בן 31, נשוי לסלאם, סטודנטית להוראת ספרות ערבית ועברית, אבא לרימא, בת שנה, יליד הארץ, מתגורר בכפר זלפה באזור ואדי עארה, סיים לימודי רפואה בשנת 2003 בעיר טימישוארה שברומניה, מתמחה ברפואה פנימית בבית-החולים 'משפחה קדושה' בנצרת לאחר מעבר בהצלחה של מבחני ההתמחות. ד"ר מחאמיד: "אני אוהב לטייל בארץ ובעולם, בעיקר בטבע, אוהב להגיע למקומות שאף אחד לא מגיע אליהם וכשאני שם, אוהב להתארח בבתיהם של המקומיים וליהנות מהטבע הקסום. אני אוהב לקרוא ספרים ולצפות בסרטים - הסרט האהוב עלי הוא 'לב אמיץ' של מל גיבסון".
מאת מיכל סבו-וינברגר
מתי ידעת שתהיה רופא?
"חלמתי על רפואה מאז ומתמיד וראיתי את עצמי תורם לחברה בתחום קדוש זה. זהו מקצוע שניתן לשלב בו דברים רבים כגון: אחריות, תמיכה, עזרה, שיתוף פעולה, התקדמות, אנושיות, שביעות רצון והרבה הערכה עצמית.
אני זוכר, שבפעם הראשונה שלקחו אותי לרופא כילד, התחלתי לשחק עם הכלים שלו, דבר שהכעיס את הרופא ואת אבי דווקא שימח. יתכן, כי החיוך על פניו של אבי גרם לי להיות בטוח כבר כילד שרפואה היא הייעוד שלי. מאותו היום ואילך, כינו אותי בבית 'הרופא'".
יש רופאים נוספים במשפחתך?
"אחי הצעיר, עמאד, הוא רופא בתחילת דרכו ואחי, חסן, סיים באחרונה את לימודי התיכון ובכוונתו ללמוד רפואה".
מה מיוחד ברפואה פנימית?
"מקצוע זה משלב בתוכו את כל תחומי הרפואה וההתמחויות האחרות. רפואה פנימית חושפת למגוון רחב של מחלות עם דינמיקה והתפתחות המחייבות רענון והתעדכנות שוטפת, דבר המונע תחושת רוטינה ושעמום".
מתי ידעת שזו תהיה המומחיות שלך?
"כאשר למדתי על מחלות מערכת העיכול, בשנה השלישית והרביעית בפקולטה לרפואה, החלטתי שזה התחום שלי. בעיניי, מדובר בתחום מאתגר ומספק. בחרתי כבר גם את תת ההתמחות שאעשה - גסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד".
מה עושה רופא לפנימאי טוב?
"התכונות הדרושות לפנימאי טוב הנן חריצות, שאפתנות ורמת אחריות גבוהה, אך מעל לכל – פנימאי טוב חייב להיות אדם האוהב את הבריות. לדעתי, יש בי את התכונות הללו – חלקן רכשתי בתקופת היותי סטודנט לרפואה ובתחילת הקריירה שלי, כרופא צעיר".
צילום: יונתן בלום
איך אתה מבצע הפרדה בין הבית לעבודה?
"רפואה בכלל, ורפואה פנימית בפרט, הינה מקצוע הגוזל זמן רב הן בעבודה והן בהכנה ובלימוד. אשתי החלה 'לסבול' מכך עוד לפני שהתחתנו ואני מודע לקשייה. נסיבות אלו, מחייבות אותי לבצע הפרדה בין הבית לעבודה. אני לא תמיד מצליח בכך, אך לפחות משתדל ומקווה לימים טובים יותר.
הפרדה בין בית לעבודה קשה מאוד לביצוע. רפואה היא מקצוע הנוגע בחיי אדם ומעלה מחשבות רבות, רגשות ושינויים במצבי הרוח, אותם אני 'סוחב' הביתה. פעמים רבות אני מתעורר בלילה ומשתף את אשתי בחוויות, בסיפורים אודות אנשים, כאב, תסכול, תקווה. אני לא בטוח שטוב שאני עושה זאת, אך זו המציאות".
אתה מצליח לנהל אורח חיים בריא?
"לדעתי, רופא ואורח חיים בריא הנם קצוות שלא נפגשים לרוב. למרות השתדלותי, אני עדיין נכשל מאוד בעניין השמירה על אורח חיים בריא".
איזה רופא אתה בעינייך? מה אנשים יגידו עליך?
"לדעתי, אני רופא המשתדל לעשות את מיטב יכולתו. לא מעניין אותי מה יגידו עלי, מעניין אותי לעשות את הדברים כהלכה, ללא ייסוריי מצפון".
האם לדעתך הציבור מתייחס לרופאים באותה הדרת כבוד כבעבר?
"לצערי, חלק מהציבור הישראלי אינו מתייחס לעצמו בכבוד הראוי ואינו מגלה עניין בקולקטיב. אנשים רבים מתנפלים בצורה בלתי מוצדקת ומיותרת על רופאים, בעיקר בחדרי המיון, ולדעתי הדבר מבטא חוסר כבוד והתדרדרות תרבותית חסרת תקדים. כילד, אני זוכר שהיה כבוד חסר תקדים לרופא, בפרט למלומדים, ולאדם בכלל, הן מצד אנשים והן מצד מקבלי ההחלטות. לצערי, בימינו, הערכים בכלל נמצאים בשפל, בעיקר כשמדובר בחיי אדם, בזכויות האדם ובזולת ככלל.
לעומת זאת, באופן פרדוכסלי, בשנים האחרונות אנו עדים לתנופה מדעית ומקצועית בעולם הרפואה בכלל וברפואה הישראלית בפרט, עם רופאים ברמה מקצועית ואנושית יוצאות דופן, דבר המקשה עלי להבין את גישת הציבור אלינו. יש לציין, כי מהיכרותי עם רופאים ממדינות אחרות, שפגשתי או עבדתי עמם בכנסים בינלאומיים, לרפואה ולציבור הישראלי יש במה להתגאות. מגיע לנו יחס ותגמול שונה".
"עברתי באחרונה בהצלחה את מבחן שלב ב' ובזאת סיימתי את ההתמחות שלי. בקרוב, אני מתכוון להתחיל תת-התמחות בגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד". מהו ה'אני מאמין' שלך?
צילום: יונתן בלום
באיזה שלב אתה נמצא כיום?
"'אסור שנניח לפחדים שלנו למנוע מאתנו לשאוף להגשמת תקוותינו' (ג'ון קנדי).
אני מאמין באיזון בחיים. השאיפה שלנו היא להגיע לכך, לעשות הכל בצורה לא קיצונית. אני מאמין שלכל בעיה יש פתרון ולאדם יש את היכולת למצוא את הפתרון.
החיים יקרים מכדי לפספס הזדמנויות. לרוב, אנו מפספסים כי אנחנו נמצאים בתוך בועה של כעס, טינה ותסכול ולכן אין באפשרותנו לזהות או לראות את חלונות ההזדמנויות העומדים בפנינו. אני מאמין, שניתן להסתכל על כל קושי שנתקלים בו בחיים כאתגר במקום קושי, ולהאמין שאנו יכולים להתגבר עליו".
מיהם האנשים שהשפיעו עליך? אותם אנשים בהם אתה רואה מודל לחיקוי.
"בראש ובראשונה, ד"ר ריפעת ספדי מבית-החולים 'הדסה עין כרם' ומנהל יחידת כבד ויחידת מחקרים קליניים בבית-החולים 'משפחה קדושה' בנצרת. ד"ר ספדי הנו רופא מעולה, אדם מקסים וחוקר מהמעלה הראשונה. הכרתי אותו בשנת 2005, דרך יחידת הכבד של בית-החולים 'משפחה קדושה'. הוא נתן לי לעבוד באופן פעיל בכל פעילויות היחידה ובמקביל לעבוד כמתמחה ברפואה הפנימית. דרכו אני עוקב אחר מספר רב של חולים הנמצאים תחת טיפולים בדלקת כבד נגיפית מסוג B ו-C יחדיו. בנוסף לעבודתי הקלינית עמו, אני גם עוזר-חוקר במחקרים קליניים רבים ובעבודות מדעי-יסוד שאותם מנהל ד"ר ספדי.
בנוסף, יש לי רשימה ארוכה של אנשים שעזרו לי ואני רואה בהם דוגמה ומופת, ובמיוחד ברופאיי בית-החולים 'משפחה קדושה' אשר תמכו בי וקידמו אותי לאורך כל הדרך: ראשית, בד"ר ויליאם נסיר, מנהל המחלקה הפנימית, אשר תמיד תמך וקידם את המתמחים שלו; ד"ר עומר אבו-אלהיג'א, סגן מנהל המחלקה הפנימית, שעזר לי מאוד ולימד אותי את הגישה הנכונה לחולה; ד"ר אבראהים חרבג'י, מנהל בית-החולים, שתמיד עוזר ושואף להצלחת הדור הצעיר של בית-החולים וד"ר אריה מרקל, מנהל המחלקה הפנימית בבית-החולים 'העמק' בעפולה, שהנו קלינאי מעולה שלמדתי ממנו דברים רבים ועוד אלמד".
היכן אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
"בעוד 10 שנים אני רואה את עצמי גסטרואנטרולוג, שעדיין אוהב להיות בין החולים, אבל גם להתקדם בנושא המחקר בתחום מחלות הכבד. בעוד 10 שנים, אני רוצה ליהנות יותר מהחיים מהאישה והילדים".
במחשבה לאחור, היית בוחר שוב באותה דרך בה בחרת?
במחשבה לאחור, הייתי וודאי בוחר שוב ברפואה, באותה התמחות ובאותו מסלול. ילדיי יקבלו ממני המלצה חמה על לימודי ריפואה".
לסיום...
"תודה מכל הלב לאשתי סלאם, בתי רימא, לאבי נזמי ולאמי פדה, לאחיי וחבריי על התמיכה בי והסבלנות שהם מגלים כלפי. ההצלחות שלי הן הרבה בזכותם, ומה שאצליח לעשות בעתיד יהיה למענם. אני מאחל להם הרבה בריאות, אושר ועושר".
תאר יום עבודה טיפוסי שלך.
"יום עבודתי מתחיל בקימה בשש בבוקר, אם בכלל הספקתי לישון (אני עושה תורנויות כשלוש פעמים בשבוע). בשעה שבע, אני יוצא מהבית ולקראת שמונה מגיע לעבודה. לאחר ישיבת הבוקר עם כל צוות הרופאים במחלקה, אנו יוצאים לסבב ביקור חולים הכולל תחקור ובדיקה פיזיקלית מדוקדקת, דיון עם הבכירים על תוכנית הטיפולים ובירור. בכל הזדמנות המתאפשרת, אנו עורכים דיון מחלקתי על אחד החולים הקשים או ישיבות עדכון במאמרים חדשים בעולם הרפואה.
היום ממשיך עם כתיבת מכתבי שחרור וקבלת חולים חדשים למחלקה. אם יש 'הפתעות', מהלך היום הופך אינטנסיבי ולחוץ יותר וכולל החייאות, הנשמות, ניקורים ודיקורים. יום העבודה מסתיים בשעה 4 אחר-הצהריים, זאת אם אינני תורן לילה. בזמן התורניות, כמעט ולא ניתן לישון ולו לשעה אחת".
מה מרגש אותך בעבודה?
"חולה שהצלחנו להחיות, בירור פורה המעניק בסופו אבחנה נכונה נדירה, תוצאות טובות של הטיפול בחולים, וכן שמחתם של החולים ובני משפחותיהם. מרגש אותי כאשר קשיש שגרמתי לו להרגיש טוב מודה לי על כך".
מה מתסכל אותך?
"הכי מתסכל למסור הודעת פטירה לבני משפחה, וכן להתמודד עם מקרים להם אין הרפואה יכולה לתת מענה".
מה מעניין אותך להמשיך לחקור?
"אני שותף במחקרים קליניים רבים, במסגרת מרפאת הכבד, וכן במחקרים קליניים שעורך בית-החולים 'משפחה קדושה' בנצרת.
בהיותי עוזר חוקר במחקרים אלה, אני נחשף למגוון רחב של מחלות, טיפולים חדשים, שיטות אבחון וכו'.
אני מתעניין מאוד בתחום מחלות הכבד למיניהן, ומתכנן להמשיך לחקור תחום זה".
ספר על מקרה מורכב בו נתקלת וכיצד טיפלת בו.
"מדובר בחולה צעיר שהתקבל לבירור מחלת חום. החולה התחיל לסבול מחום גבוה שלושה חודשים טרם פנייתו למיון. עד אז בוצע בירור בקופת החולים, שלא העלה דבר. במחלקה המשכנו את הבירור, כמקובל, לאחר שאימתנו שהחולה סובל מחום, ועדיין לא מצאנו את הסיבה לכך. בדיונים חוזרים ובדיקות בכל הכוונים, כולל מיפויים נדירים וביופסיות מרובות מרוב המערכות, לא הגענו לאבחנה.
שחררנו את החולה לאחר אשפוז ממושך ללא אבחנה, ועד היום אני מזמין אותו למרפאה לבצע מדידות חום אשר ממשיכות להיות גבוהות לסירוגין. עדיין אין לנו אבחנה".
ספר על מטופל שלא תשכח
"מדובר בבחורה צעירה, שהגיעה למיון עקב כאבי בטן. במהלך שהותה במיון, איבדה את הכרתה. כאשר הגענו אליה, היא הייתה ללא דופק. התחלנו בפעולות החייאה והצלחנו להשיב את הדופק. לאחר ביצוע בדיקות דימות, התברר שיש לה קרע בטחול עם דימום תוך בטני מסיבי. הבחורה הוכנסה מיד לחדר הניתוח, ולאחר מכן שהתה תקופה ממושכת בטיפול נמרץ. היא שוחררה כעבור מספר שבועות. ריגש אותי מאוד כאשר קיבלתי הזמנה לחתונתה".