תוצאת חיפוש

הקדמה: הגישה התוך-אפית (אנדונזלית) האנדוסקופית חוללה מהפכה בגישה לנגעים ונטרליים של בסיס הגולגולת, והפכה להיות גישה מובילה במבוגרים ובילדים כאחד. אם זאת, יש להביא בחשבון את המאפיינים הייחודיים של אוכלוסיית הילדים, לרבות חלל עבודה צר, וגתות (סינוסים) ספינואידיות  שטרם התאווררו,  במערך השיקולים בבחירה בין גישה טרנסקרניאלית לגישה תוך-אפית.

מטרה: המטרה בעבודה זו היא להציג את ניסיוננו בגישה אנדוסקופית תוך-אפית לנגעים ונטרליים של בסיס הגולגולת בקרב אוכלוסיית הילדים.

שיטות וחומרים: נערך מחקר רטרוספקטיבי. נאספו מידע דמוגרפי, אנמנזה, תלונות רלוונטיות בהתייצגות הראשונית, ממצאי מעבדה ובדיקות דימות, תוצאות היסטופתולוגיה, ומהלך ניתוחי ובתר ניתוחי לרבות סיבוכים ותוצאי ניתוח. 

תוצאות: בין השנים 2024-2014 נותחו 50 ילדים במרכז הרפואי סוראסקי (איכילוב), 28 (56%) בנים ו- 22 (44%) בנות. גילם הממוצע היה 12.35±5.09. כמחצית מהשאתות (tumors) היו שפירות, והשאת הנפוצה ביותר אשר בגינה נותחו הייתה קריופרינגיומה 11 ילדים, 22%). כשליש מהילדים התייצגו עם כאבי ראש וכמחצית עם שינויים בבדיקות מעבדה. בקרב כמחצית מהילדים נצפה במהלך הניתוח דלף נוזל מוחי-שדרתי שהצריך רקונסטרוקציה של הפגם האוסטאודורלי. כשליש מהילדים (30%) עברו ניתוח רביזיה מסיבות שונות. שלושה ילדים בלבד (6%) סבלו מסיבוכים משמעותיים לאחר ניתוח, קבוצת הילדים שחוו סיבוך בתר ניתוחי התאפיינו באופן מובהק בגיל מבוגר יחסית בעת ניתוח, ובשיעור גבוה יותר של תסמינים עיניים בהתייצגות הראשונית.

סיכום ומסקנות: בעבודה זו הדגמנו את היעילות והבטיחות של גישה ניתוחית זו באוכלוסיית הילדים, במגוון פתולוגיות ובמגוון גילאים ובמיוחד בגילאים הצעירים. על אף האתגרים הכירורגיים הייחודיים לילדים, הקוהורט שלנו מדגים שיעור סיבוכים מתקבל על הדעת, ובכך מחזק את הספרות הקיימת לגבי הבטיחות והיעילות של גישה זו.

פיום קנה (tracheostomy) הוא ניתוח להבטחת נתיב אוויר בתינוקות וילדים הסובלים ממחלות קשות בדרכי הנשימה ומאושפזים ביחידות לטיפול נמרץ ילדים או ילודים. השכיחות של ביצוע הניתוח ביחידות לטיפול נמרץ ילדים נעה בין 5%-0.2% מהמאושפזים, ונושאת סיכון משמעותי לתחלואה ואף לתמותה.

במאמר זה נסקור את הנושאים המרכזיים בפיום קנה בילדים, תוך מתן דגש על היבטים רפואיים וטיפוליים מורכבים במהלך האשפוז וטיפול מותאם אישית. נתייחס בין השאר לבחירת צינורית פיום הקנה (קנולה) המתאימה ביותר עבור כל ילד, תוך התחשבות בגיל, משקל ומאפיינים קליניים ותיאור הטכניקות הניתוחיות השכיחות. הטיפול לאחר הניתוח מבוצע ביחידות לטיפול נמרץ ילדים, תוך מעקב וניטור צמוד. המאמר מדגיש את חשיבות ההכנה המקיפה לקראת שחרור הילד, הכוללת הדרכה פרטנית של ההורים, תרגול השימוש בציוד הרפואי הנדרש והבטחת התנאים המתאימים לטיפול בבית.

הממד הרגשי והנפשי זוכה אף הוא להתייחסות, תוך הבנה שפיום קנה אינו רק אתגר רפואי, אלא גם חוויה משפחתית מורכבת המשפיעה על התפתחות הילד והדינמיקה המשפחתית. הטיפול המיטבי בתינוקות וילדים אלו מתבסס על צוות רב-תחומי הכולל בין השאר רופאי אף-אוזן-גרון, רופאי ילדים וטיפול נמרץ, צוות סיעודי מיומן, קלינאי תקשורת, עובדים סוציאליים ותזונאים. מטרה מרכזית היא מתן טיפול הוליסטי הכולל הן צרכים רפואיים והן תמיכה רחבה אחרת הכוללת היבטים רגשיים, סוציאליים, כלכליים ועוד.

השמנת יתר חולנית היא בעיה רפואית, חברתית וכלכלית רחבת היקף בעולם ובישראל. שיעור של כ־49% מבני 20 שנה ומעלה בישראל סובלים מעודף משקל או השמנה, וכרבע מיליון מוגדרים כבעלי השמנת יתר חולנית. מצב זה מעלה באופן משמעותי את הסיכון לסוכרת מסוג 2, מחלות לב, סרטן ותמותה מוקדמת, ומטיל נטל כלכלי כבד על מערכת הבריאות ועל המשק.

הטיפול בהשמנת יתר חולנית כולל כיום שלוש חלופות עיקריות: שינוי אורח חיים, טיפול תרופתי וניתוחים מטבוליים. שינוי אורח חיים הוא קו הטיפול הראשון, אך יעילותו מוגבלת במקרים רבים, במיוחד בהשמנת יתר חולנית. בעשור האחרון עלה משמעותית הטיפול בתרופות אגוניסטיות של פפטיד דמוי גלוקגון-1  (GLP1RA), המובילות בממוצע לירידה של 10% במשקל ולשיפור משמעותי בתחלואה הנלווית להשמנת יתר חולנית. יחד עם זאת, לטיפול התרופתי יש תופעות לוואי, שיעור הפסקת טיפול גבוה, נגישות מוגבלת ועלויות גבוהות. ניתוחים מטבוליים מובילים לירידה ממוצעת של מעל 25% במשקל, לשיפור משמעותי בתחלואה נלווית ולירידה בתמותה. אף על פי שהם כרוכים בעלות ראשונית גבוהה ובסיכון לסיבוכים, מחקרים עדכניים מראים כי בטווח של חודשים עד שנים הניתוחים משתלמים כלכלית יותר מטיפול תרופתי מתמשך.

לסיכום, הן הטיפול התרופתי באגוניסטים ל-GLP-1 והן הניתוחים המטבוליים מציבים אפשרויות טיפוליות יעילות להשמנת יתר חולנית, כאשר לכל גישה יתרונות, מגבלות וסיכונים ייחודיים. מחקרים שונים מצביעים על כך שניתוחים מטבוליים עשויים להיות קשורים לירידה גדולה יותר במשקל ולשיפור משמעותי במחלות נלוות, ולעיתים גם לכדאיות כלכלית בטווח הארוך. עם זאת, ממצאים אלו תלויים בגורמים כגון אופק הזמן הנבחן, מחירי התרופות, שיעורי ההתמדה בטיפול ומאפייני אוכלוסיית המטופלים. מכאן עולה הצורך בגישה טיפולית מותאמת אישית, המשלבת בין החלופות השונות בהתאם למצב הרפואי ולפרופיל המטופל. על קובעי המדיניות לשקול בחינה מחודשת של מודלי הטיפול, תוך שילוב ראיות ארוכות טווח והתאמה אישית למטופל, על מנת להתמודד בצורה מיטבית עם מחלת ההשמנה – אחד האתגרים המרכזיים של מערכת הבריאות במאה העשרים-ואחת. מאמר זה, המבוסס על סקירת ספרות עדכנית, דן בהיבטים הקליניים והכלכליים של חלופות הטיפול השונות.

מיאסטניה גרביס היא מחלה אוטואימונית המתבטאת בכשל של צומת שריר-עצב. קיימים נוגדנים ‏עצמיים כנגד הקולטן לאצטילכולין המונעים קשירה אליו ובכך גורמים לכשל והיחלשות השרירים‎.‎

רעלת היריון היא תסמונת ייחודית להיריון לרוב לאחר השבוע ה-20, ו/או למשכב הלידה, ועלולה לסכן ‏את האם והעובר‎.‎‏ היא מתבטאת בעלייה בלחצי הדם עם או ללא חלבון בשתן, מצב העלול לפגוע באיברים שונים וביניהם גם ‏סיבוכים מוחיים העלולים להתבטא בפרכוסים ‏כלליים, בצקת מוחית, תת-זילוח (היפופרפוזיה), דימומים ואוטמים‎.‎

הטיפול הפרופילקטי למניעת הסיבוכים המוחיים הנקשרים עם רעלת הוא מגנזיום במתן תוך-ורידי. למטופלים עם מיאסטניה גרביס יש התוויית-נגד למתן מגנזיום תוך-ורידי בשל השפעתו על העברת ‏סינגלים בצומת עצב-שריר. מגנזיום מעכב את שחרור האצטילכולין בקצות העצבים, מצב המוביל ‏להחמרה בחולשת השרירים במטופלים עם מיאסטניה גרביס. בנוסף, מגנזיום יכול להעצים את ‏השפעתן של תרופות חוסמות עצב-שריר, מצב שעלול להוביל להחמרה משמעותית בחולשת השרירים ‏ואף לכשל נשימתי.

במאמרנו, אנו מביאים פרשת חולה, מטופלת הרה עם מיאסטניה גרביס וגורמי סיכון נוספים לרעלת היריון (ולדנות, גיל, כפיון, יתר-לחץ-דם כרוני, סוכרת היריון), ואת ההערכות לטיפול בה במצב של רעלת היריון (אקלמפסיה). לנשים עם יתר-לחץ-דם כרוני הסיכון לפתח רעלת היריון עומד על כ-26%‏‎.‎

הקדמה: בסיס הגולגולת הקדמי מהווה את הרצפה הגרמית של הגומה הקדמית, ומשמש חיץ בין הסינוסים וחלל האף לבין המוח. המחלות השכיחות באזור זה כוללות שאתות (גידולים) שפירות וממאירות, מחלות דלקתיות, זיהומיות, אנומליות מולדות ופגיעות טראומתיות. ניתוחי בסיס גולגולת קדמי מתבצעים במסגרת צוות רב-תחומי, בעבר בוצעו ניתוחים בגישה פתוחה, אך עם התפתחות הטכנולוגיה האנדוסקופית, מרבית הניתוחים מתבצעים כיום בגישה זעיר-פולשנית, המשפרת את ההתאוששות ומפחיתה סיבוכים.

מטרות: לסקור באופן תיאורי את כלל ניתוחי בסיס הגולגולת הקדמי שבוצעו בגישה אנדוסקופית או משולבת במרכז הרפואי שערי צדק, מאז פתיחת המחלקה ועד סוף שנת 2024.

שיטת מחקר: מאמר תיאורי שמתבסס על איסוף נתוני כל הניתוחים מבסיס הנתונים של המרכז הרפואי שערי צדק.

תוצאות: בין השנים 2024-2017 בוצעו 177 ניתוחי בסיס גולגולת קדמי, מתוכם 163 לטיפול בפתולוגיות ראשוניות ו-14 ניתוחים חוזרים. 5.5% מהחולים סבלו מדליפת CSF לאחר הניתוח, ו-3% חוו שארית שאת (גידול) תסמינית. ניתוחים בוצעו בעיקר בגישה אנדוסקופית, למעט מקרים של חסר גרמי נרחב או מעורבות אינטראקרניאלית, בהם נעשה שימוש בגישה משולבת.

מסקנות: המעבר מגישה פתוחה לגישה אנדוסקופית הביא לשיפור משמעותי בניהול ניתוחי בסיס גולגולת קדמי. עם זאת, במקרים מסוימים, הגישה המשולבת מציעה יתרון בזכות שילוב טכניקות פתוחות ואנדוסקופיות. שילוב מומחיות רב-תחומית תורם להצלחת הניתוחים ולמזעור סיבוכים.

דיון וסיכום: הגישה האנדוסקופית לבסיס גולגולת קדמי מהווה פריצת דרך בטיפול בפתולוגיות מורכבות באזור זה. שילוב הגישה המשולבת במקרים מורכבים מאפשר טיפול מיטבי תוך שמירה על עקרונות זעיר-פולשניות. שימוש בטכניקות מתקדמות ושיתוף פעולה רב-תחומי תורמים לשיפור איכות הטיפול ולהפחתת הסיכון לסיבוכים.

רקע: כאשר מוגדר שלב שני מוארך בלידה, האפשרויות הן המשך ניסיון לידה לדנית (נרתיקית), יילוד מכשירני או ניתוח קיסרי. קיים רצון לאזן בין הגדלת הסיכוי ללידה לדנית להפחתת הסיכונים לתחלואה ותמותה בקרב האם והילוד: מחד גיסא, ככל שנמתין יותר, הסיכוי ללידה לדנית יגדל, ואתו יפחת הסיכוי ללידה קיסרית וסיבוכיה. מאידך גיסא, המתנה זו מאריכה את השלב השני אף יותר, וכך מעלה את שיעור הסיבוכים. החשש הוא שככל שניתן לאישה זמן ממושך יותר לנסות וללדת בלידה לדנית נעלה את שיעור הסיבוכים במידה והאישה לא תצליח להשלים את הלידה ותזדקק בסופו של דבר לניתוח קיסרי. אחד הסיבוכים העיקריים של ניתוח קיסרי הוא דימום מוגבר.

מטרה: לבחון את הקשר בין משך השלב השני בלידה ראשונה לבין דימום מוגבר לפי סוג הלידה.

שיטות: בוצע מחקר קוהורט רטרוספקטיבי שכלל את כלל הנשים שילדו בלידה ראשונה – לדנית (נרתיקית), מכשירנית או קיסרית, בשבועות 42-37 בשערי צדק בשנים 2025-2021. הוחרגו לידות תאומים, לידות במצג פתולוגי, לידות קיסריות לאחר כישלון ואקום ולידות עם מוות פרינטלי. המשתתפות חולקו לקבוצות לפי סוג הלידה ומשך השלב השני (מעל ומתחת ל־3 שעות). בין הקבוצות הושוו תוצאים אימהיים וילודיים עבור כל סוג לידה בנפרד.

תוצאות: נכללו במחקר 77,639 נשים שענו על הקריטריונים להכללה וההחרגה. למרות ששלב שני מוארך נמצא משפיע על שיעור הדימום המוגבר בקרב נשים שילדו בלידות לדניות ומכשירניות, שלב שני מוארך לא נמצא משפיע על שיעור הדימום בקרב נשים שילדו בלידה קיסרית, וכן לא נמצא קשור לסיבוכים ניתוחיים במהלך הלידה הקיסרית, כגון הרחבה של החתך הניתוחי או משך ניתוח ממושך. בנוסף, נמצא כי שלב שני מוארך משפיע על מספר תוצאים אימהיים וילודיים נוספים, בעיקר בקרב לידות לדניות ומכשירניות.

מסקנות: על פי הנתונים שבידינו נראה כי מבחינת הסיכונים בניתוח קיסרי, כל עוד אין התוויה רפואית אחרת לסיום הלידה, ניתן לאפשר שלב שני מוארך יותר ובכך לתת ללידה לדנית להגיע לידי מיצוי. עבודה זו ועבודות נוספות בעתיד יוכלו לסייע במציאת נקודת הזמן הקריטית בלידה עם שלב שני מוארך, שממנה כדאי לעבור לביצוע לידה קיסרית. ידע זה יוכל לשמש לקביעת הנחיות קליניות הנוגעות לקבלת החלטות בלידה עם שלב שני מוארך ובכך לשפר את הטיפול והתוצאות בתחום.

פתיחת רחם כירורגית לחילוץ עובר הידוע כניתוח קיסרי (חיתוך הדופן),  הייתה נהוגה ככל הנראה במשך אלפי שנים. לידה של ילד חי לאחר מות אמו (בהליך הנתיחה שלאחר המוות) מופיע במיתוסים ובפולקלור של חברות עתיקות רבות. חלק מהתינוקות שנולדו כך שרדו, אם כי אמותיהם לא.  הסקירה הנוכחית מתארת עשר אנקדוטות סביב 3,800 שנות היסטוריה כתובה של הניתוח הקיסרי. דרך הסיפורים הללו ניתן ללמוד על ההתפתחות של הניתוח הקיסרי במהלך השנים הללו, מהליך של נתיחה לאחר המוות עד הניתוח שמציל חיי יולדת ועוברה.

מטרה: סרטן צוואר הרחם הוא הרביעי בשכיחותו בקרב נשים ברחבי העולם, כאשר הגורם העיקרי להתפתחותו הוא נגיף הפפילומה האנושי (HPV). נגיף זה גורם לנגעים טרום סרטניים בצוואר הרחם שעם הזמן יכולים להתפתח לנגע ממאיר ולכן ההמלצה על מעקב תקופתי. בדיקות הסקר התקופתיות נועדו לזיהוי מוקדם של נגעים אלו, וכאשר מזוהים נגעים חשודים לממאירות, לעיתים יש צורך בביצוע הליך כריתה של הנגע (קוניזציה צווארית). בקרב נשים בגיל הפוריות, ההשפעה של קוניזציה צווארית על תוצאות ההיריון נותרה נושא שנוי במחלוקת. במחקר זה, השווינו את תוצאות ההיריון בקרב נשים שעברו קוניזציה צווארית ובחנו האם ההליך מעלה את הסיכון לתוצאות לידה שליליות, תוך התמקדות מיוחדת בסיכון ללידה מוקדמת ולניתוח לחיתוך הדופן (קיסרי).

שיטות: מחקר עוקבה רטרוספקטיבי זה כלל נשים שעברו קוניזציה צווארית וילדו לפחות פעם אחת לאחר ההליך במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה (SUMC). בשלב הראשון, קבוצת המחקר הושוותה לקבוצת בקרה (Control group) מותאמת (ביחס של 4:1 על בסיס מאפיינים דמוגרפיים כגון גיל, מספר לידות ואתניות) של נשים ללא אנמנזה של קוניזציה, לצורך השוואת סיבוכי היריון ותוצאי לידה. בהמשך, הושוו מאפיינים שונים של הליך הקוניזציה (כגון תוצאות בדיקות PAP לפני הקוניזציה, תוצאות הביופסיה לאחר קולפוסקופיה, גודל הקונוס לאחר ההליך (הקוטר הגדול ביותר), תוצאות היסטולוגיות של צוואר הרחם ומעורבות של בלוטות אנדוצרוויקליות) בנשים בקבוצת המחקר בלבד ונבחן הקשר לתוצאות ההיריון.

תוצאות: בסך הכול, נכללו בקבוצת המחקר 78 נשים שעברו קוניזציה צווארית וילדו לפחות פעם אחת לאחר ההליך. קבוצת המחקר הושוותה לקבוצת בקרה מותאמת של 312 נשים ללא אנמנזה של קוניזציה. בהשוואה לנשים ללא קוניזציה, נמצא כי נשים שעברו את ההליך היו בסיכון מוגבר לירידת מים מוקדמת טרם המועד (p<0.001) וללידה מוקדמת (p=0.02). השיעור של ניתוח לחיתוך הדופן היה גבוה יותר בקבוצת הנשים שעברו קוניזציה, אך לא היה הבדל בסיכון ללידה בניתוח לחיתוך הדופן בשל ההליך עצמו. בנוגע למאפייני הקוניזציה, לא נמצאו הבדלים משמעותיים בשכיחות סיבוכי ההיריון או בתוצאות הילודים בין נשים שעברו קוניזציה כתלות במאפייני ההליך.

מסקנות: בהשוואה לנשים ללא אנמנזה של קוניזציה, נמצא כי הליך זה הוא גורם סיכון לירידת מים מוקדמת טרם המועד וללידה מוקדמת. עם זאת, תוצאות ההיריון בקרב נשים שעברו קוניזציה צווארית היו דומות זו לזו, ללא תלות במאפייני ההליך השונים שנבדקו.

שתי מטופלות בנות 72 ו-36 שנים, שעברו התערבות נוירוכירורגית תוך שימוש סב-ניתוחי בחומרים המוסטטיים, הסתמנו עם החמרה קלינית. בבדיקת דימות הודגמו בשני החולים קולקציות נוזליות שהעלו חשד למורסה. לנוכח ההסתמנות הקלינית  והממצאים בבדיקות הדימות, עברו המטופלות התערבויות חוזרות דחופות שבהן נמצאו קולקציות סטריליות עם בצקת המוח סביבן, ובאחד המקרים נוצרה רקמה גרנולומטוטית במיטת הניתוח. בשתי פרשות החולות לא הייתה עדות מאקרוסקופית או מעבדתית לתהליך זיהומי.

פוליפוזיס אפי (פוליפים באף) הוא מחלה דלקתית כרונית של רירית האף וגתות הפנים (סינוסים). המחלה מתבטאת בשגשוג פוליפים הגורמים לחסימה באף, לירידה בחוש הריח ולפגיעה ניכרת באיכות החיים.

קביעת האבחנה מתבססת על אנמנזה, בדיקה קלינית ובדיקת דימות. הטיפול נע בין מתן סטרואידים מקומיים ומערכתיים, ניתוח אנדוסקופי, או טיפולים ביולוגיים בחולים עמידים לטיפול.

הטראומה האורתופדית היא תחום חיוני הנותן מענה לפציעות מגוונות. בשנים האחרונות חלה עלייה במספר הפניות למיון ומספר הניתוחים כתוצאה מפגיעות שלד חדות (אקוטיות). טיפול מהיר ואיכותי מאפשר שיקום של המטופלים וחוסך עלויות למערכת הבריאות. עם זאת, קיים קושי לגייס כוח אדם חדש למקצוע, ולאפשר הכשרה איכותית ומתקדמת ברמה העולה בקנה אחד עם מדדי האיכות העולמיים.

לאחרונה נפתח המרכז הישראלי הראשון לטראומה אורתופדית בבית החולים הדסה, שבמסגרתו מתקיימת תכנית חדשנית להשתלמות עמיתים בטראומה אורתופדית. מדי שנה, מוכשרים שני מתמחים ברמה הגבוהה ביותר, נחשפים לניתוחים מגוונים, עוברים קורסים בארץ ובחו״ל, עוסקים בכתיבה אקדמית וממשיכים להשתלמויות עמיתים במרכזים מובילים בחו״ל.

הרופאים הללו מגיעים מבתי חולים שונים בישראל ושבים לאותם בתי חולים עם כלים רבים במטרה לייצר קהילת רופאי טראומה אורתופדית המספקים מענה כלל-ארצי איכותי ומתקדם לאוכלוסייה בישראל.

מטרה: נעשה ניסיון רב-מוסדי בביצוע פיאלופלסטיה בגישה רובוטית למקרים של חסימת צומת השופכן אגן הכליה Ureteropelvic Junction Obstruction (UPJO) באוכלוסיית הילדים.

שיטות: החל משנת 2016 ילדים עם UPJO עברו פיאלופלסטיה מונחית-רובוט Robotic-Assisted Laparoscopic Pyeloplasty (RALP) במקום ניתוח בגישה לפרוסקופית או פתוחה שהייתה נהוגה עד אז. עבודתנו היא סקירת תרשים רטרוספקטיבי רב מרכזית: מדווח על נתונים דמוגרפיים, נתונים לפני, תוך כדי ואחרי הניתוח, סיבוכים ותוצאות. מאמרנו כולל פרשות חולים שהוגדרו כמורכבות.

תוצאות: במהלך תקופה של 8 שנים, 199 ילדים עד גיל 18 שנים (76% בנים ו-24% בנות ) עברו RALP והם קבוצת המחקר. מהם הוגדרו כמקרים מורכבים המטופלים הבאים: 24 תינוקות במשקל < 6 ק"ג, 21 ילדים נותחו לאחר כישלון של ניתוח פתוח קודם, 7 ילדים עם UPJO בקוטב תחתון במערכת מאספת כפולה, 7 ילדים נזקקו לניתוח בו-זמנית להוצאת אבנים בכליות, 7 ילדים עם UPJO דו צדדי, 3 ילדים עם כליית פרסה, 3 ילדים עם כליה בודדת וילד אחד עם הידרונפרוזיס ענק (חוצה קו אמצע).

הגיל החציוני הוא 15 חודשים (IQR, 43-5 חודשים) והמשקל החציוני הוא 8.3 ק"ג (IQR, 17-7 ק"ג). זמן הניתוח החציוני היה 80 דקות (IQR, 107-64 דקות). לא התפתחו סיבוכים תוך ניתוחיים משמעותיים בכלל המטופלים. במקרה אחד היה צורך לעבור להליך פתוח בשל חוסר התקדמות בניתוח. משך האשפוז החציוני הוא 1.4 ימים (IQR,4-1 ימים), שליש מהילדים שוחררו לאחר פחות מ-24 שעות מהניתוח. בקרב 18 מטופלים הייתה דלקת בדרכי השתן Clavien-Dindo grade (CDG) II לאחר הניתוח. במעקב חציוני של 20 חודשים (IQR, 32.5-15.5 חודשים), שיעור ההצלחה היה 98% ו-4 מטופלים נזקקו לביצוע הליך נוסף עקב חסימה חוזרת.

סיכום ומסקנות: תיקון היצרות מוצא השופכן בסיוע רובוט בילדים הוא בטוח, יעיל ועם שיעורי הצלחה גבוהים. ניתן לבצע RALP בכל הגילאים, גם במצבים מורכבים. RALP נחשב לניתוח הבחירה (Gold standard) במוסדותינו.

הקדמה: ניתוחים להטיית מערכת השתן עם או ללא כריתה של שלפוחית השתן, מהווים את המוצא האחרון לאחר מיצוי כלל קווי הטיפול השמרניים והניתוחיים הידועים, במספר מצבים טבים (שפירים) המובילים לפגיעה קשה בתפקוד מערכת השתן התחתונה. מטרתנו הייתה להציג את ניסיון רב השנים במוסדינו עם דגש על בטיחות הפעולה.

שיטות: נאספו נתונים דמוגרפיים, קליניים וניתוחיים של מטופלים שעברו ניתוח להטיית שתן, עם או ללא כריתת שלפוחית השתן, בהוריה טבה. הסיבוכים הבתר-ניתוחיים נבחנו וסווגו לסיבוכים קצרי (<30 ימים) וארוכי (>30 ימים) טווח.

תוצאות: 23 מטופלים [48% נשים, גיל חציוני 60 שנים (67-44)] עברו הטיית שתן בהוריה טבה. שמונה (35%) ושישה (26%) מטופלים, עברו הטיית שתן בלבד וכריתת שלפוחית ללא הטריגון בהתאמה. ההוריות העיקריות לניתוח היו שלפוחית לא תפקודית בעקבות, טיפולים אונקולוגיים (39%), שלפוחית ניורוגנית (17%), ודלקת משתית שלפוחית השתן עמידה (13%). סיבוכים בתר-ניתוחיים תועדו ב-60% מהמטופלים, כאשר 87% מתוכם היו סיבוכים בדרגה נמוכה (Clavien-Dindo≤2). שני מטופלים סבלו מסיבוכים מאוחרים, ואחד מהם נפטר שלושה חודשים לאחר הניתוח בעקבות הלם אלחי (Septic shock). לא תועדו סיבוכים או צורך בניתוח נוסף לכריתת השלפוחית במטופלים שעברו הטיית שתן בלבד.

מסקנות: ניתוח הטיית שתן, עם או בלי כריתת שלפוחית השתן, היא פתרון יעיל ובטוח בהוריה טבה. הניתוח משפר את איכות החיים וההתמודדות של מטופלים עם שלפוחית שתן שאינה מתפקדת, ועל אף הסיבוכים הניתוחיים האפשריים, יש לשקול את ביצועו כמוצא אחרון במקרים שבהם הטיפולים השמרניים האחרים כשלו. נדרשים מחקרים נוספים עם מדגמים גדולים יותר כדי לאשש את הממצאים.

הגדלה טבה של הערמונית (Benign Prostate Hyperplasia – BPH) נפוצה מאוד באוכלוסיית הגברים מעל גיל 50 שנים. רוב הסובלים מ-BPH מציגים תסמינים של הפרעה בהטלת השתן (LUTS) בדרגות חומרה שונות. ניתוח הוא נדבך חשוב ומרכזי בטיפול בהפרעות בדרכי השתן התחתונות הנגרמות מ-BPH. שנים רבות הניתוח הנפוץ ביותר לערמוניות עד 80 סמ"ק היה TURP ומעל נפח זה היה מקובל לבצע ניתוח פתוח –RPP/SPP. בשנים האחרונות התפתחו מספר שיטות זעיר-פולשניות לטיפול ב-BPH. בבחירת הטיפול המתאים יש להביא בחשבון מספר גורמים, וביניהם גודל הערמונית, מצב רפואי של המטופל, תפקוד מיני, ניסיון המנתח ועוד.

בסקירה זו, בדקנו חמש גישות ניתוחיות זעיר-פולשניות שהתפתחו בשנים האחרונות, תוך מתן דגש על חסרונות ויתרונות ייחודיים לכל גישה, שהן כלים חשובים הנמצאים בידי האורולוג המטפל, לצד הניתוחים המסורתיים. סקירה זו נועדה  לתת תמונה רחבה יותר ומענה יותר מדויק ומותאם אישית לכל מטופל. מגוון השיטות מתאים לעידן רפואה מותאמת אישית ומאפשר לאורולוג המנתח להתאים  טיפול באופן אינדיבידואלי לכל מטופל.

מיצטומה של גתות הפנים (סינוסים) היא זיהום פטרייתי לא חודרני, לרוב חד-צדדי, המערב את אחת מגתות הפנים. למחלה זו יש ביטוי קליני משתנה, אשר עשוי להתבטא בכאב פנים ובנזלת חד-צדדית, או להופיע כממצא אקראי בבדיקת דימות.