מאת מיכל סבו-וינברגר
ד"ר מירי ארנברג ידעה מאז ומעולם שתגדל להיות רופאה. היא נולדה באוגוסט 77, בת בכורה מבין ארבעה ילדים לאב רופא פנימאי. כיום, מתגוררת ארנברג בגבעת שמואל עם בעלה צביקה (33), העובד במשרד ראש הממשלה, ושלושת ילדיה – נטע (5.5), ענבר (4) וגלעד (בן ה-7 חודשים) ומצליחה לשמור על איזון בין הבית לעבודה, בעיקר בזכות התמיכה הרבה מצד בעלה – חרף נסיעותיו התכופות לחו"ל לצרכי עבודה.
כיצד את מגיעה לעולם הרפואה?
"מאז שאני זוכרת את עצמי, היה לי ברור שאהיה רופאה. הידיעה הזו רק הלכה והתחזקה עם השנים, כשראיתי את אבי שב הביתה, ועל-אף שהעבודה היתה קשה ואינטנסיבית הוא תמיד נהנה וסיפר סיפורים מרתקים ומשעשעים. בילדותי, נהגתי להתחפש הרבה שנים לרופאה. כאשר בגרתי, קראתי ספרים רבים העוסקים בתחום ובחיי הרופאים, חלקם מציאותיים יותר וחלקם פחות: מגילת סן מיקלה, המצודה, רופאים ועוד".
האם יש רופאים נוספים במשפחתך?
"בנוסף לאבי, שהנו רופא פנימאי בבילינסון, אחי הצעיר לומד גם הוא רפואה (מסיים עתה שנה שנייה בירושלים)".
צילום: יונתן בלום
כיצד זכורה לך תקופת הלימודים?
"למדתי באוניברסיטת תל-אביב ונהניתי מאוד מהלימודים. כמובן, שהיו זמנים לחוצים יותר של סוף סמסטר ומבחנים, אך זו היתה תקופה שבמהלכה נפגשתי עם הרבה חבר'ה טובים, הכרתי מגוון גדול של אנשים מעניינים ומעבר לידע הרב, צברתי גם כמה חברים טובים לחיים".
היה רגע של ספק?
"לא. אני מודה שבגיל 19-20, כשהתחלתי ללמוד, לא יכולתי להעריך עד כמה המסלול ארוך ומייגע. לא דמיינתי את עצמי יושבת ולומדת לבחינות עם שלושה ילדים, ונעדרת כל-כך הרבה מהבית בגלל תורנויות, כנסים ולימודים באוניברסיטה. גם לא חשבתי שאדרש לכל-כך הרבה שעות עבודה בבית (קריאת מאמרים, הכנת מצגות, קריאת חומרים הקשורים למקרים שנתקלתי בהם וכו'), אבל בשורה התחתונה – זו היתה הבחירה המתאימה לי ביותר.
אני חושבת, שגם בתוך העולם הגדול והמגוון של הרפואה מצאתי את תת המקצוע המתאים לי, הן לאישיותי והן מבחינת יכולות מנואליות וויזואליות. בעיניים, מרבית הבדיקה של המטופל דורשת יכולת ראיה תלת ממדית טובה. יש צורך להפעיל מכשור עדין והניתוחים מבוצעים תחת מיקרוסקופ, בדך-כלל תוך שימוש בשתי הידיים וגם שתי הרגליים (מכשירים המופעלים ע"י פדאלים). למזלי, אני גם נהנית מהעבודה. בנוסף, ישנם תחומים בעיניים שמתקדמים ומתפתחים כל הזמן. המחלקה שלי פעילה מאוד בתחום המחקרים הקליניים ומעודדת גם אותנו, המתמחים, לקחת חלק בפעילויות המחלקתיות והמעבדתיות".
מדוע בחרת בתחום העיניים?
"זהו תחום עדין, יפה, עם תת מקצועות רבים. בניגוד למה שכולם חושבים, שעיניים הוא תחום מצומצם, ישנם המון תחומים השונים לגמרי זה מזה. נויואופתלמולוגיה, אוקולופלסטיקה, קרנית, פזילה ורשתית - כל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו, עם בדיקות, אבחנות וטיפולים המיוחדים לו. ישנה חפיפה רבה בין מחלות עיניים ומחלות סיסטמיות אחרות, החל ממחלות "פשוטות" ונפוצות כמו הסוכרת הפוגעת ברשתית או מחלות של הפרעה בתפקוד בלוטת המגן הפוגעות בארובת העין, דרך מחלות נוירולוגיות פחות נפוצות הפוגעות בעצב הראיה למשל, ומחלות פרקים הגורמות דלקות תוך עיניות. מדובר במקצוע מרתק שכמות החומר, כפי שאני רואה אותה, היא אינסופית. אני נהנית ללמוד כל הזמן דברים חדשים".
מתי את מסיימת את ההתמחות?
"בעוד כשנתיים, בעז"ה".
האם את רואה את עצמך עושה התמחות על?
"כן. אני לא בטוחה עדיין באיזה תחום, אבל אני חושבת על כמה דברים אפשריים. יש עוד זמן להחליט".
בעיניך, איזו רופאה את? מה אנשים יגידו עליך?
"כשאנשים רואים אותי הם קודם כל מעירים על כך שאני נראית צעירה ו'מתי כבר הספקת להיות רופאה', אך אני חושבת שהטיפול שאני נותנת הוא מקצועי וענייני, משתדלת שתמיד יהיה אנושי ומשתדלת להתעלם מההערות על המראה החיצוני 'הצעיר' שלי".
מדוע בחרת לעבוד בבילינסון?
"מחלקת עיניים בבילינסון היא מהטובות בארץ. הייתי במחלקה זו בחודש אלקטיב במהלך הסטאז' והכרתי את מנהל המחלקה, הרופאים הבכירים והמתמחים, התרשמתי מהיחסים הטובים בין אנשי הצוות ומהיקף העבודה הרחב. יש פה גם הרבה סוגי מרפאות ומומחים וניתוחים בכל התחומים. החלטתי שזה המקום שבו ארצה לעבוד".
מה את אוהבת לעשות בשעות הפנאי?
"אני מאוד אוהבת לקרוא ספרים. בעבר הייתי מספיקה לקרוא הרבה יותר כמובן, עכשיו יש לי מעט זמן פנוי והוא בדך-כלל מוקדש למשפחה שלי. ויתרתי על הרבה מאוד דברים בשלב הזה של חיי. הרבה קשרים חברתיים התרופפו, הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות אני לא מספיקה. הייתי מאוד רוצה לעשות פעילות ספורטיבית כלשהיא, הייתי רוצה להספיק לטייל יותר ויש הרבה חברות וחברים שהייתי שמחה מאוד לבלות איתם יותר או אפילו לשוחח עמם יותר טלפונית. אני חושבת שמי שלא במקצוע לא מבין עד כמה העומס גדול".
ספרי על המחלקה שלך- האנשים, סגנון העבודה, תארי יום בחיי המחלקה.
"העבודה במחלקה מתחילה בשעה 7:30 בבוקר עם הרצאת בוקר הנמשכת שעה. בכל יום מעביר את ההרצאה מומחה אחר, כל מומחה בתחום שלו, וכך נחשפים כל המתמחים למקצועות השונים שבתחום גם לפני שמתחילים ללמוד מהספרים בצורה רצינית למבחנים. ההרצאות מוסיפות המון לדעתי ועוזרות בהבנה ובפתרון הבעיות הרפואיות היומיומיות. לאחר הרצאת הבוקר, כל מתמחה משתלב במרפאה אחרת. חלק מהזמן אנחנו עובדים במרפאה ספציפית ולעיתים במרפאה של ייעוצים למחלקות האחרות בבית החולים. לפעמים אנחנו עולים לחדר ניתוח, על תקן של צופה או עוזר למנתח, ולפעמים, וזה הכי כיף, מנתחים בעצמנו.
כמו בכל מחלקה, גם כאן יש אנשים נחמדים יותר ונחמדים פחות. כשהתחלתי את ההתמחות היו כמה מתמחים ותיקים יותר שמאוד עזרו לי ב"קליטה". עם הזמן למדתי להכיר את האנשים והיום אני יכולה לומר שהמחלקה מאוד כיפית מבחינת יחסי אנוש".
מה את הכי אוהבת לעשות במחלקה ומה פחות?
"קשה לי לומר מה אני הכי אוהבת. אני אוהבת הרבה דברים: לתת טיפול נכון ולשמוע אחר-כך מהחולה כמה הוטב לו/לה ולנתח. הדבר שאני הכי פחות אוהבת הוא התורנויות. אנחנו עושים 7-8 תורנויות בחודש, נעדרים מהבית שני סופי שבוע בחודש בממוצע, וזה פוגם מאוד בחיי המשפחה. זה נכון לגבי שני המינים, אם כי נראה לי שאצל מתמחות אף יותר. כי עם כל הכבוד לפמיניזם, אמא היא אמא, ואף סבתא/מטפלת/בייביסיטר, טובות ככל שיהיו, לא יוכלו להחליף את מקומה. הבנות שלי מתרעמות אם יש לי תורנויות צפופות ואני נעדרת הרבה וברציפות".
מה את אוהבת לעשות בבית, עם המשפחה?
"אנחנו לא עושים דברים מיוחדים בחיי היומיום. יורדים לפארק, רוכבים על אופניים, הולכים לבריכה, מזמינים חברים. בקיץ ובחופשים מהגן אנחנו משתדלים מאוד לטייל ולעשות דברים מהנים יחד".
ספרי על מקרה בעבודה שלא תשכחי לעולם – על אירוע מרגש במיוחד.
"העבודה מלאה במקרים מרגשים, כל יום יש משהו אחר כמעט, ככה זה כשעובדים עם אנשים ומתעסקים עם מחלות. זכורה לי בעיקר אישה מבוגרת אחת, בסביבות גיל 80, שהגיעה לניתוח פשוט יחסית, אך הניתוח הסתבך והיא אושפזה עם כאבים למשך זמן ארוך במחלקה. באותה תקופה, העבודה היומיומית שלי היתה במחלקה עצמה (ולא במרפאות כמו עכשיו). האישה הזו ראתה בי מעיין נכדה והיתה מספרת לי סיפורים אישיים ודואגת לי בתורנויות שאוכל ואנוח. היא היתה מבקשת מהבת שלה להביא לי אוכל כשהיא באה לבקר אותה במחלקה ולפני שהשתחררה הביתה כתבה לי מכתב תודה מרגש. בפעם אחרת, היה מישהו שהיה כל-כך מאושר אחרי ניתוח קטרקט שעשיתי, שהוא נתן לי קמע (השמור אצלי עד היום) וביקש ממני שאנתח גם את העין שנייה שלו".
מה מתסכל אותך בעבודה?
"מתסכל אותי לראות חולים עם מחלה מעוורת שאין טיפול למחלתם. מצד שני, מתסכל לעמוד מול חולה שיש טיפול למחלתו, שעלולה להיות מעוורת, ועל אף כל ההסברים מצדנו, לראות שהוא אינו מטפל בעצמו.
בהיבט אחר, מתסכל שאי אפשר לזכור את כל הדברים. אחרי שלמדתי לבחינת שלב א', קיוויתי שאזכור ואדע את הרוב, אך כבר נוכחתי לדעת שהדברים נשכחים הרבה יותר מהר ממה שהייתי רוצה".
האם תחום העיניים הוא תובעני במיוחד?
"אני לא חושבת שזהו תחום תובעני יותר משאר התחומים".
כיצד את מאזנת בין עבודה למשפחה/לבית?
"למזלי, יש לי בעל נהדר, שעוזר ותומך ומפרגן. אני חושבת שאילולא הוא - החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי. הוא עוזר מאוד בגידול הילדים ובעבודות הבית, מעודד ומחזק אותי ברגעים הקשים ונותן לי גב בכל דבר שאני עושה. בנוסף לו, גם ההורים והאחים עוזרים מאוד בכל שעות ההיעדרות מהבית. אפשר להגיד שבשנים של ההתמחות, כל המשפחה המורחבת שלי תורמת להצלחתי, כל אחד בדרכו".
האם נתקלת ביחס קשה/לא נעים מצד מטופלים או בני משפחתם כלפי רופאים?
מדי פעם, ישנם אירועים לא נעימים. זכור לי אירוע אחד, שבו אימא של ילדה שנבדקה אצלי צעקה עלי ואיימה עלי בגלל שבתה בכתה בזמן הבדיקה. אני משתדלת לא להתרגש יותר מדי מדברים כאלו. בסך הכל, צריך להבין כי אנשים המגיעים לבדיקת רופא בבית חולים נמצאים במצב לחוץ. להיות בבית-חולים ולהרגיש לא טוב, או להביא בן משפחה חולה זה מצב סטרסוגני ואני משתדלת להיות סלחנית. פעם אחת קרה לי שהכנסתי אנשים לחדר הבדיקה לא לפי סדר ההגעה, אלא לפי שיקול רפואי, ואחד המטופלים התחיל להשתולל. קראנו לקב"ט כי הוא איים להכות אותנו (בלילה, במחלקת עיניים, יש יחד איתי עוד אחות אחת) והאמת היא שנבהלנו ממנו. בסופו של דבר, הוא נאלץ להירגע והאירוע חלף".
מה מעציב אותך בעבודה?
"כמו בכל תחום ברפואה, יש אירועים טראגיים. זכור לי רצף של שני מקרים די קשים, זה אחר זה. בתורנות הראשונה שלאחר חופשת הלידה שלי, הגיעה למיון תינוקת בת חודשיים ובבדיקתה גיליתי שיש לה גידול ממאיר בשתי העיניים. מדובר בהורים צעירים, פחות או יותר בני גילי, מלאי ציפיות ותכנונים לעתיד, שלא ציפו לרגע לבשורה נוראית כל-כך. היה לי מאוד קשה לעמוד מולם ולראות את הצער, הכאב וחוסר הוודאות לגבי העתיד. בתורנות שלאחר מכן, נקראתי לבדוק תינוקת בת יומה שנולדה כמה שעות קודם. אבחנתי אצלה מחלה מולדת נדירה הגורמת לעיוורון. להגיד לאם שילדה לפני מספר שעות שבתה תהיה עיוורת, זו משימה לא קלה שדרשה ממני שילוב של מקצועיות עם רגש כנה ואמיתי".
היכן את רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
"אני מאוד מקווה להתמחות בתת תחום שיעניין אותי, להיות בו טובה ומקצועית ולהשתמש בידע שאצבור בצורה מיטבית לטובת המטופלים. הייתי רוצה להישאר במסגרת של בי"ח, אבל כמו שלפני 10 שנים לא יכולתי לדעת היכן בדיוק אהיה היום, כך גם עכשיו, קשה לי לצפות במדויק את אשר יקרה בעתיד".
במחשבה לאחור, היית בוחרת שוב במקצוע הרפואה?
"כן!".