תוצאת חיפוש

אירית  גרוּס¹, אופיר הנדזל^2,3, שרה אינגבר^1,4, מיכאל ביזר^1,2,3

¹מיחא תל אביב והמרכז, ²מחלקת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש-צוואר, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הקדמה: הטיפול המודרני בסרטן בקבוצת הגיל הפדיאטרי הביא להארכת ההישרדות ותוחלת החיים של החולים. אולם לטיפול האונקולוגי השפעות לוואי משמעותיות וביניהן פגיעה בשמיעה. לליקוי שמיעה השלכות משמעותיות על התפתחות שפה, כישורי תקשורת ותפקוד יומיומי ואקדמי.

מטרות: (1) אפיון הנזק הנגרם לשמיעתם של ילדים צעירים אשר קיבלו טיפול אונקולוגי, (2) תיאור השפעת לקות השמיעה על תפקוד השפה של ילדים אלו, (3)      סקירת החלופות לשיקום האודיולוגי של ילדים שקיבלו טיפול אונקולוגי.

שיטות מחקר: סקירה רטרוספקטיבית של עשרה ילדים בגיל חמש שנים בממוצע, שטופלו במיחא לאחר ירידה בשמיעה בעקבות טיפול אונקולוגי במחלת הסרטן. לכל ילד נערכו לפחות ארבע בדיקות שמיעה, הועברו מבחני שפה מגוונים ותועדו דרכי ההתערבות לשיקום שמיעה, שפה ודרכי טיפול נוספות.

תוצאות: בכל הילדים נמדדה ירידה בשמיעה תחושתית-עצבית סימטרית בטונים הגבוהים עד לסביבות 80 dB HL ב- 4000 הרץ, עם שימור יחסי של השמיעה בתדירויות נמוכות יותר. ספי הבנת הדיבור היו טובים מספי התדרים הטהורים. למספר ילדים הותאמו מכשירי שמיעה ששיפרו את ספי השמיעה שהתקבלו בבדיקות השמיעה. אצל כל הילדים מלבד אחד נמצא איחור בהתפתחות השפה. תוכנית הטיפול כללה: התאמת עזר הגברה, תוכנית למידה שמיעתית, תוכנית התערבות בתחום התקשורת והשפה, טיפול רגשי, ריפוי בעיסוק ותוכנית הכנה לכיתה א'.  

מסקנות: ירידה בשמיעה עקב טיפול במחלות ממאירות בגיל הילדות היא השפעת לוואי שכיחה, אשר עלולה לגרום לאיחור בהתפתחות השפה.

דיון וסיכום: נודעת חשיבות להפניית ילד הנזקק לטיפולים אונקולוגיים למרכז שיקומי-טיפולי מתאים. הילד יזדקק לניטור תפקודי השמיעה לקראת תחילת הטיפול, בזמן הטיפול האונקולוגי ולאחריו, למעקב אחר התפתחות השפה, להתערבות לשיפור השמיעה ותפקוד השפה, ולקביעת תוכנית התערבות שתתאים לו פרטנית. בדיקת הדים קוכליאריים יכולה לזהות נזקים מוקדמים ולהיות כלי יעיל למעקב לטווח ארוך, בנוסף לבדיקות השמיעה ההתנהגותיות. מומלץ להימנע מחשיפה לרעש ותרופות אוטוטוקסיות אחרות. 

יקיר שגב, שלומית ריסקין-משיח, עופר לביא, רון אוסלנדר

מחלקת נשים ויולדות, המרכז הרפואי כרמל על שם ליידי דייויס, מסונף לפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

מטרת המיילדות המודרנית היא להביא ילד בריא לאם בריאה. ייעוץ טרום הריון מבוסס על שלושה עקרונות: הערכת גורמי סיכון, קידום בריאות והתערבות על מנת לשפר את תוצאות ההריון. נשים רבות הנזקקות לטיפולי פוריות הן מבוגרות יותר ולחלקן מחלות כרוניות כגון השמנת יתר, יתר לחץ דם כרוני, סוכרת, מחלת לב ועוד. תחלואה כרונית של האם מעלה את הסיכון לסיבוכים במהלך טיפולי הפוריות, וקשורה גם לעלייה חדה בשיעורי התחלואה והתמותה לאם ולילוד. בעבודות קודמות הודגם, כי רוב אירועי התמותה של אמהות בארה"ב עקב מחלות כרוניות ניתנים היו למניעה באמצעות ייעוץ וטיפול רפואי טרום הריון טוב יותר. לפני טיפולי פוריות עוברות הנשים הערכה מקיפה, הכוללת לרוב בדיקות לבירור הסיבה לאי פוריות, אך אינה כוללת הערכה של מחלות רקע. אנו סבורים, כי הכרחית הערכה רפואית מקפת טרם טיפולי פוריות, בדומה להמלצות האגודה האמריקאית למחלות לב טרם פעילות גופנית שאינה תחרותית ובדומה להמלצות האגודה האמריקאית להרדמה טרם ניתוח אלקטיבי. בחיפוש נרחב בספרות הרפואית לא מצאנו המלצות ספציפיות כאלו.

המטרה בסקירה זו היא להדגיש את הסיכונים הפוטנציאליים הטמונים בטיפולי פוריות והריון בנשים מבוגרות, ולאפיין הנחיות להערכת נשים אלו טרם התחלת טיפול. על הערכה זו לכלול בראש ובראשונה שאלון רפואי מקיף ובדיקה גופנית נרחבת, ובהתאם לתוצאות מתבצעת הערכה רפואית נוספת. יש לשים את הדגש על מתן טיפול רפואי נאות לנשים עם מחלות כרוניות ולהביא לייצוב מיטבי של מחלתן, טרם התחלת טיפול וכהכנה להריון. כמו כן, יש להתאים את הטיפול התרופתי, כולל הפסקת או החלפת תרופות עם פוטנציאל טרטוגני. בסיום הערכה וטרם התחלת הטיפול, יש לייעץ לנשים על סמך תוצאות הערכה לגבי הסיכונים שבטיפולי פוריות  או הריון לבריאותן ולבריאות העובר.

אפרת גיל¹, איוטה מינצמן², אפרת וולפוביץ'¹

¹מחלקה פנימית ג', המרכז הרפואי בני ציון, חיפה, ²המכון ההמטולוגי, המרכז הרפואי בני ציון, חיפה

תסמונת מינכהאוזן היא צורה קיצונית של הפרעות זיוף (Factitious disorder). הלוקים בתסמונת זו מייצרים באופן מכוון תסמינים שונים המובילים להליכים רפואיים ואף לניתוחים.

מובאת בזאת פרשת חולה, שעברה בירור מקיף בשל היפוגליקמיה לא מוסברת. החולה עברה בירור מקיף על פי אלגוריתם לבירור היפוגליקמיה בחולה שאינו לוקה בסוכרת, אשר כלל בתחילה בדיקת רמות אינסולין ופפטיד C בדם, ובהמשך חיפוש אחר עקבות של תרופות מקבוצת סולפניל-אוריאה בדם ובשתן.

בהמשך, לאחר שבסקירת על שמע (US) אנדוסקופית נצפה גוש זעיר בזנב הלבלב,  עברה גם לפרוטומיה חוקרת לחיפוש אינסולינומה, עם התפתחות סיבוך של נמק מקטע  מעי וכריתתו.

בשל הישנות אירועי היפוגליקמיה עברה החולה בירור נשנה במעבדה. דגימות השתן והדם של החולה נשלחו בנוסף למעבדה במרכז הארץ. הפעם נמצאו שיירי גליפיזיד בדם ובשתן (בשתי המעבדות).

נסקרו עבודות שנבדקו בהן שכיחות ההפרעה כחלק מאירועי היפוגליקמיה לא מוסברת ושכיחותה בקרב חולים שעברו ניתוחים לחיפוש אינסולינומה.

הטיפול בתסמונת זו מבוסס על פסיכותרפיה, אך יעילותו איננה גבוהה.

לסיכום, אי מציאת רמות סולפוניל-אוריאה בדם ובשתן איננה שוללת אבחנה של הפרעות זיוף (Factitious disorders), ומומלץ לחזור על הבדיקות פעמים אחדות טרם הסקת מסקנות.

יוסף עוזיאל^2,1, פנחס השקס³

¹היחידה לרימטולוגית ילדים, מחלקת ילדים, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³היחידה לרימטולוגית ילדים, מחלקת ילדים, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

כדי לקדם את ההבנה והמחקר במחלות שאינן שכיחות, נדרש שיתוף פעולה של מרכזים רבים. תחום רימטולוגית ילדים מהווה דוגמה לשיתוף פעולה חובק עולם: מחקרים רב מרכזיים ובינלאומיים מתקיימים בעשור האחרון, ומספרם גדל והולך בצורה בולטת.

חזון של אנשים בודדים הוגשם, וכיום מאות מרכזים מעשרות מדינות פעילים במחקר בתחום.

שיתוף פעולה זה מאפשר לחקור מאות חולים תוך פרק זמן קצר יחסית, ולפתח הבנה טובה יותר של מהלך מחלה, תוצאותיה בעתיד וטיפול הולם.

בסקירתנו הנוכחית, מובאות דוגמאות עדכניות על מחלות בתחום רימטולוגית ילדים: דלקת מפרקים כרונית מסיבה לא ידועה של גיל הילדות, זאבת, דרמטומיוזיטיס ודלקות כלי דם, תוך הצגת מספר חידושים וההתקדמות בתחום.

ראני פטל, מרטין שיפר-קרביץ

המחלקה לרפואה פנימית ב', מרכז הרפואי שיבא, תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

תסחיף לריאות מהווה מצב רפואי שמלווה בתחלואה ובתמותה משמעותיות, אולם גם לטיפול נוגד הקרישה יש השפעות לוואי ניכרות. מובאת להלן פרשת חולה בת 97 שנה, אשר התקבלה למחלקה פנימית עקב קוצר נשימה וכאבי בית חזה בעלי אופי צידרי, כאשר באבחנה המבדלת עלתה בין היתר האפשרות של תסחיף לריאות. במאמר זה מובאים שלבי האבחון והטיפול בתסחיף לריאות על פי הקווים המנחים, והם מושווים אל מול מצב תיאורטי של חולה צעירה עם ממצאים דומים. בנוסף נדונים הסיכונים הנובעים מתסחיף לריאות מחד גיסא, ומהטיפול נוגד הקרישה מאידך גיסא, תוך התייחסות לחולים מעל גיל 80 ו-90 שנה בהשוואה לחולים צעירים יותר באותו מצב.

אנטולי נמץ¹, מיכאל לישנר² , גיל לוגסי¹

¹המחלקה להמטולוגיה על שם פרופסור יוסף מיכאלי, מרכז רפואי ברזילי, אשקלון, ²מחלקה פנימית א', מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

הודעה על ניגוד עניינים: אחד ממחברי המאמר, גיל לוגסי, קיבל תשלומים מחברת Sanofi-Aventis עבור ייעוץ.

הטיפול בנוגדי קרישה מבוסס מזה יותר מ-60 שנה על שתי תרופות ותיקות: הפרין וורפרין.

עקב מגבלות של התרופות, פותחו נוגדי קרישה פרנטראליים חדשים, בעיקר הפרינים בעלי משקל מולקולארי נמוך, פונדפרינוקס ומעכבי תרומבין ישירים. הצורך לפתח תרופות חדשות גרם למאמצים מצד התעשייה הפרמקולוגית ונבדקו תרופות מבטיחות רבות הניטלות דרך הפה. קסימלגטראן  הוצא מהשוק לאחר מספר דיווחים על פגיעה בכבד. שתי תרופות לטיפול דרך הפה, דאביגטראן וריוורוקסובאן, אושרו לאחרונה לשיווק באירופה. דאביגטראן הוא מעכב תרומבין, כאשר ריוורוקסבאן מעכב פקטור X. תרופות אחרות, לרבות אפיקסבאן, אידראפרינוקס וכדומה, נמצאות כעת בשלב III של מחקרים קליניים.

אנדה מסלר, גיל זלצמן

חטיבת ילדים ונוער, המרכז לבריאות הנפש גהה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הפרעת אישיות גבולית והפרעה דו-קוטבית הן שתי אבחנות פסיכיאטריות שכיחות, אשר עקב קווי הדימיון ביניהן ושכיחות התחלואה המשותפת, יש הרואים בהן ספקטרום אחד ולא שתי ישויות אבחוניות נפרדות. בין הנקודות המשותפות לשתי אבחנות אלו ניתן למנות: אימפולסיביות, חוסר יציבות רגשית ורגזנות. על מנת להכריע בוויכוח הנוגע לשתי אבחנות מרכזיות אלו בקרב פסיכיאטרים ורופאים מתחומים שונים, נערכו לאחרונה מספר מחקרים בנושא.

רמת האימפולסיבית והעוינות נמצאה גבוהה יותר בקרב הלוקים בהפרעת אישיות גבולית ללא קשר לציר הראשון. מעבר לכך, בחלוקה עדינה יותר לסוגים שונים של אימפולסיביות, הודגם דפוס אימפולסיביות שונה בשתי ההפרעות, כמו אימפולסיביות בתחום קשב בהפרעה דו-קוטבית. אימפולסיביות ידועה כמנבאת אובדנות בשתי ההפרעות, ולכן קיומה מהווה תמרור חשוב.

לעומת רמת דיכאון דומה בין הקבוצות בבדיקה אובייקטיבית, הלוקים בהפרעת אישיות גבולית תיארו עוצמות גבוהות יותר של תסמינים דיכאוניים סובייקטיביים מבחינה קוגניטיבית וחרדתית – נתון העולה בקנה אחד עם הידוע בנוגע לרגישותם של  הלוקים בהפרעת אישיות גבולית למצבים רגשיים שליליים. בסך הכל, נראה שהתכונות שנבדקו מאפשרות לקבוע שתי אבחנות נפרדות: הפרעת אישיות גבולית והפרעה דו-קוטבית מסוג II. במחקרים אחרים לא נמצא הבדל סטטיסטי בין שתי הקבוצות, למרות שהלוקים בהפרעת אישיות גבולית הציגו ערכים גבוהים יותר בשאלונים מובנים בנושא מצב-רוח מאשר הלוקים בהפרעה חד-קוטבית. מחקרים מבוקרים ורחבי היקף נוספים נדרשים לבירור שאלה אבחונית וקלינית זו.

מרים פסקין^,21, שרה שפיצר^,21, טל פלג1, גיל זלצמן^2,3

¹מחלקת יום ילדים - המרכז לבריאות הנפש גהה, פתח תקווה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³חטיבת ילדים ונוער, המרכז לבריאות הנפש גהה, פתח תקווה

חמש השנים הראשונות לחיים, 'הגיל הרך', מתאפיינות בתהליך דינאמי של התפתחות והבשלה של מערכת העצבים המרכזית. תהליך זה גורם לשינויים מתמידים בצירים הקוגניטיבי, המוטורי, השפתי, התחושתי, הפסיכולוגי והחברתי. זוהי תקופה של גמישות מבנית ותפקודית של המוח (Neuroplasticity), אשר מאפשרת השפעות מכריעות של הסביבה על ההתבטאות הגנטית. מאותה סיבה, קיימת גם פגיעות משמעותית (Vulnerability), ולכן עשויות להיות השלכות חמורות מבחינה נוירו-התפתחותית לנזקים ולחסכים בתקופת הילדות המוקדמת.  

בעשור האחרון, תחום הפסיכיאטריה של הגיל הרך מתפתח ומבשיל באופן מואץ. אומנם קיים עדיין פחות מידע בנוגע לקבוצת גיל זו לעומת ילדים גדולים יותר ומתבגרים, אך אנו עדים לתקופה של הרחבה והעמקה ניכרות בתחומי האפידמיולוגיה, הסיווג, האבחון והטיפול בתחלואה הפסיכיאטרית בילדות המוקדמת. חשיבות תחום זה נובעת מהמשמעות של נוכחות הפרעות מוקדמות בהתפתחות הנוירופסיכולוגית. מחקרים רטרוספקטיביים באוכלוסיית מבוגרים מעלים פעם אחר פעם, שחלק ניכר מההפרעות הפסיכיאטריות שהם לקו או לוקים בהן החלו בילדות. הפרעות אלה עלולות להיות כרוניות, והן בעלות השפעות ארוכות טווח לתפקוד ולמבנה האישיות.

מנקודת מבט התפתחותית, גוברת המודעות לחשיבותה של היווצרות עצמי אינטגרטיבי ומגובש, על בסיס חוויות התקשרות מותאמת, חוויות של מסוגלות, של יצירתיות ושל שלמות בילדות המוקדמת. חוויות מגנות אלה מאפשרות התפתחות של תחושות ביטחון, אמון, חיוניות, דימוי עצמי חיוני, ויסות רגשות, יכולות ליצור קשרים בין-אישיים יציבים ומספקים, ורמת תפקוד התואמת את הפוטנציאל. מבנה פסיכולוגי מסוג זה נמצא כבעל תנגודת לחלות בהפרעות פסיכיאטריות (Resilience).

המטרות במאמר הנוכחי הן לסקור את הספרות העדכנית בנושא, להצביע על כיווני מחקר לעתיד בישראל ולהביע את עמדותינו בסוגיות הנתונות במחלוקת.

אילת הלוי, שרה קיויתי, הדסה גולדברג-שטרן,  אבינועם שופר

המחלקה לנוירולוגיה של הילד, בית חולים שניידר לילדים, פתח תקווה

תסמונת West, שדווחה על ידי West בבנו שלו בשנת 1841, מוגדרת כשלישייה של פרכוסים מיוקלוניים שנקראים עוויתות בגיל הינקות (Infantile spasms – IS), ממצאים אלקטרוגרפיים אופייניים הנקראים 'היפסאריתמיה', ועצירת התפתחות פסיכו-מוטורית ופיגור שכלי. הסימנים כה אופייניים, שניתן היה לחשוב שהתסמונת נגרמת על ידי מנגנון מסוים אחד, אך למעשה קיימת הטרוגניות רבה של גורמים לתסמונת, המלצות למספר טיפולים שונים ופרוגנוזה לא אחידה. תסמונת West הוכרה רשמית כתסמונת פרכוסית של גיל הינקות (ILAE Task Force, 1989). עוויתות בגיל הינקות (Infantile spasms) הם תסמונת הכפיון (האפילפטית) השכיחה ביותר בגיל הינקות – כ-50% מכלל אירועי הכפיון בגילים חודש עד שנה. היארעות  התסמונת היא 1:3200-3500 לידות חי.

למרות שההגדרה ברורה ומוחלטת, השונות הרבה של הגורמים לתסמונת, של ההסתמנות הקלינית ושל הממצאים האלקטרואנצפלוגרפיים, מקשה על קביעת המלצות ברורות לטיפול ולקביעת מתודולוגיה למחקרים. מטרתנו בסקירה זו היא להציג בפני הקורא מהי מודיפייד-היפסאריתמיה, מהם הגורמים ומהי הפרוגנוזה בעוויתות תסמיניות בגיל הינקות, ולהדגיש את חשיבות הזיהוי המוקדם של היפסאריתמיה מסוג זה לפי התקדמות הממצאים באא"ג.

פסיל ביינסיין, בקה פלדמן, רוני שטרקשל

בית ספר לבריאות הציבור ורפואה קהילתית של האוניברסיטה העברית והדסה על שם יוסף ובלה בראון, ירושלים

קליטתן של צעירות ישראליות ממוצא אתיופי בחברה הישראלית, הובילה לשינויים רבים בגישותיהן לזוגיות וליחסי מין. בין השינויים שחלו בולטים בעיקר דחיית גיל הנישואין, עלייה בשכיחות פעילות מינית לפני הנישואים בגיל הנעורים והתמודדות עם הריון לא מתוכנן. מניעת הריון לא מתוכנן בקרב צעירות, ובפרט בקרב מהגרות, מהווה אתגר במדינות קולטות. מבחינה בריאותית, הריון שאינו מתוכנן, במיוחד בגיל הנעורים, עלול לגרום לפגיעה בהתפתחותם האישית, החינוכית והחברתית-כלכלית של הצעירה והיילוד.

לבדיקה הפסקות הריון של צעירות ממוצא אתיופי נודעת חשיבות רבה, מפני שהיקף הדרישה שלהן עולה באופן משמעותי על שיעורן באוכלוסיה.

מטרות המאמר: לבדוק שיעורים ומגמות של הפסקות הריון בקרב צעירות רווקות ממוצא אתיופי בגילים 24-16 בין השנים 2005-1995, על מנת לאפיין את היקף הפסקות הריון ומגמותיהן בתת קבוצות, לצורך מתן המלצות ותכנון התערבויות מתאימות.

ממצאים: בין השנים 2005-1995 פחת שיעור הבקשות להפסקות הריון בקרב צעירות ממוצא אתיופי. יחד עם זאת, שיעור הבקשות נותר גבוה פי 6-3 מאשר בקרב ישראליות שאינן ממוצא אתיופי. בהשוואה בין צעירות ממוצא אתיופי ילידות ישראל לבין ישראליות שאינן ממוצא אתיופי, נמצא שיעור בקשות גבוה פי 3-1.3 בקרב צעירות ישראליות ממוצא אתיופי. אך למרות שבקרב הצעירות ממוצא אתיופי ילידות ישראל נמצא שיעור גבוה יותר של בקשות להפסקת הריון, הן דומות יותר לישראליות שאינן ממוצא אתיופי מאשר לצעירות ילידות אתיופיה. יחד עם זאת, בהשוואה בין אלה שנמצאות 9-5 שנים בישראל לאלה שנמצאות 4-1 שנים, נמצא כי  בקרב עולות ותיקות יותר יש פחות דרישות להפסקת הריון, בפרט בקבוצת הגילים 24-20 שנים.

מסקנות: למרות שבכל הצעירות הישראליות ממוצא אתיופי קיים שיעור גבוה יותר של דרישה להפסקות הריון בהשוואה לצעירות ישראליות אחרות, לא ניתן להתייחס אליהן כאל קבוצה הומוגנית, מאחר שלתת קבוצות בתוכן יש אפיונים וצרכים שונים. למרות השכיחות הגבוהה של קיום יחסי מין בקבוצה זו, נראה שהצעירות ממוצא אתיופי אינן נחשפות להתערבויות הולמות ולשירותים מתאימים היכולים להפחית את התופעה של הריונות בלתי רצויים לרמה של שאר הצעירות הלא נשואות בישראל. יש צורך לבסס את ההתערבויות על מחקרים אנליטיים עדכניים ועל מחקרי פיתוח והערכה הולמים.

גלעד הורוביץ¹, זיו גיל^3,2,1, אורן קו-אל^3,1, דריל סמית¹, מרדכי סלע⁴, אברהם אברג'יל¹, דן פליס¹

¹מערך אף אוזן גרון וכירורגיית ראש צוואר, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²היחידה לניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב,

³המעבדה לחקר יישומי של הסרטן, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב,

⁴המחלקה לכירורגיה משחזרת של הפה והלסתות, מרכז רפואי הדסה עין כרם, ירושלים

מטרות: שיעור ההיארעות של שאתות שמקורן בגת המקסילרית נמוך יחסית באוכלוסיה. המטרה בעבודה זו  היא להציג את מהלך האבחון והטיפול בחולים הלוקים בשאתות אלו.

שיטות וחולים: בין השנים 2008-1999, נותחו במרכז הרפואי סוראסקי 174 חולים עקב שאתות שמקורן בגת המקסילרית. מאה ושמונה עשר החולים (%68) נותחו בשל תהליכים ממאירים ו-54 חולים (%32) נותחו בשל תהליכים טבים.

תוצאות: השאת הממאירה השכיחה ביותר הייתה סרטן אפיתל תאי קשקש (40% מכלל הממאירויות), והשאת הטבה השכיחה ביותר הייתה אנגיופיברומה של גיל העלומים (34% מבין השאתות הטבות). מאה ארבעים ושישה חולים (84%) עברו ניתוח לכריתה חלקית של עצם המקסילה, ו-28 חולים (16%) עברו מקסילקטומיה מלאה. תשעה חולים עברו  כריתה נרחבת, מאחר שהשאת פרצה את גבולות המקסילה ועירבה את ארובת העין או את בסיס הגולגולת. בקרב 33 חולים (45%) נדרשו שתל חופשי ו/או תותב לשחזור החסר הכירורגי. סיבוכים בתר-ניתוחיים הופיעו ב-35 חולים (20%) וכללו בעיקר סיבוכי פצע מקומיים. המעקב אחר החולים נמשך בין חודש ל-97 חודשים, עם זמן מעקב ממוצע של 30 חודשים. מבין החולים עם שאתות ממאירות, 75 שרדו ללא עדות למחלתם (67%), 12 חולים (10%) חיים עם מחלתם ו-31 חולים (23%) נפטרו ממחלתם או מסיבות אחרות.

לסיכום: הוכח, כי ניתוח של חולים עם שאתות הגת המקסילרית הוא טיפול בטוח ויעיל. נדרש צוות רב תחומי של מנתחים ואונקולוגים, על מנת לאפשר טיפול מיטבי כנגד שאתות אלו.
 

דליה ולדמן*¹, שי מנשקו* ², ציפורה שטראוס^3,1, גל גולדשטיין¹, ברוריה בן זאב², גילי קנת¹

¹המכון להמטולוגיה ילדים והיחידה לקרישת הדם, ²היחידה לנירולוגיה ילדים, ³מחלקת פגים ויילודים, בית חולים לילדים ספרא, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*שני המחברים הראשונים הם מומחים בתחומים שונים ובעלי תרומה שווה למאמר זה

אירועי פקקת נדירים באוכלוסיית הילדים. לרוב הם מופיעים בנוכחות מצב סיכון חד ובשילוב עם גורמי סיכון לקרישיות יתר. פקקת גתות הוורידים היא אירוע פקקת חמור בילדים, אשר שכיחותו המדווחת היא 0.67:100,000 ילדים בשנה. טרם הובהרו האטיולוגיה והפתופיזיולוגיה של פקקת גתות הוורידים במוח או תפקידם של גורמי סיכון לקרישיות יתר בילדים.

שיטות מחקר: בעבודה זו נסקרה שכיחות גורמי הסיכון לקרישיות יתר בחולים עם פקקת גתות הוורידים במוח שאובחנו וטופלו בבית החולים ספרא לילדים, במרכז הרפואי שיבא, בין השנים 2008-1996. בכל החולים נערך בירור מלא לגורמי סיכון לקרישיות יתר, ונבדקו נתוני הסיכון במצב החד, הטיפול והתוצאה במעקב פרוספקטיבי של מרפאות נירולוגיה ילדים וקרישה ילדים, במשך חמש שנים.

תוצאות: היארעות המחלה במרכז הרפואי שיבא הייתה גבוהה מהמצופה. נערך מעקב אחר 15 בנים ו-8 בנות בגיל חציוני של 2.9 שנים למשך זמן מעקב חציוני של חמש שנים. ברוב הילדים נמצאו גורמי סיכון בעת ההסתמנות החדה, כגון מחלות של אזור הראש והצוואר. שיעור גורמי הסיכון התרומבופיליים לא נמצא גבוה מהמקובל בהשוואה לאוכלוסיית בקרה של ילדים במרכז הרפואי שיבא. מרבית החולים טופלו מיידית בנוגדי קרישה ללא סיבוכים והפרוגנוזה הנירולוגית הייתה לרוב טבה. לא נמצא קשר בין ההסתמנות הקלינית וההחלטה הטיפולית בשלב החד לבין נוכחות גורמי סיכון תרומבופיליים באוכלוסיית המחקר.

מסקנות: בשל נדירות המחלה והאטיולוגיה הרב זקיקית, מוצע לבצע בדיקות דימות של גתות הוורידים במוח בילדים בסיכון גבוה, על מנת לאבחן את המחלה ולטפל בנוגדי קרישה בהתאם ובמהירות. בשל שילוב גורמי הסיכון ובשל נדירות מחלות הפקקת בילדים, מוצע לחקור קיום תרומבופיליה בכל ילד הלוקה בפקקת מחד גיסא, ולא לשלול המשך חיפוש גורמי סיכון נוספים האחראים להתלקחות פוטנציאלית מאידך גיסא. לבירור התרומבופיליה נודעת חשיבות לשם קביעת משך הטיפול והערכת סיכונים בעתיד.

¹המחלקה לרפואת המשפחה, מרכז סיאל – מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, ²שירותי בריאות כללית, מחוז דרום, ³היחידה לרפואת ילדים ראשונית, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

רקע: על פי החוק בישראל, מתן טיפול רפואי לקטין מחייב קבלת הסכמה מדעת של הוריו. בפועל, צעירים מתחת לגיל 18 שנים פוקדים מרפאות בגפם, בליווי בגיר שאינו הורה או בליווי קטין אחר. בדרך כלל מטרת הביקור היא לבדיקה, לקבלת טיפול שגרתי או להוצאת אישור רפואי. בשנים האחרונות נעשו בישראל מספר מהלכים לשינוי החוק, אך אף לא אחד מהם הגיע לשלב יישום.

מטרות: בחינת עמדות של רופאים במרפאות הראשוניות לגבי המצב החוקי העדכני בסוגיה של פניית מתבגרים ללא ליווי הורה, הערכת ממדי התופעה, הגורמים המשפיעים לדעת הרופאים על תופעה זו ועמדתם ביחס אליה, והעלאת המודעות הציבורית לסוגיה סבוכה זו.

שיטות: מחקר תיאורי שבוסס על מילוי עצמי של שאלונים, שדוורו בשנת 2005 לרופאים הראשוניים במרפאות של שירותי בריאות כללית ביישובים היהודיים במחוז הדרום. השאלונים כללו פרטים דמוגרפיים ושאלות הקשורות למטרות המחקר, וכן מספר תסריטים שעליהם התבקשו המשתתפים לחוות דעתם.

תוצאות: מניתוח 103 שאלונים עלה, כי פניית קטינים למרפאה ללא ליווי הורה היא תופעה שכיחה. כגורמים לה מנו הרופאים בעיקר את ההיכרות עם המשפחה, חוסר פניות של ההורים והערכתם כי הנער או הנערה "מספיק בוגרים". בקיאות הרופאים במצב החוקי הקיים במדינת ישראל, כפי שמשתקפת ממילוי השאלונים, לוקה בחסר. שיעור העונים באופן שגוי על שאלות, שעליהן המענה החוקי ברור, היה 56%, ובמרבית השאלות היו רבים שהצהירו כי "אינם יודעים" את התשובה הנדרשת. רוב הרופאים סברו, כי תופעת הפנייה העצמית של קטינים אינה תקינה, וחשו כי חסרים להם הידע והכלים לטיפול בה, ורק 6% מהם עברו השתלמות כלשהי בנושא.

מסקנות: הסוגיה של פניית קטינים למרפאה ללא ליווי הורה ראויה לדיון, מצריכה חקיקה עדכנית וברורה, ומחייבת עדכון הידע הלוקה בחסר של הרופאים הראשוניים, לנוכח תוצאות המחקר.
 

שלום בן שימול, רון דגן, נגה גבעון-לביא, יעקב בר זיו, דוד גרינברג

היחידה למחלות זיהומיות בילדים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

רקע: זיהומים בדרכי הנשימה מהווים גורם עיקרי לתחלואה ולתמותה בילדים מתחת לגיל 5 שנים. אוכלוסיית הילדים בנגב, המטופלת רובה ככולה במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, כוללת יהודים ובדואים, הנבדלים בסגנון החיים ובתנאים החברתיים-כלכליים שלהם, כאשר האוכלוסייה הבדואית חיה ברמה חברתית-כלכלית נמוכה יותר ובצפיפות יתר.

המטרה במחקר: השוואת הנתונים האפידמיולוגים והקליניים בין ילדים בדואים לילדים יהודים, שחלו בדלקת ריאות שנרכשה בקהילה וטופלו במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה.

שיטות מחקר: בין התאריכים: 4.11.2001 – 31.12.2007 נסקרו כל צילומי בית החזה שבוצעו בילדים מתחת לגיל 5 שנים שהגיעו לחדר מיון ילדים של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה. אוכלוסיית המחקר כללה את כל הילדים שעברו צילום בית החזה, ושבו אובחנה דלקת ריאות.  נבדקו נתונים דמוגרפים וקליניים, ונקבעו שיעורי אשפוז ותמותה. נלקחו תרביות דם ומשטפים מחלל לוע האף לאפיון המחוללים של דלקת הריאות.

תוצאות: מתוך 38,045 צילומי רנטגן של בית החזה שבוצעו בתקופת המחקר, אובחנה דלקת ריאות ב- 5,965 ילדים (15.7%). הסיכון המצטבר להגיע לחדר מיון ילדים לפני גיל 5 שנים עם דלקת ריאות שנרכשה בקהילה בילדים באזור הנגב היה 8.3% בילדים בדואים ו-5.4% בילדים יהודים (p<0.01), והסיכון המצטבר לאשפוז לפני גיל 5 שנים בקרב ילדים בדואים בשל דלקת ריאות שנרכשה בקהילה היה 5.8% לעומת 2.2% בילדים יהודים (p<0.01). הילדים הבדואים היו צעירים יותר (43.5% מתחת לגיל שנה לעומת 23.7%, p<0.01). שיעורי נשימה מהירה (טכיפנאה), היפוקסמיה ותמותה (71.9% לעומת 61%, 31.7% לעומת 18.6% ו-3% לעומת 0.3% בהתאמה, p<0.01), היו גבוהים יותר בילדים בדואים לעומת ילדים יהודים.

מסקנות: פניות לחדר מיון ילדים בשל דלקת ריאות הנרכשת בקהילה בילדים מתחת לגיל 5 שנים שכיחות הן בקרב ילדים יהודים והן בקרב ילדים בדואים, אך שכיחות יותר בילדים בדואים. החולים הבדואים היו צעירים יותר, הראו מהלך קליני חמור יותר, ושיעורי התחלואה, האשפוז והתמותה היו אצלם גבוהים יותר מאשר בקרב החולים היהודים. שיפור בתנאי המחיה, בתפיסת חומרת המחלה על ידי ההורים וחיסון האוכלוסייה כנגד מחוללים נשימתיים, דוגמת הפנימוקוקוס ונגיף השפעת, עשויים להביא לצמצום הפערים בין אוכלוסיות היהודים והבדואים בנגב.

מכתבים שהגיעו למערכת הרפואה בתגובה למאמרים מהגיליון הקודם ותגובות המחברים והעורך.