מאת מיכל סבו-וינברג
כיצד את מגיעה לעולם הרפואה?
"לאחר שהשתחררתי מהצבא, שהיתי כשלוש שנים בניו-יורק יחד עם מי שהיה בעלי הראשון. עם חזרתנו לישראל, נרשמתי ללימודי הרפואה המיוחלים. כמו רבים אחרים, גם אני נחלתי אכזבה כשלא התקבלתי לביה"ס לרפואה אך לא אמרתי נואש והגעתי ליעד בדלת האחורית: סיימתי תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת ת"א ומשם המשכתי ללימודי רפואה בטכניון.
מדוע הרחקת עד הטכניון?
באופן פרקטי, הטכניון מאפשר קיצור דרך לבוגרי תואר ראשון במדעי החיים והשתלבות ברפואה כבר בשנת הלימודים השנייה. ברמה האישית, לאחר שנים של חיים בעיר ועל סף שינויים בחיים האישיים, בד בבד עם הגשמת חלום הרפואה, החלטתי למצוא גם דרור לנפש. שילוב שתי השאיפות הללו בא לידי ביטוי במעבר למגורים בסביבה כפרית. וכך, קרוב לעשור, התגוררתי בקיבוץ בחוף הכרמל. תקופה זו היוותה 'פרומו' נהדר לחיי כיום עם בעלי: אנו מתגוררים בכפר קטן ומקסים בעמק חפר וכך אני שומרת על איכות החיים אליה הורגלתי".
צילום: יונתן בלום
היה רגע של ספק?
"בסיום הלימודים היה בלבול גדול. מרוב עצים לא ראיתי את היער. כל התמחות נראתה נהדרת ואפשרית, אבל לא הצלחתי להחליט. אני חושבת שפשוט לא הייתי שלמה עם אף אפשרות. בתוך הבלבול הזה, שמאפיין לא מעט בוגרים בסיום תקופת הסטאז', פנו אלי בהצעה לעבוד כמנהלת קלינית בסטארט-אפ רפואי בתחום רפואת שינה, שאותו הכרתי היטב בעבודתי כטכנאית שינה במהלך הלימודים במעבדת הטכניון. עוד לפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי הרחק מבית החולים, עם רכב ולפטופ, טסה ללא הרף לפגישות עם לקוחות בארה"ב ואירופה, ועוסקת בפיתוח מוצר והטמעתו בבתי חולים. לזמן מה שכחתי את 'תוכנית האב' ונטמעתי לחלוטין בעולם התעשיה".
זה נשמע מספיק טוב כדי להישאר שם
אין ספק, שאחרי זמן רב בבית החולים עולם ההיי טק הופך קוסם, עם הזדמנויות ואתגרים לא מעטים. בתקופת עבודתי השלמתי עבודה חשובה בתחום רפואת שינה ויעול הטיפול בבעיות שכיחות בתחום. עבדתי מול מרכזים רפואיים חשובים בארה"ב וחוקרים מובילים בתחום, והתוצאה עבורי היתה תרומה מקצועית עצומה. ולמרות זאת, המשיכו לבטים להציק לי לאורך כל התקופה. עדיין לא היה לי ברור מה אני רוצה להיות כ'שאהיה גדולה'. הרגשתי שהגעתי לצומת ואני לא מצליחה להחליט על הפנייה הנכונה. כשהגיעה הצעה מטעם החברה לעבור ולנהל את הפעילות הרפואית בארה"ב, נאלצתי לקצוב את זמן ההחלטה שלי ולהתמודד עם ההחלטות המתבקשות. התשוקה שלי לעבודה קלינית לא הניחה לי, וכך, לאחר 3 שנים בתעשיה, החלטתי להישאר בארץ ולהיפרד מעולם ההיי טק (בעצם הביוטק). באותו רגע היה לי גם נהיר, שמקומי באונקולוגיה".
מדוע בחרת בתחום האונקולוגיה?
"היום אני מבינה, שהחלטה מסוג זה חייבת לבוא ממקום בוגר ושלם, וההתנסות שלי מחוץ למסלול השגרה עזרה לי להגיע לשם. החשיפה לכל המרכיבים בתחום המקצועי שבו עסקתי עד להחלטה, סייעה לי להבין שבאונקולוגיה יש הכל. לדעתי, זהו תחום העתיד ברפואה. בעידן של גידול עצום במספר החולים האונקולוגים, קיים ביקוש גדול מאוד למומחים בתחום. התחום גם חולש על מחקר אינטנסיבי, פיתוח ולא מעט טכנולוגיה בתחום הרדיותרפיה. במקביל, אופי העבודה בבית החולים אינו טיפוסי כמו בשאר המחלקות והקשר שלנו עם המטופלים גובל ברפואת קהילה. קשר זה הוא לעתים רבות ממושך ומתנהל במשך שנים רבות, וגם החולים שמגיעים לאשפוז הם ברוב המקרים חולים מוכרים, כמו גם בני משפחותיהם. וכל זאת, לצד עבודה אינטנסיבית, מקצועית ורב תחומית של מרכז רפואי גדול".
האם את רואה את עצמך עושה התמחות על?
"היום קצת מוקדם לקבוע, מאחר והתמחותי החלה לפני שנתיים בלבד, אבל השאיפה היא כמובן להשלים התמחות על במרכז רפואי גדול בחו"ל. בשנה האחרונה אני מתרכזת בעבודת מרפאה ומתמקדת, בין היתר, בתחום האורו-אונקולגי. אני מקווה שגם בעתיד אוכל להמשיך בכיוון זה ואף להתמקצע בו במסגרת התמחות על".
מדוע בחרת לעבוד ברמב"ם?
"רמב"ם הוא מרכז רפואי שעובר פיתוח אדיר ומאוד אינטנסיבי בשנים האחרונות. בתוך תהליך זה גם המכון האונקולוגי פורץ קדימה ועובר תהליך אינטנסיבי של של קידום.
ההגיון שלי הוביל אותי להשתבץ במקום מסוג זה. אי אפשר שלא לפסוח על תרומת מנהל המכון להחלטתי. מדובר במנהל שפועל במרץ ובאופן מרשים לקידום המתמחים שלו.
וגם ברמה האישית - אני מאוד אוהבת את החייים בצפון, שמאפשרים בקלות לחזור הביתה לנוף הכפרי ולאיזון המושלם של היומיום האינטנסיבי. למרות שלאחרונה הדרמתי את מקום מגורי, אני עדיין נהנית מהיחודיות של האזור".
ספרי על המחלקה שלך? האנשים, סגנון העבודה, תארי יום בחיי המחלקה.
"כמו בכל מחלקה, גם עלינו לא פוסחת האינטנסיביות של היומיום. יש המון חולים, עם המון דרישות וצרכים ומצוקה גדולה. כאונקולוגים, אנחנו עוסקים במקביל בביורוקרטיה גדולה, אישורי תרופות וכימותרפיה. אלו לרוב תהליכים מאוד מורכבים ומייגעים. במקביל, יש לנו תפקיד לא מבוטל בהיבט הסוציאלי, ולבסוף גם רפואה מאוד מורכבת ומאתגרת. לרוב, העבודה אינה מסתיימת עם עזיבת בית החולים וגולשת הרבה מעבר, גם בשל המחוייבות לזמינות למטופלים שלי. במקביל אני גם פעילה בפעילות של יחידת המחקר הענפה של המכון האונקולוגי וכן בשילוב סטודנטים לרפואה בעבודה במכון. אפשר לסכם שעמוס מאוד ומאתגר לא פחות".
לאן את שואפת להגיע בתחום הרפואה?
"אני מניחה שאמשיך להתקדם בתחום האורו-אונקולוגיה, אבל עוד לא לא זנחתי לחלוטין את עיסוקי ב'גלגול הקודם' – ביוטכנולוגיה. אני מאוד מקווה שבעתיד, לאחר תקופת ההתמחות, אוכל לשלב בין הדברים".
ספרי על מקרה בעבודה שלא תשכחי לעולם – על אירוע מרגש במיוחד
"יש הרבה כאלה בתחום הזה. העבודה מאוד מתגמלת ברמה הבינאישית והתפקיד של האונקולוג המטפל בתקופה כל-כך קריטית בחיי המטופל ומשפחתו מוביל לאירועים רבים שיש בהם סיפוק. אני חושבת שיותר מכל מרגשות אותי המשפחות, שחוזרות למכון אחרי האובדן, כדי להודות לצוות. אני תמיד תוהה מאיפה הם שואבים את הכוחות, כדי לשוב למקום שמסמל כל-כך הרבה כאב עבורם ולהוקיר תודה. וזה מזכיר לי תמיד שאני במקום הנכון".
מה מתסכל אותך בעבודה?
"תנאי העבודה, שכנראה אף פעם לא ישתנו. חוצפה של אנשים, דבר שאני אף פעם לא מתרגלת אליו".
האם תחום האונקולוגיה הוא תובעני במיוחד?
"בלשון המעטה".
אם כן, כיצד את מאזנת בין עבודה למשפחה/לבית?
"זאת לא חוכמה, אין לי עדיין ילדים ולכן האתגר פחות מורכב".
מה את אוהבת לעשות בשעות הפנאי?
"נתחיל בלהגיע הביתה לפני השקיעה ולהנות מהקסם של הסביבה. אם אני מספיקה (די נדיר), אני יוצאת לטיול אופניים בשדות שסביב ביתנו, יחד עם שתי הכלבות שלי: גילי (ווימר ראנר) ומוניקה (גולדן). הבישול הוא גם מרכיב חשוב בבית ואנחנו מארחים לעתים קרובות ל'ארוחות שחיתות'. מעבר ליומיום, למרות ההתמחות התובענית, אני משתדלת לשמר גם את התשוקה שלי לטיולים בעולם".
האם הציבור מתייחס כיום לרופאים באותה הדרת כבוד כבעבר?
"אנשים בודדים. ככלל, ההפך הוא הנכון, בעידן של חוות דעת שניה ושלישית ומתחרה מאתגר ששמו ד"ר גוגל, דמותו של 'רופא הכפר' הולכת ונעלמת מהעולם. כנראה שטוב שכך, הרי בסופו של דבר תפיסת העולם הפטרנליסטית אינה דומיננטית כפי שהיא היתה בעבר, ואינה תואמת את המציאות החברתית של ימינו".
האם נתקלת ביחס קשה/לא נעים מצד מטופלים או בני משפחתם כלפי רופאים?
"לעתים, כאשר מחלה מתקדמת וטיפול נכשל, צריך להתמודד עם הכעס שמופנה כלפיך. צריך להתמודד גם עם הכעס של לא מעט מטופלים ומשפחותיהם, הנוצר בשל התנאים הפיזיים בבית חולים, מיטות במסדרונות וכיוצ"ב".
מה מעציב אותך בעבודה?
"אחרי תורנות ארוכה - הכל".
מהו ה"אני מאמין" שלך?
"מאוד פשוט, אך כל-כך קשה: לעשות הבדל בחיים ולהיות נאמן לעצמך לאורך כל הדרך".
בעיניך, איזו רופאה את? מה אנשים יגידו עליך?
"אני לא חושבת במושגים מקובלים של ציונים, או דירוגים כאלה או אחרים. השאלה איזו רופאה אני מקבילה בעיני לשאלה איזה אדם אני, כי מדובר בדרך חיים ולא במקצוע. וכאן אני חוזרת לתשובתי לשאלה הקודמת: כשאני מצליחה לעשות הבדל בחיים, גם של אחרים, וגם להיות נאמנה לעצמי – אז, בעיני, אני ראויה".
במחשבה לאחור, היית בוחרת שוב במקצוע הרפואה?
"בוודאי!".