ד"ר אוחנה (33), מתמחה בהרדמה, נשוי למיטל (27), סטודנטית למדעי החיים, אב לשלושה – אביגיל (5), הודיה (3) ויהונתן (חודש). נולד בארגנטינה, בן רביעי (מתוך חמישה בנים), כולם נשואים עם ילדים ומתגוררים בארגנטינה. סיים לימודי רפואה בשנת 2000 בארץ מולדתו ועבד זמן מה ברפואת ילדים. עלה לישראל ב-2002, חודש לאחר שנישא, התגורר כשנה וחצי במרכז קליטה ברעננה ולאחר מכן עבר לכפר-סבא. עם הגעתו לישראל, למד באולפן ועשה סטאז' בבית-החולים מאיר. במקביל, התגייס לצבא למשך כשנה וחצי ולאחר הטירונות וקורס קציני רפואה שירת כרופא יחידה בבי"ח 10 ובקריה.
מאת מיכל סבו-וינברגר
מהו ה"אני מאמין" שלך?
"כבוד לזולת, לעשות רק טוב".
כיצד אתה מגיע לעולם הרפואה?
"מאז ומעולם רציתי להיות רופא. זה היה רצון פנימי שלי, לא ברור לי למה, שכן אין רופאים במשפחתי. אחיי עובדים יחד עם אבי בעסק משפחתי בתחום הטקסטיל. אני זוכר, שכשהייתי בן ארבע ושאלו אותי 'מה אתה רוצה להיות כשתגדל' עניתי 'רופא'. כשסיימתי תיכון, היה לי מובן מאליו שאני הולך ללמוד רפואה. משפחתי תמכה בי מאוד. כשסיימתי את הלימודים הגשמתי אחד מהחלומות שלי".
צילם: יונתן בלום
היה רגע של ספק בבחירת המקצוע?
"מעולם לא. נהניתי מאוד בתקופה הלימודים, במיוחד כאשר התחלתי את השלב הפרקטי עם המטופלים בבית-החולים".
מדוע בחרת בתחום ההרדמה?
"במהלך הלימודים, חשבתי על רפואת ילדים, וזה מה שעשיתי. התחלתי התמחות ברפואת ילדים בארגנטינה, אך כעבור כשנה החלטתי שזה לא בשבילי. אני מאוד אוהב ילדים והיה לי קשה לראות אותם סובלים. במהלך הסטאז' לקחתי חודש אלקטיבי בהרדמה, כי חשבתי שהדבר יעזור לי בשירות העתידי בצבא. בחודש זה, למדתי ונהניתי מאוד. רכשתי ידע מעשי, ואז לראשונה חשבתי להתמחות בתחום זה".
מה מיוחד במקצוע זה?
"הרדמה משלבת דברים רבים שאני אוהב, בעיקר פיזיולוגיה ופרמקולוגיה. בנוסף לכך, ישנם הרבה דברים פרקטיים בתחום זה. בהתחלה, חשבתי שהחיסרון יהיה קיום קשר מועט עם המטופלים, דבר שחשוב לי, אך להפתעתי גיליתי שהקשר הזה קיים והוא חשוב ומהותי ביותר, אפילו שהוא קצר. לדוגמה, אנחנו בודקים ומכינים את המטופלים יום או מספר ימים לפני הניתוח, ופה נכנסת האינטראקציה שבין רופא למטופל, פה ניתן להסביר מה ואיך אנו עושים ולהרגיע את הפחדים והחרדות. כמובן, שבטיפול נמרץ רוב האינטראקציה היא בדרך כלל עם המשפחות והיא גם חשובה ביותר".
אילו תכונות ייחודיות דרושות לדעתך לרופא מרדים?
"המון ידע, רוגע, החלטיות, ערנות. ולדעת להקשיב ולהרגיע את המטופלים לפני כל פעולה. להיות מעודכן".
האם אתה מרגיש את כובד האחריות המוטלת על כתפיך כרופא מרדים?
"בהחלט כן. מתחילים להרגיש זאת כאשר עובדים לראשונה לבד בחדר ניתוח".
כיצד הדבר בא לידי ביטוי?
"לפעמים, כאשר מתבצעת ההרדמה, אין לך הרבה זמן כדי להתייעץ עם רופאים אחרים ואז עליך להיות מוכן, על-מנת לדעת כיצד לפתור בעיות או סיבוכים. פעמים רבות מדובר בניתוחים דחופים או במקרים של הצלת חיים".
מתי אתה מסיים את ההתמחות?
"אני נמצא בדיוק באמצע. התחלתי לפני כשנתיים וחצי, ובעז''ה בעוד כשנתיים וחצי אסיים".
האם אתה רואה את עצמך עושה התמחות על?
"כן. קרוב לוודאי שבטיפול נמרץ כללי".
בעינייך, איזה רופא אתה? מה אנשים יגידו עליך?
"צריך לשאול בבי''ח מאיר. האנשים שם מאוד אוהבים לעבוד איתי, ומטופלים אומרים שאני מקשיב להם והם מתחברים אליי".
מדוע בחרת לעבוד בבי"ח מאיר?
"יצא במזל. לאחר שעברתי את המבחן הארצי, קיבלתי מכתב לפיו עליי לעשות את הסטאז' ברמב''ם שבחיפה. באותה עת, היינו במרכז קליטה ברעננה, לכן ביקשתי לעשות סטאז' סמוך לאזור מגוריי, בביה''ח מאיר. אהבתי מיד את המקום והתחברתי מאוד לאנשים".
מה אתה אוהב לעשות בשעות הפנאי?
"לבלות עם המשפחה, לרכוב על אופניים, לצאת לקניות עם אשתי ולראות סרטים".
ספר על המחלקה שלך? האנשים, סגנון העבודה, תאר יום בחיי המחלקה.
"המחלקה מקסימה, עם צוות מעולה שקיבל אותי מהרגע הראשון ועזר לי המון. במחלקה דואגים לקידום הידע של המתמחים. מדי שבוע יש לנו ישיבות בוקר ובחינות הכנה לשלב א' וב'. כידוע, יש מחסור במרדימים בארץ והעבודה מרובה, ולכן העומס רב. אך מנסים לעזור ולהקל עלינו במה שאפשר".
מה אתה אוהב לעשות בבית, עם המשפחה, כשאתה לבדך?
"אני אוהב לבשל ולעזור במטלות הבית, לשחק עם הבנות ולקחת אותן לגינה. כאשר אני לבד, אני אוהב לנוח ולגלוש באינטרנט".
לאן אתה שואף להגיע בתחום הרפואה?
"אני שואף להתקדם בתחום הרפואה, לעשות התמחות על ולהיות רופא מצויין".
ספר על מקרה מיוחד שארע לך במהלך ביצוע הרדמה, על אירוע שלא תשכח לעולם.
"זה קרה לי לא מזמן. לאחר שהתחילו ניתוח לפרוסקופי עקב שינויים במדדים החיוניים ובמוניטורים, אבחנתי דימום תוך בטני. אמרתי למנתחים והם פתחו את הבטן של המנותח ובכך ניצלו חייו".
מה משמח אותך בתחום שלך?
"לראות את החיוך על-פני המנותח לאחר שהוא מתעורר ושואל: זהו? אני אחרי הניתוח?
בביה''ח מאיר המרדימים גם אחראים על הטיפול הנמרץ הכללי. לעיתים, חולה נפטר למרות כל המאמצים. מרגש אותי כאשר המשפחה מודה לנו על הטיפול המסור".
האם התחום בו בחרת תובעני במיוחד?
"כן. המרדימים נותנים מענה לכל ביה''ח. הם עובדים בחדר הניתוח הגדול ובאשפוז יום, בחדר ניתוח נשים, חדר לידה, טיפול נמרץ כללי ומרפאת כאב. בתורנויות יש הרבה עבודה (בעיקר בטיפול נמרץ כללי) והן קשות ומעייפות – מתקשרים למרדים והוא צריך לצאת בריצה לאינטובציה או החייאה. לילות רבים שאני לא בבית".
אם כן, כיצד אתה מאזן בין עבודה למשפחה/לבית?
"לאחר תורנות יש לנו יום חופש. אני מנסה לנצל אותו כדי להיות עם משפחתי. הבנות שלי כבר יודעות שאם אני לא ישן בבית למחרת אקח אותן מהגן".
האם נתקלת ביחס קשה/לא נעים מצד מטופלים או בני משפחתם כלפי רופאים?
"ידוע לי שבשנים האחרונות היו מקרים של אלימות כלפי רופאים והצוות הרפואי. באופן אישי לא נתקלתי בתגובה קשה או אלימה מצד מטופלים או בני משפחתם. לפעמים, צריך להבין שהחולים ובני משפחתם נמצאים במצב של חוסר אונים ואי וודאות. אני לא מנסה להצדיק, אבל אם מבינים ומתייחסים לכך, ניתן להרגיע אותם עם מילים ופנים יפות ואולי לא להגיע למצבים חמורים".
מה מעציב אותך בעבודה?
"כשלמרות כל המאמצים, לפעמים לא מצליחים".
מה מרגש אותך בעבודה?
"כשהמטופלים מעריכים ומודים לנו על עבודתנו, וכמובן כשמצליחים לעזור למטופלים".
היכן אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
"עדיין עובד בביה''ח מאיר כרופא מומחה בשילוב עם מחקר והוראה".
במחשבה לאחור, היית בוחר שוב במקצוע הרפואה?
"בהחלט כן. מאוד מספק אותי לעזור לאנשים".