוב המקרים ההדבקה היא אי-תסמינית מבלי שהחולה מודע לכך. לעתים רחוקות גורמת הדבקה ראשונית לסימנים קליניים המתבטאים בעלייה בחום הגוף, בשריעות קישריות-הלימפה, הטחול והכבד, ולעתים בצהבת ובתיפרחת.

כאשר אדם נדבק בנגיף, הוא מפריש אותו בהפרשות הגוף, בעיקר ברוק ובשתן. ההפרשה ברוק יכולה להימשך תקופה ממושכת לאחר ההדבקה. הנגיף עובר בחלב אם ועלול לגרום באופן זה להדבקת התינוק היונק. גהות (hygine) אישית טובה באדם המבוגר יכולה להקטין את הסיכון להדבקה.

רינת ירושלמי, אריקה רקובסקי ואהרון סולקס

אישה בת 64, אובחנה כלוקה בסרטן החלה בשנת 1984, טופלה והגיעה למצב של הפוגה מלאה. המחלה נישנתה כעבור שנתיים וחצי. החולה קיבלה טיפול כימי ושוב הושגה נסיגה מלאה של המחלה. כעבור כ-9 שנים ניצפתה עלייה בסמן CA-125, ובאופן טבעי עלה החשד להישנות סרטן השחלה. אולם בבירור שנערך עלה כי האישה לקתה בלימפומה שאיננה הודג'קין (לא"ה) ( NHL– Non Hodgkin's Lymphoma).

בדיווח על פרשת חולה זו ובדיון שלאחריו נתייחס למשמעות העלייה בסמן CA-125 ב-לא"ה. פרשת חולה זו מדגימה כיצד התבססות על סמני מחלת הסרטן עשויה דווקא להטעות את הרופא.

אהרון סולקס

בסקירה זו מסוכם חצי יובל של עבודה קלינית מאומצת בתחום הכימותרפיה מונעת לחולות הלוקות בסרטן השד בשלב II.

הטיפול במישלב CMF בשנות ה-70 מסמן את תחילתו של העידן המודרני בתחום זה. הניסיון העשיר שהצטבר בהמשך מלמש שהטיפול המונע חייב להינתן בסמוך לכריתת השאת הראשונית, במינונים ובלוח זמנים מיטביים, לפרקי זמן קצרים יחסית של כחצי שנה.

הטיפול בהמשך במישלבים המבוססים על אנטרהציקלינים, כגון אדריאמיצין ואפירוביצין, מהווה ציון דרך משמעות בקרב החולות עם קישיות-לימפה נגועות בבית-השחי, מתן רצוף (sequential) של אדריאמיצין ולאחריו CMF בחולות שאובחנו בהן עד 4 קישריות-לימפה נגועות או יותר בבית-השחי, ראוי לציון.

מטה-אנליזה של ניסויים קליניים מרובים שנכללו בהם עשרות-אלפי חולות עם סרטן השד בשלב II, מלמדת על ירידה בסיכון היחסי והמוחלט להישנות מחלה זו או לתמותה ממנה כאשר נוספה לטיפול המקומי כימותרפיה מונעת. יתרון זה נשמר גם לאחר מעקב של 20 שנה ויותר. לדוגמה, טיפול ב-CMF מפחית בכ-35% את הסיכון היחסי להישנות המחלה בהשוואה לטיפול מקומי בלבד.

המחקרים הקליניים המתבצעים בשנים האחרונות מכוונים להוכיח את תפקידן של התרופות הרעלניות החדישות שנוספו למערך הטיפול נוגד-הסרטן, כגון הטקסנים (texanes). לאחרונה החל להצטבר מידע על הטיפול בנוגדן החד-שיבטי הרצפטין כחלק מהטיפול המונע בחולות הלוקות בשאת עם ביטוי גבוה של האונקוגן Her2Neu.

לכימותרפיה מונעת השלכות אפשריות ארוכות-טווח. לדוגמה, אל-וסת עם סיכון בהמשך ללקות באוסטאופורוזיס או במחלת לב איסכמית. רעלנות של הלב לאחר מתן אנטרה-ציקלינים: לא הוכחה עד כה ברוב המכריע של הדיווחים שכיחות-יתר של שאתות נוספות בקרב נשים שעברו כימותרפיה מונעת.

בתוך תקופה של כרבע מאה התבססה הכימותרפיה המונעת כחלק בלתי-נפרד מהטיפול הכוללני בחולות בסרטן השד בשלב II.

עדי יוסיפוביץ ויורי קופולוביץ

חקר מחלות ממאירות מתקדם בקצב מהיר בשנים האחרונות, וריבוי החידושים בביולוגיה מולקולתית ובגנטיקה מאדיר ומסעף את כמות המידע הנאסף בנושא. סרטן ברירית הרחם (endometrial carcinoma) הוא אחת הממאירויות השכיחות באיברי המין הנקביים, ומהווה אתגר איבחוני וטיפולי חשוב. המטרה במחקרים בנושא היא למצוא כלים חדשים לאיבחון מוקדם. ולפתח טיפול מיטבי בלוקים במחלקה ובמצבים המקדימים מחלה זו.

מובאת בזאת סקירת ספרות של המחקר העדכני בגנטיקה ובביולוגיה מולקולתית, עם מיתאם למאפיינים הקליניים והפתולוגיים של השאת.

רינת חכמון, בנימין פיורה ומשה מזור

קיימת בעולם המערבי דרישה גוברת והולכת לטיפול הורמוני חלופי נרחב (טה"ח) בנשים לאחר חדילת האורח. אולם חשש מתחלואה ותמותה ממחלות ממאירות, כגון סרטן השד וסרטן רירית הרחם, מגביל את הטיפול הנרחב בתכשירים הורמוניים חלופיים.

למרות שבמרבית המחקרים האפידמיולוגיים לא הודגם קשר מובהק בין טיפול הורמוני חילופי להתהוות שאתות ממאירות, קיימים עדיין חילוקי דעות ביחס לקשר בין טה"ח לסרטן השד. כמעט כל רופא שממליץ על טה"ח נשאל על-ידי המטופלת: "דוקטור, האם ההורמונים שאתה רושם לי עלולים לגרום לסרטן?".

ערכו של טה"ל בטיפול בתסמינים חדים של חדילת אורח או במניעתם, בהפחתת שיעורי תחלואה ותמותה ממחלות לב וכלי-דם או במניעתם, ובטיפול באוסטיאופורוזיס בנשים לאחר חדילת אורח – הוא רב. מאחר שטה"ח ניתן בדרך-כלל על ידי קבוצה רחבה של רופאים, כגון רופאי משפחה, רופאי נשים, אורתופדים, קרדיולוגים וכדומה, נודעת חשיבות רבה לסקירת הספרות בנושא זה, על-מנת לעדכן את קוראי "הרפואה" במחקרים האחרונים ובתיאוריות החדשות בנושא זה.
 

אשר בשירי, בוריס פורמן ומשה מזור

זיהום בנגיף הוואריצלה זוסטר (varicella zoster) בהריון הוא אירוע נדיר, ונחשב מאז ומעולם כבעל יכולת לגרום מומים בעובר, בעיקר במחצית הראשונה להריון. לזיהום בהריון יש גם השלכות הקשורות בתחלואה ותמותה אימהית. לכן, למרות שהזיהום נדיר, יש התייחסות רבה לכל אפשרות של זיהום מנגיף הוואריצלה זוסטר במהלך הריון. בסקירה זו תובא הספרות העדכנית בנושא אבעבועות רוח בהריון, תוך התייחסות לשכיחות, לאיבחון טרום-לידתי, לטיפול ולמניעה.

במאמר זה נדגיש, שבדיקת דם לקביעת המצב החיסוני לאבעבועות רוח מהווה שיטה מספקת על מנת לקבוע מי תקבל טיפול סביל בנוגדנים, ויש לדאוג למערך מתאים שבאמצעותו ניתן יהיה לבצע את הבדיקה במהירות. נוכח השיעור הגבוה של מחוסנות, ניתן בגישה זו למנוע את רוב המקרים של צורך במתן חיסון סביל, כמו גם סילוק מתח ודאגה מיותרים.

 

(1) זאב ארינזון, (2) רינת פרידמן,

(1) מרכז גריאטרי פרידה שייף וורבורג, נתניה, (2) דיור מוגן "נופי השרון", נתניה

פרופפנון הידרוכלוריד (propafenone hydrochloride) הוא תכשיר נוגד הפרעות-קצב. בדרך כלל תרופה זו נסבלת היטב. יחד עם זאת, קיימות השפעות-לוואי כלליות וקרדיוואאסקולריות מנטילת תכשיר זה. השפעות הלוואי מתרחשות בד"כ במערכת העיכול ובמערכת הנירולוגית. השפעת הלוואי הנדירה ביותר היא פגיעה מסוג עימדון המרה. בספרות המקצועית דווח עד כה על חמישה חולים שלקו בעימדון מרה. תופעה זו מלווה בד"כ בסימנים קליניים, ועם הפסקת הטיפול בפרופפנון, חוזרים תיפקודי הכבד לערכים תקינים.

במאמר זה נסקרת הספרות המקצועית העוסקת בפגיעה בכבד עקב טיפול בפרופפנון, ומובאת פרשת חולה בת 73 עם שלושה אירועים של פגיעה בכבד על רקע טיפול בפרופפנון. דיווח על סקירת הספרות ופרשת החולה מטרתם להגביר את מודעות הרופאים לתופעה זו, על אף היותה נדירה.

יובל חלד, יורם אפשטיין, יאיר שפירא, דני מורן,

חיל הרפואה, היחידה לפיזיולוגיה צבאית ומכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

מרבית הספרות המדעית הדנה בנושא ויסות חום הגוף במנוחה ובמאמץ התמקדה במהלך השנים בעיקר בגברים. יחד עם זאת, כבר בשנות ה-40 דווח על הבדלים בין המינים בנושא ויסות החום. ההתעניינות בנושא גברה החל משנות ה-70 במקביל לשילובן של נשים במקצועות התובעים מאמץ גופני בתנאי אקלים קשים (בעיקר בהקשר הצבאי אך גם בתחום הספורט), בסקירה הנוכחית נתמקד בשווה ובשונה בין המינים במנגנון ויסות החום, בהמשך לסקירתנו בנושא "שילוב נשים במערך הלוחם – היבטים פיזיולוגיים".

ד' זלצר, ש' ברלינר, י' שפירא

המח' לרפואה פנימית ד' והיח' לטיפול בנוגדי-קרישה, מרכז רפואי סוראסקי והפקולט הלרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

לטיפול ההורמונלי החלופי מספר מטרות, ביניהן מניעה של מחלת לב איסכמית בנשים בתקופה שלאחר חידלון וסת. הקשר שבין טיפול הורמוני חלופי למניעה של מחלת לב נבדק במספר מחקרים. אולם יעילותו של טיפול זה במניעת מחלת לב איסכמית בנשים לאחר חידלון-וסת, אינו ברור. מבחינת המניעה הראשונית מלמדים המחקרים השונים על תוצאות לא עקביות, וקיימים חילוקי דעות בין הטוענים להיעדר השפעה מונעת ראשונית לבין הטוענים, כי ניתוח תוצאות המחקרים השונים אינו מדויק, וכי לטיפול אכן יש השפעה המונעת מחלת לב איסכמית. במחקר HERS בנושא מניעה שניונית של מחלת לב איסכמית הודגמה דווקא עלייה בשכיחות האירועים בעקבות טיפול הורמוני, אם כי עלייה זו חלה בעיקר בשנה הראשונה לטיפול, ובהמשך הסתמנה ירידה בשכיחות אירועים אלה. הסיבות לעלייה בשכיחות האירועים מצד הלב אינן ברורות, אם כי אפשר שהדבר כרוך בהתגברות התהליכים הפקקתיים, הדלקתיים והאיסכמיים בתת-אוכלוסיות מסוימות של נשים עם מחלת לב איסכמית.