כתבה: רונית הראל
"הייתי רוצה להיות חלק מצוות שמגביר את מודעות הציבור למחלות הסרטן"
ד"ר לואיסה בונילה, מתמחה באונקולוגיה
מתמחה במכון האונקולוגי מרכז דוידוף, בית החולים בילינסון. בת 31, נשואה, אמא לירון (שנה ותשעה חודשים), ילידת קולומביה, שם למדה רפואה ומשם עלתה לארץ בשנת 2000. מתגוררת בהוד-השרון
איך היית מגדירה את עצמך כאדם, כרופאה?
"אני אדם אמפתי ואוהב חיים, מחויבת לחולים ולצורכיהם, אוהבת לעבוד ומכירה בחשיבות הרבה של המקצוע שלי".
האם היה בחייך רגע מכונן, שלאחריו הבנת שלהיות רופאה זה הייעוד שלך בחיים?
"יש לי משפחה גדולה, שתמיד היו בה רופאים. כך, למשל, סבי היה רופא מכובד בקולומביה, דמות משמעותית בחיי כל המשפחה וכמובן גם בשלי. כבר בגיל מאוד צעיר היה ברור לי שזה מה שאני רוצה להיות, אבל הבחירה הזו שלי היתה פריצת דרך משפחתית, כי הייתי האישה הראשונה שבחרה במקצוע. כשהודעתי על כך, אמנם לא ניסו להניא אותי מהחלטתי, אבל הציעו לי לחשוב שוב והזהירו מפני דרך ארוכה וקשה. ובכל זאת, זו היתה הבחירה שלי".
צילום: יונתן בלום
מה משך אותך לתחום שבו פוגשים סבל כה רב?
"לא בחרתי בתחום האונקולוגיה, הוא בחר אותי. סיימתי את לימודַי, והייתי אמורה להתחיל התמחות בפנימית, אלא שלא היה תקן במחלקה, ועד שיתפנה נכנסתי ברוטציה לעבודה באונקולוגית. כך, במקרה, גיליתי תחום מעניין, מורכב ומלהיב, והחלטתי להישאר. אני חושבת שבארץ, כמו גם בקולומביה שם למדתי, הלימודים לא חושפים אותך לתחום הזה, ועל כן לא חושבים עליו כאפשרות להתמחות, ודאי שלא במחשבה ראשונה".
האם את מצליחה להתנתק בתום יום העבודה מהמראות הקשים, או שאת לוקחת אותם איתך?
"זו התמודדות יומיומית מול מראות קשים. לא יוצאים מבית החולים, מנתקים את המחשבה והכול נגמר. לפעמים, באמצע החיים המשפחתיים, הרגילים, הנעימים, המחשבות צפות ועולות. מה שמסייע להתמודד עם הקושי היא הידיעה שיש לי מה לתרום לחולה ולמשפחתו. בחלק לא מבוטל מהמקרים אני מלווה אותם למטרת ריפוי, ופעמים רבות אני מלווה את האדם בדרכו האחרונה. נותן לו כבוד. מעניק לו תמיכה, וטיפול מקסימלי בכל צעד.
"לא אוכל לומר שכבר מצאתי את הדרך להתמודד, אבל כשאני מוסרת הודעה קשה למשפחה או לחולה עצמו, תמיד אעשה זאת עם תקווה – והתקווה הזו אינה מהפה ולחוץ, אלא באמת מתוך אמונה שגם אם הסטטיסטיקות הן כאלו וכאלו, אף אחד לא יודע, בסופו של דבר, מה יהיה. זה המסר שאני מעבירה לאנשים, והמסר הזה עוזר גם לי להתמודד".
האם את רואה את עצמך עושה התמחות-על, ובמה?
"אני חושבת שכן, אבל עדיין לא בטוחה באיזה תחום. מעניין אותי להתמחות בסרטן השד, או בתחום אחר – קשה יותר, אבל מעניין ואתגרי – סרטן הריאות. גידול בריאות הוא אחד הגידולים הכי שכיחים והכי קטלניים. האבחון נעשה בדרך כלל בשלב מאוד מאוחר, כשכבר אין אפשרות לעזור הרבה, והחולים מתים בתוך זמן קצר, ובסבל רב. הייתי רוצה להיות חלק מצוות שמגביר מודעות בקרב אנשים, על מנת שיבינו עד כמה לעשן זה דבר נורא, וגם להתמחות בתחום על מנת למצוא טיפולים יעילים יותר לשלבים מתקדמים, מצד אחד, ולגלות את הגידולים בשלב מוקדם יותר, מצד שני, כדי שנוכל לטפל ביתר הצלחה".
האם היה אירוע שריגש אותך במיוחד?
"קשה לי במיוחד עם מטופלות צעירות עם סרטן שד, שגילן קרוב לגילי. אלו נשים שנמצאות במקום דומה לשלי מבחינת שלבי החיים, שיש להן ילדים קטנים, והן בשיאן. הרבה פעמים יש לנשים האלו היסטוריה משפחתית של סרטן שד, ובכל זאת הן דחו את הפנייה לרופא, וכשהגיעו אליו הגידול כבר היה במצב מתקדם, וקשה היה או בלתי אפשרי להתמודד איתו.
"כשאני רואה את הנשים האלו, קשה לי להתנתק ולטפל בהן בלי להיות מעורבת נפשית. אני מרגישה שאני חיה את כל החוויה איתן, עד כדי כך שאני נותנת את מספר הטלפון האישי שלי לנשים שעוברות טיפול, למרות שאומרים לי שזו טעות. ברור לי, וכך גם אני אומרת להן, שהן ישתמשו בו בתבונה. כשהן עוברות טיפול טרום ניתוחי ורואים תגובה טובה, זה מאוד מרגש. ואם זה לא מצליח, אני עסוקה בשאלה מה הייתי צריכה לעשות אחרת כדי להשיג תוצאות טובות יותר".
האם היה מקרה שתסכל אותך במיוחד?
"לעתים יש לי תחושה של חוסר אונים. במכון האונקולוגי הקשר עם המטופל אינטנסיבי מאוד, מקצועי ונפשי, כי אתה פוגש אותו ואת משפחתו שוב ושוב במהלך הטיפולים ולאחר מכן. מבחינת הקשר עם המטופל, זה הופך לסוג של רפואת משפחה.
"עם אחת הנשים זה היה קשה במיוחד. היא הגיעה אלינו עם מחלת ריאות מתקדמת, בלי כל רקע בעישון. אישה מאוד אמיצה שמגדלת לבד את ילדיה. היא קיבלה טיפול בתרופה חדשה, וממש ציפינו לתוצאות טובות. אבל הטיפול לא עזר, ובתוך חודשיים היא הידרדרה ואובחנה עם גרורות במוח. חשנו סבל רב ותסכול על כך שאין לנו הרבה מה לעשות עבורה".
האם יש משמעות לעובדה שאת אישה, כשעובדים במקצוע כל כך תובעני?
"קשה להיות רופאה ולחיות במקביל חיי משפחה, בלי שאלו ייפגעו. האם זה שונה מחייו של גבר רופא? בהחלט. נוסף על כך, אוכל לומר שהחוויה של להיות אמא השפיעה על גישתי לחיים בכלל, ועל עבודתי בפרט. הגישה שלי כיום היא שצריך ליהנות בכל רגע ולתת כמה שיותר לאנשים שאנחנו יודעים שלא נותר להם הרבה.
"בעלי ואני עלינו ארצה לפני שבע שנים, ואנחנו פה כמעט לבד. עכשיו זו תקופה קשה במיוחד, כי אני במבחני ההתמחות, ובעלי לומד לתואר שני במינהל עסקים. אנחנו מתמודדים עם בית, תורנויות, מבחנים וילד. למרות שיש לי בעל מדהים, הבית הוא התחום של האישה, והיא זו שמנהלת ומחליטה בדברים רבים. כשאני בתורנות ופחות בבית, קשה לי לטפל בדברים. יש לי ייסורי מצפון שאני לא מספיק זמן עם המשפחה, ואני שוב מתלבטת מה חשוב באמת בחיים".
מהי הדרך שלך להתמודד עם העומס ואינטנסיביות העבודה?
"תקופה ארוכה עשיתי יוגה, שאני מאוד אוהבת. עכשיו אני בתקופה של מבחנים, וזה קשה יותר. אני אוהבת לקרוא בכל הזדמנות שנקרית בדרכי, אפילו אם זה חמש דקות לפני שאני הולכת לישון. אני גם מנגנת בגיטרה, אבל כבר יותר מחמש שנים שלא ראיתי גיטרה מקרוב. לפעמים, עצם זה שאני בבית ועוסקת בדברים פשוטים - עוזר להירגע".
בכל מקצוע ישנם חלקים שאוהבים מאוד לעשות וחלקים שחייבים. מה הדבר שהכי את אוהבת לעשות במחלקה, ועל מה היית שמחה לוותר?
"אני אוהבת את המגע עם החולים והמשפחות: לענות לשאלותיהם, להרגיש שמישהו יצא מהשיחה איתי מעט יותר רגוע, שהוא קיבל תשובות. הייתי מוותרת על הרגע הזה שאני קמה בבוקר ויודעת שאני תורנית, ולפני עוד שעות רבות של עבודה רצופה ומתישה".
מי האדם שהשפיע עלייך ביותר - אישית ומקצועית?
"המנטור שלי, ד"ר סלו שטמר, שאחראי, בין היתר, על המתמחים במכון. האופן שבו הוא מטפל באנשים, מתחשב ומתמודד עם עומס מטלות. הוא נותן את הלב בכל מה שהוא עושה, ואם יש שאלה שאנחנו חשים כי הוא ייתן לה מענה מהיר ולעניין, תמיד נתקשר אליו – גם אם הוא לא כונן".
אם לא היית רופאה, היית...
"הייתי בוחרת במשהו שמערב ציור, יצירה ובנייה. אולי אדריכלות. אם כי הכול נראה הרבה פחות מעניין לעומת מקצוע הרפואה".