ד"ר אורון, בת 36, למדה רפואה באוניברסיטת תל-אביב, מתגוררת כיום בכפר-סבא עם בעלה אורי (37), ד"ר לפיסיקה, ושלושת ילדיהם – תומר (9), עידו (6) ואיתי (שנה וחצי), ידעה כבר בגיל 5 שתהיה רופאה. בהיותה בת 10, פרסמה במוסף הילדים של "ידיעות אחרונות" שיר שכתבה בשם "להיות רופאה".
מאת מיכל סבו-וינברגר
מהו ה"אני מאמין" שלך?
"כדי להיות רופא טוב, חשובים לא רק ציוני הבחינות אלא צריכה להיות נשמה מתאימה ושאיפה להשתפר כל הזמן".
כיצד את מגיעה לעולם הרפואה?
"מאז שאני זוכרת את עצמי, רציתי להיות רופאה. בגיל 5 הודעתי להוריי שזה המקצוע בו אעסוק בעתיד".
במהלך תקופת הלימודים, היה רגע של ספק בבחירת המקצוע?
"לימודיי הרפואה הפכו למעניינים בעיניי כשהגענו לשנים של ההתנסות הקלינית. תוך כדי המעבר בין המחלקות התגבשה ההחלטה לבחור ברפואת ילדים. ההחלטה התחזקה עוד יותר בתקופת הסטאז'".
צילם: יונתן בלום
מדוע בחרת בתחום הניאונטולוגיה?
"סיימתי את ההתמחות ברפואת ילדים לפני 3 שנים, ואז ניצבתי לראשונה בחיי מול התלבטות בנוגע להמשך הדרך. לבסוף החלטתי להמשיך בהתמחות-על בניאונטולוגיה".
מה מיוחד במקצוע זה?
"מקצוע הניאונטולוגיה משלב עבודה דינמית ומלאת אדרנלין בטיפול נמרץ והתמודדות עם מצבי חירום, ומצד שני עבודה עם ילודים בריאים. למי שעוסק במקצוע זה יש אפשרות לטפל בתינוקות בשניות הראשונות לחייהם, ובעזרת טיפול נכון ניצלים חיים. הטיפול בילודים ובפגים יכול לקבוע מבחינות רבות לא רק אם התינוק ישרוד אלא מה תהיה איכות חייו בעתיד".
אילו תכונות ייחודיות דרושות לדעתך לרופא בתחום שלך?
"בנוסף לידע המקצועי, נדרש הניאונטולוג להפגין קור רוח, יכולת קבלת החלטות מהירה, מיומנות טכנית בפרוצדורות שונות ובהפעלת מכשור רפואי".
האם את מרגישה כובד רב יותר של אחריות כרופאת פגים?
"האחריות עצומה. תוך דקות נקבעים גורלות של תינוקות. אנחנו מטפלים, למשל, בפגים קטנטנים, שבעבר לא הצליחו לשרוד, והיום האתגר הגדול הוא לא רק להשאירם בחיים אלא להביא לכך שבעתיד ישתלבו בחברה ויתרמו לה, בדיוק כמו ילדים שנולדו במועד מתוך בריאות שלמה".
כיצד הדבר בא לידי ביטוי?
"המתח במהלך יום העבודה הוא רב. אסור להיתפס לשאננות אפילו לרגע אחד, וכל פרט קטן במצב התינוקות במהלך היום דורש תשומת לב והתייחסות".
מתי את מסיים את ההתמחות?
"בשנה הבאה אגש לבחינות הסיום של ההתמחות".
מדוע בחרת לעבוד בבי"ח וולפסון?
"הגעתי לבית-החולים וולפסון בזמן הסטאז' לאלקטיב ברפואת ילדים, לאחר ששמעתי דברים טובים על המחלקה. מיד כשהגעתי התאהבתי במחלקה ובצוות, וההחלטה על התמחות בילדים בוולפסון היתה טבעית מאד.
בנוסף להתמחות בפגיה בוולפסון, אני עובדת כרופאת ילדים במרפאה בקופת חולים. כך אני משמרת גם את העיסוק ברפואת ילדים, שאותו אני מאד אוהבת. מעבר לכך, העבודה בשעות אחר הצהריים בקהילה מהווה עבורי מקור פרנסה נוסף וחיוני מאוד".
מה את אוהבת לעשות בשעות הפנאי?
"אני אוהבת מאוד לקרוא ספרות טובה, ואוהבת ומשתדלת לבלות כמה שיותר עם ילדיי".
ספרי על המחלקה שלך – האנשים, סגנון העבודה, תאר יום בחיי המחלקה.
"במחלקה שלי עובדים ארבעה רופאים בכירים. המחלקה מצטיינת בעבודה מאורגנת, בסדר מופתי וקיום של נוהלים מפורטים וברורים. המאפיין הכי בולט, לדעתי, הוא העובדה שכולם עובדים במשך כל היום. בניגוד אולי למחלקות אחרות, אין אנשים שיושבים בחדרם ונותנים הוראות, אלא כולם שותפים מלאים לעשייה. צוות האחיות הוא פשוט נפלא! האחיות מקצועיות בצורה יוצאת דופן, ואני לא חושבת שהמחלקה היתה כל-כך מצוינת ומוצלחת בלעדיהן".
מה את אוהבת לעשות בבית, עם המשפחה, כשאת לבדך?
"אני מאוד אוהבת לבלות עם בעלי וילדיי, לשחק איתם בבית משחקי קופסה, לקרוא ביחד סיפורים. אנחנו גם מאוד אוהבים לצאת לטיולים משפחתיים בארץ, ופעם בשנה בחו"ל".
לאן את שואפת להגיע בתחום הרפואה?
"הייתי רוצה להיות הכי טובה שאוכל, גם מקצועית וגם כבן-אדם".
ספרי על מקרה שארע לך במהלך העבודה שלא תשכחי לעולם
"מוות של תינוק הוא דבר נורא ואיום. אני זוכרת לפרטי פרטים כמה מקרי מוות של תינוקות לאחר תקופות ארוכות של מאבק על חייהם. אני זוכרת גם את ההורים שלהם, כי נוצרים קשרים הדוקים מאוד בזמן האשפוז הממושך".
מה מתסכל אותך בעבודה?
"יש תסכול רב בכך שאנו עומדים בערפל בתחומים רבים ברפואה. ברור שהרפואה עדיין לא מצאה פתרונות טובים מספיק ולא יודעת מספיק על הטיפול בפגים. עדיין רב הנסתר על הגלוי במהלך הטיפול. אני בטוחה שבעוד כמה שנים נגלה, שחלק מהדברים שאנחנו עושים כיום צריכים להתבצע בצורה אחרת, או שיש דרכים טובות יותר לטפל בכל מיני מצבים או מחלות בפגים".
האם התחום בו בחרת הוא תובעני במיוחד?
"זהו תחום מאוד תובעני. העבודה היא במתח רב תוך כדי תשומת לב רבה לפרטים. תמיד יש מחסור בכוח-אדם ולכן העומס הפיזי קשה. גם מבחינה נפשית צריך כל הזמן להתמודד עם תחלואה ומוות, ועם הורים חרדים, שהוטלו בפתאומיות לתוך מערבולת רגשות וחרדות קשים".
כיצד את מאזנת בין עבודה למשפחה/לבית?
"האתגר הגדול הוא לשלב בין חיי המשפחה לעבודה וליצור איזשהו איזון. אני נעזרת רבות בהוריי ובהורי בעלי. גם בעלי עובד בעבודה תובענית ושעות ארוכות, ולכן בלי עזרתם לא היינו יכולים להצליח. אני משתדלת לדחות את כל העיסוקים לשעות שבהן הילדים ישנים. ועדיין, ולמרות ההנאה מהעבודה וההגשמה העצמית, אני חיה תמיד ברגשות אשם מסוימים כלפי המשפחה".
האם הציבור מתייחס כיום לרופאים באותה הדרת כבוד כבעבר?
"רוב האנשים עדיין מתייחסים לרופאים בכבוד, אבל יש יותר ויותר מקרים של אלימות מילולית ופיזית. ברור שבמקביל יש ירידה במשמעת ובהתנהגות האנשים זה לזה בחברה כולה, אבל תחושתי היא שיש ירידה ברורה בהערכה של הציבור לרופאים. צריך להדגיש שביקורת ובחינה של הרופאים על-ידי המטופלים היא דבר חיובי ומקובל, אבל ההתנהגות הפוגעת והאלימה צריכה להיגדע ברגע שהיא מופיעה. אני חושבת שצריך להעניש בחומרה כל אדם שנוהג באלימות, אחרת מצב החברה בכלל יתדרדר עוד יותר".
מה מעציב אותך בעבודה?
"כישלונות טיפוליים".
מה מרגש אותך בעבודה?
"הכי מרגש הוא להיות נוכחת בשחרור הביתה של ילד שטופל תקופה ארוכה במחלקה. וגם מרגש מאוד לראות את אותם הילדים כשהם גדלים, ובאים עם בני המשפחה לחגוג ימי הולדת או סתם כך לבקר במחלקה".
במחשבה לאחור, היית בוחרת שוב במקצוע הרפואה?
"הייתי בוחרת ללא היסוס באותו המקצוע".