תולדות הארגון

1912 | תחילתה של הרפואה המאורגנת בארץ ישראל

ב-11 בינואר 1912, כאשר בארץ ישראל פעלו 32 רופאים יהודים בלבד, התכנסו כמה מהם בביתו של ד"ר קרינקין בתל אביב והניחו את היסודות לארגון הרופאים הראשון בארץ. באסיפה הוחלט על הקמת "האגודה המדיצינית העברית ליפו ומחוז יפו", אשר היתה פתוחה לחברותם של רופאים, וטרינרים ופרוביזורים (רוקחים מוסמכים).

בין מייסדי האגודה נמנו ד"ר פוחובסקי, ד"ר יוניס-גוטמן, ד"ר קרינקין, ד"ר חיסין, ד"ר שטיין וד"ר שרמן, ואליהם הצטרפו ד"ר בלקינד, ד"ר כהן מפתח תקווה, ד"ר וויצברד מראשון לציון וד"ר מוסקוביץ מרחובות.

כבר באסיפת הייסוד גובשו עקרונות הפעולה של האגודה: נקבעו דמי החבר, ונערכו בחירות חשאיות להנהלתה. ד"ר פוחובסקי נבחר ליו"ר, ד"ר קרינקין לסגן יו"ר וד"ר משה שרמן למזכיר.

לצד פעילותה הארגונית, ביקשה האגודה לקדם גם את השפה העברית ברפואה. אף שרוב הרופאים בארץ טרם דיברו עברית, הוחלט להוציא לאור רבעון מקצועי בעברית בשם "זכרונות דברים של האגודה המדיצינית העברית בארץ ישראל". את עריכת הביטאון קיבל על עצמו ד"ר משה שרמן, בזכות שליטתו בעברית וניסיונו בעולם הדפוס, כבן למשפחת מוציאים לאור ובעלי בית דפוס.

1913 | הרופאים העבריים בירושלים מתארגנים

ב-1913 התארגנו הרופאים היהודים של ירושלים ב"אגודת רופאים מדברי עברית" (ארמ"ע). יוזמיה היו "העולים החדשים" שמנו את: ד"ר אריה ביהם, ד"ר זאב ברין, ד"ר אריה גולדברג, ד"ר אריה פייגנבאום, ד"ר א' שמעוני-מקלר וד"ר מרים נופך. הקמת האגודה לוותה בדיון עקרוני באשר לזהותה: האם ראוי שרופאים עבריים יקימו מסגרת נפרדת משאר הרופאים בארץ? לאחר דיונים הושגה פשרה, שבאה לידי ביטוי גם בשם שנבחר – "אגודה של רופאים מדברי עברית". כך נשמר אופייה העברי של האגודה, לצד פתיחות לרופאים דוברי עברית מכל מקום, ולא רק לתושבי הארץ.

1914 I איחוד כוחות למען הרפואה העברית

מספר הרופאים היהודים בארץ הוכפל בתוך שנתיים והגיע ל-60. במקביל החל שיתוף פעולה בין אגודות הרופאים ביפו ובירושלים – צעד משמעותי בדרך להקמת גוף מקצועי ארצי מאוחד.

1914–1918 | הרופאים העבריים בחזית המאבק למען בריאות הציבור

במהלך מלחמת העולם הראשונה מילאה "אגודת רופאים מדברי עברית" (ארמ"ע), תפקיד מרכזי בשמירה על בריאות תושבי ירושלים. בשיתוף תחנת הבריאות ומכון פסטר פעלו חבריה למאבק במחלות שפגעו באוכלוסייה, ובהן מלריה, גרענת, כלבת, אבעבועות, טיפואיד וכולרה.

לצד המאבק במחלות, יזמה האגודה מערך סיוע רפואי לעניי ירושלים. בראש פעילות זו עמד ד"ר אריה ביהם, שנמנה עם מובילי הארגון. בתקופה זו נפגעה גם הפעילות המקצועית השוטפת, ועם פרוץ המלחמה הופסקה הוצאת הביטאון של האגודה המדיצינית ביפו.
 

לאחר מלחמת העולם הראשונה | הקמת ההסתדרות הרפואית העברית בארץ ישראל

עם תום המלחמה התאחדו אגודות הרופאים שפעלו ביפו ובירושלים והקימו את "ההסתדרות הרפואית העברית בארץ ישראל" (הר"ע) – גוף ארצי שנועד לאחד את ציבור הרופאים בארץ.

בניגוד לרבים מארגוני הרופאים באירופה באותה תקופה, שהתמקדו בעיקר בפעילות מקצועית או מדעית, הגדירה הר"ע חזון רחב יותר ופעלה בשלושה תחומים מרכזיים:

• קידום ההשתלמות וההתפתחות המקצועית של הרופאים
• הגנה על זכויות הרופאים ועל האינטרסים המקצועיים שלהם
• חיזוק אופייה העברי והלאומי של ההתארגנות הרפואית בארץ ישראל.

כחלק מפעילותה לקידום הידע הרפואי בארץ, הוציאה הר"ע עיתון רפואי בעברית והמשיכה לפתח את הספרייה הרפואית, שהוקמה בתל אביב כבר בשנת 1912.
 

שנות ה-30 | חיזוק הייצוג המקצועי של הרופאים

כדי להגן על רופאי המוסדות ולייצג את צורכיהם המקצועיים, הוקמו במסגרת ההסתדרות הרפואית ארגונים ייעודיים לרופאים שעבדו באותו מוסד או בתנאי עבודה דומים.
 

1936 | ראשית המועצה המדעית

בשנת 1936 הוקמה הוועדה המדעית המרכזית, שנועדה לארגן הרצאות מדעיות עבור הסניפים הקטנים של ההסתדרות. מגוף צנוע זה צמחה לימים המועצה המדעית של הר"י, הממלאת כיום תפקיד מרכזי בהכשרת הרופאים ובהסדרת ההתמחויות בישראל.
 

1939 | סיוע לרופאים עולים והקמת מוסדות משפטיים

בשנת 1939 הוקם ארגון רופאים חסרי רישיונות עבודה, שהיה הגדול מבין ארגוני ההסתדרות הרפואית. הארגון הוקם בעקבות מדיניות המנדט הבריטי, שהגבילה את מתן רישיונות העבודה לרופאים שעלו לארץ לאחר סתיו 1935 במסגרת מדיניות "הספר הלבן". רבים מאותם רופאים נאלצו להסב את מקצועם כדי להתפרנס, וחלקם נקלעו למצוקה כלכלית קשה.

באותה שנה הוקם גם בית הדין של ההסתדרות הרפואית, ולצד כל סניף פעלה ועדה משפטית שנועדה לברר סכסוכים בין רופאים ולדון בתלונות הציבור.
 

1942 | המאבק על ייצוג הרופאים

בשנת 1942 מילאה ההסתדרות הרפואית תפקיד פעיל במאבק רופאי הדסה, והבהירה כי היא פועלת להשגת הכרה בה כגוף המייצג של כלל הרופאים בארץ ישראל. מאבק זה ביטא את שאיפתה לבסס את מעמדה כארגון היציג של ציבור הרופאים.
 

1948 | מהר"ע להר"י

עם הקמת מדינת ישראל שינתה "ההסתדרות הרפואית העברית בארץ ישראל" (הר"ע) את שמה ל"ההסתדרות הרפואית בישראל" (הר"י). בשנותיה הראשונות של המדינה התמקדה הר"י בגיבוש מעמדו של הרופא הישראלי בשירות הציבורי ובהסדרת מערכת היחסים עם ההסתדרות הכללית.

שנות ה-50 וה-60 | ביסוס מעמדה של הר"י

לצד פעילותה למען זכויות הרופאים ותנאי עבודתם, המשיכה הר"י לקדם את המחקר וההשכלה הרפואית בישראל. היא פעלה באמצעות הוצאת כתב העת "הרפואה", ארגון כינוסים מקצועיים ותמיכה בהקמת בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים.

במקביל, השינויים שחלו במערכת הבריאות וצמצום המגזר הרפואי הפרטי בין השנים 1948–1963 חיזקו את מעמדה של הר"י כארגון המייצג המרכזי של רופאי ישראל.

1954– היום | ממשיכים להוביל את הרפואה בישראל

מאז שנות ה-50 ועד היום ממשיכה הר"י לפעול לקידום הרפואה בישראל, לייצוג ציבור הרופאים, לחיזוק הרפואה הציבורית ולקידום איכות הטיפול הרפואי לטובת כלל המטופלים.